שיעור 45 - דש (5)

  • הרב ברוך גיגי

דש (5)

בשיעור זה נמשיך את הדיון בסחיטת פירות, תוך דיון בשתי שאלות עיקריות: סחיטת כבשים ושלקות, סחיטה משקה ההולך לאיבוד.

סחיטת כבשים ושלקות

אמוראים נחלקו בגמרא:

"גופא: כבשים [1] שסחטן, אמר רב: לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. ושלקות [2], בין לגופן [3] בין למימיהן - מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - חייב חטאת".

ננסה לעמוד על יסודות שיטותיהם. רב ושמואל מסכימים לאסור סחיטת כבשים למימיהן מדרבנן, וחולקים על רבי יוחנן הסבור שיש בזה איסור תורה. בטעם הדבר שאין איסור תורה לרב ושמואל, כתב רש"י ד"ה פטור:

"שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן, אבל אסור, אטו זיתים וענבים".

אך התוס' שם (ד"ה כבשים) דחו את פירוש רש"י והקשו עליו:

"ולפירוש הקונטרס דפי' משום דאתי המשקה מעלמא קשה לרבי אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא בשלהי תולין (לעיל דף קמא.) שמא יסחוט הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא"

שם מדובר על חתיכת בד שסותמים בה את פי הפך של השמן, ויש חשש בהידוקה שיבוא לידי סחיטה, ולרש"י, כיוון שהמשקה לא גדל בתוכה אין חשש איסור דאורייתא ואין מקום לגזור, אמנם בתוס' שם תירצו שאפשר שרבא בעל השמועה סבור כר' יוחנן בסוגייתנו שמחייב בכבשים. המאירי כתב לחלק:

"ונראה לומר שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה ואסור מן התורה מדין מפרק ואף לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט כבשים ושלקות שאין שם משקה כנוס מגופם ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים והדברים נאים ומתקבלים".

נראה שהחילוק, לדעת המאירי, נעוץ בשני תנאים, שכדי להתחייב בסחיטה די בקיומו של אחד מהם, ואם שניהם חסרים אין חיוב משום סחיטה. ואלו הם:

1. יש שם משקה כנוס מגופם, דהיינו שיש משקה טבעי הכנוס בגופו של הפרי, ולדעתו, זהו המצב בזיתים וענבים ואינו כן בכבשים ושלקות. אף בתותים ורימונים אין משקה כנוס בתוכם, דהיינו, שאין בתותים ורימונים מאגר של משקה אלא שגוף הפרי בלוע משקה. ואולי אפשר, שכוונת דבריו היא שבזיתים וענבים המשקה הוא מיפקד פקיד, ובתותים ורימונים הוא סָפוג בתוך הפרי ולא כנוס בתוכו. ובכבשים ושלקות המשקה לא כנוס באופן טבעי בהם, ולכן אינו דומה לזיתים וענבים.

2. משקה הבא מבחוץ צריך להיות בלוע ממש בתוך הדבר, דהיינו, עצמת הספיגה פנימה של המשקה, ובבגד, לדעתו הספיגה יותר גדולה מאשר בכבשים, ולכן חייבים על סחיטת הבגד ולא על סחיטת הכבשים. וחילוק גדול חילק המאירי בין תותים ורימונים שהמשקה בלוע בתוכם, וכיוון שהוא טבעי שם אין זו סחיטה אלא אוכלא דאיפרת, כי הוא חלק אינטגראלי של הפרי, אבל בבגד, אף שהוא בלוע, ברור שהוא שונה מהותית מן הבגד, ולכן יש כאן חיוב סוחט.

המכנה המשותף לשני התנאים הוא שסחיטה היא הוצאת דבר מכוסה ממשהו אחר שמכסה אותו. אם המשקה כנוס - ברור שיש כאן משקה מכוסה שמגלים אותו. כשאין משקה כנוס, יש אפשרות שהוא יחידה אחת עם האוכל ואין כאן שני דברים שונים - כתותים ורימונים, או שני דברים שונים כמים או שאר משקה הבלוע בבגד. ובכבשים ושלקות גרע מכולם, משום שאין בו משקה כנוס, ואינו בלוע לגמרי בפרי, והוא קצת חיצוני, ולכן אין בו חיוב סוחט.

