שיעור 43 - מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח)

  • הרב אלחנן סמט

 43neviim table

מבוא – חלק ראשון: גבולות הסיפור והדמויות המרכזיות בו

1.      תיחום הסיפור והצגת חלקיו העיקריים

בסעיף זה נניח תשתית לעיסוק במבנה הסיפור: נקבע את גבולותיו של סיפורנו ונעמוד על חלקיו העיקריים. אולם את תיאור מבנהו הספרותי נותיר לסיום סדרת עיונים זו, כסיכום לעיוננו השיטתי בסיפור.

סיפורנו אמנם כלול בפרק כ"ב, אך גבולותיו המדויקים דורשים הבהרה הן במה שנוגע לפתיחתו והן במה שנוגע לחתימתו.

א. פתיחת הסיפור

מחלק הספר לפרקים פתח את פרק כ"ב בפסוק א:

                      וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

ובכן, בפסוק זה הוא ראה את תחילת סיפורנו.

אך על פי חלוקת המסורה לפרשיות, פסוק זה חותם את פרשת המסורה הקודמת, זו המסיימת את סיפור כרם נבות. בפרשה ההיא מודיע ה' לאליהו, כי מפני שאחאב נכנע מלפניו נדחה גזר הדין על הכרתת ביתו לימי בנו. שיוך הפסוק שאנו דנים בו להודעת ה' הזאת מקשר אותו לעניין זה של דחיית העונש – שלוש שנות השקט בין ארם לישראל, שרק בסופן מת אחאב במלחמת רמות גלעד, אף הן נתפסות כדחייה בגזר דינו של אחאב.[1]

בבואנו לתחום את גבולותיה של יחידה ספרותית במקרא, אמנם ראוי לשים לב הן לחלוקת הפרשיות של בעלי המסורה והן לחלוקה לפרקים המאוחרת. אולם יש לזכור כי השיקולים לחלוקות ההן לא תמיד נהירים לנו, ולא תמיד נקבעו על פי קריטריונים ספרותיים. על כן הן אינן צריכות להשפיע על השיקולים הפרשניים והספרותיים שאנו מפעילים בבואנו לקבוע את הגבולות של היחידה הנידונה. [2]

ובכן, לאן עלינו לשייך את הפסוק הנידון: האם לסיפור כרם נבות, כפי שנעשה בחלוקת פרשות המסורה, או שמא לסיפור המלחמה ברמות גלעד, כחלוקת הפרקים?

נראה כי פסוק א אכן משמש פתיחה לסיפור המלחמה ברמות גלעד.[3] בסיפור כרם נבות לא נזכרה כלל מלחמה שתבוא כעונש לאחאב. העונשים המיועדים לאחאב ולביתו בנבואת אליהו שם, מכוונים למרידה פנימית בבית המלוכה הזה, שתביא להשמדתו.[4] ואם כן, הפסוק הנידון כאן, "וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל", אינו נוגע בעונש הנידון בפרק כ"א. יתרה מזו, הזכרת ארם וישראל אינה נוגעת לתוכנו של פרק כ"א. אף לו היה עניין המלחמה נקשר לעונשים הנזכרים בפרק זה, די היה לומר 'וישבו ישראל שלוש שנים לבטח אין מלחמה'.[5]

לעומת זאת, הקשר של פסוק א למה שבא לאחריו הוא ברור: את השקט ששרר בין ארם לישראל במשך שלוש שנים, קטעה מלחמה חדשה שפרצה בין שתי המדינות הללו, שאותה בא הסיפור החדש לתאר. קשר זה בא לידי ביטוי גם באופן מילולי בראש פסוק ב: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית..."[6],

הזכרת ארם וישראל בפסוק א נקשרת גם לפסוק ג, שבו מפורשת העילה למלחמה המתחדשת בין ארם לישראל:

                וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵלהַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם.

