שיעור 5 - ענווה (ב)

  • הרב אליקים קרומביין

ענווה (ב')

הקדמה

בפתח דברינו נזכיר בקיצור את מה שלמדנו בשבוע שעבר. ראינו כי ישנם שני הלכי רוח שניתן לכנותם "גאווה", אך לאמיתו של דבר הם שונים לגמרי אחד מן השני: האחד הוא הערכה עצמית, והשני הוא שחצנות. כאשר המקורות מדברים נגד "גאווה", הם מתכוונים לגאווה מן הסוג השני. הסוג הראשון של מה שניתן לכנות בשם "גאווה" הוא, למעשה, יסודה של הענווה האמיתית; הערכה עצמית נמוכה מובילה לתחושה המזיקה של חוסר ערך, הגורמת לפסיביות וחוסר מעש; תחושות אלו ימנעו מן האדם לנסות ולתקן את עצמו.

ברצוני לצטט, מתוך דבריו של הרב קוק ב-"מידות הראיה", מספר אמירות נוספות הממחישות את העיקרון הזה. הדוגמה הראשונה שלנו מעמידה את הניגוד בין שני סוגי הענווה מבחינת התוצאות הפסיכולוגיות ("ענווה", אות יא):

הענוה והשפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה ומעציבה. על כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשפלות בצורתה הבהירה, למען יחזק ויאמץ; וקוי ה' יחליפו כח.

במובאה הבאה מוסר לנו הרב מבחן שעל פיו נוכל להבדיל בין ענווה אמיתית לבין בת דמותה המזויפת (שם, אות ז):

כל זמן שהענווה מביאה עצבון היא פסולה. וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי.

בדבריו הבאים מתבטא הראי"ה בקשר ליחס שבין הערכה עצמית לבין ענווה (אות ח):

לפעמים אין צריכים להתירא מגדלות, שהיא מרוממת את האדם לפעול גדולות; והענווה כולה מבוססת על גדלות קדושה כזאת.

כעת נמשיך הלאה; התשתית שהנחנו מעוררת שתי בעיות, בהן נעסוק בשיעור הנוכחי.

אשליית הענווה השקרית

האם אין ענווה אמיתית בשפלות?

הבעיה הראשונה היא הפרדוקס המתעורר, לכאורה, מתוך ההגדרות שהצבנו לגאווה ולענווה. אמרנו שהערכה עצמית נמוכה - אותו דשדוש בהישגי העבר, כפיצוי על חוס שכנוע בערכנו כבני אדם - היא שורש הגאווה. אולם, הערכה עצמית נמוכה יכולה גם להוביל את האדם לקוטב הנגדי: אדם שאינו מעריך את עצמו יכול להסיק שהוא באמת נטול ערך. האם תחושה זו איננה "ענווה"? האם ייתכן להטיח באדם כזה, שבור הלב ושפל הרוח, את אשמת הגאווה?

התשובה היא כן: בהעדר הערכה עצמית אמיתית - ההתמכרות לכבוד היא בלתי נמנעת ועל כן יש להניח בוודאות שהיא קיימת, גם אם למראית עין האדם הוא עניו. שכנועו הפנימי של אדם כי הוא חסר ערך אינו מזכה אותו לשם "עניו"; תואר זה מגיע רק לאדם שאינו מחפש דברי שבח ואינו מושפע מהם. משמעות תחושת השפלות ונמיכות הרוח היא אחת: אדם זה מיואש מלהשיג את ההערצה שאליה נשואות עיניו - מאחרים או מעצמו - על יסוד הישגים של ממש; הואיל וכך, הוא מבקש לו מפלט באשליה היחידה שנותרה, באותו הישג מדומה שלדעתו עדיין נמצא בהישג ידו - להיות עניו. על פי תפישתו המעוותת, כתר הענווה ניתן להשגה בלי מאמץ מיוחד, שכן אין צורך לעשות דבר שהוא בעל ערך בכדי להשיגו - אדרבה, סימן ההיכר של האדם העניו הוא, לפי ההשקפה המוטעה, שאין לו את "השחצנות" הנדרשת להאמין שהוא מסוגל באמת לבנות דבר חיובי.

מוג לב המתחפש לחסיד, געגועים לכבוד המתחזים לשפלות רוח; אשליה חסרת תוכן של הישג קליל, המוצגת לראווה בתור תחליף להערכה עצמית; אלו הם המאפיינים של האדם המצהיר בקלי קלות על אפסיותו. בניגוד לכך, העניו האמיתי אומר "אני מסוגל להגיע להרבה יותר - ולכן אני חייב לעשות כן."