ועיין שביתת השבת (דש, באר רחובות לה בשם הגר"צ פרנק ז"ל) שכתב לחלק בין כבשים לבגדים באופן נוסף:

"דבסוחט כבשים ושלקות החוש מעיד דרוב היוצא על ידי סחיטה הוא טעם הפרי עצמו שנמחה על ידי סחיטה וזכר לדבר הוא דאמרינן לעניין ברכה מיא דשלקי ככולהו שלקי... אבל בסוחט דבר שכבר היה לו תורת משקה אלא שלא גדל בתוכו... ויש לדון דאפילו לרב ושמואל חייב ושאני כבשים ושלקות דהתם עיקר סחיטתו הוא טעם הפרי עצמו היוצא מגופו ומשקה הנבלע בו בטיל ברובו".

לדבריו סחיטת כבשים אינה אסורה מן התורה, לפי שהיוצא אינו המשקה שנבלע בו אלא הנוזל הספוג בפרי, וכיוון שאין לו תורת משקה, אין חייבים על סחיטתו.

ונראה לענ"ד לחלק בדרך אחרת, שהיא במידה רבה מנוגדת לדרכים הנ"ל. בבגד אין המים או המשקים הספוגים בו מתמזגים בו, ומדובר בגוף זר הכנוס בתוך הבגד, וחייבים על סחיטתם, אבל בכבשים ושלקות שספגו משקים, הרי במידה מסוימת הופכים המשקים לחלק מהפרי, ולכן אם המשקה גדל בתוכו שייכת בזה סחיטה, ואם לא גדל בתוכו לא שייכת סחיטה. ביאור העניין הוא כך: בבגד- עניין הסחיטה הוא הוצאת המשקה הזר, ולכן יש לחייב בכל עניין, ובכבשים, עניין סחיטתם, הוא הוצאת המשקה של הפרי, ובזה אין לחייב לדעת רש"י אלא אם זהו המשקה של הפרי עצמו, ולא משקה חיצוני שהפך להיות כמשקה הפרי. בטעם הדבר נראה שסחיטה היא הוצאת המשקה הטבעי, ובבגד לא נשתנה המצב הטבעי, אך במשקה הנספג בפרי נשתנה המצב הטבעי, ואין לחייב על הוצאת משקה מלאכותי, וצ"ע.

התוס' שם כתבו בטעמו של רב:

"רב לטעמיה דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים".

לדעתם אין רב מחייב על שום סחיטה מלבד זיתים וענבים. לדעתם, אין משמעות לעובדה שהמשקה הכנוס גדל בתוכו או לא, החשוב הוא סוג המשקה - אין סחיטה אלא בזיתים וענבים בלבד. ובגד הספוג שמן או יין יש לחייב על סחיטתו אף שהמשקה הכנוס בו לא גדל בתוכו.

רבי יוחנן מחייב על סחיטת כבשים ושלקות למימיהם. ניתן להסביר את דעתו ואת מוקד מחלוקתו עם רב ושמואל באופנים הבאים:

1. לדעת רש"י אפשר שר' יוחנן סבור שיש לחייב על סחיטה גם בסוחט משקה שלא גדל בתוכו.

2. לשיטת התוס' ר' יוחנן סבור עקרונית שיש לחייב על סחיטה של פירות נוספים, ולאו דווקא זיתים וענבים.

אמנם הגרצ"פ פרנק ז"ל (הובאו דבריו בשביתת השבת שם) פירש את שיטת ר' יוחנן גם אליבא דרש"י באופן אחר. לדעתו, ר' יוחנן סבור שהחיוב בסוחט כבשים הוא על הנוזלים הטבעיים הספוגים בכבשים, היוצאים במהלך הסחיטה, ולא על המים החיצוניים שספגו לתוכם, כי אין לחייב עליהם, כיוון שלא גדלו בתוכו. וז"ל שם:

"יש מקום לומר דגם ר' יוחנן מודה דפטור מהאי טעמא, והא דפליג בכבשים ושלקות הוא משום דמחייב על סחיטת טעם הפרי עצמו דלא בעינן שיהא להנסחט תורת משקה וכן מוכח מדמחייב גם בשלקות דמסתבר דחשיב אוכל לכ"ע וכדקיי"ל לעניין ברכה [4]".