כשאחאב אומר כי ישראל החשו מקחת את רמות גלעד, כוונתו למה שארע בתקופה זו של שלוש השנים השקטות. שנים אלה נמנות מן המלחמה האחרונה שהייתה בין ארם לישראל (ולא מכניעתו של אחאב לדבר ה' שבפי אליהו). מלחמה זו היא המתוארת במחצית השנייה של פרק כ' – מלחמת אפק. ומכיוון שמלחמה זו התקיימה שנה אחת בלבד לאחר קודמתה (כ', כו), מציין הכתוב שהמלחמה השלישית בין שתי המדינות נערכה רק כעבור שלוש שנים שבהן לא התקיימה מלחמה ביניהן.

פסוק א קושר אם כן במפורש את סיפורנו עם הסיפור שבפרק כ', והופך אותו להמשך הסיפור ההוא. על קשר זה בין הסיפורים נדון בחלק השני של המבוא.

ב. סיום הסיפור

היכן נחתם סיפורנו? לכאורה בפסוק מ, שבו מסתיימת פרשת המסורה שבה כלול סיפורנו.[7] גם כאן חלוקת הפרשות של המסורה לא נעשתה על פי שיקול ספרותי: פסוקים לט–מ משמשים כחתימה וסיכום כללי של דברי ימי אחאב בספר מלכים, ואינם מגופו של סיפורנו. חתימות מעין אלו, בנוסחה קבועה פחות או יותר, מופיעות בסיום פרשת חייו של כל מלך בספרנו, והן חלק ממעשה העריכה של ספר מלכים.[8]

חתימת סיפורנו היא אפוא בפסוקים לז–לח, שבהם מתוארת הבאת גופתו של אחאב, שמת מות גבורה במלחמה ברמות גלעד, לקבורה בשומרון:

לז            וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן. 

לח           וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ, וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר. 

בתיאור קבורתו של אחאב בשומרון מתקיים 'דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר' בכמה הזדמנויות, אך במה שנוגע לסיפורנו, זוהי הגשמת דברו של נביא ה' מיכיהו בן ימלה:

      כח           אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא דִבֶּר ה' בִּי! 

נמצא כי סיפור 'מות אחאב במלחמת רמות גלעד' משתרע על פני 38 פסוקים בפרק כ"ב, פסוקים א–לח.

ג. חלקי הסיפור

פסוקים א–ד משמשים מבוא קצר, מעין 'מצג', שבו מתוארות הנסיבות ליציאה למלחמה. בפסוקי המבוא הללו כלולים: ציון זמנו של האירוע ('בשנה השלישית' לאחר סיום המלחמה הקודמת בין ארם לישראל, פסוק ב); תיאור העילה ליזמת המלחמה של אחאב (פסוק ג); ופירוט המשתתפים בה – אחאב וצבאו ויהושפט מלך יהודה וצבאו (פסוק ד).

החלק הגדול והעיקרי של סיפורנו הוא בפסוקים ה–כח. דרישתו הצנועה של יהושפט מאחאב בפסוק ה "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'", מולידה עימות דרמטי בין ארבע מאות נביאי שקר, שבראשם עומד צדקיה בן כנענה, ובין נביא אמת בודד – מיכיהו בן ימלה. נביאי השקר מעודדים את אחאב לצאת למלחמה ומבטיחים לו הצלחה בה, ואילו נביא האמת מודיע לו כי אם יֵצא למלחמה, המלחמה לא תשיג את מטרתה, והוא ימצא בה את מותו. אחאב עומד בפני הצורך להכריע בין נביאי השקר לנביא האמת, ובוחר להאמין לנביאי השקר ולצאת למלחמה.

החלק השלישי והאחרון של סיפורנו הוא בפסוקים כט–לח שבהם מתוארת המלחמה ברמות גלעד: מלחמה זו לא השיגה את מטרתה ואחאב מוצא בה את מותו – כדברי מיכיהו בשם ה'.

כאמור בראש סעיף זה, הצגה כללית זו של חלקי הסיפור אינה מעמידה אותנו על מבנהו. מבנה הסיפור עוד יידון בסיום סדרת עיונים זו.

