שיעור 5 - איסורי עשה בשביעית

  • הרב מתן גלידאי

איסורי עשה בשביעית

בשיעורים הקודמים ראינו, שישנן רק ארבע פעולות חקלאיות, האסורות מן התורה באיסור לאו: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. היום ננסה לברר, האם שאר הפעולות החקלאיות אסורות רק מדרבנן, או שמא ישנן פעולות נוספות האסורות מן התורה, אלא שאיסורן הוא ברמה נמוכה יותר: לא ברמה של 'לא תעשה', אלא ברמה של 'לאו הבא מכלל עשה'. בהקשר זה ניתן לדון בשתי מצוות עשה אפשריות: מצווה כללית של שביתת הארץ, ומצווה נקודתית הנוגעת לחרישה.

א. שביתת הארץ

בפרשת בהר נזכרת מספר פעמים דרישה כללית שהארץ תשבות בשנת השמיטה:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמֹר כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצֹר, שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כ"ה, א-ה).

מהגמרא במועד קטן (ג.) עולה, שמדובר במצווה עצמאית: מעבר לאיסורים השונים הנזכרים בפרשה זו: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, ישנה גם מצוות עשה שהארץ תשבות. כך נאמר גם בגמרא בעבודה זרה (טו:), ש"אדם מצֻווה על שביתת שדהו בשביעית". גם בספרי המצוות השונים נמנית מצווה זו בנפרד (ספר המצוות לרמב"ם עשה קל"ה; ספר החינוך מצווה קי"ב ועוד)[1]. בגדרה המדוייק של מצווה זו נעסוק בשיעור הבא. כאן נתמקד רק בשאלה אחת: אילו פעולות חקלאיות נחשבות כפגיעה בשביתת הארץ, וממילא אסורות מן התורה ברמה של 'לאו הבא מכלל עשה' (או 'איסור עשה').

שאלה זו נידונה בפירוש בירושלמי בכלאיים:

"...דר' לעזר אמר: לוקין על ידי חרישה בשביעית, רבי יוחנן אמר: אין לוקין על ידי חרישה בשביעית... ועובר בעשה[2]? ר' ירמיה אמר: עובר בעשה. ר' יוסה אמר: אפילו עשה אין בו, ליידא מילה (= לאיזה דבר) כתיב 'ושבתה הארץ שבת לה' '? - לעניין לא תעשה שבו" (פ"ח, ה"א).

בתחילת הירושלמי מופיעה מחלוקת המוכרת לנו כבר מן הבבלי: האם התורה אסרה באיסור לאו רק את ארבע המלאכות הנזכרות בפירוש, או שמא אלו דוגמאות בלבד, וגם שאר המלאכות, כמו חרישה, אסורות מן התורה ברמה של לאו, ולוקים עליהן. וכבר ראינו בעבר, שלהלכה נפסק כדעה המקלה, שהתורה לא אסרה באיסור לאו אלא את ארבע המלאכות בלבד, כך שהחורש בשביעית אינו לוקה.

אולם, בהמשך דן הירושלמי בשאלה שאינה מופיעה בבבלי: גם אם חרישה אינה אסורה בלאו, האם עכ"פ היא אסורה מן התורה באיסור עשה, מדין "ושבתה הארץ שבת לה' "? ר' ירמיה משיב לשאלה זו בחיוב, ולדבריו נראה שכל עבודות הקרקע והאילן אסורות מן התורה בעשה. לעומתו, סבור ר' יוסה, שמצוות העשה של שביתת הארץ מתייחסת אך ורק לאותן ארבע מלאכות שכבר נאסרו בלאו, וכל שאר המלאכות לא נאסרו אלא מדרבנן.

לדעת ר' ירמיה, ישנן שתי רמות של איסורי שביעית מן התורה: מצד אחד ישנה דרישה כללית, שהארץ תשבות מעבודה בשנה השביעית. כל פעולה שמבצע החקלאי בשדהו מֵפֵרה את שביתתה של הארץ, וממילא אסורה באיסור עשה. מעבר לכך, ישנה גם דרישה מן האדם, שישבות מפעילות חקלאית בשנה זו. דרישה זו היא חמורה יותר, ואיסור לאו יש בה, אולם היא גם ספציפית יותר, וכוללת רק ארבע פעולות חקלאיות משמעותיות במיוחד. ארבע פעולות אלו נחשבות כמעשה עבירה, ועונשן מלקות, ואילו פעולות אחרות אינן נחשבות מעשה עבירה, אלא שהן מפריעות לארץ לשבות, ולכן הן אסורות. איסורן של ארבע הפעולות מתמקד במעשה הבעייתי, ואילו איסורן של פעולות אחרות מתמקד בתוצאה הבעייתית. מובן שמי שמבצע אחת מארבע המלאכות, עובר גם על העשה, בנוסף ללאו.