להסבר זה בשיטת ר' יוחנן, תובן שיטת הר"ח שפסק כר' יוחנן וטען שלשיטתו יש לחייב גם על סחיטת פירות לתוך אוכלים בשבת, ואע"פ שמשקה הבא לאוכל כאוכל [5], מ"מ חייב, לפי שר' יוחנן מחייב בסחיטה גם על אוכל ואינו דורש משקה דווקא. אמנם רוב הראשונים פסקו כרב ושמואל וסברו שאין לחייב על סחיטת כבשים ושלקות.

כתב היראים סי' רעד (והביאו דבריו הגהות מיימוניות פרק כא ס"ק י', והב"י בסי' שכ):

"שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת וכל שכן שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם".

דברי היראים מבוססים על שתי הנחות:

א. קיי"ל כר' יוחנן שמחייב בסחיטת כבשים ושלקות, ודין מרק הבלוע בבשר כדין כבשים ושלקות.

ב. מציצה בפה דינה כסחיטה.

בפוסקים כתבו לחלוק על היראים בשתי הנקודות. רוב הפוסקים הכריעו שלא כר' יוחנן, וממילא אין מקום לחוש לכך, אך מה שהחמיר בענבים, יש לחוש לו לפי טעם זה, שהרי בענבים הכול מודים שחייבים על סחיטתם. אמנם המהרש"ל כתב שאפשר שענבים בנידוננו קלים יותר ממשקה הבלוע בבשר:

"ואני אומר דיש לחלק דבשלמא מרק הנבלע בבשר או יין בלחם כבר היה שם משקין עליהן ומ"ה אסור וקרוב לחיוב חטאת אבל המשקה היוצא מהענבים מעולם לא היה שם משקה עליו".

כמובן, לפי הבנת הגרצ"פ בשיטת רבי יוחנן שהוא אינו דורש תורת משקה, אין מקום להסתייגות זאת של המהרש"ל, ומלבד זאת נראה שסברת היראים היא שכשמוצץ הענבים הוא מוציא את המשקה הכנוס בו וזהו משקה לכ"ע, ויש לחוש לזה אף לשיטת רב ושמואל החולקים בכבשים ושלקות, ונראה שזהו הטעם שהביאו הפוסקים לדברי היראים, אף שהוא פסק כר' יוחנן, כדי ללמוד ממנו לעניין מעשה לענבים, שלא ימצוץ בפיו.

בשבלי הלקט (סי' צ) בשם הרב רבי בנימין חלק על היראים בנקודה השנייה:

"דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל ואפילו תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירי מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים דחשיב אבל הכא מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו [6] ואפילו אם יתכוין למצוץ המשקה ממנו בפיו אוכל הוא חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכן כתב בעל הדברות (עטור הלכות יו"ט סוד"ה מחלוקת יב) דאפילו למצוץ משקה מן הענבים מותר לכתחלה דאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו ביה ואינה תולדה".

בש"ע פסק שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהם, והוסיף שלשיטת ר"ח יש בזה חיוב חטאת משום שפסק כר' יוחנן, ולא הביא להלכה את דברי היראים, משום שפסק כשבלי הלקט הנ"ל, ואף הרמ"א פסק כן, אלא שכתב גם דעת המחמירים, וז"ל בסי' שכ:

"אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם".

ובמשנה ברורה שם ס"ק יב כתב:

"ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא ראשונה ובשארי דברים אין להחמיר ומסתברא דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל הוא".

סחיטה לאיבוד

ראינו למעלה שכל האמוראים הסכימו להתיר סחיטת כבשים ושלקות לגופן, דהיינו, לצורך אכילת הכבשים כשאינו רוצה את המשקה הכנוס בהם, וסוחטן לאיבוד. רש"י שם פירש:

"אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן - מותר לכתחילה, דלא מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך".

