דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 5

מבשל: עוד בעניין יסודות המלאכה

הרב ברוך גיגי
24.05.2016
קובץ טקסט

מבשל - עוד בעניין יסודות המלאכה

בשיעור זה נעסוק בשתי נקודות עיקריות:

1. השלמת הדיון בהגדרות היסוד של מבשל - בישול המתחיל בשבת ונמשך למוצ"ש.

2. שיעור הבישול ודין בישול אחר בישול.

בישול המתחיל בשבת ונמשך למוצאי שבת

שאלה זו לא נידונה במפורש לא בגמרא ולא בראשונים, אך האחרונים עסקו בה מתוך השוואה בין מלאכת בישול לבין מלאכת הזורע. בשתי המלאכות הללו, האדם פועל ישירות בשלב הראשון של הטמנת הזרע באדמה או הנחת הקדירה על האש, והתהליך של קליטת הזרע או הבישול נעשים אחר כך מאליהם. לפיכך, בשתיהן עולה השאלה אם יש לחייב את האדם על תחילת הפעולה ומה שהיא גוררת בעקבותיה, בלי קשר לעיתוי התוצאה של הבישול או קליטת הזרע.

בזורע, פשיטא שיש לחייב גם כאשר התהליך נגמר לאחר השבת, שהרי זוהי המציאות בכל מקרה של זורע, שהאדם זורע היום והזרע נקלט לאחר כמה ימים. וממילא, יש לומר שהוא הדין באופה, שיש לחייב אם הניח פת בתנור סמוך לצאת השבת, וכן כתב הרש"ש בחידושיו לשבת עג:.

מאידך, בעניין אפיה מצאנו בגמרא שבת ג: שאם אדם הניח פת בתנור בשבת ורדה אותה משם קודם שנאפתה שאינו חייב, ואף בזה כתב הרש"ש שם שהוא הדין לזורע, שאם עקר את הזרע קודם שנקלט באדמה פטור. לשיטתו יוצא שהחיוב הוא עבור ההשרשה והאפייה, אלא שאנו הולכים אחר תחילת העשייה. אם המעשה נעשה בשבת והגיע לתוצאה סופית, אף על פי שהדבר היה לאחר השבת - יש לחייב. אולם אם הוא לא הגיע לתוצאה סופית, הרי שאין על זה חיוב.

בעל ה'חלקת יואב' הביא ראיה לשיטה זו, שיש לחייב על בישול הנגמר בצאת השבת, משני מקומות:

1. בירושלמי (שבת פר' א הל' ו) נאמר:

"בית הלל ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור, אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבעוד יום מותר".

לפי ה'חלקת יואב', הירושלמי אומר שלדעת בית הלל כשם שאם עשה אדם פעולה בשבת וסיימה במוצאי שבת חייב, כך אם מתחיל בערב שבת ומסיים לאחר כניסת השבת יש להתיר, כי הכל הולך אחר ההתחלה. אך לענ"ד לא נראה שזוהי כוונת הסוגיה שם, ואף מפרשי הירושלמי לא הסבירו כדבריו. לפי מפרשי הירושלמי, טענתם של בית הלל היא שכל מלאכה שעשייתה בשבת אסורה - מותרת כשעושהּ מבעוד יום, אף על פי שעשייתה נמשכת לתוך השבת. הקושי העיקרי בדברי ה'חלקת יואב' הוא שלפי הסברו בית הלל מבקשים ללמוד היתר לדבר הפשוט מסברה ומוסכם על כל הפוסקים (היתר התחלת מלאכה בערב שבת) מדבר שאינו פשוט ובודאי שאינו מוסכם בפוסקים (גמר מלאכה במוצאי שבת).

2. הגמרא בביצה (כב.) אומרת שהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, דהיינו אם יש נר דולק ואדם ממעט משמנו הוא מתחייב משום מכבה. וכתב הרא"ש שם להסביר את דברי הגמרא:

"נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו... אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב, והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא".