ניתן להמחיש זאת היטב על ידי מספר רב של דוגמאות מחייהם של גדולי ישראל. בעל ה"חפץ חיים", למשל, היה ידוע בענוותנותו האגדית. האם נראה לנו מוזר שאדם בעל ענווה יחשוב את עצמו כמתאים לכתוב את ה"משנה ברורה" - ספר שבו מתיימר המחבר לפסוק עבור כלל האומה בכל עייני אורח חיים, ולהכריע בין כל בעלי הסמכות הקודמים?

עדותו של ר' בחיי

רבנו בחיי אבן פקודה, בעל "חובות הלבבות" החלוצי, עמד - על פי עדותו - בדיוק בפני הדילמה הזאת:

וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו. ושערתי בנפשי כי כחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג הענינים; ושאינני בקי בצחות לשון הערבי, אשר בה חברתי אותו, מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו. ויראתי שאטרח בדבר שייראה בו קוצר כוחי ושאעבר בו את המדה הנכונה, עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו (חובות הלבבות, הקדמה לספר).

ר' בחיי אומר לנו, בכנותו המרשימה, כי רוח הענווה שתקפה אותו בשלב זה נבעה, לאמיתו של דבר, מן הדאגה 'איך הדברים ייראו' ( "ייראה בו קוצר כוחי"). למזלם של כל הדורות הבאים, המחבר היה נבון מספיק כדי להתגבר על "ענוותנותו":

וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה. ויראתי שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות. וידעתי כי כמה שכרים אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד, וזכרתי דברי האומר "מן הזהירות שלא תרבה להזהר". ואמרתי, שאם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו - לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו. ואלו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מדות הטוב ולא יכול להשיגם מניח מה שיזדמן לו מהן, היו כל בני האדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, ושבים במרוצת תוחלת נכזבה, והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים. והבינותי, כי הנפשות תאותם רבה להשיג תכלית הרע, ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד, ומתעצלות להקדים אל הטובות, והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה. ואם נראה אליהן מראה תאוה שיקרא אתהן, בודות דברי שקר לנטות אליו וסומכות את טענותיו להעמיד נטייתו (שם).

נדמה לי שתיאור זה של ענווה שקרית, הנמוגה עם חשיפתה, מדבר בעד עצמו.

הביטול העצמי ותחושת האשמה

הבעיה השנייה הטעונה ליבון נוגעת לאחד ממושגי היסוד בתורת המוסר היהודי: האשמה. אין הכוונה, כמובן, לאשמה בתור עובדה קיימת (כגון "ראובן אשם בגנבה"), אלא לאשמה בתור תחושה סובייקטיבית. בניגוד לדעה הרווחת כיום, הרואה באשמה מטען פסיכולוגי מיותר ומזיק, המסורת שלנו רואה בתחושות כאלו מרכיב חשוב בתהליך התשובה. רבנו יונה טען שאיכות התשובה נמצאת ביחס ישיר לעומק תחושת האשמה:

ומדרגות התשובה ומעלותיה לפי גודל המרירות ועוצם היגון. והיא התשובה אשר תבא מדרך טוהר הנפש וזכות שכלה, כי לפי שכלו וכפי אשר תפקח עיניו ירבו ויעצמו במאד מאד יגוניו ברעיוניו על רוב עוניו...כי היגון יבא מאת טוהר הנשמה העליונה, ונרצתה בזה יותר מאשר תרצה ברוב יסורי הגוף ומכאוביו (שערי תשובה חלק א, יג).

אם התייסרות מצפונית עמוקה היא רצויה, עלינו לשאול, איפוא, אלו הן המחשבות והתחושות המעוררות אותה. אני משער שרבים יסבירו כי האדם החש אשמה הוא אדם הרואה את חייו כמשוללי הישגים ושטופים בחטא, וכתוצאה מכך הוא מסיק שהוא חסר ערך. כלומר, עומק האשמה נתפש כפועל יוצא מן של תחושת הביטול העצמי. על פי הדברים הללו עולה, לכאורה, כי תחושת ההערכה העצמית מונעת תחושת אשמה אמיתית. האמנם?