והתוס' עג: התקשו למה לא נאסור סחיטה לגופם מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה:

"נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים .. וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית (דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך".

תירוצם הוא שאין דרך דישה בכך, ונראה שאין כוונתם לשינוי וכלאחר יד אלא שאין זו מלאכה כלל, כמשתמע מרש"י שסחיטה לאיבוד אינה סחיטה כלל, משום שעניינה של סחיטה בהוצאת הדבר הבלוע והבאתו לתכליתו או למיצויו, ואם כל מגמת העושה אינה לטובת הדבר הבלוע, אין זה בכלל מפרק. אך עיין תוס' כתובות ו. שכתבו בשם ר"ת שמותר להדק מסוכרייא דניזייתא (=בגד שסותם פי חבית) אף שעלול לבוא לידי סחיטה שהיא משום מפרק, הרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה כשיטת הערוך שהתיר, ולכאורה משמע שר"ת סובר שעקרונית גם סחיטה שהיא לאיבוד היא בכלל סחיטה, אם עושה זאת בידיו, וההיתר שם הוא מפני חסרון הכוונה, ובהמשך התוס' שם כתבו בשם ר"י שאפילו באופן זה יש לאסור מדרבנן [7].

לשיטת התוס' בכתובות נראה שאיסור סחיטה הוא בעצם הוצאת המשקה או המים, אלא שאם אינו זקוק להם אפשר שהוא כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי זה יש להקשות למה התירו סחיטת כבשים ושלקות לגופם, למה לא נאסור לפחות מטעם משאצל"ג. והניחא לשיטת רב ושמואל שאף למימיהן אינם מחייבים, אפשר שלגופם לא גזרו והתירו, אבל לרבי יוחנן שמחייב כשסוחט לצורך המשקה, למה לא נאסור סחיטה לגופם מצד משאצל"ג. ושמא יש לומר כעין שכתבו התוס' שם [8] שיסוד ההיתר בכבשים ושלקות הוא שאם אינו צריך למשקה נחשב הכול כאוכלא דאיפרת ואין על זה שם משקה כלל, אבל במשקה הספוג בבגד וסוחטים אותו, כיוון שיש לו תורת משקה, יש לאסור גם סחיטה לאיבוד מדרבנן.

ואפשר ליישב עוד על פי דברי ספר התרומה (סי' רמז) שכתב לחלק בין כבשים ושלקות לבגד, שבסחיטת כבשים ושלקות לאיבוד, ולא לשם המשקה, נחשב המשקה חלק מגוף הפרי ואינו יחידה לעצמו, אבל בבגד, לעולם נראה את המשקה כדבר נפרד מן הבגד ויש לאסור את הוצאתו מדרבנן, אף כשהולך לאיבוד.

והר"ן על הרי"ף סוף פרק יד (מא. באילפס) כתב:

"וההוא דהוי תולדה דדש איתנהו בכולהו משקין ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין דומיא דדש והך מסוכרייא... משום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה וכיון שכן אמאי אסור להדוקה וי"ל דאין הכי נמי דמדאורייתא לא מיתסר אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן".

בסיכום, יש לפנינו ג' שיטות:

1. סחיטה לאיבוד מותרת לגמרי ואינה מלאכה כלל.

2. שיטת הר"ן שיש בזה איסור דרבנן כיוון שסוחט משקים שדרך לסוחטם, אבל הוא רק חשש דרבנן שלא יבוא לסחוט שלא לאיבוד -כנלענ"ד.

3. אסור מדרבנן לסחוט לאיבוד מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה או מטעם פס"ר דלנ"ל.