ה'חלקת יואב' הביא ראיה מדברי הרא"ש שהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה אף אם יש די שמן בנר שיכול לדלוק עד צאת השבת, שיש לחייב על תחילת מלאכה בשבת אף שהגמר שלה הוא בצאת השבת. אולם אף מזה אין ראיה לענ"ד, משום שדברי הרא"ש שם אינם קשורים לעיתוי הכיבוי כלל, אלא הוא מציע הגדרה חדשה בגדרי מכבה - גם מיעוט חומר הבעירה עצמו נחשב לכיבוי. ועוד יש לומר, שאף אם כוונת הרא"ש לחייב מצד קירוב סוף הכיבוי שייעשה בצאת השבת, בכל אופן מדובר בדין ייחודי במלאכת כיבוי: אם זה היה השמן היחיד שבנר הוא היה נכבה מיידית, ולכן יש לחייב על נטילתו אף שכרגע לא נכבה, כיוון שעתיד לכבות. לא ניתן לומר זאת לגבי אפייה שהיא במהותה מלאכה של תהליך, ושם אין לחייב אלא במקרה שכל התהליך נעשה בשבת.

ואכן, רבים מן האחרונים חלקו על דבריהם של הרש"ש וה'חלקת יואב' וחילקו בין זורע לאופה, כאשר לדעתם באופה אין לחייב אם המלאכה נגמרה לאחר צאת השבת. גדר החילוק נתבאר בכמה דרכים:

1. ב'ערוך השלחן' (סי' רנב) כתב:

"דבאמת אין זה דמיון, דבזריעה הלא נעשית מלאכת הזריעה כדרך בני אדם הזורעים מה שאין כן אפיה ובישולא מקרי אלא אם כן נאפה ונתבשל שתהא ראוי לאכילה, ואם כן לא עשה כלום בשבת".

דבריו נראים סתומים במקצת. מסתבר שיש לפרשם כך: בזריעה המעשה מצד האדם מסתיים בשעת העשייה, ולכן הכל נגרר אחר שעת הזריעה; לעומת זאת בבישול האדם מלווה את התהליך (בהשגחה על טיב הבישול ועל עוצמת האש, בהגסה לפי הצורך) עד גמר הבישול והורדת הקדירה מן האש, ולכן יש לראות את כל התהליך כחלק מן המלאכה וכשחלק ממנו נעשה במוצאי שבת אין לחייב.

2. בזריעה אי אפשר לה למלאכה להסתיים בשבת שהרי הקליטה תהיה רק לאחר כמה ימים, וממילא יש לחייב אפילו על מעשה הזריעה בלבד. ה'אגלי טל' (מלאכת הזורע, סי' ח) הוסיף שבגלל הסיבה הזו יש לחייב על זריעה גם אם לא נקלטה בסופו של דבר, ובלבד שיזרע במקום הראוי להשרשה. לעומת זאת בבישול, כיוון שהתוצאה היא בדרך כלל כעבור זמן קצר מתחילת המלאכה היא נחשבת לחלק מהגדרתה, ולכן חשוב שתוצאות הבישול תהיינה בשבת כדי לחייב.

3. ב'מנחת חינוך' (מצוה רחצ) כתב:

"בשלמא מבשל או אופה - גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה... אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור. אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע על גבי הקרקע הוי זורע".

חילוק זה הוא לשוני ביסודו: לשון זריעה מתייחס למעשה ולשון אפיה לתוצאה. אולם אין זה רק עניין לשוני אלא יש כאן מיצוי של נקודה מהותית שמבחינה בין זריעה, שם הדגש הוא על המעשה ( "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"), לבין הבישול, שם מודגשת התוצאה דווקא.

ואמנם כך נראה להלכה, שאין לחייב על בישול או אפייה הנגמרים בצאת השבת. וכן נראה שיש לחייב בזורע אף אם נמלך להוציאו אחר כך כדי שלא ישריש, מפני שהחיוב הוא על מעשה הזריעה.

שיעור הבישול

הגמרא בשבת כ. אומרת על דין המשנה שאין מניחין בשר בצל וביצה עד שיצולו מבעוד יום:

"אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי. איתמר נמי, אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - אין בו משום בישולי נכרים. תניא, חנניא אומר: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה, ואף על פי שאין גרופה וקטומה".

שיעור זה של מאכל בן דרוסאי הוזכר בסוגיה כגבול האיסור בשני תחומים:

1. לאחר מאכל בן דרוסאי אין איסור בישולי עכו"ם.

2. אין איסור שהיה בכירה שאינה גרופה.

ראשונים למדו מכאן גם את השיעור המינימלי לחיוב מבשל בשבת.