ואילו לדעת ר' יוסה, ישנה חפיפה בין העשה לבין הלאו, ואין אדם עובר על מצוות "ושבתה הארץ", אלא אם הוא עושה את אחת מארבע המלאכות האסורות בלאו, אבל שאר הפעולות החקלאיות אינן אסורות מן התורה כלל.

קודם שננתח את שיטתו של ר' יוסה, נציין שזוהי כנראה גם דעתו של הבבלי, שהרי בגמרא במועד קטן (ג.) מובאת ברייתא, הדורשת מן הפסוקים שמלאכות רבות אסורות מן התורה, והגמרא מסיקה שמלאכות אלו הן "מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא", ומשמע שאין בהם אפילו איסור עשה. כמו כן, לפי פשטות הגמרא לא התירו להשקות בשביעית במקום הפסד אלא משום שמדובר באיסור דרבנן. אילו היה בכך איסור עשה מן התורה, לא היינו מקלים בכך.

גם מדברי מרבית הראשונים והאחרונים נראה, שמצוות שביתת הארץ אינה נוגעת אלא לאותן מלאכות שנאסרו בלאו. כך נאמר למשל ברמב"ם:

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' ', ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות'. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות" (פ"א, הל' א-ב).

מהרמב"ם נראה, שישנה חפיפה בין העשה לבין הלאו, ומי שעובר על העשה עובר גם על הלאו. כך כותב הרמב"ם גם בהמשך דבריו, בבואו להסביר מדוע התירו לבצע בשביעית פעולות מסויימות כמו השקיה:

"ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה, וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו" (פ"א, ה"י).

לפי פשטות הרמב"ם, מלבד ארבע המלאכות המפורשות בכתוב אין שום פעולה האסורה מן התורה, לא בעשה ולא בלאו.

ההבחנה בין שביתת האדם לשביתת הארץ

לאחר שראינו שההלכה המקובלת היא כדעת ר' יוסה בירושלמי, ננסה לעמוד על הסברה שמאחוריה: מדוע אין עוברים על שביתת הארץ, אלא אם מבצעים אחת מארבע המלאכות האסורות בלאו? על שאלה זו ניתן להשיב בשתי דרכים:

אפשרות אחת היא, שר' יוסה דוחה כליל את ההבחנה בין שביתת הארץ לשביתת האדם. התורה מצווה את האדם שלא לבצע את ארבע המלאכות האסורות, והפסוקים המדברים על שביתת הארץ אינם אלא הדגשה של אותה דרישה: כולם צריכים לציית למצוות אלו, כך שארץ ישראל כולה תשבות מאותן מלאכות. המילה "הארץ" באותם פסוקים אינה מתייחסת לאדמה, אלא לשטח שבו חי העם (כמו בפסוק "ותמלא הארץ חמס", ועוד רבים), או לאוכלוסייה היושבת בו (כמו בפסוק "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף"). לא האדמה צריכה לשבות, אלא בני האדם היושבים בה. בסופו של דבר, מדובר בשני ניסוחים של אותה דרישה, ולכן ברור שאין מצוות שביתת הארץ נוגעת למלאכות שאינן אסורות באיסור לאו.

ברם, ניתן להבין את שיטת ר' יוסה באופן שונה לגמרי. ייתכן שהוא מסכים להבחנה שעושה ר' ירמיה: ישנה דרישה מן האדם, שלא יבצע פעולות אסורות בשביעית, ולצד זה ישנה מצוות עשה, שהאדמה תנוח בשנה זו. מבחינה עקרונית, מדובר בשתי מצוות שונות לגמרי, אלא שמבחינה מעשית, אין האדמה צריכה לשבות אלא מאותן מלאכות שמהן צריך לשבות האדם. כשם שהתורה אסרה על האדם ארבע פעולות חקלאיות בלבד, הנחשבות מן הסתם פעולות משמעותיות במיוחד, כך קבעה התורה, שרק פעולות אלו נחשבות הפרה של שביתת הארץ. אדמה השובתת מפעולות אלו, אך עושה פעולות אחרות, נחשבת עדיין כאדמה שובתת.

