שיעור 5 - יסוד (ב): הזיווג ושמירת הברית

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 5 - יסוד (ב): הזיווג ושמירת הברית

בשיעורנו הקודם ראינו, כי חכמת הנסתר מבארת את המשמעות העמוקה של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כחיבור בין שתי הנהגות ושתי בחינות אלוקיות: האחת - הנקבית, והאחת - הזכרית.

ראינו על פי תורת הסוד, ובהקשר ישיר לפסוקי התורה בתחילת ספר בראשית, כי השאיפה לייחוד ולאיחוד המחודש, הינה שאיפה לרומם את החיבור הקדמון, שהיה בחינת אחור באחור, לחיבור נשגב של פנים בפנים.

הזכרנו גם את המדרש המדהים על הכרובים המעורים זה בזה באיחוד של פנים בפנים. אולם, כמו באלוקות גם אחדות גמורה זו איננה ברורה מאליה, וכך מופיע בגמרא אחרת העוסקת בכרובים:

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר: חד אמר - פניהם איש אל אחיו, וחד אמר - פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב: 'ופניהם לבית'? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום (בבא בתרא צט.).

הגמרא מבארת כי המחלוקת אם פני הכרובים איש אל אחיו או פניהם אל הבית בעצם אינה מחלוקת אלא אינדיקציה למעשיהם של ישראל. כשישראל עושים רצונו של מקום, הכרובים מעורים זה בזה ופניהם איש אל אחיו, וכשישראל אינם עושים רצונו של מקום, ישנה הפנית עורף.

כפי שראינו לעיל, ניתן להבין אמירה זו בשני רבדים שבשורשם אינם סותרים זה את זה.

ברובד האחד ניתן לראות את הכרובים כדימוי ומשל ליחסים שבין כנסת ישראל - הרעיה, לקב"ה - הדוד. הכרובים, המעורים זה בזה, מייצגים את הבחינה שבה ישראל והקב"ה בקירבה, בבחינת 'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני'. וכשחס וחלילה הם מפנים עורף אחד לשני, אין זה אלא שיקוף של הפנית עורף, שמתקיימת, חס וחלילה, בין הקב"ה לישראל.

ברובד השני, ניתן לראות את הכרובים כמייצגים את קודשא בריך הוא ושכינתיה. כלומר את הבחינה האלוקית הזכרית והבחינה האלוקית הנקבית, המצויות בפירוד או בחיבור, וזאת בהתאם למעשיהם של ישראל.

הזכרנו לעיל כי למעשה אין סתירה בין הרבדים, ובתורת הסוד מוצאים אנו את כנסת ישראל כביטוי לאותה שכינה המתגלה בעולם, עד כדי כך שלעתים מתחלפים המושגים 'כנסת ישראל' ו'שכינה' כשמות נרדפים לאותה המהות.[1]

על פי דברים אלו, וכמו שראינו בשיעור האחרון על ספירת מלכות, מוטלת על עם ישראל בכלל ועל האדם בפרט החובה להשיב את השכינה הגולה והנפרדת אל חיק אישהּ, וכך אומר האריז"ל:[2] "וטעם הדבר כי האדם התחתון על ידי מעשיו גורם זיווג עליון" (עץ חיים,[3] שער ח פרק ו).

השכנת שלום

בשיעור האחרון על ספירת מלכות ראינו כי האדם על ידי כוונתו בכל מעשה ומעשה מכוון לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. על האופן שבו דבר זה נעשה, ניתן ללמוד מתוך המשל הנפלא הבא של ר' נחמן:

וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם וְכוּ' (תְּהִלִּים ק"ו). הִנֵּה עַל-יְדֵי נְגִינָה, נִמְתָּקִין הַדִּינִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פִּינְחָס רט"ו): הַקֶּשֶׁת הִיא הַשְּׁכִינָה, וּתְלָת גְּוָנִין דְּקֶשֶׁת הֵם הָאָבוֹת, וְהֵם לְבוּשִׁין דִּשְׁכִינְתָּא, וּכְשֶׁהִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשִׁין דִּנְהִירִין, אֲזַי 'וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם', אֲזַי 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה'. מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹאֶה הַמַּלְכָּה בִּלְבוּשִׁין דִּנְהִירִין, אֲזַי מְרַחֵם עַל בְּנוֹ. וְאוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה הִיא הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"א): 'אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח' - שֶׁהַדִּבּוּר הוּא שֵׁם אֲדֹנָי, וְנִקְרָא קֶשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (בְּרֵאשִׁית מ"ח): 'בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי - לְשׁוֹן תְּפִלָּה'. וְקוֹל הַנְּגִינָה הֵם תְּלָת גְּוָנִין דְּקֶשֶׁת, שֶׁיֵּשׁ בַּקּוֹל אֵשׁ, מַיִם, רוּחַ, שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שֶׁהָאָבוֹת הֵם שְׁלֹשָׁה גְּוָנִין דִּנְהִירִין, שֶׁבָּהֶם וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר וְכוּ'. נִמְצָא מִי שֶׁמְּנַגֵּן אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה, וְקוֹל הַנְּגִינָה הֵם בְּזַכּוּת וּבִבְהִירוּת גָּדוֹל, אֲזַי מַלְבִּישׁ אֶת הַשְּׁכִינָה, הַיְנוּ הָאוֹתִיּוֹת, בִּלְבוּשִׁין דִּנְהִירִין, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ, אֲזַי 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה' (ליקוטי מוהר"ן קמא מב).

ר' נחמן מתבונן על הדינים בעולם והוא מבין כי הם אינם אלא תוצאת הריחוק והפירוד שיש בין המלך למלכתו. הפירוד שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה הוא המוליד בעולם דינים, סתירות ודיסהרמוניה. מטרתו של האדם המתפלל היא להשיב את החסד לשלוט, להמתיק את הדינים ולהעביר את חמת המלך. וכאן ר' נחמן נוטש את הציור המקובל של התפילה, בו האדם פונה לקב"ה, ובעמידתו הישירה מול בורא עולם הוא נושא חן לפניו.

ר' נחמן מכניס גורם שלישי והוא השכינה. האדם המתפלל מבקש להשיב את האחדות לאלוקות, שהפירוד בה הוא הגורם לכעס ולדין. את האחדות לאלוקות משיב ר' נחמן בתפילה על ידי הניגון המקשט את אותיות התפילה, שהן השכינה הנפרדת.[4] 'קישוט' השכינה, מעורר מחדש את אהבתו של קודשא בריך הוא אל השכינה הנפרדת והנבדלת, וכשהשלום שב לשכון ביניהם, החסד ממתיק את הדין ומאיר לעולם.

וכך כותב ר' יוסף ג'קטילה[5] על ספירת יסוד:

והנה המידה הזאת נקראת בכל התורה כולה שלום. והטעם, כבר הודענוך, בהיות ישראל צדיקים וטובים אזי מידת א-דני [=כינוי לספירת מלכות] במילוי ובשלימות ובכל מיני שפע וברכה... ובהיות צדיק מתעורר בעולם לשוב בתשובה או לתקן הקלקול אזי המידה הזאת, הנקראת שלום, מליץ טוב בין י-ה-ו-ה [=תפארת] ובין א-דני [=מלכות], והוא המטיל שלום ביניהם ומקרב אותם לשכון ביחד בלי פירוד וקיצוץ בעולם, ונמצא י-ה-ו-ה אחד באותה שעה... ודע כי לפי שהשלום הוא סוף תשעה אספקלריאות עליונות [=יסוד היא הספירה התשיעית מלמעלה], והוא המריק ברכה בשם אדנ-י [= במלכות - שהיא העשירית], לפיכך נקבע בסוף ברכת כהנים ובסוף ברכה אחרונה של תפילה... וכשהאדם מחזיק בתורה ובמצוות, כביכול כאילו מטיל שלום בפמליא של מעלה, והסוד (ישעיהו כ"ז, ה): או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (שערי אורה, הספירה התשיעית).

