שיעור 5 - תורת הצמצום

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 5 - תורת הצמצום

אחד הנושאים המרכזיים החוזרים ונשנים בתורותיו של ר' נחמן הוא ההתמודדות עם ספקות באמונה ועם כפירה. תורות, אמרות, סיפורים ואפילו תפילות - רבות מספור, מוקדשים לעתות בהן נופל האדם לתוך מציאות של ספקות באמונה.

התייחסות, המכוננת את תפיסתו של ר' נחמן ביחס לסוגיה זו, נמצאת בתורה, שלעניות דעתי, הינה התורה היסודית והמרכזית ביותר בכתבי ר' נחמן - תורה שהפכה לשם דבר בקרב המסתופפים בצל תורתו של ר' נחמן, תורה שבאופן אישי נדמה כי נאמרה בהשראה בלתי רגילה ונדירה אפילו לאדם כדוגמת ר' נחמן: תורה סד בליקוטי מוהר"ן.

אך בטרם נכנס לעובי הקורה ונלמד תורה זו, נראה לי שכדאי לשרטט נקודות ציון מרכזיות בתפיסות האלוהות השונות, ובעיקר בהשלכותיהן על מערכת היחסים בין אדם לאלוקים, הנושא המרכזי בתורה זו של ר' נחמן. בנקודות אלו נעסוק בשיעורנו זה, ולדבריו של ר' נחמן בסוגיה זו נתייחס בעז"ה בשיעור הבא.

תפיסת האל הקלאסית, בעיקר מימי הביניים, מדברת על נבדלותו של האל מן ההויה האנושית החומרית. טרנסצנדנטיותו[1] של האל, יוצרת דיכוטומיה[2] חזקה ביותר בין המציאות החומרית, המוגבלת, המצומצמת ובעיקר - הסופית, לבין האל הבלתי ניתן להגדרה או לכימות, ומאופיין באין סופיותו.

יסודה של תפיסה זו היא בתורה הניאואפלטונית,[3] הרואה את תהליך התהוותו של העולם כתהליך השתלשלות, המתחיל בסיבה הראשונה, הנעלה והאצילה, וממנה נאצלים עצמים ההולכים ולובשים אופי פרטיקולרי, מובחן ומצומצם יותר ויותר, עד לעולמנו הגשמי הנגלה.[4]

ממילא, המרחק בינינו לבין אלוהים, על פי תפיסה זו, הוא כמרחק שבין הסיבה הראשונה בתחילת תהליך ההשתלשלות לנאצל האחרון שבסופו.

תפיסה יסודית זו, הביאה את היוונים, ובמידה מסויימת בצדק, אל המסקנה כי נבדלות זו אינה מאפשרת כל יצירת מגע, דיאלוג או קשר בין אדם לאלוהים. מדובר בתהום פעורה שאינה ניתנת לגישור. לסופי אין נגיעה באינסופי, וכל כמה שיתפתח לעולם לא יוכל להגיע אליו. יתכן שהדו של האינסופי מהדהד באזנינו בהיותנו משתלשלים ממנו, אולם שרשרת זו הינה חד כיוונית והמרחק בינינו לבינו לעולם יישמר. האדם המבקש להפגש עם האלוהי צריך לטפס מדרגה אחר מדרגה, וגם אז כל כמה שייסק אל על יוכל להתקרב אך לא לגעת ולא להפגש עם ממשות.

ההוגים היהודיים בני ימי הביניים, ביקשו מחד לאמץ תפיסה זו של הפילוסופיה היוונית ביחסה כלפי האל, אולם מאידך לא היו מוכנים לוותר על המסורת כלומר על הזיקה המתמדת, כפי שהיא באה לידי ביטוי כמעט מכל פסוק בתורה. החל במערכת הציווים, דרך מערכת שלמה של שכר ועונש, וכלה בתיאורי התגלות מוחשיים ביותר. על כן טרחו רבות בנסיון לגשר על פני התהום הפעורה בין המסורת לבין תפיסת האלוהות הטרנסצנדנטית.[5]

