שיעור 5 - תוספת שביעית כהרחבה

  • הרב משה טרגין

5 - תוספת שביעית כהרחבה

עתה, משדנו בעמדתו המחודשת של רבנו תם ביחס לתוספת שביעית על רקע כמה משניות, נוכל לחזור לדון בעמדה המקובלת יותר ביחס לתוספת שביעית. גם אם נניח, שלא כדעת רבנו תם, כי תוספת שביעית מהווה הרחבה של שנת השמיטה, עדיין יש לדון מה בדיוק הורחב: האם התורה מחילה חלק מאיסורי השמיטה עוד לפניה, או שמא היא ציוותה כי שנת השמיטה עצמה תחל לפני ראש השנה - וממילא יתחילו עמה גם האיסורים השונים הכרוכים בה? המשנה הראשונה במסכת ראש השנה מציינת את היום הראשון של חודש תשרי כתחילת שנת השמיטה; מתיאור זה נוכל ללמוד כי התקופה שלפני מועד זה אינה מוגדרת כשמיטה, ולכל היותר חלים בה חלק מאיסורי השמיטה. מאידך, ייתכן שהמשנה דיברה במונחים כלליים: בדרך כלל מתחילה השמיטה בראש השנה;אולם במשך תקופות מסוימות בהיסטוריה היהודית - כלומר: כשבית המקדש היה קיים (כזכור, תוספת שביעית אינה חלה באין מקדש) - היא התחילה קצת קודם.

פירוש מעניין של התוספות במסכת עבודה זרה (נ ע"ב ד"ה ומשקין) יכול להאיר את השאלה שהעלינו. כפי שהוסבר בשיעור הקודם, בזמן תוספת שביעית אסורות רק מלאכות דאורייתא (דין זה מסביר את הרשימה הארוכה של מלאכות הנאסרות רק מראש השנה המופיעה בפ"ב משניות ב-ו). תוספות מרחיבים היתר זה וטוענים כי בתוספת שביעית אסורים רק אבות (מלאכות אסורות המתוארות בתורה) - ולא תולדות (אופנים שונים של אותן מלאכות המוזכרות בתורה). כפי שכבר הסברנו בשיעור שעבר, רק זריעה וקצירה נחשבות כאבות; חרישה ובצירה, על אף שהן אסורות מן התורה, חשובות תולדות, ולדעת תוספות הן מותרות בתוספת שביעית. מובן שלדעת תוספות תוספת שביעית היא החלת חלק מאיסורי השמיטה עוד טרם בואה, איסור שהוטל, לדעת תוספות, רק על המלאכות החמורות יותר (אבות). אם מבינים את תוספת שביעית כהרחבה של שנת השמיטה, קשה לחלק בין אבות לתולדות לעניין איסורם בזמן התוספת.

גישה אחרת עולה מפירוש התוספות במסכת מועד קטן (ג ע"ב). הגמרא שם דנה מדוע אין לוקים על תוספת שביעית. תוספות (ד"ה יכול) מתקשים: איזה מקור עשוי היה לחייב מלקות על תוספת שביעית? לדעת רבי עקיבא תוספת שביעית נלמדת מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" (ל"ד, כא), שכתוב בלשון עשה, ולא בלשון לאו, ועל כן איננו יכול לשמש מקור לחיוב מלקות;ואילו מקורו של רבי ישמעאל לתוספת שביעית הוא הלכה למשה מסיני - שבוודאי אינה יכולה לחייב מלקות! תוספות משיבים: "איכא למימר דמ'בחריש ובקציר' מפקינן דצריך תוספת, כלומר: שהשביעית מתחלת משנה הששית, וכל דין שביעית יהיה לששית, דהכי קאמר רחמנא, דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית, ואם כן הוא כשביעית". כלומר: אין צורך במקור מיוחד לחיוב מלקות על תוספת שביעית, שכן כל עצמו של דין תוספת שביעית הוא ששנת השביעית מתחילה עוד קודם ראש השנה, וממילא חלים כל דיני השביעית - ובכללם מלקות - גם על התוספת. הן מתירוצם של תוספות והן מלשונם עולה בבירור התפישה שתוספת שביעית היא הרחבה של שנת השמיטה.

כיוון דומה עולה בדברי רש"י במסכת ראש השנה דף י ע"ב. הגמרא שם (בדף ט ע"ב) פוסקת כי אסור לאדם לנטוע עץ שלושים יום קודם ראש השנה של שנת השמיטה. לדעת רוב הראשונים איסור זה הוא מדאורייתא ונובע מדין תוספת; לדעת רבנו תם איסור תוספת מוגבל לחרישה, ועל כן הוא מסיק כי איסור זה הוא רק מדרבנן (תוספות שם ט ע"ב). בהמשך מביאה הגמרא את דעת רבי אלעזר, כי משך הקליטה וההשתרשות של עץ באדמה הוא שלושים יום ועל כן אסור לנטוע פחות משישים יום קודם ראש השנה.