דבריו של ר' יוסף ג'קטילה מורחבים יותר מדבריו של ר' נחמן, בהיותם כוללים במעשה 'השכנת השלום', שעושה האדם בפמליה של מעלה, את כל מעשה המצוות והתורה. לא רק על ידי התפילה, כפי שהציע ר' נחמן, אלא בכל עבודת ד'.

האדם פועל במציאות שבתוכה שוכנת המלכות. זהו הרובד שבו נפגש האדם עם השכינה המתגלה בעולם (כפי שראינו בשיעורים על המלכות), וכשהאדם 'מייפה' את המציאות ומקשטה במעשים טובים, הרי שהשכינה הנפרדת, שהיא המלכות, מתייפה, ואזי האלוקות המתגלה בעולם, מתנערת מעפרה ומתבשמת בניחוחם של תורה ומצוות, ואזי קודשא בריך הוא משתוקק לאותה בחינה שגלתה ממנו, כביכול, ומזדווג עימה בייחוד שלים, והשפע של כל ההנהגות וכל הספירות שממעל ליסוד, זורם ומשפיע דרכה אל המלכות, אל העולם, אל השכינה ואל ישראל.

כשם שהדין בעולם הינו תוצאת הפירוד הגמור, כך החסד והשפע בעולם הינו תוצאת האיחוד והשלום הגמור שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה - 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ד' עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום'.[6]

זיווג תתאה

עמדנו על כך כי האדם במעשיו, מקשט את השכינה ויוצר את התשוקה המחודשת שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה. אולם תורת הסוד ובעקבותיה החסידות אינן מסתפקות באמירה כללית של שמירת תורה ומצוות.

על פי תורת הסוד, הקביעה כי בצלם אלוקים נברא האדם, וכי המבנה הזוגי של בן האנוש - זכר ונקבה, עשוי בדמותה של האלוקות, אינה רק דרך וכלי להבין את האלוקות, כפי שראינו עד עתה, אלא גם דרך להשפיע.

הזיווג הגשמי אותו אנו מכירים מעולמנו איננו אלא שיקוף לזיווג העליון, וממילא כל מה שנקשר למעשה הזיווג הגשמי חייב להיות מואר באור הזיווג העליון, ולהתפס מנקודת מבט זו. וכך כותב ר' נחמן:

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ יִחוּדָא תַּתָּאָה שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם, שֶׁהוּא בְּכַשְׁרוּת גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁבּוֹ תָּלוּי יִחוּדָא עִלָּאָה. שֶׁהַזּוּג, דְּהַיְנוּ הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, כְּשֵׁרִים כָּל-כָּךְ, שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה מְאֹד וְאֵין בָּהּ שׁוּם שֶׁמֶץ פְּסוּל. וְגַם הוּא כָּשֵׁר מְאֹד, וְזִוּוּגָם בְּכַשְׁרוּת וּבִקְדֻשָּׁה כָּל-כָּךְ, שֶׁבּוֹ תָּלוּי יִחוּדָא עִלָּאָה. כִּי 'אִישׁ וְאִשָּׁה, זָכוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם' (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, סוֹטָה יז), כִּי יֵשׁ בּוֹ יוּ"ד וּבָהּ הֵ"א, שֶׁזֶּהוּ יִחוּדָא עִלָּאָה. וְזֶה הַזִּוּוּג וְהַיִּחוּדָא תַּתָּאָה הוּא יָקָר מְאֹד מְאֹד, מֵאַחַר שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם נַעֲשֶׂה יִחוּדָא תַּתָּאָה בִּקְדֻשָּׁה כָּזוֹ, שֶׁבּוֹ תָּלוּי יִחוּדָא עִלָּאָה (ליקוטי מוהר"ן תנינא לב).

ר' נחמן מצייר זיקה ישירה ומדהימה בין 'זיווג תתאה' ל'זיווג עלאה'.[7] ההתבוננות שלנו על מעשה הזיווג, האופן שבו אנו מתייחסים אליו, ההלכות הסובבות אותו והכוונות הצריכות להתלוות אליו, על פי תורת הסוד, ניזונות מן ההכרה כי במעשה הזיווג התחתון אנו מכוונים ואף משפיעים על מעשה הזיווג העליון.

