שיעור 44 - אלישע אל מול צבא ארם (ג)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע, "הנביא אשר בישראל", אל מול צבא ארם (ו', ח-כג)

ז. בין הנביא לבין חיל ארם שהוליך לשומרון

בעיון הקודם עמדנו על טיבו של נס הכאת ארם בסנוורים. נס זה לא גרם להם לאבד את חוש הראייה עצמו, אלא רק את ההבנה וההתמצאות הבאים מחמתו (רש"י: "רואים ואינם יודעים מה רואים"). דבר זה מעורר קושי: מדוע באמת לא הוכו עיני הארמים בסנוורים כמו שהוכו עיניהם של אנשי סדום, דהיינו בדרך שתינטל מהם ראייתם לגמרי? אז יכול היה אלישע להתחמק מדותן באין מפריע, וכשהייתה ראייתם שבה אליהם, היו חיילי ארם שבים אל אדוניהם בבושת פנים, בלא שמילאו את משימתם.

הבה נציע כאן סיום שונה לסיפורנו, המבוסס על אפשרות זו: '…ויכם בסנוורים כדבר אלישע וילאו למצוא את שער העיר. ויצאו אלישע ונערו מן העיר וילכו בטח שמרונה. ויהי בעת פקח ה' את עיני הארמים לראות, והנה אלישע איננו בעיר. וילכו אל אדניהם, ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל.'

בדרך זו הייתה עלילת הסיפור מתקצרת, וחשוב מכך, היא הייתה הופכת להיות פשוטה יותר.

ברור אפוא שהכאת הארמים בסנוורים בדרך המיוחדת לסיפורנו, בלא שהם מאבדים את חוש הראייה שלהם, נועדה לאפשר לאלישע דווקא להמשיך את משאו ומתנו עם הארמים. ועל כן הוא יוצא אליהם ומובילם אחריו, כשהם פקוחי עיני הבשר שלהם אך נטולי הבנה למה שנעשה בהם, אל העיר שומרון. הולכתם לשומרון היא אפוא המטרה שלשמה התרחש נס הכאתם בסנוורים כפי שהתרחש.

אולם הולכתם לשומרון - לשם מה נצרכה? האם כדי לשטות בחיילי ארם ולהביאם בדרך זו להכרה שהם חסרי אונים כנגד הנביא, המשחק בהם כרצונו?

תשובה זו אינה נראית לנו: שום בת-שחוק אינה ניכרת בפסוקים המסיימים את סיפורנו, ואדרבה, הם אומרים כובד ראש ורצינות גמורה.

ר"י אברבנאל בפירושו עושה פרפרזה לסיפורנו ומסיימו במשפט זה:

כאשר ראה זה מלך ארם (- את כשלון חייליו לתפוס את אלישע) לא הוסיף לשלוח עוד גדודיו בארץ ישראל בהיחבא כמנהגם, מפחד הנביא שיגלה אותם.

מדבריו משתמע כי עצם הכישלון לתפוס את אלישע הוא שהביא את מלך ארם להפסיק לשלוח את גדודיו לארץ ישראל. שהרי כל זמן שהנביא יושב בארצו (ולתפוס אותו הוכח עתה כי לא ניתן) הוא עתיד לגלות את מקום חנייתם של גדודי ארם, כפי שעשה עד עתה.

אולם נראה שלא כך העריך אלישע את המסקנות שאליהן יגיע מלך ארם. כשלון מבצע תפיסתו של אלישע עדיין אין בו ערובה לכך שמלך ארם יכיר בכוחו של הנביא. הלה עשוי לנסות דרך אחרת לתפוס את אלישע, דרך מתוחכמת יותר שבאמצעותה יוכל להערים על הנביא, או לחילופין דרך שבה יופעלו כנגד אלישע מסות של כוח צבאי כך שכוחו המאגי של הנביא לא יוכל להן.

אורח מחשבה מעין זה יביא את מלך ארם שלא להתייאש משליחת גדודיו לארץ ישראל, ואף לו יפסיק לעשות כן, לא תהא זו אלא הפסקה זמנית מבחינתו, עד שיצליח לסלק את המכשול המפריע לו, את אלישע.