מבחינה שטחית ורגשית, יש אמנם משהו מושך בהבנת האשמה בתור "הצהרת אפסות", אך התרמית שבהבנה זו אינה נופלת מן האשליה שבאותה תפישה ביחס לענווה. למעשה, אדם בעל הערכה עצמית נמוכה לא יכול לחוש אשמה אמיתית; כפי שאדם לא יגנה נכה בגין חוסר יכולתו לרוץ מרתון, כך הוא גם לא יאשים את עצמו בכשלונותיו אם הוא מאמין שאין ביכולתו לבצע משימות בעלות ערך.

הרב סולובייצ'יק זצ"ל פעם הצביע על המינוח ההלכתי המוזר להצהרה אותה נצטווינו למסור בעת קיום מצוות ביעור המעשרות - "ווידוי מעשרות". תוכן ההצהרה הוא כדלהלן (דברים פרק כו, יג-יד):

בערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני; לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי...שמעתי בקול ה' א-להי; עשיתי ככל אשר צויתני.

על איזה חטא בדיוק "מתוודים" כאן?

הרב הסביר שבבחירת השם "ווידוי" התכוונו חז"ל ללמדנו שכל ווידוי על חטא חייב לכלול את ההכרה שהמתוודה הוא אדם רוחני ובעל הישגים רוחניים; אם לא כן - ווידויו חסר משמעות, שכן רק מתוך ההכרה הזו ניתן באמת לחוש בכובד משקלו של החטא. רק אז ניתן לומר, כנהוג בערב יום הכיפורים ב'תפילה זכה', "תמהים אנו על נפשותינו", כלומר "כיצד יכולנו לפעול באופן כה מנוגד למהותנו?".

טעותו של שאול

סירובו של שאול להודות בחטא

המחסום אותו מעמידה הערכה עצמית נמוכה בפני התיקון העצמי מונח ביסודו של אירוע תנ"כי מרתק - מעשה שאול ועמלק (שמואל א פרק טו, יב-כד) - אותו ננסה לנתח כאן. נדון, כמובן, בזהירות ובכבוד בדמותו של המלך שאול, אך נזכור, עם זאת, כי מטרת התנ"ך היא ללמדנו לקח ומוסר.

שאול חוזר ממלחמתו עטור נצחון. הוא פוגש בשמואל הנביא, ששלח אותו למשימה על פי הציווי האלוקי, וצוהל לקראתו "ברוך אתה לה' - הקימותי את דבר ה'!". באווירה מרוממת זו מוטל על שמואל לומר את האמת הלא נעימה: שאול נכשל בתפקידו. הנביא מנסה לשנות בעדינות את מצב הרוח: "ומה קול הצאן הזה באזני? וקול הבקר אשר אנכי שומע?"; בכך הוא התכוון לרמוז לפרטי המשימה שהוטלה על שאול (שם, פסוק ג): "והחרמתם את כל אשר לו...משור ועד שה, מגמל ועד חמור." שאול אינו מבין את הרמז ומשיב כי "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלוקיך; ואת היותר - החרמנו."

מכאן ואילך נצטט את דו השיח במלואו:

ויאמר שמואל אל שאול: הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' אלי הלילה; ויאמר לו: דבר.

ויאמר שמואל: הלוא אם קטן אתה בעיניך - ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל. וישלחך ה' בדרך, ויאמר: לך והחרמתה את החטאים, את עמלק, ונלחמת בו עד כלותם אתם. ולמה לא שמעת בקול ה', ותעט אל השלל, ותעש הרע בעיני ה'?

ויאמר שאול אל שמואל: אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה', ואביא את אגג מלך עמלק, ואת עמלק החרמתי; ויקח העם מהשלל, צאן ובקר ראשית החרם, לזבח לה' אלוקיך בגלגל.

ויאמר שמואל: החפץ לה' בעולות וזבחים, כשמע בקול ה'? הנה שמע מזבח - טוב, להקשיב - מחלב אילים; כי חטאת קסם - מרי, ואון ותרפים - הפצר. יען מאסת את דבר ה' - וימאסך ממלך.

ויאמר שאול אל שמואל: חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם.

התעקשותו של שאול על צדקתו וסירובו להודות בחטא - מבישה; לא רק שאין הוא מתוודה לאחר רמיזתו הראשונה של הנביא, אלא גם תוכחתו המגולה של שמואל גורמת לו לחזור על טענתו שהשליחות בוצעה בנאמנות. התגוננותו של שאול קורסת רק לאחר שהוא מתבשר שה' ניחם על מלכותו.

כיצד ניתן להסביר את התנהגותו של שאול?