לפי האפשרות הראשונה, לעולם לא יוכל האדם לעבור על מצוות שביתת הארץ, אם לא עבר גם על הלאו, שהרי אין העשה אלא הדגשה של חובת קיום הלאו. ואילו לפי האפשרות השנייה, ישנה אפשרות תיאורטית שאדם יעבור על העשה ולא על הלאו, אם רק יצליח להפר את שביתת הארץ מבלי לבצע את ארבע המלאכות האסורות. הרב קוק (שבת הארץ א', ד, ובקונטרס אחרון ז') טען, שאפשרות זו אינה תיאורטית אלא מעשית, והפנה בהקשר זה לדבריו המאלפים של הרמב"ן בפרשת אמור. הרמב"ן מצטט את דברי המכילתא בנוגע לחג הפסח:

" 'ושמרתם את היום הזה לדורותיכם' - למה נאמר? והלא כבר נאמר 'כל מלאכה לא יעשה בהם'! - אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין? ת"ל 'ושמרתם את היום הזה', להביא דברים שהן משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן... ת"ל 'ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון' " (בא, פרשה ט').

ועל זה כותב הרמב"ן:

"והנה ידרשו 'שבתון' לשבות בו לגמרי, אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן... ונראה לי שהמדרש הזה לומר, שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה, יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשֻלחנים על שֻלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה. לכך אמרה תורה 'שבתון' - שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח... וממנו אמר הנביא: 'מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר'. וכן 'שבת שבתון יהיה לארץ' - שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל" (רמב"ן ויקרא כ"ג, כד).

הרמב"ן קובע, שמי שמתנהג בשבת או ביו"ט כהרגלו, כאילו מדובר ביום חול, גם אם אינו עובר על שום לאו מן התורה, כיוון שלא עשה אחת מל"ט המלאכות, הרי הוא מבטל מצוות עשה של "שבתון", הדורשת מן האדם לנוח ממלאכתו בימים אלו. ומסיום דברי הרמב"ן נראה, שכוונתו ליישם רעיון דומה גם לגבי השמיטה. בעקבות דברי הרמב"ן כתב הרב קוק:

"והעושה את כל עבודת הקרקע כולה בשביעית כדרכו בכל השנים, ואע"פ שלא זרע וזמר ולא קצר ובצר, כגון שהיתה לו שדה כזאת שהיתה צריכה רק לנטיעה להברכה והרכבה, זיבול וחרישה וכיוצא בהן[3], ועבד אותה בלא שינוי מדרכי העבודה בכל השנים, נראה שהוא עובר בעשה של תורה" (שבת הארץ א', ד).

דברים אלו מבוססים, כמובן, על האפשרות השנייה דלעיל: מצוות שביתת הארץ היא מצווה עצמאית, שהאדמה תנוח בשנה השביעית. בדרך כלל, רק ארבע המלאכות החשובות נחשבות כהפרה של השביתה, ואילו מלאכות אחרות הנעשות באופן אקראי, אינן חשובות דיין כדי שנאמר שהארץ אינה שובתת. ברם, כאשר מלאכות אלו אינן נעשות באופן אקראי אלא באופן קבוע, והאדם נוהג בשדהו כבכל שנה ושנה, אלא שבמקרה לא הזדקק לבצע את אחת מארבע המלאכות, לא ניתן לומר שאדמתו שבתה בשנה השביעית, ולכן הוא עובר על המצווה של שביתת הארץ, אף שלא עבר על הלאו.

למעשה, גם מהגמרא בעבודה זרה טו: עולה, שמצוות שביתת הארץ היא מצווה עצמאית, ולא קריאה לקיים את הלאו. בגמרא זו ובמה שעולה ממנה נעסוק בהרחבה בשיעור הבא.