מחמת הערכה זו של אלישע את אורח מחשבתו של מלך ארם אין הוא מסתפק בעצם הצלתו מחיל ארם. אלישע מעריך כי לו היו חוזרים חיילי ארם אל אדוניהם מיד לאחר כשלון ניסיונם לתפוס את אלישע בדותן, כפי שהצענו בראש עיון זה, לא היה הסיפור יכול להסתיים כפי שהוא מסתיים - "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל".

כדי שהסיפור יסתיים במסקנה של מלך ארם, שאין לשלוח עוד את גדודיו לארץ ישראל, יש צורך בדבר נוסף אשר יעצב את יחסו של מלך ארם אל הנביא ויביאנו להכיר בו הכרה גמורה, ואין די בכישלון מבצע תפיסתו. 'הדבר הנוסף' הזה, השונה במהותו מכל גילויי כוחו הנבואי של אלישע לארמים עד עתה, הוא שחייב את הבאת חיילי ארם לשומרון.

במהלך קריאתנו הצמודה את הסיפור, נקדיש את העיון הבא לדו-שיח המתוח בין אלישע למלך ישראל ולהשלכותיו על שאלת היחס לשבויי מלחמה. רק בעיון שאחריו - עיון ט - נעמוד על אותו 'דבר נוסף' שגרם לאלישע להוליך את חיילי ארם לשומרון, ושמחמתו הפסיק מלך ארם את שילוח גדודיו לארץ ישראל.

ח. בין הנביא לבין מלך ישראל בעיר שומרון - על היחס לשבויי מלחמה[1]

... וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם:
הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי?
וַיֹּאמֶר: לֹא תַכֶּה!
הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? (כ'-כ"ב)

בעת שנפקחו עיניהם של חיילי ארם, והם הכירו כי הם מצויים בתוך שומרון, ודאי נתחלחלו מאד. מובן כי מצבם עתה שונה לגמרי ממצבם בעת שהקיפו את דותן. ראשית, דותן אינה עיר הבירה של ממלכת ישראל, וודאי הייתה ריקה מכוחות צבא משמעותיים; שומרון, לעומת זאת, בירת הממלכה, הייתה מוגנת תדיר בידי צבא, שהיה עדיף בגודלו בהרבה מן החייל הארמי. שנית, את דותן הפתיעו הארמים בעוד לילה, והם הקיפו את חומתה מבחוץ, דהיינו הם הטילו עליה מצור; לשומרון, לעומת זאת, נכנסו הארמים באמצע היום, כשהם צועדים לתוכה מוכי סנוורים, ומוצאים עצמם בתוך העיר, בין חומותיה, מוקפים בחיילי ישראל. נמצא אפוא כי בדותן היו הארמים התוקפים, ואילו בשומרון היו מוקפים לאין מנוס, וגם נשקם לא יועיל להם בנסיבות אלו.

למה היה על חיילי ארם לצפות באותה שעה? ודאי לא להתפתחויות חיוביות מבחינתם. הרי לא למטרות שלום הגיעו הללו לארץ ישראל, אלא במסגרת פעולה תוקפנית שלהם, בניסיון ליטול בכוח את הנביא הישראלי ולהביאו לארם. היחסים בין ארם לישראל הרי היו באותה שעה יחסי מלחמה מתמדת. מסתבר אפוא, כי חיילים אלו ראו את המוות נוכח פניהם. למצער, יכלו הללו לצפות לנפילה בשבי, שמשמעותו, הפיכתם לעבדים לעולם.

שאלתו של מלך ישראל את אלישע כראותו אותם "האכה אכה אבי?" ודאי תואמת את מה שצפו הללו כגורל המזומן להם. הפועל 'להכות' מופיע בפסוקים כא-כב ארבע פעמים (פעמיים בשאלת המלך המבקש להכות, ופעמיים בתשובת אלישע האוסר עליו זאת) ומשמעו כאן, כמו במקומות רבים במקרא, 'להרוג'.[2]

על איזו הנחה מבוססת האפשרות שמעלה מלך ישראל בפני אלישע "האכה אכה אבי"? ראשית, על מה שכבר אמרנו: חיילי ארם אלו הם חיילי אויב הנתון במלחמה עם ישראל, והם פלשו לארץ לשם חטיפת הנביא הישראלי. מעשה זה שלהם הוא קטע ממלחמה מתישה שמנהל מלך ארם נגד ישראל. שבייתם המופלאה של חיילים אלו בתוך שומרון מהווה ניצחון חלקי באותה מלחמה ממושכת, ו"במלחמה כמו במלחמה", יש למצות את הניצחון עד תום. פירושו של דבר במושגי הימים ההם הוא להרוג את חיילי ארם.

