אלישע אל מול צבא ארם | 6

יב. נספח ראשון: בין אלישע לבין הנביא הפועל במל"א כ'

מסיומו של סיפורנו עולה דמותו של אלישע כבעל דעה פייסנית כלפי אויבי ישראל: הוא מונע את מלך ישראל מלהרוג את חיילי ארם הנצורים בשומרון, ואף עורך להם כרה גדולה ומשלחם בידידות אל אדוניהם מלך ארם.

אין אנו צריכים להפליג למקומות רחוקים במקרא כדי להציב כנגד מדיניותו הפייסנית של אלישע בסיפורנו דוגמה הפוכה, שבה נוקט נביא עמדה קשוחה ובלתי מתפשרת כלפי אויבי ישראל. לשם כך נישאר במסגרת דורם של אליהו ואלישע ובמסגרת הסיפורית של ספר מלכים, ואף במסגרת הסכסוך המתמשך בן ישראל וארם.

בפרק כ' במלכים א מסופר בהרחבה על שתי מלחמות שניהל אחאב מלך ישראל כנגד בן הדד מלך ארם, שהוא כנראה אותו בן הדד שעליו מסופר גם בפרקי אלישע שאנו עוסקים בהם.[1] לכל אורכו של פרק כ' פועל מול אחאב נביא עלום שם; חז"ל והמפרשים הראשונים זיהו אותו עם מיכיהו בן ימלה, הנביא הפועל בהמשכו ההיסטורי והספרותי של פרק כ' - בפרק כ"ב במלכים א.[2]

אחאב זכה לניצחונות מופלאים על הארמים בשני סיבובי המלחמה שניהל כנגדם. הנביא הפועל בסביבתו של אחאב הודיע לו על ניצחונות אלו מראש ואף הדריך את אחאב כיצד להשיג את הניצחון בסיבוב הראשון. אף שאין מתרחשים נסים גלויים באותם שני סיבובי מלחמה, ניכר כי ההשגחה הא-לוהית היא שכיוונה את ניצחונותיו המפתיעים של אחאב והם בבחינת נסים נסתרים.

במערכה השנייה מכה אחאב באפק[3] מאה אלף מחיילי ארם ביום אחד, וחומת העיר אפק הנופלת על יתרת הצבא הארמי שנמלט לעיר זו הורגת עוד עשרים ושבעה אלף (פסוקים כט-ל). עבדי בן הדד, שנותרו במחבוא בעיר ביחד עם מלכם, מוסרים עצמם בידי אחאב מלך ישראל באקט של כניעה והשפלה. כששקים במותניהם וחבלים בראשיהם הם מביאים את כניעת אדונם בפני אחאב.

בסיפור שלנו מבקש מלך ישראל להרוג את השבויים הארמים המצויים בשומרון;[4] לעומת זאת אחאב נהג בנדיבות של מנצח: הוא חנן את בן הדד ושילחו חזרה לארצו תוך שהוא כורת עמו ברית (לב-לד).

כמה דומה נדיבות זו של אחאב לנדיבותו של אלישע בסיפורנו: אף אלישע שולח את חיילי ארם שביקשו לשבותו ולהביאו לארם בחזרה למלכם ולארצם מתוך ידידות ואחווה.

והנה מופיע הנביא הפועל באותו אירוע לפני אחאב, והוא מוכיחו תוכחה קשה על נדיבותו כלפי מלך ארם, ואף קוצב עונש על כך:

כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד
וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. (כ',מ"ב)

נדיבותו של אחאב נתפסת בסיפור ההוא כמעילה בנס הא-לוהי, נס המחייב את אחאב למצות את ניצחונו על בן הדד ועל עמו, ולהרוג את 'איש חרמו' של ה', את בן הדד השבוי.[5]

לעומת זאת, אלישע בסיפורנו גוער במלך ישראל דווקא על שביקש למצות את הנס שאפשר את שבייתם של חיילי ארם בשומרון. מיצוי הנס הזה ייעשה לדעת המלך בוודאי בהריגתם של החיילים. והנה אלישע מנמק את גערתו במלך ישראל דווקא בכך שנס הוא שהביאם בשבי:

לֹא תַכֶּה! הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?[6] (כ"ב)

ולא עוד, אלא שהוא מצווה על המלך לשלחם אל אדוניהם מתוך סעודה:

שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם.