ב. חרישה

סתירת הסוגיות

לפי שיטתו של ר' יוסה, העולה גם מהגמרא בריש מועד קטן, מלבד ארבע המלאכות, כל הפעולות החקלאיות אינן אסורות אלא מדרבנן. ברם, קביעה זו נתקלת בקושי בולט, כאשר מעיינים בהמשך הסוגייה במועד קטן. הגמרא שם (ג:-ד.) עוסקת בעניין דין תוספת שביעית. כמו בשבת וביום טוב, גם בשביעית ישנה חובה "להוסיף מחול על הקודש", ולכן אין לבצע חרישה ופעולות חקלאיות אחרות בסוף השנה השישית ובתחילת השנה השמינית[4]. הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בעניין מקור הדין:

" 'בחריש ובקציר תשבֹּת' - רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר', אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה".

לדעת ר' עקיבא, דין תוספת שביעית נלמד מן הפסוק בפרשת כי תשא:

"ששת ימים תעבֹד, וביום השביעי תשבֹּת, בחריש ובקציר תשבֹּת" (שמות ל"ד, כא).

תחילת הפסוק נוגעת לשבת, אולם ר' עקיבא סבר שלא ייתכן שגם סוף הפסוק עוסק בה: או משום שאינו מוסיף על חובת השביתה בשבת המופיעה במקורות רבים (ירושלמי פ"א, ה"א), או משום שהפסוק כאן עוסק בעבודת האדמה, ואילו איסורי שבת נוגעים לתחומים רבים, ואינם מצטמצמים לעבודת האדמה (רש"י ר"ה ט.). לפיכך, הבין ר"ע, שסוף הפסוק אינו עוסק בשבת אלא בשביעית. ועדיין היה הדבר קשה בעיניו, שהרי גם איסורי שביעית כבר ידועים הם (עכ"פ איסור קצירה[5]), ולכן קבע שפסוק זה בא לחדש איסור חרישה וקצירה בתוספת שביעית.

ואילו ר' ישמעאל סבר שניתן לפרש את הפסוק כפשוטו, שעוסק בשבת, ובכל זאת למצוא בו דבר חידוש, המנמק את הזכרתם של חריש וקציר דווקא: ללמדנו שמותר לקצור את העומר בשבת. בגמרא מבואר, שאף ר' ישמעאל מודה בקיומו של דין תוספת שביעית, אלא שלדעתו דין זה נלמד מהלכה למשה מסיני: ישנה הלכה למשה מסיני המתירה חרישה בתוספת שביעית במקרה מסויים שיש בו הפסד ("עשר נטיעות"), ומכאן ניתן ללמוד שסתם חרישה בתוספת שביעית אסורה.

מהגמרא עולה, שישנה נפקא-מינה גדולה למחלוקת זו, שכן לדעת ר' עקיבא דין תוספת שביעית קיים אף בזמן הזה, ואילו לדעת ר' ישמעאל, שדין זה הוא הלכה למשה מסיני, לא נאמרה הלכה זו אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן הזה אין דין של תוספת שביעית כלל. וכך פסקו הראשונים להלכה.

עכ"פ רבי עקיבא ורבי ישמעאל לא נחלקו אלא בעניין תוספת שביעית, אבל לכאורה שניהם מניחים בפשטות, שחרישה בשביעית עצמה אסורה מן התורה, שאין זה סביר כלל לאסור בתוספת שביעית מהתורה או מהלכה למשה מסיני מה שאינו אסור מן התורה בשביעית עצמה. וכבר עמד על כך הריטב"א:

"ואפילו למ"ד החורש בשביעית אינו לוקה, מודה שאפילו בערב שביעית שלשים יום איכא איסור תורה או מהלכה או מקראי, כדאיתא לקמן, וכל שכן בשביעית עצמה דאתי בקל וחומר" (מועד קטן ב: ד"ה "חרישה").

אולם, קביעה זו סותרת באופן חזיתי את שיטתו של ר' יוסה בירושלמי, שחרישה אינה אסורה אלא מדרבנן. ואמנם, הירושלמי אינו מחוייב למה שנאמר בבבלי בנוגע למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא, אולם גם בתוך הבבלי עצמו ישנה סתירה, שכן לפי פשטות הגמרא בריש מועד קטן, רק ארבע המלאכות אסורות מן התורה, ושאר המלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן, כפי שראינו לעיל, ואילו מסוגיית תוספת שביעית עולה, שחרישה אסורה בשביעית מן התורה.

