מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 5

ה. ההבחנה בין נבואת אמת לנבואת שקר: בין יהושפט לאחאב

 

     ה        וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'. 

ו         וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל?

וַיֹּאמְרוּ: עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ. 

ז         וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ? 

ח        וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט:

עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו

כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע – מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה.

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן. 

ט        וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר: מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה.

 

1. יהושפט – הדורש בדבר ה'

מדוע לאחר שהסכים יהושפט ללכת עם אחאב למלחמה (פסוק ד – "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ...") הוא מבקש ממנו "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'"? האם זהו ביטוי לכך שהוא מפקפק בצדקת המעשה העומד להיעשות על ידי שני המלכים? שמא עולה בו הרהור חרטה על שמיהר להצטרף לאחאב?

אפשר אכן שמחשבה כזאת או דומה לה היא שגרמה ליהושפט לבקש לדרוש את דבר ה' מנביא. אך יש לשים לב לכך שיהושפט מורגל לדרוש בנביא במצבי מלחמה: במלכים ב פרק ג' מסופר על הצטרפותו ליורם בן אחאב למלחמתו במואב, ולאחר שמסע המלחמה הסתבך, מתבטא יהושפט בדומה לדבריו בסיפורנו (בפסוק ז) "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ?" (מל"ב ג', יא).[1] בספר דברי הימים ב פרק כ' מסופר על יציאתו של יהושפט למלחמה בברית מלכי עבר הירדן המזרחי שבאו עליו, "וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם, הַאֲמִינוּ בַָּה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ, הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ".[2]

2. "אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" – מי היו?

אחאב נענה מיָדית לבקשת יהושפט ("דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם"): "וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ..."

מי הם ארבע מאות הנביאים הללו? ומי הוא צדקיה בן כנענה שבהמשך הסיפור (פסוקים יא–יב) מתברר כי הוא העומד בראשם?

א. הסוברים כי ארבע מאות הנביאים היו נביאי עבודה זרה

יש מן המפרשים הרואים בהם את נביאי הבעל או את נביאי האשרה. ואכן, הקרבה המספרית בין הללו לבין "נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (י"ח, יט) נראית כמחזקת פירוש זה.[3]

אלא שדבריהם של ארבע מאות הנביאים בסיפורנו ושל צדקיה בן כנענה מנהיגם נאמרים באופן עקבי בשם ה':

           ו              וַיֹּאמְרוּ: וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

           יא           כֹּה אָמַר ה': בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם

           יב            וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

           כד           אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?

אם אכן צודקים המפרשים שזיהו את ארבע מאות הנביאים הללו עם נביאי הבעל או האשרה, כיצד ייתכן שהם מתנבאים בשם ה'? על שאלה זו עונים המפרשים שהלכו בדרך זו:

בפני יהושפט אמרו בשם ה', שיחשוב שהמה נביאי ה'.[4]

ואם כן, יש לומר שתרמיתם לא עלתה בידם: יהושפט הכיר במרמה, ועל כן ביקש מאחאב נביא אחר שהוא "נָבִיא לַה'" כדי לדרוש את ה' מאותו.[5]

ב. הסוברים כי ארבע מאות הנביאים היו נביאי שקר

נראה כי לא זו הייתה דעתם של חז"ל ושל המפרשים ההולכים בעקבותם ביחס לזהותם של ארבע מאות הנביאים ושל צדקיה בן כנענה. בתרגום יונתן מכונים ארבע מאות הנביאים הללו בכל מקום שהם נזכרים בפרקנו "נבִיֵי שקרא". כלומר, לא נביאי עבודה זרה, אלא נביאי שקר, המתיימרים לדבר בשם ה' מה שלא שמעו בנבואה.

הגמרא במסכת סנהדרין פ"ט ע"א מדגימה את הדין המובא במשנה שם: "נביא השקר – המתנבא מה שלא שמע... מיתתו בידי אדם" – "כגון צדקיה בן כנענה".[6]

בעקבות דברי חז"ל הללו (בתרגום יונתן ובגמרא) אף רש"י ורלב"ג אינם רואים בהם נביאי עבודה זרה, אלא נביאי שקר, שדיברו בשם ה' מה שלא שמעו בנבואה.