דוגמא אחת, כדי לסבר את האזן, היא דברי ההוגים ביחס לדיבור האלוקי. כיון שלדעת הוגי ימי הביניים לא יעלה על הדעת לדבר על דיבור אלוקי כפשוטו, מציעים הם כי הדיבור האלוקי הינו בריאה ממשית שהאלוקים בורא, ובריאה זו היא המקשרת, ובו בזמן גם חוצצת, בין האדם השומע את קול ד' (מעמד הר סיני וכדומה) לבין האלוקים עצמו. ועל ידי הסבר זה הם מקיימים את המפגש בין אלוקים לבין האדם בלי לחתור תחת טרנסצנדנטיותו.

כנגד התפיסה הטרנסצנדנטית, הקובעת קוטביות בין אלוהים לעולם, עומדת לה תפיסה מנוגדת לחלוטין שלא רק מבקשת לצמצם את המרחק אלא אף לבטלו לגמרי - התפיסה הפנתאיסטית.[6]

שורשיה של הוורסיה היהודית של תפיסה זו נעוצים בהתהוות הקבלה, ומשם הצמיחה ענפים גם לתפיסות יסודיות בחסידות ובמקומות אחרים.

העמדה הקבלית הבסיסית מצהירה על היחס בין אלוקים לעולם כי 'לית אתר פנוי מיניה' (המקור הוא מן הזהר הקדוש), אלוקים שוכן בתוך המציאות כולה, מן הנעלה ביותר ועד המדרגה התחתונה ביותר של העולם הזה בחומרו הגס והעכור. אמנם יש מקומות שמדובר באור אלוקי קלוש ועמום אך בכל זאת אור אלוקי הוא.

תפיסה זו, כפי שנראה להלן, מצמצמת מאד את המרחק בין אדם לאלוקים. האלוקים אינו נמצא מעבר לשבעת הרקיעים מבחינת המקום, ובראשית ההיסטורית של התהוות הבריאה מבחינת הזמן, אלא הוא כאן ועכשיו.

לתפיסה זו, השלכות קיומיות רבות על העבודה הדתית ונראה את חלקן להלן, אך נפתח בנקודת המוצא שהביאה את המקובלים לחשוב כך, והיא גם נקודת המוצא בתורה סד של ר' נחמן.

ראשיתה של המציאות, לפי המקובלים[7] היא באין סוף השורה בכל. קיומו של האינסוף משליך לגבי שני דברים משמעותיים ביותר.

האחד, הוא שלילת קיומו של כל דבר חוץ מן האינסוף שהרי האינסוף לא מותיר מקום וחלל החותרים תחת אין סופיותו. כלומר שאם נאמר כי האינסוף הוא האלוקים, הרי שכל ההוויה כולה היא אלוקים ואין בלתו.

השני, הוא שלילת קיומו של דבר נבדל בתוך האינסוף. האפשרות לדבר על הגדרה, על גבול, על עצם נפרד אינה קיימת בתוך האינסוף. שהרי כל נקודה ונקודה בתוך האינסוף היא עצמה אינסופית ונעדרת גבול, ועל כן היא מתבטלת ונכללת בתוך האינסוף. מסיבה זו, התייחסות למידותיו של הקב"ה נשללת לחלוטין ברובד אלוקי זה.

שתי המניעות הללו, לדבר על קיומו של דבר חוץ מאלוקים, ולדבר על הגדרה וגבול בתוכו, שוללות את האפשרות של בריאה ושל עולם.[8]

שני הפסוקים הראשונים של תיאור הבריאה בספר בראשית, חותרים תחת שתי הגבלות אלו. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" מניח את מושג הגבול וההגדרה. ישנם שמים וישנה ארץ וקו גבול עובר ביניהם.

"ורוח אלקים מרחפת על פני המים", מניח את קיומו של דבר מחוץ לאלוקים. רוח אלוקים מרחפת מעל, כלומר שקיים חיץ, פער, רווח בין המים לבין רוח אלוקים המרחפת עליהם.[9]

להסבר הקפיצה מן האינסוף, על כל משמעויותיו, אל הבריאה, מקדיש האר"י (על ידי שני תלמידיו המובהקים: ר' חיים ויטאל, ור' יוסף אבן טבול - שהביאו את דבריו לכתב) תורה נרחבת ומשמעותית - תורת הצמצום.

