דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 51

טוחן | 1

קובץ טקסט

טוחן (1)

הגדרת המלאכה

בגמרא שבת עד: נאמר:

"אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא [1] - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן".

ונחלקו ראשונים בפירוש סוגיה זו, כשמוקדי המחלוקת נוגעים בשלוש נקודות בגדרי מלאכת טוחן. נציג תחילה את הפירושים השונים ולאחר מכן נעמוד על גדרי טוחן העולים מהם.

רש"י פירש:

"דפרים סילקא - במ"ם גרסינן, ולא בסמ"ך, כדפירש בהעור והרוטב מאי קיפה - פירמא, מינציי"ר בלעז מחתכו הדק. דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש".

וכתב על כך האור זרוע בסי' ס':

"אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פירש"י פרים במ"ם גרסי' ולא גרסי' בסמ"ך כדמפרשי' הקיפה בהעור והרוטב פירמא מחתכן הדק עכ"ל ובערוך כתוב האי מאן דפרים סילקא שהוא כעין כתישה ואינו כעין חתוך חייב משום טוחן ויש מי שאומר מאן דפריס כמו הלא פרוס עכ"ל. מדברי רש"י ומלשון ראשון של ערוך לא מקרי טוחן אלא דק דק ... הא למדת שהחותך ירקות דק דק חייב משום טוחן וכ"כ הר"מ מיימון זצ"ל המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב".

הגרסא השנייה המובאת בערוך, הנשללת על ידי רש"י היא גרסת היראים:

"תולדה דאורייתא אמר רב פפא האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתיה חייב משום טוחן הלכך יזהר אדם שלא ישליך פירות לפירורין דקין ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר".

ורבינו חננאל כתב:

"דפרים סילקא פי' כעין כתישה ולא כעין חיתוך חייב משום טוחן, וכן מאן דסלית סילתי פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק לפיכך חייב משום טוחן".

אבל הרא"ש הביא דברי ר"ח בשינויים מסויימים, וז"ל בסי' ה':

"הטוחן אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא בשבת חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה".

הרא"ש מביא את פירוש ר"ח לסלית סילתי כפירוש לפרים סילקא, וצ"ע [2].

מעתה, נבוא לדון בשאלות שעומדות על הפרק:

1. האם טוחן הוא רק עשיית אבקה וקמח או גם חיתוך דק דק.

2. צורת המלאכה: מלאכת כתישה או מלאכת חיתוך. [3]

3. באלו מוצרים שייכת טחינה - אוכלים ופירות, ראה להלן.

כאמור, רש"י שולל את הגרסא 'פריס סילקא' ואפשר לומר שהטעם לכך הוא מפני שצריך חיתוך דק דק ופורס אינו כן. וכך אכן הבין האור זרוע את דבריו. אבל ניתן לומר שרש"י מתנגד לפריסה לא בגלל גודל החתיכות אלא בגלל צורת הפעולה, דהיינו, חיתוך ופריסה אינן שייכות לטוחן, טחינה היא רק בפעולה כעין כתישה ולא כעין חיתוך, וכלשונו של הערוך [4], והר"ח. בשיטת הר"ח הדברים נראים פשוטים יותר כי הוא פירש בכיוון זה גם את הפסקה של 'סלית סילתי' שהראשונים פירשוה שמחתך עצים דקים להבעיר האש אבל הר"ח פירש שגם זה הוא כעין כתישה שיש בין הנימין כמין אבקה. [5] אולם, גם לפירוש הר"ח מתעורר קושי בסוגיה להלן:

"אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא - חייב אחת עשרה חטאות, ואי חייטיה לפומיה - חייב שלש עשרה חטאות."

ופירש הר"ח שם שאחת מן החטאות שהוא חייב היא: "דקדק הקנים חייב משום טוחן", שם ברור שלא מדובר בכתישת הקנים, שהרי אמור לעשות מהם כוורת קנים [6].