האם אין סתירה בין שני המקומות? האם דרישותיהם של שני הנביאים עולות בקנה אחד? ושמא ניתן לתלות את המדיניות הנבואית ההפוכה בשני הסיפורים הללו שהם בעלי נסיבות כה דומות לכאורה,[7] באישיותו של כל נביא ונביא?

אף שבעיונים בפרקי אליהו ובפרקי אלישע הצבענו לא אחת על ההבדל הגדול בין אישיותו של אלישע לזו של אליהו רבו ועל ההשלכות שיש להבדל זה ביחס לדרכי פעולתם, אין ליישם תשובה דומה ביחס לשאלתנו.

אישיותו של הנביא עשויה לעצב את סגנון פעולתו או את אופי יחסיו אל הסובבים אותו, אך אינה יכולה להביאו לחייב דרך פעולה שנביא אחר מכריז עליה בשם ה' כי היא חטא הגורר אחריו עונש. לשון אחר: לא תתכן מחלוקת בין שני נביאי אמת בשאלה מה הוא רצון ה' ביחס לשאלה ספציפית או ביחס לשאלה עקרונית מסוימת אחת.[8] היכן אפשרי הבדל בין שני נביאים בשל אישיותם השונה? רק באותו תחום שבו רשאי הנביא לעצב את דרכו שלו באופן עצמאי. דרך משל: אפשר שנביא אחד יתבודד רוב הזמן ואילו האחר יחיה תדיר בתוך החברה; האחד יכול להרבות בנסים ואילו האחר למעט בהם; נביא אחד יכול להיות רך ביחסו לזולת ואילו האחר - תקיף.

אולם כאשר פועלים הנביאים בשליחות ישירה של ה' (כפי שפעל הנביא שעמד מול אחאב במל"א כ') מתמעטת מאד ההשפעה של אישיותם על דרך מילוי שליחותם.[9]

הבה נשוב אל שאלת יחסו של אלישע לאויבי ישראל: אמת הדבר שאלישע מופיע לפנינו בדרך כלל בדמות רחומה וכמי שנוטה למדת הרחמים יותר מאשר למדת הדין. ובכל זאת אין להציגו כפייסן וכרך מזג ביחס לאויבי ישראל. הנדיבות ביחס לאויבי ישראל והרחמים עליהם יפים בעת שהם מביאים טובה לישראל, אך לא כאשר הם עלולים לפגוע בישראל, או כאשר הם בבחינת רחמים על אכזרים.

הנה, בתחילת דרכו, בעת המלחמה במואב, הופיע אלישע לפני מלכי ישראל ופיו הוראה חד משמעת:

וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר
וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ
וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים. (ג',י"ט)

מאלפת יותר הופעתו האחרונה של אלישע כנביא בישראל, בעת שחלה את חליו אשר ימות בו (י"ג, יד-יט). אף שם נידונה בין הנביא לבין מלך ישראל (- יואש) שאלת הכאת הארמים, בדומה לדיאלוג המתוח שבסיפורנו. אלא שהעמדות של מלך ישראל ושל אלישע כמעט מתחלפות בסיפור ההוא. הנביא מצווה שם על המלך:

קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים... פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה... יְרֵה! (י"ג,ט"ו-י"ז)

כאשר מבצע המלך את הוראות הנביא, מכריז אלישע:

חֵץ תְּשׁוּעָה לה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם
וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק[10] עַד כַּלֵּה. (י"ז)

הנביא ממשיך ומצווה שם את המלך:

קַח הַחִצִּים... הַךְ אַרְצָה! (י"ח)

והמלך מקיים:

וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד.

המלך מסתפק בשלוש הכאות של ארם, ועל כך קוצף עליו הנביא:

וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר:
לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה;
וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. (י"ט)

האם אחר נבואה זו עוד ניתן לראות באלישע אישיות פייסנית ביחס לארמים אויבי ישראל?

עתה עלינו לבאר את מה שנראה כסתירה בין הוראתו של אלישע למלך ישראל שלא להכות את חיילי ארם, אלא לנהוג כלפיהם בנדיבות ולשלחם לאחר סעודה חזרה לארצם, לבין התנהגותו התקיפה כלפי ארם ביומו האחרון, כשציווה להכות את ארם עד כלה. שאלה זו דומה לשאלה שבה פתחנו את עיוננו.