ונאמר עוד בגמרא במנחות (נז.):

"אמר רבי יוחנן: הניח בשר על גבי גחלים, היפך בו - חייב לא היפך בו - פטור... לא צריכא, דאי לא היפך ביה הוה בשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, וכי מהפיך ביה בשיל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי, וקמ"ל דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לא כלום הוא".

ומכאן למדנו ששיעור מאכל בן דרוסאי מועיל לחייב רק אם הוא מבושל כך משני צידי החתיכה, אבל מצד אחד -צריך שתהיה מבושלת כל צרכה[1].

בעיקר השיעור של מאכל בן דרוסאי כתב רש"י שהוא כשליש בישולו, שראוי להיאכל כך בשעת הדחק, כמעשהו של אותו ליסטים שאכל כך את מאכלו. אמנם הרמב"ם (הל' שבת פר' ט הל' ה) כתב שהוא חצי בישול, ורבים כתבו שהיא מחלוקת - ראה משנה ברורה (סי' רנג ס"ק לח) שהביא את שתי הדעות, וסיים שם שבמקום הדחק נראה שיש להקל. ונראה שיש מקום לומר שהרמב"ם לא כיוון לשיעור מדויק של חצי בישול אלא לבישול חלקי[2], בלי להיכנס לשיעורו המדוייק, ובלבד שיהיה ראוי לאכילה של שעת הדחק, וצ"ע.

האחרונים חלקו בשאלה כיצד לשער שליש או חצי בישול. החזון איש (סי' לז ס"ק ו) סבר שמשערים על פי זמן הבישול בניכוי הזמן עד הרתיחה, דהיינו אם רוצים לבשל בשר ומרגע רתיחת המים לוקח לו שעה להתבשל לגמרי, אזי מאכל בן דרוסאי יהיה כעבור עשרים דקות לרש"י וחצי שעה לרמב"ם. אמנם, בשם הרב משה פיינשטיין זצ"ל כתבו שמשערים על פי מידת הרכות של התבשיל, ולענ"ד קשה להבין כיצד נשער שליש או חצי רך, ויותר מסתבר כפי שכתבנו לעיל שעיקר העניין הוא בכך שראוי לאכילת דחק, בלא הגדרה מדוייקת של אחוזים של רכות.

לגבי חימום משקים, מבואר בגמרא בשבת מ: ובמקומות נוספים, שהחיוב הוא על חימום עד שיעור שהיד סולדת בו. הגמרא שם מסבירה:

"והיכי דמי יד סולדת בו - אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית".

רש"י והריטב"א שם פירשו שהגמרא לא שיערה בידו של אדם, כפשוטו של הביטוי, משום שלאנשים שונים יש סף רגישות שונה, ולכן שיערו בכריסו של תינוק, שבזה כל התינוקות שווים. ובספר 'בן איש חי' (שנה שניה פרשת בוא אות ה') כתב כלל לברר נקודה זו:

"כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה שאין האדם נמנע ממנו מכוח ריבוי חמימותו הרי זה לא חשיב היד סולדת בו, אבל אם נמנע לשתותו או לאכלו מרוב חומו הרי זה נחשב בכלל יד סולדת בו".

ואף גדר זה אינו ברור דיו. הפוסקים התלבטו מאוד בעניין, כאשר יסוד הבעיה הוא במתח שבין השיעור של כריסו של תינוק נכוית, שהוא בחום נמוך יחסית, לבין החום הדרוש לבישול (שהרי בגמרא ברור שחום יד סולדת בו מבשל) כאשר לזה נדרש חום גבוה יותר. הר' פיינשטיין ב'אגרות משה' (ח"ד סי' עד) כתב שגבולות יד סולדת לחומרא הם: גבול תחתון - 43 מעלות צלזיוס, גבול עליון - 71 מעלות צלזיוס (וראה עוד שמירת שבת כהלכתה פר' א הע' טו).

יסודות בישול אחר בישול

שנינו במשנת שבת (קמה:, ומובאת גם בדף לט.):

"כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת."

ופירשו בגמרא שם:

"כגון מאי אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא דר' אבא"

ומסביר רש"י:

" 'תרנגולתיה דר' אבא' - מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה, ואוכלה לרפואה".