ואם כך מובן מדוע התנבאו ארבע-מאות הנביאים וצדקיה בן כנענה בשם ה'. אף המעשה הסמלי שעשה צדקיה – "וַיַּעַשׂ... קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם" (פסוק יא) – מזכיר מעשים סמליים דומים שעשו נביאי האמת במקרא כחלק מפעילותם. וכדברי בעל המצודות: "וכן היה דרך נביאי ה', לעשות דמיונות ודוגמה לדברי הנבואה".[7]

כיצד מתיישבת פעילותם של נביאים אלו, המתנבאים בשם ה', אף אם הם נביאי שקר, עם הידיעה על רדיפת נביאי ה' בידי איזבל (י"ח, ד; י"ט, י)? שאלה זו העלינו כבר בפרק כ': הנביא עלום השם פועל בסיפור ההוא ללא כל איום, אף כשהוא מבקר בחריפות את אחאב, ואף בני הנביאים נזכרים שם (בפסוק לה). נראה שמדיניות זו של רדיפת נביאי ה' כבר בטלה בשנותיו האחרונות של אחאב.

ממספרם של נביאי השקר שאותם מקבץ אחאב בסיפורנו בזמן קצר, "כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ", מספר המזכיר את מספרם של נביאי הבעל אוכלי שולחנה של איזבל (שהיו ככל הנראה ממוצא זר), יש להסיק כי אחאב דאג לרכז סביב שולחנו קבוצת נביאים כתחליף לנביאי הבעל. ואף שהיו נביאים שניבאו בשם ה', הם היו פקידיו של אחאב, וניבאו לו כפי שרצה לשמוע. ואם כן, אף אם אינם נביאי הבעל, הרי הם כממלאי מקומם של הללו, או ששימשו בתפקיד מקביל להם. וכך אכן נתפסו הנביאים הללו בדברי מדרש שיר השירים רבא א, מב: "אחאב...מפטם ומאכיל לצדקיה בן כנענה וחבריו... איזבל...מאכלת ומפטמת לנביאי הבעל והאשרה".

 

3.כיצד הכיר יהושפט בנביאי אחאב שהם נביאי שקר?

עתה נשאלת השאלה: כיצד הכיר יהושפט בארבע מאות הנביאים הללו שאינם נביאי אמת, וכיצד ידע לדרוש "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד, וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ?" (ז).

ואם תאמר כי יהושפט האמין לנבואתם של הארבע-מאות, ורק ביקש עוד נביא אחד לה', לחיזוק נבואתם, הנה דברי רלב"ג הדוחה אפשרות זו:         

ראוי שלא יֵעלם ממנו (– מאתנו), שיהושפט כבר הרגיש כי אלו הארבע מאות נביאים לא היו נביאי ה'. שאם היה חושב היותם נביאי ה', היה ראוי שיבטח על דברי אחד מהם (– לכל הפחות). ואם לא היה בוטח בהם עם היותם ארבע מאות, הנה לא היה ראוי שיבטח בהם אם יהיה עמהם עוד אחד. ולזה ידמה שחקר אם יש שם "נָבִיא לַה' עוֹד", כדי שישמע דברי נביא ה' על זה. שהנה מילת "עוׂד" שָבָה אל אומרו "הַאֵין פֹּה נָבִיא", לא אל אומרו "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה'".[8]

ובכן, כיצד הכיר יהושפט שהללו נביאי שקר הם?

על פי מה שאמרנו בסעיף הקודם על משמעות מספרם וקיבוצם המהיר של ארבע מאות הנביאים בידי אחאב, ניתן לענות כי יהושפט הכיר כי הנביאים הללו, מאוכלי שולחנו של אחאב הם, נביאים המוחזקים על ידו, כדרך מלכי העמים המחזיקים נביאים בחצרם כדי להיוועץ בהם על מעשיהם (וכדרך איזבל שהחזיקה את נביאי הבעל הסמוכים על שולחנה). יהושפט הבין כי הללו הם פקידי המלך ותלויים בו, ולפיכך הסיק שאינם יכולים להיות נביאי אמת.