על מנת לאפשר התפתחותו של דבר מחוץ לאלוקים, ושיהיה הדבר בעל מידות והגדרות, היה חייב האינסוף לפנות מקום, ליצור חלל פנוי שבתוכו תתקיים האפשרות לבריאה.

אם כן, ראשית תהליך הבריאה הוא בצמצום - בו סילק האינסוף את עצמו לצדדים ויצר חלל פנוי. בתוך חלל פנוי זה, נוצר עולם שהוא אינו זהה לאלוקות אך הוא יונק ממנה.

מה טיבו של חלל פנוי זה: שאלת השאלות היא האם חלל זה היה פנוי לגמרי מהאלוקות. שאלה זו אינה שאלה טכנית, והשלכותיה רבות, הן בעצם הדיון התיאולוגי והן בהיבט הקיומי, כפי שנראה אצל ר' נחמן.

הקדמנו ואמרנו כי יסוד היסודות של התפיסה הקבלית הוא כי 'לית אתר פנוי מיניה'. כיצד אם כן יכולים אנו לפתע לדבר על מציאות, ואפילו נכנה אותה בשם חלל, שבה אין אלוקות.

יש הטוענים (בעיקר תוך הסתמכות על כתביו של ר' יוסף אבן טבול, תלמידו השני של האר"י) כי לדעת האר"י, גם בחלל הפנוי נותר זיוו החיוור של האור המכונה בשם ה'רשימו', שזהו מעין שריד עמום וקלוש של האור הגדול. אולם קשה לפטור דעה זו, ללא העלאת השאלה הנוקבת, על הסתירה שבין האינסוף למציאות המוגבלת. האם החלשת האור והחוורתו, היא 'פינוי המקום' עליו מדבר האר"י שנדרש כדי לאפשר בריאה של עולם? האם היא מספקת כדי לאפשר קיום של מציאות שהיא מחוץ לאלוקים? אולי קושי זה הוא שהביא את ר' חיים ויטאל לנטות באופן מובהק לדעה כי החלל הפנוי היה ריקן מכל אור אלוקי. אך כאמור על תפיסה זו מתנוססת כדגל אדום ההצהרה היסודית של הזוהר הקדוש 'לית אתר פנוי מיניה'.

ההשלכה הראשונה של שאלה זו היא על הדברים שבהם פתחנו - הפער והמרחק שבין האדם לאל.

הקדמנו ואמרנו, כי התפיסה הקלאסית של האלוהות, הרואה את היחס שבין העולם לאלוהים כיחס משתלשל ונאצל, מאדירה את תכונתו הטרנסצנדנטית של אלוקים ויוצרת מרחק משמעותי בינו לבין העולם.

התפיסה הפנתאיסטית, מאידך, מצמצת את הגבול ומכניסה את אלוקים לכל חרך ולכל סדק בתוך המציאות. האימננטיות של אלוקים במציאות היא הנותנת את הדגש בתפיסה זו.

הבנתו של ר' חיים ויטאל מחלישה דגש זה. שוב יוצר ר' חיים ויטאל פער בין האלוקים בראשוניותו - האינסוף, לבין העולם. כל העולמות שנתהוו בתוך החלל הפנוי, כולל העולמות האלוקיים, יונקים הם מן האלקות העליונה אך עדיין החלל הפנוי יחצוץ בעדם מלהתאחד עמה באחדות גמורה.[10]

ההבנה השניה של ר' יוסף אבן טבול, משאירה נקודת מגע בין האינסוף לבין הסופי. נקודת מגע שאולי קשה להבינה ולקבלה, אך היא קיימת. אותו רושם קלוש של האינסוף שנותר בתוך החלל הפנוי, הוא השומר על רצף בל ינותק בין המציאות הראשונית של האינסוף לבין המציאות הנגלית לנגד עינינו - המציאות הזמנית והמוגבלת.