על כך יש להוסיף: מלך ישראל ודאי התקשה באותה שאלה שהעמדנו במרכז העיון הקודם: לשם מה חולל אלישע את הנס בדרך זו, שהביא את חיילי ארם לתוך שומרון? לו הייתה כוונת הנביא אך להציל עצמו מידי תוקפיו, די היה בחזרתם של הללו לארצם. מסקנת המלך מכך הייתה אפוא כי אלישע אינו מסתפק בהצלת עצמו, אלא רוצה לנקום בארמים וללמדם לקח, כי כל המנסה לנגוע בנביא ה' ולהרע לו לא יינקה.[3]

על כל פנים ברור שמלך ישראל רואה את הנביא כבעל הזכות והסמכות הבלעדית לחרוץ את דינם של חיילי ארם. כיוון שהוא הביאם לתוך שומרון בדרך נסית הרי הם שבוייו. מלך ישראל מציע את 'שירותיו' למה שנדמה לו כי הנביא חפץ בו.[4]

שאלת המלך גוררת תשובה שלילית חריפה של הנביא. אלישע משיב למלך בשאלה רטורית, שאלה שתשובתה השלילית ברורה מאליה. על המשמעות המדויקת של תשובתו נדון מיד להלן, אולם תחילה עלינו להעיר על החשיבות הכפולה של דו-שיח זה מבחינת מהלך העלילה.

ראשית, מהכתוב נראה ששאלתו של המלך נשאלה בנוכחות החיילים הארמים,[5] והם שמעו את הדו-שיח שבין המלך לנביא. אם כך הדבר, יש להניח ששאלת המלך הטילה עליהם אימה גדולה, וגרמה להם להתכונן לגרוע מכל אשר יכלו לצפות לו. על רקע זה מהווה תשובת הנביא והגשמת הוראותיו בהמשך הצלה גדולה בעבורם, חסד עצום, יציאה ממוות לחיים, מאפילה לאור גדול. דבר זה לא היה מוחש להם כל כך, אלמלי היה המלך שואל את שאלתו ומציב לפניהם בכך את הצפוי להם על פי דרכו של עולם. בשובם אל אדוניהם מלך ארם, יספרו לו חייליו, לא רק על התנהגותו של הנביא כלפיהם, אלא גם על הרקע להתנהגותו זו - על רצונו של מלך ישראל להרגם. כך מתבלטת התנהגותו של הנביא כפי שמתבלט אור גדול המופיע בתוך החשיכה.

שנית, שאלת המלך חשובה גם לנו, הקוראים, בהיותה מייצגת את התגובה הצפויה והנורמלית למצב שאנו מצויים בו. בכך היא מבליטה את תגובתו הבלתי צפויה של הנביא.[6]

עתה עלינו לברר את משמעות תשובתו הנוקבת של אלישע:

לֹא תַכֶּה! הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?!

מה פשרם של דברים אלו?

הפירוש התואם את הבנתנו הראשונית הוא פירושם של רד"ק ובעל המצודות. וזו לשון רד"ק:

"האשר שבית" - מה דין יש לך בהם שתכה אותם? וכי אתה שבית אותם בחרבך ובקשתך?

ולשון בעל המצודות:

"האשר שבית" - האם הם אשר שבית אתה לשתכה בהם? הלא בנס הובאו, ומה לך ולהם?

המשתמע מפירושים אלו הוא כי לו היו הארמים הללו שבויי מלחמה רגילים, אשר נשבו 'בחרבו ובקשתו' של המלך (ושל חייליו) הייתה זו זכותו של המלך להרגם, וכנראה אף היה הדבר תואם את הנוהג המקובל. אלא שבמקרה זה אין למלך כל זכות להרגם שכן אינם שבוייו כלל, ולא בכוח מלחמתו הביאם הנה. בעל המצודות מבליט אף מה שלא נאמר במפורש בדברי אלישע, אך ודאי משתמע מהם "הלא בנס הובאו!".

פירוש זה אינו פטור מקשיים. נראה כי אלישע מתפרץ לדלת פתוחה בטענתו. המלך, הן בעצם שאלתו את אלישע והן בדרך ניסוחה (ראה הערה 4), מודה בכך שחיילי ארם אינם שבוייו, ורק הנביא הוא בעל הסמכות לקבוע את גורלם. כפי שאמרנו, הוא אך הציע את 'שירותיו' לנביא. לפיכך אין מקום לגערה זו של הנביא במלך.