 

2.      הדמויות העיקריות הפועלות בסיפור

א. אחאב מלך ישראל

הדמות הראשית בסיפורנו היא ללא ספק זו של אחאב.[9] דמותו חורזת את הסיפור מתחילתו ועד סופו. אחאב הוא העומד במרכזה של כל אחת מן התמונות הכלולות בסיפור, כשבכל תמונה מצטרפת אליו דמות ראשית נוספת. אחאב הוא היוזם את המלחמה, והוא הגורר אחריו את יהושפט להשתתף בה; אליו פונים ארבע מאות נביאי השקר בנבואתם, וגם צדקיה בן כנענה בנבואתו שלו; אחאב הוא שמזמן את מיכיהו בן ימלה אל שער שומרון, והוא שמנהל עמו עימות; אחאב מכריע לצאת למלחמה למרות אזהרותיו של מיכיהו; כנגד אחאב בלבד מכוונת מלחמתו של מלך ארם; הוא זה שנהרג במלחמה, ובגלל מותו מוכרעת המלחמה כשחיילי ישראל עוזבים את שדה המערכה; ולבסוף, במותו של אחאב ברמות גלעד ובקבורתו בשומרון מתקיים דבר ה' בפי נביאיו, הן זה שנאמר בסיפורים קודמים והן זה שנאמר בפי מיכיהו בן ימלה בסיפורנו.

אל דמותו של אחאב מצטרפות עוד שתי דמויות ראשיות, כשכל אחת מהן ממלאת תפקיד מרכזי מול אחאב בחלק אחר של הסיפור.

ב. יהושפט מלך יהודה

יהושפט משמש כדמות ראשית העומדת מול אחאב החל בחלקו הראשון של הסיפור, ועד לפסוק ט. עלילת הסיפור נפתחת בפסוק ב, בירידתו של יהושפט אל אחאב. נראה שאלמלי הסכמתו הגמורה להשתתף עם אחאב במלחמה –"כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (ד) – לא היה אחאב חש ביטחון מספיק כדי לצאת לבדו למלחמה בארם. נמצא כי הסכמתו של יהושפט היא המאפשרת את נקודת המוצא של סיפורנו – את יזמת המלחמה של אחאב ואת ראשית הוצאתה אל הפועל.

אם בחלקו הראשון של הסיפור – פסוקים א–ד – משמש יהושפט רק כמי שמאפשר את  היציאה למלחמה, הרי שבנוגע לחלקו השני והגדול של הסיפור – פסוקים ה–כח – משמש יהושפט כמניע הראשי של המתרחש בחלק זה של הסיפור. העימות הגדול בין ארבע מאות נביאי השקר, וצדקיה בן כנענה בראשם, לבין מיכיהו בן ימלה, "רשום" כולו על שמו של יהושפט: הוא זה שפנה מיזמתו אל מלך ישראל בבקשה-דרישה "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'!". בקשתו זו היא שגרמה להופעתם של ארבע מאות נביאיו של אחאב עם נבואת השקר שבפיהם; פקפוקו המנומס של יהושפט בנבואתם של הללו, הבא לידי ביטוי בשאלתו "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ?" (ז) מובילה את אחאב להזמין את מיכיהו בן ימלה. ממילא יהושפט הוא הגורם להתגוששות הבאה בהמשך הסיפור בין אלו שהגיעו בעקבות דרישתו הראשונה לבין זה שהגיע בעקבות דרישתו המשתמעת השנייה.

אלא שכאן מתעוררת תמיהה: בעימות הדרמטי עצמו, שמתרחש בין נביאי השקר למיכיהו בין ימלה, עימות שיהושפט הוא שגרם לו, אין יהושפט מעורב כלל, ולכל אורכו יהושפט אינו מוציא מילה מפיו! רק אחאב הוא שמעורב באופן פעיל בעימות זה.

דבר זה בא לידי ביטוי בספירת הופעות שמו של יהושפט. בפסוקים א–ט נזכר שמו של יהושפט שבע פעמים, כשבחמש מתוכן הוא פעיל, במעשה או בדיבור.[10] אולם החל מפסוק י ועד לפסוק כח – אותו חלק בסיפור שבו מתואר העימות בין נביאי השקר ונביא האמת – נזכר שמו של יהושפט פעמיים בלבד, ובשתיהן הוא נמצא בעמדה פסיבית:

בראש החלק הזה, בפסוק י נאמר:

                      וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ...