הראשונים נחלקו בפירוש המשנה. דעת הרמב"ן, הרשב"א ורוב חכמי ספרד היא שהמשנה עוסקת בתבשיל שנתבשל לפני השבת בשיעור מאכל בן דרוסאי, ובזה התירה המשנה לשרותו בחמין בשבת - שכל תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום בישול, אף שמוסיף להתבשל. כעין זה מצינו במסכת עבודה זרה בעניין איסור בישולי עכו"ם, שאם בישל גוי תבשיל שהיה מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי, מותר לישראל לאכול את התבשיל. וז"ל הרשב"א (לט. ד"ה גמרא):

"פירוש, שבא בחמין לפני השבת ונתבשל כמאב"ד, דשוב אין בו משום בישול, והלכך שורין אותו אפילו בחמין בכלי ראשון".

יש לזכור שאף לדעה זו אסור מדרבנן לחמם תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, ישירות על האש.[3]

לעומת זאת הרמב"ם (הל' שבת פר' ט הל' ג) פסק שהמבשל על האור דבר המבושל כל צרכו פטור, ומשמע שכל זמן שלא נתבשל כל צרכו חייבים על בישולו. כך הבינו בדבריו רוב המפרשים, עיין בדברי ה'מגיד משנה' וה'כסף משנה' שם[4]. ומה שפטר ולא התיר לגמרי במבושל כל צרכו - מפני שמדובר בבישול על האור ממש, אבל אם התבשיל נמצא בכלי ראשון ולא על האש - מותר אף לדעתו.

בדבריהם של כמה מהראשונים בסוגיה, יש קשיים בעניין בירור שיטתם - נבארם אחד אחד:

1. בחי' המיוחסים לר"ן[5] קמה: כתב וז"ל:

"יש מפרשים דאפילו לא נתבשל כל צרכו מבעוד יום אלא כמאכל בן דרוסאי או יותר סגי. וזה קשה דהא מצטמק ויפה לו אסור לשהותו ע"ג כירה... והנכון שנתבשל כל צרכו מבעוד יום ושורה אותו בחמין להיות נימוח".

אך הוא עצמו כתב בדף מ: (ד"ה שמן):

"כל שנתבשל מבעוד יום ואפילו כמאכל בן דרוסאי מותר בשבת ואפילו יד סולדת בו, וכל שנתבשל מבעוד יום היה מותר לבשלו לכתחילה ע"ג כירה אלא משום מראית העין".

ודבריו נראים סותרים. ואשר נראה בזה הוא שלדעתו משנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו איסור תורה, אבל מדרבנן יש עדיין איסור להניחו על גבי האש משום מראית העין. לדעתו איסור זה קיים גם בשרייה בחמין, ולכן נאלץ להעמיד את הסוגיה שמתירה לשרות בחמין במקרה של מאכל שנתבשל כל צרכו[6].

2. המאירי בפירושו למשנה בקמה: כתב:

"ויש מפרשים כל שבא בחמין שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ואין זה נראה שהרי מ"מ מצטמק ויפה לו הוא אלא שנתבשל כל צרכו... ובכל אלו שהזכרנו ששרייתם או הדחתם אסורה אם שרה או הדיח חייב חטאת".

בדבריו מבואר שהאיסור עד שיעור מבושל כל צרכו הוא מדאורייתא. אך דברים אלו נסתרים לכאורה מדבריו בריש פרק כירה, בפירושו למשנה המתירה החזרת קדירה לאש בשבת, וז"ל שם:

"ואי אתה מפרשה בשאינו מבושל אף כמאכל בן דרוסאי... שבזו היאך היו בית הלל מתירים אף החזרה, אלא ודאי במבושל כמאכל בן דרוסאי".

ודבריו קשים מאוד, והלא כל זמן שלא נתבשל כל צרכו יש בו, לשיטתו, בישול דאורייתא[7]?

ונראה שהמאירי עצמו היה מודע לקושי בשיטתו וניסה ליישבו, אך דבריו בעניין זה מעורפלים:

"ומכיון שנתבשל אין לנו בצימוקו אחר שֶקטם שאין בקטימה בישול למה שנתבשל אלא שמעמיד ואע"פ שמצטמק לעינינו אף בחום המעמיד הוא כן ולאורך השעה לא מצד בישול".