אשר על כן, נראה לומר שאף הר"ח מודה שטוחן לאו דווקא בעשיית אבקה או בכעין כתישה. לשיטתו, מהות טוחן היא יצירת מוצר חדש, וכדברי הגמרא ב"ק צו. "מעיקרא קני והשתא קצוצייתא", או בע"ז מז. "מעיקרא חיטי והשתא קמח". ובסילקא אין מתקבל מוצר חדש אלא על ידי עשיית אבקה או כעין כתישה [7], וכן בביקוע עצים להסקה - סלית סילתי - אין כאן מוצר חדש, שהרי אפשר להצית את האש אף בקנה עב. ולכן פירש הר"ח שם שהוא באופן של אבקה, שיש כאן שינוי פיזי במהות הדבר. ודקדוק הקנים שחייבים עליו משום טוחן הוא מפני שיש כאן מוצר חדש, שהרי מתחילה היה עץ טבעי, ועכשיו הוא חומר גלם לתעשייה, וחייבים לדקדק הקנים כדי להכין מהם כוורת. אפשר שאף רש"י אינו חולק עקרונית על הסבר זה, אלא שהוא סבור שיש מוצר חדש גם כשמחתך הסלקא הדק היטב, שזוהי הדרך לעשותו, ודומה לחיטי ועשאן קמח, ואף בביקוע עצים להסקה סובר רש"י שעיקר עשייתם כדי שתוכל האש להיאחז בהן בקלות, וכן בכוורת .

ואפשר בדרך אחרת, אם נבין שבטוחן יש שני מוקדים. א. פעולת הטחינה - עשיית אבקה. ב. המגמה של הפעולה - יצירת מוצר שמאפשר אחר-כך שימוש מחודש בחפץ. באוכלים או בעצים להסקה סבור הר"ח שאין לדבר על מוצר חדש פונקציונאלית, כי הם נאכלים ונשרפים אף בלא זה. לכן, אין לדבר שם על טחינה אלא מצד דמיון בפעולה, דהיינו עשיית אבקה, אף שאין כאן השגת מטרה. אבל בכוורת, אף שאין דמיון בפעולה, שהרי אין עשיית אבקה, יש כאן השגת מטרה של יצירת מוצר חדש שמאפשר בניית הכוורת. אמנם רש"י שסובר שגם בחיתוך דק של סילקא ושל עצים להסקה, מסתבר שעניינו של טוחן הוא יצירת חלקים קטנים בעלי משמעות, ואף זה נחשב דמיון בפעולה.

בעשיית חלתא כתב רש"י פירוש אחר לחיוב טוחן, וז"ל בד"ה אי חייטיה (עד:):

"וי"מ שקודח נקבים בעץ שתוחבים בו ראשי הקנים של שתי ומחייב ליה משום טוחן. ולא נהירא לי דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי."

ולכאורה, נראה שרש"י צודק בטענתו נגד הפירוש הנ"ל. ונראה שכוונת בעלי הפירוש היא שלעולם אין לדבר על טוחן אלא בעשיית אבקה, ולכן חידשו שטוחן של חלתא, הוא בנסורת היוצאת מן הקדיחה. מדובר באופן שזקוק לנסורת, כפי שפירש בשיבולי הלקט סי' רמט:

"ומאן דסלית סלתי דחייב משום טוחן היינו כשהוא מבקע עצים לצורך הרקב הנושר מהן שהוא כעין קמח ולא משום ביקוע מחייבו דמאי טחינה איכא בביקוע [8]".

וראה גם בבעל המאור שכשעמד על החיובים בחלתא השמיט טוחן והכניס תחתיו חיוב אחר, ומזה נשמע שגם הוא סבור שאין לחייב אלא על עשיית אבקה, ולא על חיתוך אחר לפי שאין בו יצירת קמח.

