דש | 8

בשיעור זה נסיים את הדיון במלאכת דש. נעסוק בשלושה נושאים:

1. ריסוק חלות דבש.

2. ריסוק שלג וברד.

3. חובל בבהמה חיה ועוף.

ריסוק חלות דבש

במשנה שבת קמג: שנינו:

"חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן - אסורין, ורבי אליעזר מתיר".

וברש"י שם פירש:

"מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה, ואין דרך לסוחטו, הלכך, ר' אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין - גזירה אטו שאינן מרוסקין, דילמא מרסק להו".

ובגמרא שם קמה: השוו לזיתים וענבים:

"חלות דבש. כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן - אסורין, ורבי אלעזר ורבי שמעון מתירין. אמר רב יוסף: גברא יתירא אתא לאשמעינן? אמר ליה אביי: טובא קא משמע לן, דאי ממתניתין - הוה אמינא: התם הוא - דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא, אבל הכא דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה - אימא לא, קא משמע לן".

לדעת אביי היה מקום לחלק בין חלות דבש לזיתים וענבים, מפני שדבש היה (בכוורת) אוכל ונשאר (לאחר שזב ממנה) אוכל, אבל זיתים וענבים שהיו אוכל והפכו למשקה לא שמענו מן המשנה להתיר, והוזקקנו לברייתא של רב הושעיא מנהרדעא כדי להתיר[1].

ולעיל בדף יט: נחלקו האמוראים בדבר. לדעת רבי אלעזר (בן פדת), למסקנה אין חילוק בין זיתים וענבים לבין חלות דבש ויש להתיר בשניהם אם ריסקן מערב שבת, אבל לדעת רבי יוסי בר חנינא חלות דבש שריסקן מותרות אבל זיתים וענבים שריסקן מע"ש אסורים בשבת מפני שתחילתן אוכל וסופן משקה. ואכן, הרמב"ם (שבת כא/טז) פסק כדעת רבי אלעזר:

"זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין[2], וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת משקין היוצאין מהן בשבת מותרין, שאין כאן מקום לגזרה שכבר ריסקן מבערב".

ביסוד האיסור של נטילת הדבש מן החלות משמע מרש"י במשנה קמג: שהוא איסור תורה שהרי גוזרים שמא ירסק, וכן נראה שהאיסור הוא תולדת דש כסחיטת פירות. אבל מדברי המאירי במשנה שם נראה שהוא איסור דרבנן, וז"ל המאירי:

"חלות דבש שריסקן מבעוד יום ויצאו מעצמן ר"ל שהדבש זב מאליו מתוך השעוה מצד ריסוקו אסורים גזירה מרוסקים אטו שאין מרוסקים וגזירה חלות אטו זיתים וענבים ור' אליעזר מתיר שאין גוזרין בהם הואיל ומאליהם יוצאות".

מדבריו נראה שהאיסור בחלות דבש הוא רק גזירה אטו זיתים וענבים[3], וכן נראה משיטת הרמב"ם שלא הביא כלל דין חלות דבש בפרק ח' יחד עם כל דיני דש ומפרק שחייבים עליהם, והזכיר דין החלות רק בפרק כא' יחד עם דיני דרבנן. בטעם הסוברים שאין בזה איסור תורה יש לומר שהוא משום שאין דישה אלא בגידולי קרקע או משום שמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אין זו דישה, כדברי החי' המיוחסים לר"ן שנחשב כאוכלא דאיפרת. וכך גם כתב המגן אברהם (שכא/יג) שכיוון שדבש מעיקרו אוכל ולבסוף אוכל אין בו משום מפרק שהוא תולדת דש, ודינו כמו כל הפירות שעומדים לאכילה, שמותרים עקרונית בסחיטה, ואין לאסור אותו אלא משום בורר כיוון שהשעווה אינה אוכל, הרי הוא בורר אוכל מתוך פסולת, ויש לדמותו לבוסר[4].

אבל הריטב"א שם כתב:

"פי' לאו דוקא אוכל גמור, דא"כ אוכלא דאיפרת הוא ואפי' בלא ריסוק נמי, אלא למימרא דקרוב הוא לאוכל, כי אע"פ שמעורב בו הפסולת והשתיה שבו, מ"מ האוכל ניכר ומסויים בו ואינו דומה לדש בתבואה, ומשום הכי אסרי רבנן דכיון דמעורב בו פסולת הרי הוא כמפרק גמור שהוא תולדה דדש".