לפי ר' עקיבא ניתן לתרץ, שהגמרא התייחסה רק למקור המרכזי של איסורי השביעית, בפרשת בהר, וקבעה שהתורה שם התכוונה לאסור רק את המלאכות המופיעות שם בפירוש, ואין ללמוד משם לגבי מלאכות אחרות. הגמרא לא שללה את קיומם של איסורי מלאכה בודדים על סמך מקורות אחרים, כך שניתן לומר שחרישה אסורה מן התורה באופן חריג על סמך הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", שאמנם נוגע לתוספת שביעית, אולם ניתן ללמוד ממנו בקל וחומר גם לגבי השביעית עצמה.

אולם, ר' ישמעאל הרי סובר שהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" נוגע לשבת ולא לשביעית, וממילא אין לו שום מקור לאסור חרישה בשביעית, ולא ברור על סמך מה הוא אוסר חרישה אפילו בתוספת שביעית. ומאחר שנפסקה ההלכה כר' ישמעאל, כפי שהזכרנו לעיל, שאלה זו חשובה מאוד הלכה למעשה: האם חרישה אסורה בשביעית מן התורה או לא?

סתירה זו הולכת ומתעצמת כאשר מעיינים ברמב"ם. הרמב"ם פותח את הלכות שביעית כך:

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' ', ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות' ".

כאן החרישה אינה איסור חריג ומיוחד, מעין נספח למצוות שביתת הארץ, אלא בסיס לכל מצוות השביתה. מצווה זו נלמדת בין השאר מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות"[6], כך שחרישה תופסת בה מקום מרכזי, וברור שהיא אסורה מן התורה. אולם, מדברי הרמב"ם בסמוך, נראה שחרישה אסורה רק מדרבנן:

"החופר או החורש לצורך הקרקע, או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ... מכין אותו מכת מרדות מדבריהן" (פ"א, ה"ד).

וכך עולה גם מדברי הרמב"ם בהמשך, לגבי מה שהתירו השקיה ופעולות קריטיות אחרות:

"ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה, וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו" (פ"א, ה"י).

נמצא, שהרמב"ם לא פתר את הסתירה, אלא הנציח אותה: הוא פסק מצד אחד את פשטות הגמרא, ששום פעולה מלבד ארבע המלאכות לא נאסרה מן התורה, ומצד שני פסק את מה שעולה מדין תוספת שביעית, שחרישה אסורה מן התורה.

באופן כללי, כאשר שתי סוגיות סותרות זו את זו, ישנם ארבעה כיוונים לפתרון: א. להידחק בפירוש הסוגייה הראשונה. ב. להידחק בסוגייה השנייה. ג. לנסות ולהראות איך הסוגיות יכולות בכל זאת לחיות בשלום זו עם זו. ד. לקבוע ששתי הסוגיות עוסקות במקרים קצת שונים. בנוגע לסתירה שלנו ניתן למצוא באחרונים את כל ארבעת הכיוונים. במסגרת מצומצמת זו, לא נוכל אלא להזכיר אותם בקיצור נמרץ.

1. מצוות השביתה מכל מלאכות הקרקע

כמה אחרונים (מראה הפנים שביעית פ"א, ה"א; ערוך השולחן העתיד י"ט, ג, יב-יג) נאלצו, מחמת הקושי, להידחק בפירוש הגמרא בריש מועד קטן. לדבריהם, הבבלי אינו פוסק כר' יוסה אלא כר' ירמיה, שמצוות שביתת הארץ נוגעת לכל עבודות הקרקע והאילן, ולא רק לארבע המלאכות, ולכן הניח ר' ישמעאל בפשטות, שחרישה בשביעית אסורה מן התורה. מה שנאמר בגמרא שמלאכות אלו הן מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, היינו שאין זה איסור לאו שלוקים עליו אלא מדרבנן, אבל איסור עשה יש בכך מן התורה. ומה שהקלה הגמרא בהשקיה במקום הפסד, הוא משום שסברה שהואיל והשקיה אינה משפרת את הקרקע, אלא רק מצילה אותה מהפסד, אין היא נחשבת מלאכה כלל לעניין שביעית, ולכן אין בה איסור מן התורה[7].