ובמה שנוגע לעצם העניין, לא ענה אלישע תשובה: יהיו הארמים הללו שבוייו של אלישע, ולא שבויי המלך, שהרי בנס הובאו. ובכן, מדוע לא ימוצה הנס עד תום, ומדוע לא ייהרגו הארמים הללו בידי המלך או בידי מי שיהיה? את זאת לא נימק אלישע, ורק קבע בתוקף בתחילת דבריו "לא תכה!".

קושי נוסף מצוי בסגנון דבריו של אלישע: מה פירושו של זמן הווה בשאלתו של אלישע "… אתה מכה"? הרי מלך ישראל אינו מכה אותם, אלא רק שואל כיצד עליו לנהוג בעתיד. וכך היה צריך אלישע לומר: 'האשר שבית בחרבך אתה חפץ להכות?'[7]

אף שהקשיים הללו אינם מכריעים בעינינו, וניתן ליישבם בדרך זו או אחרת, נראה שהם שהביאו את רש"י, ובעקבותיו את רלב"ג, לפירוש חדש ומפתיע לדברי אלישע. הנה דברי רש"י:

"האשר שבית בחרבך" וגומר - וכי דרכך להרוג אותם שאתה מביא [ב]שבייה מששבית אותם?

על פי פירוש זה אין שאלת אלישע מתייחסת כלל לארמים הנוכחים כאן (שנשבו בדרך נס), אלא לחיילים שנשבים במלחמות רגילות בדרכים המקובלות - בקשת ובחרב. האם את אותם שבויים דרכו של מלך ישראל להרוג? התשובה לשאלה רטורית זו היא: לא, אין זו דרכו. ואם כן, קל וחומר שאין להרוג שבויים אלו שנשבו בדרך נס. "לא תכה!".

רלב"ג אימץ את פירושו של רש"י והרחיבו בדרך ההופכת אותו למובן יותר:

"האשר שבית" וגומר - רוצה לומר: הנה אלו, שביתי ונהגתי בכח גבורת השם יתברך, ולמה תכה אותם? האם תכה האנשים אשר תנהג בשבי בחרבך ובקשתך? הנה אין זה ראוי, וכל שכן שאין ראוי זה (- במקרה זה של הארמים), באשר שבה אותם השם יתברך.

ניתן להיווכח בנקל כי פירוש רש"י - רלב"ג מבטל את קיומן של השאלות ששאלנו על פירוש רד"ק - מצודות:

· אלישע אינו טוען, על פי פירוש רש"י רלב"ג, כי חיילי ארם הם שבוייו שלו ולא של המלך, מה שבאמת היה ברור מלכתחילה גם למלך. הנמקתו את האיסור "לא תכה" נוגעת לכלל השבויים ששבה מלך ישראל, ולאו דווקא לארמים האלו.

· האיסור "לא תכה" מנומק עתה בדברי אלישע בנימוק ערכי ברור (בדרך של קל וחומר): אין להרוג כלל שבויי מלחמה, ודאי לא כאשר נשבו בנסיבות מיוחדות כמו במקרה זה.

· לשון ההווה בדברי אלישע "אתה מכה" מתייחסת לפעולה הנעשית בתמידות, וזמן הווה אכן מתאים לה. משמעה אפוא: 'האם אתה רגיל להכות את שבויי מלחמתך?'.

לפירושם של רש"י - רלב"ג השלכות מעניינות על שאלת היחס לשבויי מלחמה במקרא.[8] אף מי שיעדיף את פירוש רד"ק - מצודות, על קשייו שהצבענו עליהם, יוכל ללמוד מן הפירוש האחר על יחסם של שני פרשני המקרא הדגולים מימי הביניים לשאלה זו. זמן רב לפני אמנת ז'נבה הבינלאומית, אנו מוצאים בדבריהם את התפיסה כי אין זה ראוי להרוג שבויי מלחמה.

ט. "אם רעב שנאך האכלהו לחם"

משלי כ"ה, כ"א

אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם

וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם.

   

משלי כ"ה כ"ב

כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ

וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ.