ברור שהוא היה מודע לקושי, אך קשה להבין עד הסוף את תירוצו. נראה שעיקר כוונתו היא לטעון שכירה קטומה אינה מסוגלת להוסיף בישול אלא להעמיד ולשמור את חום התבשיל בלבד, ואע"פ שעינינו הרואות שהתבשיל מצטמק אין זה תוספת בישול אלא שימור החום (וצ"ע).[8]

את דעת הראשונים שאינם מחייבים על בישול לאחר שיעור מאכב"ד יש להסביר כך: מלאכת בישול היא הכשרה לאכילה, ומרגע שמשהו נתבשל בשיעור מאכב"ד הוא הוכשר לאכילה ושוב אין כאן בישול. ויש להטעים הדבר, שמרגע שנתבשל כמאב"ד חל עליו שם מבושל, וממילא יש להחיל בעניינו את דין התוספתא בסוף פרק ט"ו:

"ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל"[9].

לגבי דעת החולקים ומחייבים אף לאחר שיעור מאכב"ד, ניתן להציע שני הסברים:

1. אף שמלאכת בישול היא הכשרה לאכילה יש בישול לאחר מאב"ד, מפני שהמאכל אינו טוב עדיין לאכילה נורמטיבית עד שיתבשל כל צרכו. אם כן, שתי רמות הכשרה לאכילה הן: הכשרה לאכילת דחק - שיעור מאכל בן דרוסאי, והכשרה לאכילה רגילה - שיעור מבושל כל צרכו.

2. מלאכת בישול היא תהליך של תיקון המאכל, וממילא חייבים על כל שיפור משמעותי בטעם התבשיל שנעשה בתהליך הבישול.

קיימות מספר נפקא מינות בין שתי הדרכים הנ"ל בהסבר דעת המחייבים לאחר מאב"ד:

1. האם יש תוספת בישול לאחר מאב"ד, גם בלא להגיע למבושל כל צרכו? לפי דרך הראשונה אין לחייב אלא אם הגיע לשיעור כל צרכו, שהרי כל זמן שלא הגיע לכך אינו טוב עדיין לאכילה רגילה. אולם לפי דרך השנייה, יש לחייב על כל שיפור משמעותי בתהליך הבישול.

ואכן, בנקודה זו נחלקו האחרונים.

בשו"ע (סי' שיח סע' ו) נפסק:

"כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן".

הט"ז התיר זאת אף בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו, כיוון שאינו יכול להגיע במקום זה לידי בישול גמור. לעומת זאת המשנה ברורה בס"ק נ' אסר, כי יש חשש שיתוסף מעט בישול על ידי החום. וברור, אם כן, שמחלוקתם היא אם יש איסור בכל תוספת בישול או דווקא בהגעה לכל צרכו.

ועל פי הדברים האלה אפשר שיש לפרש את דברי המאירי לעיל בהיתר ההחזרה של תבשיל שמבושל כמאב"ד לכירה קטומה, שאע"פ שיש תוספת בישול הוא אינו מגיע לכל צרכו[10].

2. האם יש מקום לאסור בישול במאכל שנתבשל כל צרכו? לדרך הראשונה, משנתבשל כל צרכו המאכל מוכן לאכילה ושוב אין מקום לדון כלל בחיובו. לעומת זאת, לפי דרך השניה יש מקום לדון אם השיפור לאחר שיעור כל צרכו הוא משמעותי או לא.

בראשונים אכן מצאנו מי שנוטה לחייב אף במבושל כל צרכו. ראה תוס' ישנים שבת לז: שכתבו:

"ואם כן אמאי אסור תבשיל שבישל כל צרכו להחזיר הא לא שייך ביה בישול?... וצ"ל דודאי בשמן לא שייך בישול אבל בתבשיל אפילו במבושל מבעוד יום שייך בישול"[11].

גם ה'אור זרוע' בסי' סב הסתפק בשאלה אם יש בישול אחר שהתבשל כל צרכו:

"דדוקא היכא שנתבשל מערב שבת כל צורכו אז מותר לשרותו....בכלי שני דדילמא יש בישול לאחר בישול".[12]

נראה שיסוד הספק ב'אור זרוע' הוא בגלל שמהסוגיה בדף לד. בעניין הטמנה עולה שיש בישול אחר בישול אף במבושל כל צרכו.