ובהמשכו, בפסוק יח, נאמר:

                      וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע.

על דברי אחאב אלו לא הגיב יהושפט. כאן הוא שותק, וזאת בניגוד לדו-שיח הקודם בין אחאב ליהושפט שנערך לפני העימות בין הנביאים, שם הגיב לדברים דומים של אחאב באמירה "אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן".[11]

בשלב זה נותיר ב'צריך עיון' את שתיקתו של יהושפט במהלך העימות בין הנביאים, ובהמשך סדרת עיונים זו, לכשנדון לעומק בדמותו של יהושפט, נשוב לכך.

 

בחלק השלישי של סיפורנו – בפסוקים כט–לח – מתוארת המלחמה ברמות גלעד. כאן מתממשת השותפות שנרקמה בין שני המלכים בראש הסיפור, שותפות שאחאב יזם ויהושפט נענה לה:

      כט            וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד.

אלא שנבואת מיכיהו בן ימלה שנאמרה בין ראש הסיפור לחלקו השלישי פירקה שותפות זו כשהבהירה לשני המלכים כי אין ביניהם שותפות גורל: תחילה מתבטא הדבר בפנייתו של אחאב עצמו אל יהושפט בפסוק ל. אחאב יוצר הבחנה בין אופן התייצבותו שלו במלחמה, כשהוא מחופש ואינו לבוש בבגדי המלוכה, ובין התייצבותו של יהושפט במלחמה בבגדי המלכות שעליו.[12] דבר זה כמעט עלה ליהושפט בחייו (פסוק לב), אך בזעקתו – ניצלו חייו (פסוק לג).

בהמשך, בסוף יום הלחימה הראשון, מת אחאב מפגיעתו של חץ תמים. על יהושפט אין אנו שומעים עוד בסיפור, אך מובן שהקריאה שנשמעה במחנה ישראל בערב "אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ" (לו) כללה אף את יהושפט שחזר לירושלים בשלום, ביחד עם חייליו הנסוגים מן המלחמה.

נמצא כי קריאת השותפות שקרא יהושפט אל אחאב בראש סיפורנו "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָכְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (ד) נתקיימה בחלקה ונתבדתה בחלקה: גורל עמו וסוסיו של יהושפט אכן היה כגורלם של עמו וסוסיו של אחאב: הם שבו לארצותיהם בשלום. אולם הקריאה "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ" – לא נתקיימה. אחאב מת במלחמה, כפי שמיכיהו הזהירו, ואילו יהושפט שב מן המלחמה הזאת בשלום, כמתחייב במשתמע מאותה נבואה.

דמותו של יהושפט ניצבת אפוא בשני החלקים שבמעטפת הסיפור – בראש הסיפור (עד פסוק ט) ובסיומו (בפסוקים כט–לח) – אל מול דמותו של אחאב. בשני החלקים הללו היא משמשת כדמות-נגד לאחאב:

בהכנות לקראת המלחמה עומד דווקא יהושפט על כך שדבר ה' יידרש לפני היציאה למלחמה. ואין הוא מסתפק בהתייעצותו של אחאב עם ארבע מאות נביאיו כדי 'לצאת ידי חובה', אלא הוא דורש הבאתו של נביא בלתי תלוי. כאן מתגלה יהושפט כמי שחפץ לכונן את מעשיו בהכוונה א-לוהית של נביא אמת, מה שרחוק מלבו של אחאב.

בסיום הסיפור מתבלט ההבדל בין גורלו של אחאב שנגזר למיתה, לזה של יהושפט אשר זכה בכך שחייו ניצלו.

 

בגלל המקום המרכזי שתופסת דמותו של יהושפט בסיפורנו, הוכנס סיפור זה לספר דברי הימים (דהי"ב י"ח), ושולב בדברי ימי יהושפט המפורטים שם באריכות לאורך פרקים י"ז–כ.