   

עיסוקנו בנדיבותו של אלישע כלפי חיילי ארם נגע עד עתה בעיקר ב'לא תעשה' - במניעתו את מלך ישראל מלהרוג את החיילים הארמים. אולם אלישע לא הסתפק בהצלת חייהם. לאחר שגער במלך ישראל על שאלתו "האכה אכה אבי", וענה לו תשובה נחרצת, "לא תכה", ואף נימקה בנימוק משכנע, הוסיף אלישע וציווה על המלך ללכת עד הקצה ההפוך מכוונתו המקורית:

… שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם
וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם. (כ"ב)

נושאו של המשפט הכלול בפסוק הבא, כג, אינו חד-משמעי:

וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ
וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם... (כ"ג)

ובכן, מיהו המכין לחיילי ארם כרה גדולה ומשלחם לאדוניהם: האם המלך, המקיים בכך את מצוות הנביא, או שמא הנביא עצמו? אם המלך, הוא נושא המשפט, יהא עלינו להסיק שהלה, לא זו בלבד שחזר בו מכוונתו המקורית מתוך ציות לצו הנביא, אלא שאף 'נסחף' בהלך רוח חדש מכוחם של דברי הנביא: אלישע ציווה "שים לחם ומים לפניהם", ואילו המלך כרה להם "כרה גדולה" - ערך להם סעודה גדולה ועשירה בתפריטה הרבה יותר מלחם ומים שעליהם נצטווה.

כיוון שהנחה זו קשה במקצת, אפשר אולי לפרש שהנביא הוא הנושא של המשפט. ומה עשה אפוא המלך? אפשר שעמד המום מול ציווי הנביא ומעשיו, הנפלאים מבינתו, ועל כן לא קיים את ציוויו של אלישע. אפשר גם כן שקיים את מה שנצטווה והביא לחם ומים, ואילו הנביא דאג שעל שני אלו יתווספו מאכלים טובים נוספים, עד שערך לארמים "כרה גדולה" ואחר כך שילחם אל ארצם ואל אדוניהם מלך ארם.[9]

אם אכן תמה מלך ישראל על הוראותיו של אלישע ועל מעשיו, כפי ששיערנו, יש להצטרף לתמיהתו: בין ההימנעות המנומקת מהריגת חיל ארם שעליה ציווה אלישע לבין המעשים הנוספים שעשה בלא לנמקם קיים מרווח ובו כמה אפשרויות

· ניתן היה לשבות את חיילי ארם ולהשתמש בהם כקלף מיקוח ביחסי שתי המדינות או להחליפם בשבויים ישראלים.[10]

· ניתן היה לגרשם משומרון שילכו לכל אשר תשאם הרוח.

· ניתן היה לרחם עליהם אף יותר ולתת להם לחם ומים, ואז לגרשם.

אלישע נהג בקיצוניות יתרה מעבר לכל האפשרויות הללו: הוא נפרד מהם בסעודה גדולה - כביכול סעודת פרדה מידידים שבאו לבקרו והם שבים עתה למקומם. אין הוא 'משלחם' סתם מעל פניו, אלא 'משלחם אל אדוניהם' בכבוד רב.

מדוע נהג אלישע בדרך זו?

את התשובה על כך רמזנו ואף פירשנו בכמה מן העיונים הקודמים, והנה הגיעה העת, במסגרת הקריאה הצמודה של סיפורנו, לבאר תשובה זו באר היטב.

אלישע אינו מסתפק בניצחון פשוט על חיילי מלך ארם. תודעתו תפוסה ללא הרף בשאלה, מה יספרו חיילים אלו לאדוניהם, ומה תהא המסקנה שיסיק מלך ארם מסיפורם. מטרתו של אלישע, כפי שאמרנו בעיונינו לא אחת, היא להביא את מלך ארם להפסיק את שילוח גדודיו לפשוט בארץ ישראל. החלטה כזו של מלך ארם תלויה במידה רבה ביחס שייווצר בו אל הנביא שבישראל. רק כאשר יכיר מלך ארם במעלתו של הנביא כ'איש א-לוהים קדוש', ישתנה יחסו הכוחני כלפיו. או אז יהיה סיכוי גם לשינוי יחסו לישראל, והוא יפסיק לשלוח את גדודיו לארץ ישראל.