הראשונים נחלקים ביחס לאיזה דין חולק רבי אלעזר. לדעת רוב הראשונים נאמר הצורך בשישים יום רק ביחס לערלה (האיסור לאכול מפרות אילן במשך שלוש שנות קיומו הראשונות). עץ שניטע שלושים יום קודם ראש השנה - נחשבים לו שלושים הימים האלה לשנה שלמה לעניין ערלה (על אף שלמעשה הוא התקיים פחות משנה אחת), ובראש השנה שלאחריהם הוא נכנס לשנתו השנייה למניין שנות ערלה. אך בהתאם לדעת רבי אלעזר, מפרשים רוב הראשונים, צריך העץ ראשית כול להכות שורשים בקרקע - תהליך האורך שלושים יום - ורק אחר כך ייחשבו לו שלושים יום נוספים לפני ראש השנה לשנה. כל זאת ביחס לערלה; ביחס לשביעית, סוברים אותם ראשונים, די בנטיעת העץ שלושים יום קודם השמיטה ובהשרשתו לפני השביעית.

רש"י חולק. לדעתו רבי אלעזר אוסר נטיעה פחות משישים יום קודם השביעית. רש"י אינו מסביר את שיטתו, ומי שמבאר אותה הוא רמב"ן, הטוען כי מכיוון שתוספת שביעית היא, למעשה, הרחבה של שנת השביעית, יש לדאוג שההשרשה לא תתרחש בתקופה זו, כלומר: לנטוע את העץ שלושים יום קודם התוספת, דהיינו שישים יום קודם ראש השנה. לא ניתן לטעות בהגדרתו שלרש"י את תקופת תוספת השביעית: הוא מגדיר אותה כהרחבה של שנת השמיטה. לולא נחשבה תקופה זו כחלק משנת השמיטה (אלא רק כתקופה מקדימה שחלק מאיסורי השמיטה חלים בה), קשה היה להבין מדוע אסורה בה ההשרשה. נראה אפוא שרש"י מסכים עם דעת תוספות במסכת מועד קטן כי השמיטה מתחילה שלושים יום קודם ראש השנה.

כעת, משהצגנו את הגישות השונות בהבנת תוספת שביעית, נוכל לחזור לגמרא במסכת ראש השנה המחפשת מקור לדין תוספת בשבת וביום הכיפורים. הגמרא שם מוטרדת במיוחד מדעת רבי ישמעאל, הלומד תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני, שאינה יכולה לשמש מקור לשאר דיני תוספת, והיא מוצאת לבסוף את הפסוק בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, לב), המתאר את יום הכיפורים כמתחיל ב"תשעה לחדש בערב". נראה שהגמרא מניחה כי רבי עקיבא אינו נזקק ללימוד מיוחד לתוספת ככלל, וכי הפסוק המלמד, לדעתו, את דין תוספת שביעית משמש מקור גם לשאר דיני תוספת. היו אחרונים (עיין במיוחד בדברי הטורי אבן) שפקפקו בהנחה זו: הרי תוספת שביעית אוסרת רק עבודת קרקע, וכיצד נוכל ללמוד ממנה איסורי כתיבה והדלקת אש בזמן תוספת שבת או איסור נעילת הסנדל בתוספת יום הכיפורים?! למעשה, שאלות אלו הניעו את בעל המאור לומר כי המקור לדין תוספת לדעת רבי עקיבא הוא אותו מקור המשמש את רבי ישמעאל.

אולם רוב הראשונים סבורים כי רבי עקיבא לומד דין תוספת ככלל מן הפסוק המלמד על תוספת שביעית. אם דין תוספת שביעית הוא החלת איסורי שמיטה על תקופה שאינה מוגדרת כשמיטה, קשה להחילו ביחס ליום הכיפורים ולשבת, שאיסוריהם שונים זה מזה - ובוודאי מאיסורי שביעית. אך אם נסביר כי תוספת שביעית מהווה הרחבה של שנת השמיטה (אשר גורמת להחלת איסורי שמיטה), נוכל בקלות לאמץ מודל זה במקומות אחרים: כשם ששביעית מתחילה לפני זמנה, כך גם יום הכיפורים ושבת. אמנם ברור שהקדמת מועד החלות תגרום לתוצאות שונות במקרים שונים, אולם שוני זה הוא מקרי בלבד והמושג הבסיסי נשאר זהה - "מתיחת" פרק הזמן והתחלתו במועד מוקדם יותר.