התוצאות החמורות של הביטול העצמי

ניתן להבין זאת אם נשים לב לאבחון החטא המופיע בפסוקים שלפנינו. שאול אומר על עצמו "כי יראתי את העם ואשמע בקולם", ושמואל אומר לו "אם קטון אתה בעיניך - ראש שבטי ישראל אתה". כלומר, שאול ירא את העם משום שהיה קטן בעיניו.

כיצד אדם המפקפק בערך עצמו שמונה למלך יתייחס למשרתו? יש דרך נכונה לעשות זאת - ויש דרך לא נכונה. הדרך הנכונה היא לשים בצד את כל הספקות: לא יכול להיות אישור גדול יותר מכך שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בחר בו לתפקיד המיוחד. כך, כאשר הערכתו העצמית מחוזקת ומבוססת, יוצא המלך לדרכו לקיים את דבר ה' "לשם שמים".

כאמור, יש גם דרך לא נכונה; זוהי הדרך בה בחר שאול, הדרך שהכשילה אותו בחטא: המלך מאפשר ליצר הרע של הפקפוק העצמי להתקיים גם לאחר שהתמנה לתפקידו הרם. משמעות המלוכה שונה לחלוטין על פי דרך זו: המלך, קטן חשיבות וחדל אישים בעיני עצמו, חייב לנצל את מלכותו כדי להוכיח את ערכו, ובכך להגן על אנוכיותו הפגיעה. קיום רצון ה' או הנהגת העם אינם מניעיו; הרצון להצליח הוא הגורם המכריע בהתנהלותו, משום שעצם קיומו תלוי בכך - ללא הכתר, הוא אינו שווה כלום. התוצאה של תפיסה זו היא התמכרות לנאמנות העם.

שאול עמד בפני אפשרות של מרד בקרב חייליו; הוא הבין שפקודה שתאסור את הביזה לחלוטין תעמיד את שלטונו במבחן חמור. אילו היה שאול מולך על פי "היצר הטוב", כלומר בעל הערכה העצמית גבוהה ואמונה ביכולותיו, היה לו את הבטחון העצמי לעשות את המקסימום האפשרי בכדי להקפיד על משמעת; הוא היה גם מוכן להסתכן בכישלון, שכן הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם רק את מה שהוא יכול לעשות, ואם בכל זאת כושלים מאמציו - "אונס רחמנא פטריה". אך שאול ירא את העם, וזאת בשל העובדה כי הוא היה זקוק למלכותו מן הבחינה האישית: אם העם יפר את פקודתו אזי הוא אינו מלך עוד, ובכך יתמוטט היסוד עליו הוא בונה את ערכו וחשיבותו; הוא אינו יכול להרשות לעצמו מבחן כה הרה גורל.

בכך שאול נכנס למבוך שאין ממנו מוצא: מצד אחד - הוא אינו מסוגל להסתכן באי ציותם של פקודיו; מאידך - הוא אינו מסוגל להודות, לא בפני עצמו ולא בפני אחרים, כי הוא מפחד ליטול את הסיכון; פחד זה הוא עצמו ההוכחה האכזרית ביותר לכך ששאול אינו מלך. מלך אמיתי אוכף את החלטותיו ואינו חושש מנתינים ממורמרים. הכרה מודעת בפחדיו, כמוה כהודאה שחייליו מצליחים לתמרן אותו, ושהכתר שבראשו הוא לא יותר מהצגה. משום כך שאול לא מסוגל לקבל אחריות, גם כאשר העובדות מונחות לפניו במפורש.

על פי דרך זו ניתן להבין גם את העובדה שבסופו של דבר שאול מתוודה. הווידוי התאפשר מאחר והוא התבשר שמלכותו עומדת להילקח ממנו; כעת שאול כבר הבין כי ההתפתלות שנועדה לשמור על מלכותו, לפחות למראית עין, הייתה חסרת סיכוי. שחרור זה אפשר לו לעמוד מול האמת בגילוי-לב.

שאול מסמל עבורנו את האסון שטמון בביטול העצמי. מדובר במצב של שיתוק נפשי, התוקע את האדם בעולם הזוי של ערכי שקר, ומעלים מעיניו את אתגרי החיים האמיתיים. התמודדות עם אשמה ולקיחת אחריות - מהלכים נפשיים הדורשים אומץ, ושבלעדיהם לא ניתן לשוב בתשובה - יהיו בהישג ידנו רק אם נאמין בכוחותינו, בתור ברואים בצלם אלוקים.