תשובה זו אינה רחוקה מהתשובה שעונים חז"ל על השאלה הנידונה. במסכת סנהדרין פ"ט ע"א מובאת דרשה זו:

כתיב: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד". אמר לו (– אחאב): הא איכא כל הני! (– הרי ישנם כל אלו!) אמר לו (– יהושפט): כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד.

'סיגנון' היא מילה יוונית במקורה, שמשמעה 'סימן מובהק'. וכך פירש רש"י את המימרא שבפי יהושפט:

סיגנון – דבר מליצות של רוח הקודש; עולה לכמה נביאים – נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד; ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד – בלשון אחד. ואֵלו (– הארבע מאות) – לשון אחד היו אומרים, דכתיב (בפסוק יג) "הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ..."[9]

לתשובתם זו של חז"ל על השאלה כיצד הכיר יהושפט בנביאי אחאב שנביאי שקר הם, יש חשיבות עקרונית: נביאי האמת המופיעים במקרא ניבאו כולם כיחידים. אינך מוצא במקרא שדבר ה' יבוא מפי קבוצת נביאים המנבאים כאחת. ואף שבמבט ראשון התנבאותה של קבוצה יש בה עצמה רבה יותר וכח שכנוע רב, באמת אין הדבר כן.

אמנם "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים" – אפשר כי דבר א-לוהים אחד יינתן לכמה נביאים בני אותו דור ולעתים אף לבני דורות שונים (וזו כוונת חז"ל "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים"); ואף על פי כן "שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי"[10] – ואף יותר משתיים, כמספר הנביאים, כך מספר הסגנונות הנשמעים. כך דרכה של הנבואה: אף שאתה מוצא קרבה רבה בין נבואות של נביאים שונים בתוכן ובלשון, אין הנבואות זהות לחלוטין; לעולם חתומה הנבואה בסגנונו האישי של הנביא. הנביא מעמיד לרשות דבר ה' את אוצר המילים שלו, את עושר דימוייו, את כישרון הביטוי שלו ואת כל עולמו הרוחני. וכך מתבטאת הנבואה האחת בריבוי פנים, בריבוי סגנונות נבואיים, בהתאמה לאישיותו המיוחדת של כל אחד מן הנביאים הנושאים אותה. ריבוי זה פונה אל בני אדם רבים ושונים, שאף להם סגנונות שונים. וכך מוצא דבר ה' מסילות רבות ללבבות השונים של בני האדם.

אולם כאשר הנבואה הופכת להתבטאות קיבוצית, וארבע מאות איש מתנבאים 'פֶּה אֶחָד', כתיאורו של שליח אחאב למיכיהו בפסוק יג "הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ", אז ניכר הזיוף. מנבואה כזאת נעדר חותם האמת של האישיות האינדיוידואלית המתמסרת לגילוי דבר ה' באמצעות כֵּליה שלה.

ועוד צריך לומר: כשקבוצת נביאים מתנבאת 'פה אחד' כאיש אחד, הרי זו עדות לתיאום מוקדם ביניהם, ותיאום כזה נצרך רק לחיזוקו של דבר שקר.[11]

לפיכך על תמיהתו של אחאב על בקשת יהושפט (כפי ששמה בפיו הגמרא): 'הרי ישנם כל הארבע מאות הללו!' התשובה היא: היא הנותנת! דווקא העובדה שארבע מאות אלה מתנבאים פה אחד היא המעידה על היותם נביאי שקר, והיא שמביאה את יהושפט לבקש עוד נביא אחד ויחידי, שממנו ישמע את דבר ה' האמתי.

תשובתו של אחאב (בפסוק ח) "עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ, וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע, מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה", בוודאי מחזקת את יהושפט במחשבתו: הנה נמצא בשומרון נביא בודד, שיהא מוכן לעמוד מול כל ארבע מאות הנביאים הללו ולומר בלי חשש את דברו, אף אם אינו פופולרי. מאיש כזה ראוי לדרוש את דבר ה'.