השמועות אודות אלישע שהגיעו אל מלך ארם בסיפור הקודם בפרק ה' (הן אלו המפורשות בכתוב, שהגיעו אליו מפי נעמן לפני יציאתו לארץ ישראל, והן אלו שהגיעו אליו לאחר שובו של נעמן טהור לארצו ושאינן מפורשות בכתוב) לא הועילו לשנות את יחסו של מלך ארם לנביא ולישראל. אף דברי עבדו של מלך ארם בתחילת סיפורנו "כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" (יב) לא הועילו. דברים אלו, אשר הוכחו "לא אחת ולא שתים", אמנם נתקבלו על דעתו של מלך ארם באמון, ובכל זאת לא שינו מהותית את יחסו לנביא ולעמו.[11]

הבה נניח כי חיילי ארם לא היו שבים לארצם, מחמת זאת שנפלו בשבי. האם דבר זה היה משנה את יחסו העקרוני של המלך לנביא ולעמו? מסתבר שלא כך, אלא אדרבה, הדבר היה מגרה את מלך ארם לתכנן מבצע צבאי נוסף, אלים ומתוחכם יותר מקודמו, כדי לתפוס את הנביא.

סביר שכך היה קורה אף לו היו חיילי ארם שבים למלכם מגורשים ומושפלים, ומספרים לו לא רק על כישלון משימתם אלא אף על כך שהנביא שיטה בהם והובילם לתוך שומרון, ואחר כך גירשם ממנה בביזיון.

כל האפשרויות הללו היו אך מגבירות את איבתו של מלך ארם לנביא ולעמו, וגורמות לו שיחפוץ לנקום את כבודו וכבוד חייליו שהושפל.

אולם מה שסיפרו החיילים הארמים למלכם (ואת זאת ניתן להניח במידה רבה של וודאות) הוא סיפור שונה לחלוטין. אף שדיווחו למלכם על כישלונם לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, לא עמדו לפניו בראש חפוי, אלא בשמחה ובהתלהבות. הם תיארו לו בוודאי כיצד הוכו בסנוורים, וכיצד הוליכם הנביא אחריו עד שנוכחו שהנה הם בשומרון. עוד סיפרו בוודאי כיצד ביקש מלך ישראל רשות מן הנביא להרגם, ואילו הנביא גער בו והצילם מיד המלך. אולם שיאו של סיפורם היה כאשר תיארו בפני מלכם בעיניים נוצצות את הכרה הגדולה שערך להם הנביא ואת הידידות שבה נפרדו ממנו כאשר שלחם בכבוד חזרה לארצם ולמלכם.

מה מבטאת התנהגות זו של אלישע? כמובן, היא מבטאת עליונות צבאית מוחלטת על חיילי ארם ועל מלכם, עליונות המאפשרת לו להינצל מסכנתם ולנהוג בהם כרצונו. אולם התנהגותו מבטאת הרבה מעבר לכך: היא מבטאת עליונות מוסרית. דרכיו של אלישע איש הא-לוהים כה גבהו מדרכיהם של הארמים, עד שהוא אינו נוטר להם כל איבה, ואינו חש כל רצון לנקום בהם על שחפצו להרע לו. הוא מתייחס אליהם בידידות באמת ובתמים, כביכול לא היה מסעם לדותן אלא משובת נעורים שאין בה כל סכנה של ממש.

בכך פירק אלישע חומות של שנאה וחשד שחצצו בינם לבינו, ובשלחו את חיילי ארם אל אדוניהם - עדת מעריצים של הנביא היא שהגיעה אל המלך, כשגרירי שלום ורצון טוב.

כששמע מלך ארם את תיאורם של חייליו, ובראותו את השינוי הגדול שחל ביחסם אל הנביא, ודאי נתקיים בו דבר ספר החכמה שהעמדנוהו בראש עיוננו:

כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ

גחלים אלו שורפות את השונא מרוב בושה וכלימה, כדברי רלב"ג בפירושו לספר משלי:

זה העניין קשה לו, כאילו אתה חותה גחלים על ראשו לשורפו מרוב בושתו על הטוב שיקבל ממך תחת הרעה אשר גמלך.[12]

אולם סופן של גחלים אלו שהן מטהרות את תודעתו של השונא משנאתו ומתקנות את יחסו כלפי אויבו לשעבר. וכך פירש ראב"ע פסוק זה במשלי:

"כי גחלים" - בזוכרו המאכל והמשקה שנתת לו, תשרפנו (- אתה הנותן לו לחם ומים) כאילו גחלים הבאת על ראשו לשורפו, ויישמר מעשות לך רע.