ברור שהתשובה לשאלות אלו (כמו גם במקומות אחרים שבהם אנו עומדים מול סתירות לכאורה במדיניות הנבואית כלפי סיטואציות דומות) תלויה דווקא בהבדלים שבין הסיטואציות, בנסיבות השונות המחייבות בכל מקום מדיניות מתאימה.[11]

קיומם של הבדלים משמעותיים בין סיפורנו לבין סיפור מלחמתו של אחאב בארם במל"א כ' מוכח מן התוצאות ההפוכות של ההתנהגות הפייסנית כלפי הארמים בכל אחד מן הסיפורים: נדיבותו של אחאב כלפי בן הדד הולידה מלחמה בין ישראל לארם כעבור שלוש שנים, כמתואר במל"א כ"ב. מלחמה זו נבעה כפי הנראה מאי-עמידתו של בן הדד בהתחייבויות שקיבל על עצמו בעת שזכה בחייו במתנה מאת אחאב.[12] וכך, כעבור שלוש שנים נאלצו אחאב ועם ישראל להלחם על מה שיכלו להשיב לעצמם בלא קושי בעת ניצחונם על הארמים באפק. במלחמה זו נהרג אחאב, וישאל נסוגו בלא להשיג דבר. תוצאה זו של נדיבותו הפסולה של אחאב ביחס לבן הדד נצפתה בנבואת הנביא שם (כ', מב ) "והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".

התוצאה מהתנהגותו הנדיבה של אלישע בסיפורנו, לעומת זאת, מופיעה במלותיו האחרונות של הסיפור:

וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (כ"ג)

וברור שהישג זה הוא תכלית פעולותיו של אלישע בסיפורנו, ובייחוד של פעולותיו האחרונות - המטיבות עם הארמים. דבר זה הוסבר בפירוט בעיון ט לעיל. נמצא כי נדיבותו של אלישע כלפי הארמים נועדה להיטיב עם ישראל.

התוצאות ההפוכות הללו של הנדיבות כלפי הארמים בכל אחד מן הסיפורים מוכיחות כי הנסיבות בשני האירועים שאנו משווים ביניהם שונות במהותן. הבה נציין כמה מן השינויים בנסיבות שני האירועים:

· במל"א כ' מדובר במלחמה טוטאלית בין צבא ארם לצבא ישראל, וכך הדבר אף בנבואת אלישע בפרק י"ג להלן. אולם בסיפורנו מדובר בפעולות איבה נקודתיות. הארמים שבאו לתפוס את אלישע - לא לשם מלחמה באו.

· בסיפורנו מדובר בחייל ארמי קטן, ולא בכל הצבא הארמי כשם שהדבר בסיפורים האחרים. אין בהכאתו של חייל קטן זה לתת לישראל יתרון ממשי, ואדרבה, המחווה שנעשתה להם מהווה ניצחון מוראלי. ניצחון כזה עדיף בהרבה על הריגתם.

· מטרתו של הנס במל"א כ' היא לאפשר לאחאב ניצחון גמור על הארמים, ובכך להניח לעם ישראל מן המלחמות עמם לתקופה ממושכת. השארת בן הדד חי סתרה מגמה זו של הנס. לעומת זאת, במקומנו אין זו מטרתו של נס הכאת הארמים בסנוורים. מטרת הנס אינה לחסל את החייל הארמי אלא אך לשבש את מהלכיו. על כן ניצול הנס בסיפורנו לצורך הריגת הארמים אינו ראוי, כדברי אלישע למלך ישראל.

· במרכז התוכחה הנבואית בפרק כ' וכסיבתה עומדת אישיותו של בן הדד 'איש חרמו' של ה'. בן הדד נתפס אפוא כאויב ה' שחלה עליו חובת החרם - ההריגה.[13] התנהגותו של מלך זה לכל אורך פרק כ' מבהירה את הסיבה לכך. לפיכך חמור חטא שחרורו. לו היה אחאב חונן את חייהם של חיילים ארמים פשוטים, כפי שעשה אלישע בסיפורנו, אפשר ולא היה בכך פגם.

· המניעים של אחאב בחנינתו של בן הדד היו שליליים ביסודם, והם נבעו מהעדפת האינטרס האישי המעמדי על פני האינטרס הלאומי.[14] מניעיו של אלישע, לעומת זאת, הם מניעים שכל מטרתם להביא לטובתם של ישראל, ואין בהם שום נגיעה או פנייה אישית.