2. איסור חרישה מדרבנן

יש אחרונים (תוס' יו"ט פ"ב, מ"ב ושבת הארץ קונטרס אחרון ב', בדעת הרמב"ם) שהלכו בכיוון הפוך: מצוות שביתת הארץ נוגעת לארבע המלאכות בלבד, וחרישה אינה אסורה אלא מדרבנן, וממילא יש להידחק בסוגיית תוספת שביעית, ולהבין שאמנם חובת התוספת באופן כללי, כגון לגבי זריעה וזמירה, היא מן התורה, אולם איסור החרישה בתוספת שביעית אינו אלא מדרבנן, אף שלא משמע כך בסוגייה.

3. חרישה כאיסור חריג

אמנם, הכיוון הרווח בראשונים ובאחרונים הוא, לומר בדעת ר' ישמעאל מה שאמרנו בדעת ר' עקיבא: כל המלאכות שאינן מופיעות בתורה לא נאסרו אלא מדרבנן, ורק חרישה באופן מיוחד אסורה מן התורה באיסור עשה[8]. השאלה היא, כמובן, איזה מקור יש לאיסור כזה לפי ר' ישמעאל, וכאן הציעו האחרונים מקורות שונים: יש שכתבו, שגם איסור החרישה בשביעית עצמה הוא חלק מן ההלכה למשה מסיני (פאת השולחן כ', א); אחרים כתבו, שההלכה למשה מסיני לימדה אותנו, שחרישה נכללת באופן חריג במצוות שביתת הארץ, אף שמלאכות אחרות אינן כלולות בה (ר"י קורקוס על הרמב"ם (פ"א, ה"א) בתירוצו הראשון); ועוד כתבו, שלדעת ר' ישמעאל הפסוק "בחריש... תשבות" אינו עוסק בשבת אלא בשביעית, והוא המקור לאיסור חרישה, ורק המילה "בקציר" שהיא מיותרת, נדרשת לעניין שבת (שם, בתירוצו השני); ובכמה ראשונים קדומים מצאנו, שלר' ישמעאל כל הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" עוסק בשביעית, ובא לחדש שמותר לקצור את העומר בשביעית, בניגוד להבנה המקובלת שמדובר בשבת (פירוש רבנו גרשום מאור הגולה למועד קטן ג:, פירוש ריבמ"ץ לשביעית פ"א, מ"ד ועוד).

4. סוגים שונים של חרישה

הרדב"ז בתשובה (ח"ה, סימן קצ"ו) הציע לחלק בין שני סוגים של חרישה[9]: חרישה לצורך הזרעים או האילנות אסורה מן התורה, שהיא בכלל זריעה או זמירה, ולחרישה זו נוגע דין תוספת שביעית, ואילו חרישה שבאה רק להשביח את הקרקע, ואין לה קשר ישיר לצמיחה, אינה אסורה בשביעית ובתוספת שביעית אלא מדרבנן[10]. לכן הקפיד הרמב"ם לומר, שדווקא "החורש לצורך הקרקע" לוקה מכת מרדות מדרבנן[11].

סיכום

לסיכום ניתן לומר, שישנן ארבע דעות בשאלה, אילו מלאכות נאסרו מן התורה, מלבד ארבע המלאכות האסורות בלאו:

א. כל עבודות הקרקע והאילן (ר' ירמיה בירושלמי, וכן פסקו ערוך השולחן ואחרים).

ב. חרישה בלבד (דעת רוב הראשונים והאחרונים).

ג. חרישה לצורך הזרעים או האילנות (רדב"ז ברמב"ם).

ד. אף מלאכה (ר' יוסה בירושלמי, וכן פסקו הרב קוק ואחרים).

חרישה במקום הפסד

לדיון זה ישנה השלכה מעשית חשובה, בכל הנוגע לאפשרות להתיר חרישה במקום הפסד. הרב קוק כתב (שבת הארץ, קונטרס אחרון ב'), שלפי החקלאות של זמנו, עצים עלולים למות אם לא יחרשו סביבם בשנותיהם הראשונות, ולכן יש מקום לסמוך על הדעות שחרישה אינה אסורה אלא מדרבנן, ולהתיר לחרוש במקום שחייו של העץ עומדים בסכנה. אולם להלכה מקובלת יותר הדעה שחרישה אסורה מן התורה, ואין להתיר לחרוש אפילו במקום הפסד.