אבל הרא"ש דחה פירוש רש"י "שדבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה" ואפשר היה לפרש בדבריו שהבעיה היא בכך שהוא חיתוך ולא טחינה, ולכן העדיף את פירוש הר"ח של הקמח הטחון בין שיבי העץ שיש בו עשיית קמח. אך קשה על זה שהרי בביצה פרק ד' סי' ד' כתב הרא"ש:

"אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע טרחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמר בפ' כלל גדול (דף עד ב) האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן"

ואם כן, מוכח שלדעת הרא"ש גם חיתוך יכול להיחשב טוחן. ואפשר לומר שלדעתו קיימים שני דינים, כפי שכתבנו בשיטת הר"ח: יצירת מוצר פונקציונאלית, ואפילו בביקוע וחיתוך, או דמיון בפעולה שהוא דווקא על ידי טחינה, ואז יתחייב גם באוכלין אם טחנן. אבל יותר נראה בדבריו, שהמוקד שלו הוא דוקא באוכלין, ולדעתו באוכלים אין טחינה.

ומסתבר שלשיטה זו אין חיוב באוכלין אף אם עושה אותם קמח, והראיה היא שלא פירש בפרים סילקא שהמדובר באוכל, אלא כתב על זה את הפירוש של הקמח שנמצא בין שיבי העץ. ולפי זה עיקר שיטת הרא"ש היא שאין לחלק בין חיתוך לטחינה, אלא שכל פעולה שמכשירה מוצר חדש לשימושו ותכליתו, נחשבת טוחן.

ואפשר שזוהי כוונתו בביצה כשכתב: "דומיא דסלית סילתי", ובזה אי אפשר לפרש כפירושו של ר"ח על הקמח הנמצא בין הסיבים, כי הוא כבר פירש כן את פרים סילקא. על כורחנו כוונתו שם לביקוע עצים להסקה, וכפי שמפורש בדבריו. ואין הבדל לדעתו, בין שיבי שיבי שיש ביניהם קמח, לבין חיתוך דק דק, כל זמן שפעולה זו מביאה את המוצר החדש לתכליתו. אלא שבדבריו בביצה שם הוסיף, שאף שאפשר להסיק גם בלא ביקוע, הוא אב מלאכה, ונראה שכיוון שמכל מקום הדרך הקלאסית להסקה היא על ידי ביקוע נחשב טוחן וחייב. ביום טוב כיוון שאפשר להסתדר ואפילו בדוחק באופן אחר נחשב כטירחא שלא לצורך ואסור.

לגבי שיטת הרמב"ם, יש לומר שהוא סבור שיש שני סוגי טוחן.

1. עשיית קמח ואבקה. אם הוא באוכלים ובסממנים הרי זה אב, ואם הוא במתכות וכיוצא בזה , הרי זה תולדה.

2. חיתוך דק דק ובזה צריך שיהיה על מנת לבשל דווקא, ומפני זה כתב הרמב"ם בפרק ז' המחתך את הירק דק דק על מנת לבשלו, והוסיף וכתב כן בפרק כא /יח. אופן זה הוא תולדה ודומה לאב בכך שעושה מגוף אחד גופים הרבה כהכנה לבישול.

והיינו: דמיון בפעולה - עשיית אבקה וקמח, ובזה חייב גם אם אינו על מנת לבשל. אבל בחיתוך דק דק צריך שיהיה על מנת לבשל, כדי שידמה לאב בתכלית, כי בזה אין דמיון גמור לאב בפעולה, וזקוקים לדמיון בתכלית. לפי זה יש מקום לומר שאף במחתך עצים דק דק שלא יתחייב אלא כשעושה זאת על מנת לבשל בהם [9]. אך אינו מוכרח, כי יש לחלק בין טחינה באוכלין לטחינה בעצים, שבאוכלים מוקד המלאכה הוא הכנה לקראת הבישול והאפיה, ובעצים אינו כן, ושם צריך שיחתכנו ויכשירנו לשימוש הנחוץ לו.

עוד אפשר שהתנאי הדורש על מנת לבשל אינו תנאי בהגדרתו כטוחן, משום שלזה די גם בעצם החיתוך דק דק, ואין צורך בעשיית אבקה דווקא [10]. אלא,שכיוון שהרמב"ם סבור שאין טחינה בפירות [11], כל חיתוך ואפילו טחינה ממש של אוכלים אין בו טוחן כי אין טחינה באוכלים. רק אם משתמש באוכל כחומר גלם להכנת אוכל יש בזה טוחן, כי אז נחשב כאילו אין כאן עדיין אוכל ומתכוון להכינו, בדיוק כמו הטוחן קמח על מנת לעשותו לחם, והוא הדין החותך ירק כדי לבשלו כמרק.