אחר כל זאת מובן כי אין כל דמיון מהותי בין מקומנו למקומות האחרים, והדמיון היחיד הוא חיצוני ומטעה. ממילא אין כל סתירה בין עמדתו של הנביא במל"א כ' לזו של אלישע בסיפורנו, כשם שאין כל סתירה בין יחסו של אלישע לארם בפרקנו ליחסו אליהם בפרק י"ג.

 

יג. נספח שני: בין אלישע בסיפורנו לבין אליהו בעימות עם אחזיה ושלוחיו

בהמשך לעיון בנספח הקודם, ובהתבסס על העקרונות האמורים בו, נערוך בנספח זה השוואה מתבקשת נוספת. אליהו ואלישע עמדו שניהם בפני יחידה צבאית שנשלחה בידי מלך, ואשר נצטוותה לתפוס את הנביא. אליהו עמד בעימות זה מול שלוחי אחזיה מלך ישראל (מל"ב א'), והללו היו מבני עמו, ואילו אלישע עמד מול שלוחיו הארמים של מלך ארם.

שני הסיפורים הללו עוסקים בנושא משותף הנידון רבות במקרא: הניסיון החוזר ונשנה של בעל הכוח הפיזי ובעל השררה לגבור באמצעות כוחו על איש הא-לוהים המפריע לו לנהוג בשרירות לבו. ניסיון זה נועד להשתיק את הביקורת הנבואית ולבטל את התנגדות הנביא לדרכו הרעה של המלך.[15]

הניסיון לגבור על הנביא באלימות נעשה בשני הסיפורים הללו דווקא מתוך הכרה בכוחו האמיתי של הנביא. מלך ארם שלח את חייליו לתפוס את אלישע רק מתוך שהאמין לדברי עבדו "כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" (יב). אחזיה בן אחאב הכיר את אליהו ואת הנסים שחולל עוד בימי אחאב אביו. אף שלוחי אחזיה מביעים את הכרתם באליהו בכנותם אותו באופן קבוע "איש הא-להים" (ט, יא, יג). הכרה זו באמיתות נבואתו של איש הא-לוהים הופכת את הניסיון לגבור עליו באמצעות כוח פיזי גס לחמור עוד יותר.

קו דמיון נוסף בין שני הסיפורים הוא שבשניהם הנביאים אינם מנסים להתחמק ולברוח מפני רודפיהם, ובשניהם גם אינם מסתפקים בהצלת נפשם. הסיבה לכך ברורה: הנביא חפץ לצאת מן העימות עם המלך ועם שלוחיו מנצח, ולגרום למתנגדיו להודות בעל כרחם בניצחונו. בריחה והתחמקות, אף שיש בהם כדי לשבש את כוונת המלך ללכוד את הנביא, אינם ביטוי לניצחון מכובד, והם מזמינים ניסיון נוסף של המלך לגבור על הנביא.

מובן כי קיימים גם הבדלים רבים בין שני הסיפורים ולא נעמוד על כולם, אלא רק על הבעייתי שבהם. ניצחונו של אליהו על רודפיו כרוך בעונש נורא לשתי המשלחות הראשונות שבאו לתופסו: אליהו הוריד אש מן השמים וזו אכלה את שני שרי החמשים וחמשיהם. ניצחונו של אלישע, לעומת זאת, אינו כרוך בשפיכות דמים. לאחר שהוכיח לארמים את ניצחונו הגמור עליהם בהביאו אותם לשומרון, הוא מציל אותם ממוות בידיו של מלך ישראל ומשלחם לחופשי מתוך סעודה גדולה.

כפי שהראינו בעיון ה לעיל, השתמש אף אלישע באש (רכב אש וסוסי אש) כדי לגבור על חיילי ארם. אלא שאליהו השתמש באש כדי לשרוף ולכלות, ואילו אלישע השתמש בה כדי להכות את עיני הארמים בסנוורים, ואף זאת רק באופן זמני.

הניגוד בין שתי ההתנהגויות של שני הנביאים הללו - הרב ותלמידו, מתעצמת כאשר שמים לב שאליהו נהג כפי שנהג כנגד בני עמו, ואילו אלישע נהג כפי שנהג כנגד נוכרים אויבי עמו.

גם כאן קיים פיתוי לתלות את השוני הגדול הזה בין שני הסיפורים באישיותם השונה מאד של אליהו ושל אלישע. אלא שכמו בעיון הקודם עלינו להדגיש שוב כי ראשית לכל יש לשים לב לנסיבות המיוחדות שבהן פועל כל נביא ולבחון האם תגובתו אינה נגזרת מן הנסיבות המיוחדות שבהן פעל.