עידור וחרישה

יש לציין, שבין הפעולות האסורות מדרבנן מונה הגמרא (מועד קטן ג.) גם 'עידור', הדומה מאוד לחרישה, כך שקשה לקבוע את הגבול בין החרישה האסורה מן התורה לעידור האסור מדרבנן. יש שכתבו שחרישה היא בכל השדה, ואילו עידור הוא תחת האילנות בלבד (פאת השולחן כ', ב); אחרים כתבו שחרישה היא עם בקר ומחרשה (או עם מכונה) ואילו עידור הוא ביד עם מעדר (ספר השמיטה ה', א), וישנן גם דעות נוספות.

 

[1] הרמב"ם (ספר המצוות שם) מביא ראיה לכך שמדובר במצוות עשה עצמאית, ממה שנאמר בגמרא (שבת כד: ועוד) לגבי יום טוב, שהמילה "שבתון" משמעה מצוות עשה לשבות, ולגבי שמיטה הרי נאמר "שנת שבתון יהיה לארץ".

[2] פיסקנו ופירשנו את הירושלמי ע"פ פירוש הר"ש סיריליאו. ישנם גם פירושים אחרים, שאינם שונים באופן מהותי.

[3] הדברים מתאימים להבנתו של הרב קוק ברמב"ם, שנטיעה וחרישה אינן אסורות אלא מדרבנן (לגבי נטיעה - עיין בשיעור הקודם, ולגבי חרישה - עיין להלן).

[4] בהמשך השנה נקדיש שיעור נפרד לדין זה.

[5] תוס' שם (ג: ד"ה "שהרי") מביא שתי דעות בשאלה, האם כוונת ר"ע לאיסור קצירה בלבד, ואילו איסור חרישה בשביעית לא היה ידוע עד כה, או שר"ע נוקט כדעה שכל עבודות הקרקע אסורות בלאו, לרבות חרישה.

[6] בפסיקה זו עצמה ישנו קושי, שהרי הרמב"ם לגבי תוספת שביעית (פ"ג, ה"א) פוסק כר' ישמעאל, שדין זה קיים רק בזמן שהמקדש קיים, ובכל זאת הזכיר את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", העוסק בשביעית רק לדעת ר' עקיבא. אולם קושי זה אינו נורא כל כך, שכך היא דרכו של הרמב"ם במקומות רבים, להסמיך את ההלכה על פסוקים שנראים משכנעים, גם אם למסקנת הגמרא יש להבין אותם אחרת, שלא המקורות עיקר, אלא פסק ההלכה עיקר.

[7] בסברה זו נדון בהרחבה בשיעור שיעסוק במלאכות דרבנן בשביעית.

[8] הרבה ראשונים כתבו כמסיחים לפי תומם, שחרישה אסורה מן התורה, מבלי להזכיר את מקור הדבר: רש"י (ר"ה ב. ד"ה "לשמיטין"), תוס' (סוכה מ: ד"ה "אבקה"), הר"ש (פ"ב, מ"ב), הרמב"ן (שמות כ"ג, יא) ועוד (אמנם, הרמב"ן במכות כא: כתב שחרישה אינה אסורה אלא מדרבנן).

[9] מעין זה הציע גם מהר"י קורקוס (פ"א, ה"ד; פ"ג, ה"ט).

[10] אגב, במקרה שבו הזרעים מונחים על האדמה כשהם מגולים, והחרישה מכסה אותם בעפר, פעולה זו דינה כזריעה, ואסורה מן התורה לכל הדעות, כמבואר בגמרא במכות כא:.

[11] וכך מסביר הרדב"ז, כיצד הפך הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" למקור לכל חובת השביתה בשביעית, כפי שעולה מן הרמב"ם: מאחר ש'חריש' כאן מתקשר לזריעה, הרי שנמנו כאן זריעה וקצירה, שהן המלאכות המרכזיות בשביעית. יש להעיר, שאף שישנו דוחק מסויים בפירוש זה, יש לו אסמכתא מפתיעה מתרגום אונקלוס על אתר, שאת הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" מתרגם: "בזרועא ובחצדא תנוח", היינו שכוונת הפסוק לזריעה ולא לחרישה (בניגוד לתרגום יונתן, למשל, שמתרגם "ברידיא").