ספר דברי הימים עוסק בדברי ימיה של ממלכת יהודה בלבד, ולכאורה היה אמור להתעלם מסיפורנו שמטרתו לתאר את נסיבות סיום חייו של אחאב מלך ישראל – הדמות הראשית בסיפור. כך נעשה בסיפור אחר שיהושפט מלך יהודה היה מעורב בו, הסיפור על מלחמת יורם מלך ישראל ויהושפט במואב (מל"ב ג'). אלא שבסיפורנו תפקידו של יהושפט מרכזי הרבה יותר מבסיפור ההוא, ועל כן מצא בעל ספר דברי הימים את סיפורנו כמתאים להיכלל בקורות יהושפט. כשצירף את הסיפור לקובץ סיפורי יהושפט, התאים אותו בעל דברי הימים להקשרו החדש תוך עריכת שינויים מעטים בסיפור.

לכשנגיע לעסוק בדמותו של יהושפט בהמשך סדרת עיונים זו, ניתן דעתנו על גרסת הסיפור בספר דברי הימים, על השינויים שנעשו בה וטעמיהם, ונעמוד על המשמעות שיש לאירועים המתוארים בסיפורנו בהקשר של דברי ימי יהושפט.

ג. מיכיהו בן ימלה

בחלק הגדול והמרכזי של סיפורנו ניצבת דמותו של מיכיהו בן ימלה מול דמותו של אחאב. בחלק זה מתרחש העימות בין נביאי השקר לנביא האמת – מיכיהו. שמו מופיע לראשונה בפיו של אחאב בפסוק ח. אחאב מתארו אמנם כאיש אשר ראוי "לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ", אך הוא מצהיר על שנאתו לאיש הזה "כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע". מחאתו של יהושפט – "אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן", מביאה את אחאב לשלוח שליח שיביא את מיכיהו מן העיר אל שער העיר. בשלב זה מיכיהו עדיין אינו מופיע בעצמו בסיפור.

רק בפסוקים יג–יד מופיע מיכיהו עצמו בדו-שיח שלו עם המלאך אשר נשלח לקרוא לו. בדו-שיח זה כבר נרמז לו ולנו העימות העומד לפניו בהמשך, הן עם אחאב והן עם נביאיו.

שישה דיבורים נושא מיכיהו בסיפורנו, ארבעה מהם נאמרים לאחאב, ושניים לאנשיו: האחד נאמר לשלוחו של אחאב, והשני לצדקיה בן כנענה, שאף הוא מעין משרת של אחאב. כפי שראינו לעיל, מרגע שדמותו של מיכיהו תופסת את מקומה בעימות מול אחאב, נסוגה דמותו של יהושפט אל הצל, ודבר זה מצריך הסבר שיינתן בבוא העת.

בחלקו השלישי של הסיפור, בפסוקים כט–לח, נעלם מיכיהו. אין בכך כל תֵמה: לפני פרוץ המלחמה הושאר מיכיהו בבית הכלא בשומרון, ולא היה לו כל תפקיד במלחמה. אולם מדוע לא נזכר שחרורו של מיכיהו מבית הכלא לאחר מותו של אחאב? ומדוע לא נזכרה התגשמות נבואתו של מיכיהו בחס לצדקיה בן כנענה (כה) "הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה"?

שאלות אלו אינן קשות: נושא סיפורנו אינו 'המאבק בין נבואת אמת לנבואת שקר' כשלעצמו. נושא הסיפור הוא המאבק שבין שתי אלה על לבו של אחאב. אחאב הוא הדמות המרכזית בסיפור. הכרעתו בין הנביאים הנאבקים על לבו, וגורלו כתוצאה מאותה הכרעה שהכריע – הם עיקרו של סיפורנו.

כיוון שכך, מרגע שמיכיהו בן ימלה מסיים את תפקידו ביחס לאחאב, אין הוא מעניינו של הסיפור עוד, וכך הדבר כמובן גם ביחס לצדקיה בן כנענה, ואף ליהושפט. הסיפור מותיר לקורא להשלים בדמיונו את ההשלמות הנחוצות, ולהניח שצדקיה אכן הסתתר "חֶדֶר בְּחֶדֶר" מרוב בושה על קלונו שנתגלה; שמיכיהו שוחרר מבית כלאו; ושיהושפט חזר לירושלים (שממנה 'ירד' אל מלך ישראל בתחילת הסיפור).