בדרך זו גם יש לבאר את השכר המובטח בסופו של אותו פסוק:

וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ .

אין זה אך שכר חיצוני,[13] אלא זהו שכר הכרוך בעצם המעשה שעשית, וכפי שפירש שם רש"י:

וה' ישלימנו עמך.[14]

שכר המעשה שעשית יהא שה' יהפוך את שונאך למי שחי עמך בשלום, שהרי:

בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ. (משלי,ט"ז,ז')

* * *

כשנוכח מלך ארם כי "אלישע הנביא אשר בישראל", אף שהוא דואג לטובת עמו, להצילם מיד אויביהם הארמים, איננו בשל כך שונא לארם, אף לא כשחייליו באים לתפסו בכוח; כששמע כי נביא זה האכיל את שונאיו לחם והשקם מים, ואף הרבה יותר מכך, הבין שאין טעם יותר וגם לא אפשרות לנהל כנגדו מאבק כוחני. או אז הורה לצבאו מה שהורה,

וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.


[1] על היבטים מסוימים ביחסי אלישע ומלך ישראל בסיום סיפורנו כבר עמדנו בעיון ב בחלקו השני, ואילו בעיון זה נעמוד על היבטים אחרים שלא נדונו שם.

[2] וכך תרגם יונתן את שאלת המלך ואת תשובת אלישע: "המקטול אקטול רבי? ואמר: לא תקטול…".

[3] כך הרי נהג אליהו בשלוחי אחזיה שרצו לתופסו ולהרע לו: פעם אחר פעם הוא גזר עליהם כי אש תרד מן השמים ותאכלם, וכך אכן קרה. והללו היו בני עמו של אליהו, ולא בני עם זר אויב ישראל. על היחס בין שני הסיפורים הללו נדון להלן בעיון יג - הנספח השני לסדרת עיונים זו.

[4] את הביטוי לתפיסתו זו של מלך ישראל ניתן לראות הן בעצם הפנותו את השאלה "האכה אכה" אל הנביא, והן במילת הפנייה המסיימת את שאלתו "אבי", מילה המביעה את כפיפות המלך לנביא.

[5] דבר זה נרמז במלים המקדימות את שאלת המלך: "ויאמר מלך ישראל אל אלישע כראתו אותם…".

[6] בכך דומה תפקיד שאלתו של המלך במקומנו לתפקיד צעקתו של נער הנביא לעיל "אהה אדני, איכה נעשה?!" (טו). שניהם מייצגים את הנורמלי, ובכך הם מכינים אותנו למיוחד שיבוא בהמשך הסיפור.

[7] ושים לב שגם רד"ק וגם בעל המצודות בפרפרזה שעשו לדברי אלישע שינו את הזמן של הפועל לזמן עתיד: רד"ק: "מה דין שתכה אותם?" מצודות: "האם הם… לשתכה אותם?".

[8] שאלה זו נוגעת בדיני המלחמה בספר דברים, בייחוד במה שנאמר שם בפרק כ', יב-יד, וכן במקומות שונים שבהם מסופר במקרא על מלחמות ישראל ועל היחס שנהגו בהן לשבויים. על פי דברי רש"י - רלב"ג צריכים ליישב מקומות אחדים במקרא, ואין בכוונתנו להרחיב בסוגיה זו, אלא רק להעיר על שייכות מקומנו אליה.

[9] מלך ישראל לא נצטווה על יותר מאשר לשים לפניהם לחם ומים. מילותיו של אלישע בהמשך פסוק כב "וילכו אל אדניהם" אינן ציווי על המלך, אלא הודעת סדר הפעולות העתידות להתרחש.

[10] ראה פרק ה', ב.

[11] הסבר הדבר באריכות הובא בעיון ג (סעיפים 1 ו- 3).

[12] וכך פירש שם בעל המצודות "… כי יבוש מאוד על אשר תגמול לו טובה על הרעה", וכן פירש המלבי"ם.

[13] כך נראה מפירוש ראב"ע ורלב"ג. וראה פירוש המלבי"ם על מילים אלו.

[14] אמנם משטף לשונו של רש"י נראה שהוא ממשיך את פירושם של רבותינו שהביא על פסוק שלפני כן, שהשונא הוא יצר הרע.