לפיכך דוחה יהושפט בעדינות את תלונתו של אחאב על מיכיהו, באמרו לו: "אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן". ופירושו כדברי בעל המצודות: "כי את אשר ישים ה' בפיו – אותו ידבר".

 

5. יחסו של אחאב אל הנביאים ואל הנבואה

ומה יש לומר על אחאב, האם האמין לנבואתם של הללו שאותם היה 'מפטם ומאכיל' על שולחנו (כתיאור המדרש שהובא לעיל)?

מדברי אחאב ומדברי שלוחו (להלן בפסוק יג) אנו למדים על הלך רוח שהיה נפוץ בישראל בתקופת המקרא ביחס לנבואה : שניהם אינם מבטלים את ערך הנבואה, אך אין הם מאמינים בהיותה של הנבואה חפה מפנייה אישית של הנביא הנושא אותה. לתפיסתם, אין הנביא מבטא אמת אובייקטיבית שזכה לה ממקור חיצוני, אלא הנבואה תלויה בהשקפת עולמו של הנביא או בנטייתו האישית.

אחאב מבטא תפיסה זו, בהביעו את יחסו למיכיהו בן ימלה:

           ח             וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע 

"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים", ועל כן לא נתרחק מפשוטם של דברי אחאב אם נתרגמם 'וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו משום שהוא שונא אותי, ועל כן לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע'.

אחאב אינו מכחיש את היותו של מיכיהו נביא ה' הראוי לדרישה, הרי זוהי הרישא של דבריו באותו פסוק:

                           עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ...

ואף על פי כן סבור אחאב, שנביא זה מנבא עליו רעה מחמת איבה אישית שהוא רוחש כלפיו. מעין זאת הרי הטיח אחאב גם באליהו, בעת שהלה נתגלה אליו ונשא כנגדו נבואת תוכחה ועונש בכרם נבות (כ"א, כ): "הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי?!"

 

'שלוחו של אדם כמותו', ואף שלוחו של אחאב מבטא עמדה דומה ביחס לנבואה בהפצירו במיכיהו:

           יג             הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ

יְהִי נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם, וְדִבַּרְתָּ טּוֹב.

זהו צִדו השני של אותו המטבע: כיוון שהנביא מביע בדבריו את עמדתו האישית, ניתן אולי לשכנעו לשנות את עמדתו, לפחות בפעם הזאת, לטובת אחאב. אולי יהיה מיכיהו מוכן – כך חושב אותו שליח בתמימותו – להצטרף הפעם אל הקונצנזוס, ולא לערב 'שיקולים אישיים' וחשבון פרטי ישן שיש לו עם אחאב.

ניתן להביא דוגמאות נוספות מן המקרא להתייחסות מעין זו אל נביאי האמת.[12]

 

כנגד תפיסה זו של הנבואה נשבע מיכיהו בתגובתו לדברי מלאכו של אחאב:

           יד            חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי – אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

אין הוא מתנגד לאפשרות שינבא 'טוב על המלך', אולם גם אינו מגלה נטייה לכך, אלא הוא נשבע להיות נאמן לרשות שלמעלה הימנו.

 

אין אנו יודעים מיהו מלאכו של אחאב ומהו הרקע שלו במפגש עם נביאי ה'. אולם על אחאב קשה שלא לתמוה: האם כך מתייחס הוא לנביאי ה'? והרי במפגשיו עם אליהו נביא הדור ועם הנביא שהדריכוֹ במלחמות נגד ארם שנה אחר שנה בפרק כ' למד להכיר כי נביאי האמת נאמנים לדבר ה' שבפיהם, ואינם מביעים את דעתם האישית. מפגשיו של אחאב עם נביאים אלה היו צריכים לעצב את יחסו הנכון לנביאי האמת והצדק!

באמת, התיאור שתיארנו עד עתה את יחסו של אחאב לנבואה הוא חלקי. אמנם בדבריו ליהושפט אודות מיכיהו בן ימלה, גילה אחאב את יחסו לנביא, כמי שמבטא עמדה אישית כלפיו בנבואתו. אולם 'לבא לפומא לא גליא': אחאב מכיר בערכם של ארבע מאות נביאיו שלו, ויודע בעומק לבו שהם אינם מבטאים את דבר ה' באמת, ואילו דווקא הנביא השנוא עליו, המנבא עליו רע ולא טוב, הוא נביא ה' באמת.