על פי דרכנו, נוכל להבין את הדיון בתוס' הרא"ש למשנה קמה: (ד"ה כל שבא), שכתב להסביר את החידוש במשנה, שאפילו שרייה לזמן ארוך מותרת בדבר שנתבשל מערב שבת כדי שלא נחשוב "דכיוון דנתקן הוא על ידי שרייה זו הוה גמר מלאכתו וליתסר". נראה שהרא"ש הבין שהיה מקום לחייב על שרייה ארוכה משום שיש בה שיפור משמעותי, ואז החיוב היה אף במבושל כל צרכו, אלא שלמסקנה הוא סבור שאין לחייב - מפני שאין לחייב כלל לאחר כ"צ שהרי כבר מוכן לאכילה, או מפני שכל שינוי לאחר כ"צ אינו די משמעותי כדי שנחייב עליו.

בשו"ע (סי' שיח סע' ד) הכריע להלכה שכל זמן שלא נתבשל כל צרכו יש בו עדיין איסור תורה בבישולו, אולם משנתבשל כל צרכו שוב אין בו בישול. ובביאור הלכה שם העיר שראשונים רבים חולקים על כך, ופסק שאם מישהו בישל מאכל שנתבשל בערב שבת בשיעור מאב"ד, בדיעבד יש להתירו באכילה בשבת, כי אפשר לסמוך לעניין זה על המתירים.


 

[1] עיין תוס' שם (ד"ה ואם נצלה בו), ומשם מוכח קצת שיש בעיית בישול דאורייתא עד כל צרכו, עיין להלן.

[2] ולפי זה "חצי" מובנו- "חלקי", כעין "חצי שיעור אסור מן התורה" שאין הכוונה דווקא לחצי אלא לחלק מן השיעור.

[3] דין זה יוסבר בעז"ה להלן כשנעסוק בהיבטים השונים של חימום אוכל בשבת.

[4] אך עיין 'אגלי טל' שכתב לפרש דברי רמב"ם שגם לדעתו אין איסור תורה בבישול לאחר מאכל בן דרוסאי, אלא שאסור מדרבנן עד שיתבשל כל צרכו.

[5] המהדורה הרגילה הנדפסת בשם 'חידושי הר"ן' אינה לר"ן אלא לאחד מתלמידי הרא"ה. חידושי הר"ן לשבת נדפסו כ'חידושי הריטב"א', ולאחרונה יצאו חי' הר"ן והריטב"א בהוצאת מוסד הרב קוק. כאמור שוב, ספר חי' הר"ן הנדפס במהדורות רגילות, נכתב ע"י אחד מתלמידי הרא"ה.

[6] חילוק מעין זה יש להציע גם בדברי התוס', שבדף לט. פירשו שההיתר לשרות בחמין בשבת הוא רק במבושל כל צרכו, ואילו בראשית הפרק התירו להחזיר אף במבושל כמאכל בן דרוסאי - אם נפרש בדבריהם שלאחר מאב"ד אין איסור תורה אבל יש איסור דרבנן שהתירו אותו כשמחזיר לאש בתנאים מסוימים, תסולק הקושיא. ועיין ב'אגלי טל' שטען כן גם בשיטת הטור, אולם הב"י הבין שהטור אוסר מדאורייתא כל זמן שלא נתבשל כל צרכו.

[7] עיין ביאור הלכה סי' שיח שדייק מדברי המאירי שלשעתו אין בישול אחר מאב"ד, וכנראה לא ראה דבריו המפורשים בדף קמה:, וצ"ע.

[8] להלן נפרש את דבריו על פי יסוד שנפַתֵח בהמשך השיעור.

[9] אך עיין בשינויי נוסחאות המובאים אצל ר"ש ליברמן ב'תוספתא כפשוטה' (שבת סוף פר' יד עמ' 241).

[10] ויש לדחות - שמא גם הוא מודה שכל תוספת בישול מחייבת אלא שכאן אין שום תוספת (וכפשטות לשונו), או שהתוספת אינה משמעותית כדי לחייב עליה.

[11] ויש לדחות שמא מדובר בלח שנצטנן, וכפי שיתבאר בשיעור הבא.

[12] נראה שיסוד הספק באור זרוע הוא בגלל שמהסוגיה בדף לד. בעניין הטמנה עולה שיש בישול אחר בישול אף במבושל כל צרכו,עיין שם גזירה שמא ירתיח, ולכן חשב שאפשר לפרש המשנה של כל שבא בחמין שמותר לשרותו בכלי שני דווקא. ועיין בשיעור הבא פתרונות נוספים לקושי הזה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)