זוהי דרכו של הסיפור המקראי במקומות רבים, ועמד על כך בהרחבה פרופסור אוריאל סימון במאמרו 'הדמויות המשניות בסיפור המקראי'.[13]

 

אף ששמו של מיכיהו לא נזכר בחלק האחרון של סיפורנו, קיום נבואתו ניכר כמעט בכל המתואר בחלק זה. ניסיונו של אחאב להתחפש ולברוח מפני הגורל שיועד לו בנבואת מיכיהו לא צלח, והנבואה התגשמה במלואה. ישראל – שנפוצו 'כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה' – שבוּ לביתם בשלום, ואילו אחאב עלה לרמות גלעד ונפל בה. כשאחאב שב לשומרון, לא 'בשלום' שב אליה, אלא כמת שהובא להיקבר בה.

מדוע אפוא לא נזכר שמו של מיכיהו על סיפור התגשמות נבואתו? נראה כי התשובה על כך היא שמותו של אחאב ברמות גלעד לא נגזר מחמת נבואת מיכיהו שנאמרה בפרקנו. מותו של אחאב נגזר כבר לפני כן, והוא תוצאת חטאיו הקודמים. נבואת מיכיהו אינה גוזרת עונש חדש על אחאב, אלא רק מודיעה על הנסיבות שיביאו למימוש עונשו שנקצב לו, ופותחת פתח לאחאב למנוע את התגשמות עונשו בשעה זו. משלא נענה אחאב לדברי מיכיהו, נענש. אולם עונשים אלה נקצבו לו כבר בפיהם של נביאים קודמים, ולכך רומזות מילותיו האחרונות של סיפורנו "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר".

 

*          *

*

 

לא מיצינו בזאת את שפע הדמויות המופיעות בסיפורנו. מלבד שלוש הדמויות החשובות אשר עקבנו אחריהן, מופיעות בסיפורנו דמויות משנה שוליות רבות. מקצתן נקובות שם, כצדקיה בן כנענה,[14] ואחרות אנונימיות, כאותו מלאך "אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ" וכמו מלך ארם שלא נזכר בשמו, אולם אנו רשאים לשער שהוא בן-הדד. כן יש בסיפורנו דמויות קולקטיביות, כגון ארבע מאות נביאי השקר וכגון עבדיו של אחאב ושרי הרכב של מלך ארם. אחדות מדמויות המשנה חשובות יותר (כגון צדקיה וארבע מאות הנביאים) ואחרות הרי הן כצל עובר בסיפור, אינן מוסיפות הרבה לעלילתו ואינן משפיעות על מהלך העניינים.

שלוש הדמויות המרכזיות שהרחבנו עליהן את דיבורנו, ישובו ויעסיקו אותנו בהמשך סדרת עיונים זאת. לשאר הדמויות ניתן את לבנו כפי הצורך.

 



* סדרת עיונים זו מבוססת על טיוטה שכתבתי בשנים תשנ"ב–תשנ"ג, בעת שכתבתי את הנוסח הראשון של 'פרקי אליהו' ו'פרקי אלישע'. מובן כי לאחר יותר מעשרים שנה חלו שינויים מסוימים בדרך קריאתי את הסיפור ובדרך כתיבתי, אך תפיסתי הכוללת את מגמת הסיפור ואת ענייניו העיקריים לא השתנתה.

בשנת תשס"א פרסם מרדכי סבתו את מאמרו 'גזרה ובחירה בסיפור מותו של אחאב' (בתוך: 'על דרך האבות – שלושים שנה למכללת יעקב הרצוג' בעריכת אמנון בזק, עמודים 397–417). טיעונו המרכזי של סבתו ביחס לסיפורנו דומה לטענה שנעלה בסדרה זו, אף שבעניינים אחדים אנו קוראים את הסיפור בדרכים שונות.