עוד כתב רמב"ם בפרק ח/טו:

"וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא".

ובפרק ז/ה:

"וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה".

לכאורה, יש לתמוה למה הצריך הרמב"ם ליהנות בנסורת או כדי ליקח מעפרו, והלא הוא סבור שיש לחייב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועיין לחם משנה שכתב ליישב שמה שדרש רמב"ם שיהיה צריך לנסורת או לעפר הוא כדי שלא נפטור אותו מדין מקלקל, ולפי זה חידש שגם אם יעשה זאת כדי להשתמש בעץ השלם ולא בנסורת יתחייב. ונראה בעיני שהוא דוחק לפרש כך את דברי הרמב"ם, שמשמע מדבריו שצריך שייהנה מן הנסורת או מן העפר בדווקא.

לכן נראה לי שמה שהצריך הרמב"ם הוא באופן הבא: אם אדם לוקח עץ גדול או לשון מתכת גדולה ומשייף אותם, באופן שהגוש השלם נשאר. לפעולה זו יש שני מוקדים: שיוף העץ או לשון המתכת או סיתות האבן ומול זה יצירת הנסורת והאבקה, ובזה דרש הרמב"ם שצריך שיעשה זאת למען הנסורת, ורק אז נחשב הוא כטוחן. שאם לא כן אין זו טחינה אלא סיתות ושיוף, שהרי אין בכוונתו לקחת גוף אחד ולהפכו לחתיכות קטנות, וכל כוונתו היא רק לשייף את העץ או את לשון המתכת.

אמנם, אם לוקח גוף אחד וטוחנו לגמרי לנסורת, שאז יש רק מוקד אחד, נראה פשוט שהרמב"ם יודה לחייב גם אם אינו זקוק לנסורת שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה לשיטתו [12]. כיוצא בזה מצינו בחי' המיוחסים לר"ן:

"לא היא דגבי סלית סילתי סלית להו לכולהו והוה ליה כטוחן, מה שאין כן באבן דהנשאר הוא העיקר והסיתות אינו אלא לייפותה... ויש מפרשים דחותך עץ במגירה והנסורת היוצא ממנו חשיב טוחן, ולא תיקשי הא דסיתות אבן.. דהכא בשצריך לאותה נעורת, ודו"ק".

והנה, בעיקר הדבר שכתבנו למעלה שלרמב"ם יש לחייב אדם שטוחן ואינו צריך לגוף הדבר שנטחן, לשיטתו שפסק כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפורש בדברי רש"י (עד:) בשיטת יש מפרשים לחייב בחלתא משום טוחן בנסורת של הקדיחה. יש שכתבו שאינו כן, וסוברים שאם המוצר הנטחן הולך לאיבוד אין זה טוחן כלל וכמו שמצינו בדש, שאם אדם סוחט לאיבוד אין זה דש (ט"ז סי' שב ס"ק ו', לדעת הר"ן גבי דש).

בספר מרכבת המשנה רצה להבין דברי הרמב"ם שלפנינו באופן זה, שאם אינו צריך לנסורת אין זה טוחן כלל והוא גרוע ממלאכה שאינה צריכה לגופה, ופטור אפילו לר' יהודה. אולם, לענ"ד אין לזה ראייה כלל בדברי הרמב"ם, וכמו שנתבאר, וחילוק פשוט הוא בין דש ובין טוחן, כידוע. מצד הסברה היה נראה לתלות הדבר ביסוד המלאכה בטוחן, שאם עיקר הדבר בפעולת החיתוך לחתיכות דקות, לכאו', כשאינו צריך להם הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אם עיקר הדבר בהכנת המוצר לבישול או לפעולה הבאה, בזה מסתבר לומר דגרע ממלאכה שאינה צריכה לגופה, ובודאי לדעת רמב"ם שאם אינו על מנת לבשל אין זה טוחן כלל [13].