לדבריו, אין הדבש חשוב אוכל גמור[5] , אבל אין כאן דש גמור כי האוכל ניכר בו ואין זו תערובת גמורה, ומ"מ חכמים אסרוהו כי יש בו קצת תערובת של פסולת יש בו דמיון לדש, ולכן לא הותר אלא בריסקן מבעוד יום.

בעיה נוספת קיימת בדבש בשבת והיא רדיית חלות הדבש מן הכוורת, שנחלקו בה תנאים בשבת צה. אם אסורה מדאורייתא משום תולש או מדרבנן בלבד. ובסוגיית הגמרא בדף מג נראה שדבש הנמצא בכוורת הוא ראוי לאכילה בשבת ומותר ליטול אותו, ועל כך הקשה הרשב"א שם:

"וא"ת והא תניא לקמן בפרק המצניע (צ"ה א') הרודה חלות דבש בשבת בשוגג חייב חטאת דברי רבי אליעזר ואפילו רבנן דפליגי עליה מודו דאסור משום שבות ואם כן לכולי עלמא הוי דבר שאינו ניטל"

ותירץ שם:

"י"ל דהכא בחלות רדויות ומונחות בכוורת".

ובתוס' שם כתבו יותר:

"וי"ל דמיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת אי נמי רגילות שיש דבש צף ע"ג חלות ואותו אינו צריך רדייה".

ובש"ע סי' שכא סע/ יג פסק:

"אסור לרדות חלות דבש מהכוורת (פי' הקן שהדבורים עושים בו הדבש) מפני שדומה לתולש. הגה: ודוקא אם דבוקין בכוורת (המגיד פרק כ"א), אבל אם נתלשו מבעוד יום, או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר לרדותו בשבת."

ונראה אם כן, שיש להתיר בשלושה מקרים:

1. דבש הצף על גבי חלות, אין בו איסור תולש לא מדאורייתא ולא מדרבנן, שתלוש ועומד הוא, ואף סחוט ועומד הוא. יודגש, שלא מדובר בדבש הזב מן החלות מאליו, שיש לאסור שמא יסחוט בעצמו, אלא בדבש הדבוק לחלה מסביבה, שבזה אין איסור, וז"ל מ"ב ס"ק מח:

"היינו שהחלות נתלשו ממקום חבורן בכוורת ומונחין כך בתוכה ולא שייך תו עליהן שם מחובר ע"כ יכול לרדותן מהכוורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גבם מסביב אבל מ"מ אסור לרסקן ולהוציא הדבש מן השעוה דזהו בכלל מפרק [דדמי למוציא התבואה מקשיה] ואפי' יצא הדבש מעצמו אסור עד לערב גזירה שמא ירסק בידים"

ובביאור הלכה שם הוסיף:

"דכיון שכבר נתרסקו תו ליכא למיגזר על משקין היוצאין משום שמא ירסק ולא גזרו על מרוסק אטו שאינו מרוסק ... ודע דאם יודע שהדבש הזה צף מבע"י אפילו לא ריסקן להחלות כלל מותר ליקח אותו הדבש".

2. חלות דבש שרדו אותן מן הכוורת, והחלות נתרסקו מערב שבת, מותר לקחת מהן דבש בשבת, שכיוון שרדו את החלות אין כאן תולש, וכיוון שנתרסקו אין כאן סוחט.

3. חלות דבש שנתרסקו מערב שבת, אע"פ שלא רדו את החלות מן הכוורת מותר ליטול הדבש הזב מן החלות, שדבש זה אינו חלק מן הכוורת, ואין איסור תולש בנטילתו.

כמו כן, יש להוסיף את ההיתר של המ"א לסחוט חלות דבש לתוך האוכל, ואע"פ שהמ"ב השמיט היתר זה בעקבות ההשוואה לסחיטת בוסר שהכרענו שם לאיסור, כבר כתבו הפוסקים שחלות דבש קלות יותר מכמה טעמים שבבוסר הוא בורר אבל בחלות דבש אינן פסולת גמורה[6]

ריסוק שלג וברד

גרסינן בשבת נא:

"ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש".