בפירוט הנסיבות השונות נתחיל דווקא ממה שאמרנו לעיל כי אליהו פעל בקרב בני עמו ואילו אלישע עמד מול חיילי ארם. להבדל זה שבין שני הסיפורים נראה שישנן דווקא השלכות הפוכות ממה שהנחנו בשאלתנו. דווקא בשל היות אחזיה ושלוחיו מבני ישראל, המכירים את מעמדו של הנביא בישראל, ואת זה של אליהו בפרט, חמור ביותר ניסיונם לגבור על אליהו בכוח פיזי.

מלך ארם, לעומת זאת, ועוד יותר שלוחיו חיילי ארם, אף ששמעו על אלישע ועל כוחו המופלא, אינם מבינים עדיין כי הנביא הישראלי אינו כאותם הנביאים המוכרים להם באומות העולם, אלא הוא שלוחו של א-ל כל יכול.[16] לפיכך ניסיונם לתפוס את אלישע אינו כה חמור עד שייחשב להם לחטא שבעקבותיו משפט מוות.

בלשון ההלכה נוכל לנסח זאת כך: שלוחי אחזיה היו מזידים ואילו שלוחי מלך ארם היו קרובים להיות שוגגים.

הבדל נוסף בין שני הסיפורים הוא בשאלה, מהי מטרת המלך בשליחת חייליו אל הנביא בכל סיפור. את מטרתו של אחזיה ביררנו בהרחבה בפרקי אליהו (אחזיה ה), ושם הגענו למסקנה המנומקת כי מטרת לקיחתו של אליהו מראש ההר הייתה כדי להורגו. אליהו, בהורידו אש מן השמים אשר שרפה את שרי החמשים ואת חמשיהם, הגן על חייו מחד, ומאידך העניש את המתנכלים לחייו והמעדיפים את פקודת מלכם החוטא על פני מצוות ה'.[17]

מלך ארם, לעומת זאת, לא ציווה להרוג את אלישע ולא התכוון לכך. מטרתו מפורשת בדבריו: "לכו וראו איכה הוא ואשלח ואקחהו" (יג). הוא מעוניין להביא את הנביא אליו כדי למנוע ממנו המשך גילוי סודות ארם לישראל.[18]

לבסוף נצביע על ההקשר שבו נתון כל אחד משני הסיפורים. הסיפור על אליהו ושלוחי אחזיה מספר על חטאיו של אחזיה מלך ישראל, והוא חלק מן הסיפורים על המאבק המתנהל בין אליהו לבין בית אחאב, ומהווה שלב בהתפוררותו של בית המלוכה הזה לקראת כיליונו הגמור.

רדיפתו של אחזיה את אליהו היא המשך לרדיפתה של איזבל אמו את הנביא הגדול. לכן גם תגובתו של אליהו קשורה במאבקו המר בבית אחאב ובעבודה הזרה שהנהיג בישראל. ההתנכלות לנביא מצד המלך ומצד שלוחיו המשתפים פעולה עם מלכם החוטא היא נושאו העיקרי של הסיפור שם.

בסיפורנו, לעומת זאת, אין ההתנכלות לנביא עיקר הסיפור. התנכלות זאת היא עניין צדדי לנושאו המרכזי שהוא המאבק בין ישראל לארם ותרומת אלישע להקלת הלחץ הארמי על ישראל.[19]

במסגרת נושא זה של סיפורנו, מהווים חיילי ארם מכשיר ביד אלישע לשינוי יחסו של מלך ארם לישראל ולנביא הפועל בקרבם. נדיבותו כלפיהם אינה אלא טקטיקה לשם השגת מטרתו הרחוקה, זו אשר הושגה לבסוף: "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל" (כג). ענישתם של חיילי ארם, כפי שהעניש אליהו את חיילי אחזיה, לא הייתה משיגה את המטרה שלמענה פעל אלישע.

בדומה למה שנוכחנו בעיון זה, כך גם במקומות אחרים שבהם אליהו ואלישע פועלים בדרכים הפוכות, הראינו כי דבר זה הוא פרי נסיבות שונות לגמרי שבהן פעלו שני הנביאים. ועדיין מהווה הרושם המצטבר ממקומות רבים כי בכל זאת יש משקל גם לאישיות השונה של שני הנביאים.

אפשר אולי להסיק כי האישיות של כל אחד מן הנביאים הייתה מותאמת לנסיבות הדור שבו הוא פעל.