יישום של עקרון זה אנו מוצאים, לדוגמה, אצל השל"ה[8] הקדוש, העוסק בהלכה הקובעת כי אסור לשמש את מטתו כשיש רעבון או איזו צרה,[9] בר מינן. ומציע השל"ה הקדוש פירוש על דרך הסוד:

וטעם איסור תשמיש בעת צרה על דרך הסוד הוא, כי אז כביכול השכינה אינה במקומה בסוד הזיווג העליון, על כן זיווג תחתון אסור (של"ה, שער האותיות, קדושת הזיווג).[10]

מגדיל לעשות השל"ה הקדוש בטענתו כי האדם צריך להזדהות עם בוראו שברא אותו בצלמו. וכשם שקודשא בריך הוא נמצא בעת של צרה בפירוד מן השכינה, כפי שראינו לעיל, כך גם האדם צריך להיות בפירוד מזוגתו בשעה קשה זו.[11]

קדושתו של הזיווג, לאור תפיסה זו, מרקיעה שחקים, ובעצם הוא יסוד היסודות ועמוד החכמות לכל המציאות האלוקית בעולם. בו הכל תלוי ותיקונו הרי הוא תיקונו של עולם.

ספירת יסוד שהיא ספירה המייצגת את נקודת החיבור בזיווג היא אכן ספירת היסוד, המהווה את היסוד והתשתית לקיומו של העולם וליניקת חיותו המתמדת מן האלוקות. וכך כותב ר' צדוק:

ומדת יסוד ידוע שהוא ההתקשרות והתחברות שבין ישראל לאביהם שבשמים שזהו יסוד הבריאה והעולם כולו כמו כל בנין שיש לו יסוד בתחתיתו שעליו עומד כל הבנין וגם כל בנין הבריאה יש לו יסוד שעליו נתכונן וכמו שנאמר (משלי י', כה) צדיק יסוד עולם שעליו העולם עומד ולולי כן היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (תקנת השבין, ו).

שמירת הברית

נראה כי דברים אלו יכולים לשפוך אור על מושג אחר הקשור לספירת היסוד - הברית. ישנן מספר בריתות בין הקב"ה לבין ישראל כשהמרכזית שבהן היא ברית מילה, ומכאן הכלל שברית סתם היא בדרך כלל ברית מילה - 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו'.[12]

המעשה הפלאי עליו מצטווה אברהם, למול את עצמו ואת זרעו לדורותיו, מעלה שאלות עקרוניות מענינות ביותר.

ידוע לנו כי ספירת יסוד מכונה גם 'אות', ואת אות הברית אנו מכירים מפרשיות שמע, שם אנו קוראים על האות על היד ובין העינים - אלו הם התפילין. הנחת האות בין העינים כנגד המוח מתבקשת ומובנת מאליה. הברית היא ההכרה והתודעה היוצרות מחויבות בין שני הצדדים בברית. אף הנחת האות על היד שהיא כנגד הלב מובנת ומתבקשת. היד היא הסמל לעשיה והלב הוא הסמל לרגש. הברית איננה ברית רציונאלית בלבד. לא מדובר רק בידיעה, מדובר גם בהרגשה, בחוויה ובהזדהות שסופן להביא למעשה המחייב בברית. אלו הם התפילין המשמשים אות והאמורים להביא את האדם אל אהבת השם, מצד אחד, ואל יראתו, מצד שני, בכל לבבו ובכל נפשו, בשכבו, בקומו ובלכתו בדרך.

מדוע ברית המילה חקוקה באבר מינו של האדם, שלכאורה מייצג את המקום הנמוך והשפל שבאדם - מקום היצרים והתאוות?

ניתן להציע בהמשך לקו שהחלנו בו, שחקיקת הברית באיבר זה, הוא בעצם שיעבודם של היצרים והתאוות לאותה ברית שבין אלוקים לבין האדם. בכל עת שיצרו של אדם תוקפו, ייזכר נא בברית החקוקה בבשרו האמורה לנתב את רצונותיו, שאיפותיו ואף את תאוותיו.