על כן, כאשר חזר מיכיהו על נבואת ארבע-מאות נביאי השקר מילה במילה, ואמר לאחאב: (פסוק טו) "עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (ועוד נדון על דבריו אלו באחד העיונים הבאים), הגיב על כך אחאב ואמר:

           טז           עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ

אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'!

ובכן, מפיו של אחאב נתמלטה הודאה (אף אם זו נאמרה 'לשיטתו' של מיכיהו), כי הסיסמא שבפי נביאיו הרבים "עֲלֵה וְהַצְלַח" וגומר אינה אמת בשם ה'. האמת בשם ה', יודע אחאב, היא זו שבפי מיכיהו לבדו, אף אם תהא שונה מדברי מקהלת ארבע מאות הנביאים אוכלי שולחנו של אחאב, ואף אם לא תנעם לאזניו.

נוכל להסיק אפוא כי אחאב אף הוא, כמו יהושפט, יודע להבחין בין נביאי השקר הרבים לנביא האמת היחידי, ויודע מהי סיסמת שווא ומהי נבואת אמת המבטאת את דבר ה' האמתי.

מיכיהו נענה לבקשת אחאב ונשא באוזניו את נבואתו – 'אֱמֶת בְּשֵׁם ה''. אולם אך שמע אחאב את דבר ה' בפי מיכיהו, המבשר לו ברמיזה את סופו אם יעלה למלחמה ברמות גלעד (בפסוק יז) – מיד חזר לסורו, וכנשוך נחש הוא קורא אל יהושפט:

           יח            הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע!

הנך רואה כי צדקתי בדבריי הראשונים. הנה התגלתה שנאתו לי. לא היה צריך לקרוא לו כלל!

 

כפוסח על שתי הסעיפים אחאב, בין אמונתו באמתות הנבואה שבפי נביא ה', לבין תלייתו אותה במניעים אישיים של הנביא, מניעים המבטלים את ערכה בעיניו. 'הן ולאו רפיא בידיה': בעומק לבו יודע הוא את האמת, אך אין הוא מוכן להיכנע לה ולכוון את מעשיו ואת תכניותיו על פיה. לשם הכחשת האמת הזאת, יצר אחאב מנגנון של המוני נביאים, אשר יחרישו באוזניו את קול האמת השקט. וכך, מתוך נגיעה אישית, נתפס אחאב להשקפה העממית הרווחת, שאין בעולם כלל נבואת אמת מוחלטת, אלא כל נביא מביע את השקפת עולמו הפרטית (או את זו של פטרונו).

 

בדבריו האחרונים של אחאב בעימות שבין צדקיה בן כנענה למיכיהו בן ימלה הוא מצווה:

           כז            שִׂימוּ אֶת זֶה (– את מיכיהו) בֵּית הַכֶּלֶא

וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ, עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם.

לא נהא רחוקים מן האמת אם נאמר, שבעת שהוציא אחאב מפיו את מילותיו האחרונות: "עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם" – נשמעה רעידה בקולו. ה'שלום' המסיים את דבריו אינו נשמע לנו אמין. על כן נצטרף אל המפרשים הרואים בהתחפשותו של אחאב לא רק תכסיס צבאי מקובל, שנועד להרחיק מעל המלך את חצי האוייב, אלא אף ניסיון להימלט מנבואתו של מיכיהו, נבואה שבעומק לבו אחאב מכיר באמתותה.[13]

בהתחפשותו – בבריחתו מזהותו האמתית, מנסה אחאב להערים אף על הנבואה ועל עין הצופה בו מלמעלה. וכך הם דברי בעל המצודות בביאורו לפסוק ל:

לי ראוי להתחפש... אבל אתה (– יהושפט), תוכל ללבוש בגדיך המיוחדים לך, כי אין לך לפחוד אם יכירוך. כי הנביא לא ניבא הרעה, כי אם עלי ולא על זולתי. ואף שלא האמין לנביא, מכל מקום חשש לדבריו.