[1] ואכן כך פירשו חז"ל וכמה ממפרשינו את כוונת הפסוק הזה, ודאי בהשפעת חלוקת המסורה שאותה הכירו (הפרשנים הראשונים לא הכירו כמובן את החלוקה לפרקים). ראה על כך בספרנו 'פרקי אליהו' עמוד 392.

[2] לפיכך, כאשר השיקול הספרותי לתיחום יחידה מתאים לאחת החלוקות הללו, ראוי לציין זאת כתנא דמסייע, אולם כשאיננו מתאים לחלוקה כזאת – אין בכך קושיה על התיחום המוצע.

[3] לא כך כתבנו ב'פרקי אליהו' במקום המצויין בהערה 1.

[4] השמדת בית אחאב אכן אירעה בעקבות מרד יהוא המתואר במל"ב ט–י. אף הנבואות הדומות לנבואת אליהו, זו של אחיה השילוני כנגד בית ירבעם (י"ד, ז–טו), וזו של יהוא בן חנני כנגד בית בעשא (ט"ז, ב–ז), מכוונות למרידה פנימית בבתי המלוכה הללו שתביא להשמדתם.

[5] או בנוסח ספר שופטים 'ותשקוט הארץ שלוש שנים'.

[6] כוונת פסוק ב היא כנראה, בסוף השנה השלישית.

[7] בתנ"ך 'עדי' שעל פי כתב יד לנינגרד, וכן בתנ"ך קורן, מהווה יחידת הפסוקים ב–מ שבפרק כ"ב פרשת מסורה אחת. אולם בתנ"כים שעל פי כתר ארם צובא נחלקת פרשה ארוכה זו לשני חלקים בפרשה סתומה בין פסוק יח לפסוק יט.  

[8] שיקול דומה העלינו בתיחומו של סיפור 'חטאי שלמה ונבואת העונש בפי אחיה השילוני' שבפרק י"א. את פסוקים מא–מג שבסוף אותו פרק לא כללנו בגוף הסיפור, וראה עיון ו2 שם; מאותה סיבה לא כללנו את פסוקים יט–כ בגוף הסיפור על 'אשת ירבעם מול אחיה השילוני' שבפרק י"ד, ראה עיון א1 על הסיפור ההוא.

 

[9] שמו הפרטי של אחאב מופיע בסיפור רק פעם אחת, בפסוק כ: "וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד?" לאורך כל הסיפור מכונה אחאב עשרים ותשע פעמים "מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" או "הַמֶּלֶךְ". על חשיבות הדבר ועל משמעותו נדון בחלקו השני של המבוא.

[10] וַיֵּרֶד יְהוֹשָׁפָט (ב); וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט (ד); וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט (שם); וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט (ה); וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט (ז); וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט (ח); וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט (שם).

[11] לשם השוואה: בחלק זה של הסיפור, בפסוקים י–כח, נזכר אחאב בכינוייו השונים ובשמו 11 פעמים, והוא פעיל ביותר במהלך האירועים.

[12] על הטעם להבחנה זו שעושה אחאב בינו לבין יהושפט, נדון בעיון המתאים.

[13] מאמר זה משמש כנספח לספרו 'קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים' (ירושלים ורמת גן תשנ"ז) עמ' 317–324. בהערה 11 שבמאמרו הביא סימון את סיפורנו ואת הדמויות המשניות בו כדוגמה לדמויות המשועבדות לצרכיו של הסיפור, כשהמספר הוא בעל "חירות לעקוב אחרי הדמות המשנית או להתעלם ממנה". סימון כותב באותה הערה: "במל"א כ"ב מתואר בפירוט כיצד נתקיימה נבואת מיכיהו לגבי אחאב, אך לא נאמר דבר על גורלם של שני הנביאים היריבים, מיכיהו וצדקיהו – האם שוחרר מיכיהו ממאסרו במהרה, והאמנם נחבא צדקיהו 'חֶדֶר בְּחֶדֶר'? שתיקה זו מלמדת על נושא הסיפור וכיוונו."

[14] כך נזכרים בפסוק כו "אָמֹן שַׂר הָעִיר" ו"יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ" כאחראים על כליאתו של מיכיהו בשומרון.