לפי מה שראינו עד כה, הסוחט בגד ורוצה להשתמש במשקה היוצא ממנו חייב אף לדעת רב ושמואל שפוטרים בכבשים ושלקות, מפני שמשקה זה לא התבטל בבגד, ונשארה עליו תורת משקה, וכן פשוט לכל הפוסקים להלכה, לחשוש לזה. אמנם מדברי הרמב"ן נראה שאין בסחיטת בגדים גדר של דש או מפרק כלל אלא כל איסורה הוא משום מלבן, וז"ל בדף קיא: ד"ה האי מסוכרייא:

"ואי קשיא לך להא דאמרי' דסחיטה תולדה דדש היא, מהא דאמרי' לקמן... קמ"ז א') תנן גבי אלונתית ולא יביאם בידו ומפרש בגמ' משום סחיטה, ... אומר רבינו תם ז"ל דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש, וההוא דהוה תולדה דמלבן ליתיה אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין וחייבין עליו אף על פי שאינו צריך למשקין, אבל ביין ושמן ובשאר דברים ליתיה, וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב ... ואין הלשון הזה מתוקן, אבל כך ראוי לומר כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרת ואין דישה אלא בגדולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן, והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרי' התם (ב"ק ק"ב א') לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה, והוא שמתכבס הבגד בכך מעט ושיעורו כמלא רחב הסיט כפול בחוטין ובארוג ג' על ג' כשיעורן להוצאה, וכענין הזה כתב ה"ר משה הספרדי ז"ל, ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת".

ושמא לדעתו, יש לחייב בכל סחיטה כאילו המשקה הוא חלק מהבגד, ואם כן בבגדים יש להתייחסלסחיטת הבגד, ובזה אין דישה אלא בגידולי קרקע, ולכן אין לחייב על זה אלא מצד מלבן. ובשטמ"ק כתובות ו. בשם שיטה ישנה כתב טעם אחר שאין איסור מפרק כלל אלא במשקה הבלוע מתחילת ברייתו, ודומה לכבשים ושלקות לפי שיטת רב ושמואל על פי דרכו של רש"י, ואפשר שגם רש"י מודה בזה, ואם כן זהו תירוץ נוסף לקושיית התוס' על שיטתו [9].

אף מדברי הרמב"ם נראה שסחיטת בגדים וספוג אינה אלא משום מלבן (עיין היטב מגיד משנה ט/יא, ודברי הרמב"ם כב/טו), ואפשר שהוא מפני טעמו של השיטה ישנה.

נחלקו אחרונים אם סוחט לאיבוד הוא דווקא כשסוחט ישירות לאיבוד (ט"ז) ויש סוברים שאפילו סוחט לכלי ואחר כך שופך אותו הוי סחיטה לאיבוד (א"ר). בביאור מחלוקתם נראה שאם הטעם שכל עניינו של מפרק הוא הבאת המשקה לידי מיצוי ותכלית, כיוון שמתכוון לשפכו הרי זה כסוחט לאיבוד, אבל אם הטעם הוא מפני שאין לו דין משקה, והוי אוכלא דאיפרת, יש לומר שכיוון שנותנו תחילה לכלי, כבר ירדה עליו תורת משקה ודומה לסוחט לקערה שנדון בו בשיעור הבא.



[1] ירקות כבושים כדוגמת מלפפון חמוץ

[2] ירקות מבושלים במים.

[3] לגופן היינו שמוציאים את הנוזלים מהפרי לצורך אכילת הפרי היבש, ולא לצורך שימוש במשקה. למימיהן לצורך הנוזלים להשתמש בהם.

[4] כוונתו לעניין ברכות שמברכים על מי השלקות כמותן, דהיינו בורא פרי האדמה, ומכאן שיש למשקים אלו דין אוכל, לדעתו.

[5] נדון בזה בהרחבה בשיעור הבא, בס"ד.

[6] לטעם זה יש מקום לדון בהשגת המהרש"ל שהבאנו לעיל, אבל הטעם הראשון בדבריו שמציצה בפה אינה סחיטה כלל, ומעשה אכילה הוא.

[7] בדברי בתוס' שם משמע שהאיסור הוא מצד פס"ר דלנ"ל, או כעין זה. על היחס בין זה לבין משאצל"ג יש לדון במקומו.

[8] עיין שם שכתבו כן אליבא דרב דווקא, וצ"ע אם ר' יוחנן יסכים לתירוץ זה, ותלוי בהסבר שיטתו לעיל.

[9] עיין בתחילת השיעור מה שדיברנו בזה.