הסבר זה מהווה תשובה לצורך לסמן את הברית גם באיבר זה, אולם הוא אינו מסביר את ההכרעה להניח את הברית המרכזית, המשמעותית והבסיסית ביותר דוקא שם. שהרי דוקא ברית זו - ברית המילה - מהווה את התשתית לזיקתו של האדם ליהדות בפרט ולקב"ה בכלל.

הסבר נוסף שניתן להציע, הוא העובדה כי איבר המין המגלם בקרבו את תאוותיו של האדם הוא גם האיבר האחראי על המשכת הזרע והמשך קיומו של העם היהודי. ככזה, עליו לשאת בקרבו את האות והסמל ההופך את ענין ההולדה וההפריה מענין טבעי לענין יהודי-אלוקי. ברית המילה מעניקה משמעות רוחנית-דתית לכל ענין ההולדה, והופכת את מעשה הזיווג לשליחות ולאידיאל רוחניים.

אולם נדמה כי על פי תורת הסוד מדובר אף ביותר מזה. איברי המין והיצרים אותם הם מגלמים, אלו הם הכלים שבהם נוצר החיבור השלם והמתוקן בין הזכר והנקבה שנפרדו.

ועוד נוסף על כל זה איך אפשר שיתיחדו איש ואשתו שלא על ידי אבר ברית הקודש, והרי היסוד הוא ברית הקודש אל היחוד העליון ואם לא יתיחדו על ידו איך אפשר שיתיחדו (פרדס רימונים[13] טז, ה).

ספירת יסוד בתורת הקבלה הינה הספירה המכנסת בקרבה את כל השפע האלוקי ההולך ומתגדל ומתגלה, ומזרימה אותו, על ידי התחברותה אל ספירת המלכות, אל העולם ואל המציאות.

היסוד הוא אבר החיבור, והחיבור הוא הברית שבין שני הצדדים. השמירה על קדושת הברית אינה רק כדי להרחיק אדם מן העבירה, אלא חלק מן הפעולה האנושית האמורה לזכך את ספירת היסוד, כדי שתהווה צינור שלם וכללי לכל השפע ולכל האור.

כשם שמעשה הזיווג מהווה את יסוד היסוד, כך שמירת הברית מהווה את הפעולה ההכרחית והקריטית ביותר לקיומו של עולם:

ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר (של"ה, הגהות לפרשת נח, תורה אור א).[14]

ברית שלום

על פי דברים אלו ננסה לעיין בפסוקים הבאים:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ה, א-ג).

אליהו הנביא, שהוא ממשיכו של פנחס, עתיד לקונן על עזיבת הברית בהתמסרותם של ישראל לעבודה הזרה. גם כאן נצמד ישראל לבעל פעור ועובד אלוהים אחרים, אולם הפעם שורשה של עזיבת ברית ד' נעוץ בניאוף.

הברית הראשונה שאותם מפרים ישראל בשיטים אינה ברית סיני, האוסרת עבודה זרה, אלא ברית המילה התובעת את שמירת הברית. הזנות אל בנות מואב, מעכירה את ספירת יסוד, מסאבת את נקיותו של צינור השפע, ויוצרת פירוד עצום בין ישראל לבין אביהם שבשמים, וממילא בין קודשא בריך הוא לשכינתיה.

אם במעשים טובים ובשמירת הברית, מקשט האדם את השכינה ומעורר את תשוקתו של קודשא בריך הוא אליה, הרי שבהפרת הברית ובפגיעה בה, מתגנה השכינה על בעלה ומנודה היא ממנו כנדה.

פנחס בן אלעזר הכהן, מופיע ברגע קשה זה, ומקנא לד' וקוטע את הזנות באיבה. בהריגת זמרי בן סלוא והאשה המדינית, מביע פנחס את נאמנותו לברית ד'. להט התאווה, שזרם באויר המחושמל באוהליהם מלאי הזנות של ישראל, נתחלף בלהט הקנאה, הבוער אף הוא באש אל אלוקים. ברגע קט, מנותבות העוצמות היצריות כולן לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

פנחס לא היה מצליח לעולם ליטול את הרומח בידו אם היתה זו שעה של מתירנות רציונאלית, המערערת על עיקרי אמונה. ממש כשם שאות ברית התפילין, המונחים על מצחנו כנגד מוחנו ועל ידינו כנגד ליבנו, אינה יכולה לאחד את העולמות באותו אופן שאות ברית המילה יכולה.