רש"י פירש שהאיסור הוא משום שמוליד בשבת ודומה למלאכה, שבורא המים הללו. והרמב"ן שם הוסיף על דברי רש"י:

"ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה, ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא".

לשיטה זו האיסור הוא דווקא במעשה הריסוק, אבל אם נפשר מאליו על ידי שהניחו בחמה או סמוך למדורה מותר. אבל האגלי טל כתב בדעת רש"י (דש לו/א) שנראה מדבריו שאם הניחו בחמה או כנגד המדורה כדי להפשירו, אף זה אסור, אבל מותר לתת קרח לתוך הכוס בימות החמה כדי לצנן מפני שאינו מתכוון לריסוקו אלא לצינון. בנקודה אחרת התלויה בגרסה נראה פער מסוים בין רש"י לרמב"ן.

לדעת רש"י נראה שמותר לתת קרח לתוך כוס או לתוך הקערה כדי שיפשיר שם מאליו לתוך המשקה הקיים שם, אך אסור לרסק בידיים אפילו לתוך המשקה שבכוס, אבל הרמב"ן הביא את גרסת התוספתא ולפיה מותר לרסק לתוך הכוס, וצ"ל שכיוון שהקרח המרוסק אינו ניכר ונבלע לתוך המשקה אין זה מוליד ולא דמי למלאכה. מקצת האחרונים כתבו להתיר גם לדעת רש"י מן הטעם הנ"ל, כן כתב הפרי מגדים במשבצות (שיח/כא) והאגלי טל (שם לו/ג[7]). אבל ערוך השלחן אסר (שכ/כא).

מדברי הרמב"ן בסוף דבריו שם שכתב:

"אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתו דומיא דלתוך הכוס"

דקדקו האחרונים[8] שחזר בו בסוף דבריו, ופסק דלא כתוספתא אלא כגרסתנו שאפילו לתוך הכוס אין היתר אלא בהפשיר מאליו ואסור לרסק בידיים, וזהו שכתב הרמב"ן: "דהא ממילא אתו לתוך הכוס".

אבל הרמב"ם כתב בפירוש להתיר לרסק לתוך הקערה, וז"ל בפרק כא/יג:

"אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס".

הרשב"א כתב להסביר יסוד הדין הנ"ל באופן אחר:

"ולי נראה דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשקין נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט, ועוד הקילו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה נינהו, והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה, וטעמא דמילתא לפי שאע"פ שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו, אבל מים הם מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן".

לשיטה זו אין מקום לספק, ויש להתיר ריסוק בידיים לתוך הכוס.

עסקנו עד כה בשיטת רש"י וחכמי ספרד, ועמדנו על ההבדלים בין הגישות השונות. אמנם בספר התרומה סי' רלה פיתח גישה שונה לגמרי וז"ל:

"בימות הקיץ נותנין מהברד בתוך כוס של יין לצננו, זה מותר אע"פ שהוא נמחה שם דהוי גרמא בעלמא ומאליו נמחה הוא, וגם נותנו בתוך היין כשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואינו חושש. אבל ליתן הפשטידא סמוך לאש וממחה את השומן אסור, שהשומן שנקרש הוא בעין לבדו ואינו מתערב עם שום דבר וניכר".

בדבריו לא ברור לגמרי מאיזו סיבה הוא אוסר את המסת השומן. אבל הרמב"ן ואחרים כתבו שהאיסור הוא משום איסור נולד, וז"ל הרמב"ן:

"ובעל ספר התרומה כתב שאסורין משום נולד, ואסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד, ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא".

אך לפי זה האיסור אינו בהמסה, כי אין איסור לעשות נולד בשבת, והאיסור הוא רק באכילתו ואף בטלטולו מצד מוקצה של נולד, וכן כתב האגלי טל בדעה זו (לו,יב בהגה).

אמנם הרא"ש בפרק ד' סי' יג כתב:

"כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות ואסור להחם פשטיד"א בשבת אצל המדורה משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג."

ולפי דבריו האיסור הוא בעצם המעשה. אלא שנחלקו אחרונים אם לדעתו האיסור רק במעשה ההולדה, ובדיעבד יש להתיר השימוש בשומן שנמס בשבת (שו"ת פנים מאירות א/פד), אבל רוב האחרונים (אגלי טל שם לז, ועוד) הכריעו שלדעתו האיסור כפול, דהיינו, ההולדה אסורה והתוצאה אסורה משום נולד[9] .