ואפשר שיש לחלק בין אוכלים לשאר דברים, שבאוכלים המגמה להכין לבישול היא החשובה אבל בשאר דברים עצם החיתוך לדברים קטנים הוא המלאכה, וכן יש לחשוב על אפשרות לחלק בין חיתוך לטחינה, ויש עוד לדון בזה, ואכ"מ.

אמנם, נראה שרמב"ם ורש"י חולקים בעניין אחד. במקרה שעליו דיבר רש"י בשיטת יש מפרשים, רש"י דחה פירוש זה מפני שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקרה ההוא יש שני מוקדים: החור הנעשה בעץ, והנסורת, וממילא כשאינו זקוק לנסורת אין זה טוחן כלל. ואולי יש לומר שאף רש"י לא אמר אלא שאפילו נאמר שהקודח פועל ישירות בייצור הנסורת עדיין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכתב כן רק לרווחא דמילתא, ועדיין צ"ע.


 

[1] תרד. וז"ל אור זרוע: "וסילקא היינו ירק ששמו תרדין כדאמ' פ' מי שאחזו אי מריאה קאתו אית לי' תקנתא מאי תקנתי' ליתי שבעה בוני פירמא דסילקא ופירש"י קציצת תרדין". ועיין עוד בסוגיה קכח. בעניין חבילי פיאה ואיזוב, וברש"י שם מאן דפרים סילקא דמי לטוחן, וצ"ע אם סבור שאין בזה חיוב, אך עיין בב"י סי' שכא שכתב שמשמע מדברי רש"י שאין חיוב אלא כשפרים סילקא בכלי ולא ביד, ומיהו אפשר שיש בזה איסור דרבנן, ובאגלי טל כתב שכוונת רש"י שפרים סילקא הוא תולדה ולא אב.

[2] וכבר העירו על כך במפרשי הרא"ש שם, עיין שם.

[3] כמובן, מי שיסבור שצריך דווקא קמח ואבקה, יסבור שצריך מלאכת כתישה. אבל גם מי שמודה שחתיכות דקות נחשבות טחינה אפשר שדווקא אם נעשה בדרך כתישה ולא בדרך חיתוך.

[4] וזהו שלא כהבנת האור זרוע הנ"ל.

[5] על פירושו זה של הר"ח הקשה במאירי שהרי אינו טוחן בידיו, אלא כפותח קופסא או שובר חבית שהיא מלאה קמח, ויש ליישב שאין הקמח כנוס בצורה חופשית, אלא דבוק בנימין, ומתפרד לאבקה קמח על ידי הפירוק. כמובן, אנו עוסקים באופן שיש לו צורך בקמח זה וכפי שמפורש בחי' המיוחסים לר"ן.

[6] אם היינו מפרשים שהר"ח לא דורש כתישה ממש, אלא רק אופן המלאכה שייעשה בדרך כתישה ולא בדרך חיתוך, אף שלא נוצרת אבקה, אפשר היה ליישב שכוונתו באומרו דקדק הקנים כעין כתישה, אך אין זה מסתבר כלל, ויותר סביר שמי שעושה כוורת יכין את הקנים בדרך חיתוך.

[7] מעין זה מצאנו באגלי טל ס"ק ז' , עיי"ש.

[8] ובזה מיושבת קושיית רש"י הנ"ל, ועיין גם רמב"ם ח/טו.

[9] ואולי זהו מה שכתב בפרק ח/טו: "אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה". אבל אין נראה כן, ויותר מסתבר שכוונתו בזה לכמות העצים - שיעור המלאכה - ולא לתנאי של על מנת לבשל כדי להתחייב.

[10] אמנם אפשר שאבקה היא אב, וחיתוך דק דק הוא תולדה.

[11] בשיעור הבא נרחיב יותר בעניין טחינה באוכלין.

[12] ובתנאי שלא יהיה מקלקל, כמובן.

[13] עיין למעלה מה שכתבנו בביאור הדרישה על מנת לבשל בדעת הרמב"ם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)