איבר ההולדה המהווה את השורש היסודי ביותר של עוצמת הקיום, ואת התשוקה הבסיסית ביותר של הרצון לאיחוד מחודש ולחיבור מחודש של כל מה שנפרד ומתפרד בעולמנו, הוא האינסטינקט של העולם ושל ההויה האלוקית שממנו צומח התיקון ומתחיל האיחוד המחודש.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ה, יא-יג).

כבר ראינו שגם הברית וגם השלום הינם חלק מן הכינויים הניתנים לספירת היסוד. ושני אלו מתאחדים אצל פנחס הזוכה לברית שלום.

והוא כי היסוד נקרא איש בהיות השכינה מתלבשת בתוקף הדין בהיותה חרב מלחמה. ומשפיע בה היסוד ומשים דמי מלחמה בשלום אז נקרא איש. וזה שכתוב ברית שלום. פירוש היסוד נקרא ברית שלום (פרדס רימונים ז, ג).

פנחס חידש את שמירת הברית, הוא הגן בחירוף נפש על טהרת היסוד - טהרת הברית, ומכח זה זכה פנחס להשכין שלום בין קודשא בריך הוא לשכינתיה. במעשהו העניק לשכינה המנודה טהרה מחודשת וקישוטים נאים, המביאים את מלכו של עולם לחבק מחדש את השכינה ולערות בקרבה את השפע:

במדרש: גדול השלום שניתן לפינחס כו' כלי מחזיק ברכה ע"ש. כי העיקר להיות האדם כלי מוכן לקבל הברכה והוא על ידי שמירת הברית מילה דכתיב ביה התהלך לפני והיה תמים (שפת אמת, פנחס תרנ"ג).


[1] נשתדל בעז"ה להתייחס לסוגיה זו בשיעור הבא.

[2] האר"י - ר' יצחק לוריא (1534-1572) - מייסד ומעצב קבלת צפת המהווה את הזרם המרכזי בכל תורת הסוד.

[3] עץ חיים - חיברו ר' חיים ויטאל תלמידו המובהק של האר"י.

[4] במקום אחר מדבר ר' נחמן על אותיות התפילה כניצוצות האלוקות הפזורות בעולם, והאדם המתפלל הוא כמלקט שושנים, האוסף את האותיות אחת לאחת ומשיבן למקורן - אל קודשא בריך הוא.

[5] מגדולי המקובלים בספרד במאה ה 13.

[6] במדבר רבה כא, א ועוד.

[7] נציין שלעתים גם הביטוי 'זיווג תתאה' אינו בא לציין את הזיווג הגשמי, אלא רובד נמוך יותר של הזיווג באלוקות. אולם כאן ר' נחמן משתמש במושג זה כתיאור לזיווג הגשמי.

[8] ר' ישעיה הלוי הורביץ (1560-1630)- נקרא כך על שם ספרו שני לוחות הברית.

[9] וכן נפסק בשו"ע או"ח תקע"ד.

[10] דוגמאות רבות לכך, מוצאים אנו בהלכות השונות הנקשרות לזיווג, ומטבעם של דברים, לא זהו המקום להאריך בכך.

[11] ר' נחמן אף הוא בנועזות בלתי רגילה מדמה את ההתרחקות שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה כפרישת איש מאשתו הנדה: "לפי הלא תעשה שעוברים, חס וחלילה, כן מעוררין בחינת דם נדה להשכינה, וגורמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא ושכינתיה" (ליקוטי עצות, ברית פגמו ותקונו, כד).

[12] אמנם יש לציין כי ישנן גם פרשנויות אחרות למושג זה.

[13] לר' משה קורדובירו (1522-1570) מגדולי המקובלים בצפת.

[14] וכן ר' נחמן: "ועיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי שמירת הברית" (ליקוטי עצות, ברית פגמו ותיקונו).