להלכה כתב בש"ע סי' שכ סעיף ט':

"השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים".

מדבריו שמענו שני דברים:

1. מותר לתת לתוך הכוס, ומשמע שאסור לרסק בידיים לתוך הכוס, אבל המ"א והמ"ב כתבו:

"ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל".

2. אם נפשרו מאליהם בחמה או כנגד המדורה מותרים, אבל במ"ב ס"ק לה כתב:

"ליהנות מהם וה"ה דמותר לכתחלה להניח כיון שממילא הוא נימוח וכמו לתוך הכוס ולדעת רמ"א בסימן שי"ח סט"ז בהג"ה גם הכא יש להחמיר דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד ואינו דומה לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר".

ובסי' שיח/טז פסק הש"ע:

"מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. ויש מחמירין ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה."

דברי הרמ"א שיש מחמירים מבוססים על דברי הר"ן בסוף פרק ד' שכתב שעל פי דברי ספר התרומה יש לאסור משום נולד. וכך כתב במ"ב שם:

"ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי".

עוד כתבו האחרונים שיש להקל להניח הפשטידה שיש בה שומנים על הפלטה קודם שהיא דולקת, כיוון שיש מתירים לגמרי, ואין להורות כן בפני עם הארץ (עיין במשנה ברורה ס"ק קו).

חובל בבהמה חיה ועוף

כתב רמב"ם בפרק ח' הלכות ז-ח:

"וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב".

שיטת הרמב"ם בזה ייחודית, ולדעת רוב הראשונים בסוגיה בתחילת שמונה שרצים היא שאיסור חובל הוא משום נטילת נשמה, וביארו התוס' עה. ד"ה כי היכי שעל ידי הוצאת הדם מחלישו ונוטל מקצת נשמתו, ובחי' המיוחסים לר"ן הוסיף ששרצים שהם בעלי איברים יש בהוצאת דם מהם משום נטילת נשמה מאותו מקום בניגוד לחילזון שהוא גוף אחד, הוצאת דמו אסורה משום דישה. ובעלי התוס' שם דחו כיוון זה, שאינו צריך לחלישות התינוק במילה וכיו"ב, ולכן פירשו שהוצאת הדם היא נטילת נשמה מפני שהדם הוא הנפש, וחייבים אף על נטילת מקצת נפש. ומה שאין חייבים על נטילת דם החילזון משום נטילת נשמה (עיין שבת עה.) פירש ר"ת שם שדם החילזון היוצא לצורך הצביעה הוא מיפקד פקיד ואין בו נטילת נשמה.

כאמור דעת הרמב"ם היא שכל הוצאת דם יש בה משום מפרק שהיא תולדת דש. ולשיטתו יש להסביר החילוק בין שרצים שיש להם עור לבעלי חיים שיש להם עור. במנחת חינוך (מלאכת דש) כתב להסביר שמפרק אינו אלא בדבר שעקור ואינו מחובר לקליפתו, וזה מתקיים רק בבעלי חיים שיש להם עור, שיש בהם גם דם שהוא מיפקד פקיד אבל בבעלי חיים שאין להם עור דמם בלוע בהם לגמרי, ולכן לדעתו אין לחייב כלל בבעלי חיים שאין להם עור ואפילו יצא דם. לדעת הרמב"ם אין חייבים בחובל על נטילת נשמה אלא כשנוטל כל הנשמה. (עיין לחם משנה שם).

בש"ע (סי' שטז) לא ביאר דעתו ביסוד איסור חובל וסתם דבריו:

"שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב והחובל בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב; ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם".

אבל המ"ב הזכיר את הטעם של רוב הראשונים:

"טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או נצרר הדם כל שהוא חייב"

ובחילוק בין בעלי חיים שיש להם עור לבעלי חיים שאין להם עור לשיטה זו שהאיסור משום נטילת נשמה, יש לומר שהטעם הוא משום שאין לחייב אלא על חבלה שאינה חוזרת, וז"ל מ"ב שם:

"הטעם דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום".

תמה מלאכת דש.

חג כשר ושמח, ניפגש שוב לאחר החג, בעזרתו יתברך.