האם ישנה הכרעה בשאלה זו? האם ניתן להגיע בכלל להכרעה בשאלה זו? מהן ההשלכות הקיומיות בקשר שבין אדם לאלוקים של כל אחת מדעות אלו?

ר' נחמן מברסלב פורש בפנינו דרך מרתקת ומשמעותית להתמודד עם סוגיה זו ועל כך בעז"ה בשיעורנו הבא .



[1] טרנסצנדנטי - עליון, על טבעי, הנמצא מעבר לתחומי ההכרה והנסיון האנושיים.

זוהי ההזדמנות להתנצל בפני הקוראים על השימוש במילים לועזיות, אך לעיתים הן מבטאות הרבה יותר מאשר תרגומן העברי.

[2] דיכוטומיה - דו חלקיות, חלוקה לשתים, היחצות.

[3] תורה שהשפיעה גם על הוגי ימי הביניים השכלתניים וגם על הקבלה בראשית דרכה.

[4] ראוי לדון האם תהליך זה זהה למושג ה'בריאה' או שמא מושג הבריאה הינו משהו אחר שתהליך זה מנוגד לו. ההוגים היהודיים השונים בחרו בפתרונות שונים.

[5] התפיסות הפילוסופיות שאינן דתיות, שלא חשו עצמן מחויבות למושגי ההתגלות כפי שהם מופיעים בתורה, בניגוד להוגי היהדות, פנו אל עולם ההכרה וטענו כי הדבקות וההתגלות הינן השגה שכלית וידיעה רציונלית שאדם קונה, בעוד שדרכם של הוגי היהדות שחשו עצמם מחויבים לפסוקי התורה (אם כי אף הם השאירו לעצמם מרחב תימרון בפרשנותם), בנסיונותיהם לגשר בין התפיסה הטרנסצנדנטית לבין תיאורי ההתגלות היתה קשה הרבה יותר.

[6] פנתאיזם - השקפה דתית-פילוסופית הדוגלת באחדות האלוהים והעולם. לפיה אלוהים זהה ליקום ולטבע ואינו 'ישות' בפני עצמה.

[7] כשאנו אומרים 'המקובלים' כוונתנו לר' יצחק לוריא, האר"י (מאמצע המאה ה16-), שגיבש את חכמת הנסתר עד אליו (כולל התיחסות לזוהר הקדוש) ונתקבל בקהילות המקובלים ללא עוררין. ביודעין ובמפגיע, כמעט ולא אכנס לדיון בשלבים השונים של התפתחות הקבלה, למעט המקרים שהבחנות אלו יעזרו לנו לחדד את התפיסות שאליהן נתייחס.

[8] בדברנו על האימננטיות של האלוקים אנו נכנסים לספקטרום רחב ביותר של דעות, אך לצורך עניננו נסתפק בהבחנה שבין 'מבחוץ' ל'מתוך'.

[9] מענין לציין כי דוקא במיתוסים קדומים, המקבילים לסיפור הבריאה, אנו מוצאים נימות המזהות את המציאות, ואפילו המציאות החומרית עם האל, כך במיתוס אכדי קדום אנו מוצאים תיאור כיצד האל מורדוך ביתר את גופה של תאמת, אלת מי התהום, ומחציה העליון יצר את השמים ומחציה התחתון יצר את הארץ. דוקא על רקע מיתוס זה עולה ובוקעת ההצהרה הטרנסצנדנטית מן הביטוי "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" משפט תמים לכאורה, אך נושא בתוכו מטען תיאולוגי עצום, המוציא מידי תפיסות אחרות. התיאור אמנם דומה: הפרדה בין שמים וארץ, בין מים למים, אך ההבדל תהומי.

התפיסה המיתולוגית המבוטאת במיתוס הנ"ל, רואה בעולם ביטוי, שכבה חיצונה, של מצבם של האלים. העולם, החומר הוא האלים עצמם, והתהוות גבולותיו ועיצובם הם התנועות השונות של האלים.

התפיסה התורנית, כפי שהיא משתקפת מהפסוקים הראשונים של התורה (לפחות מנקודת המבט הפשטנית), מבדילה בין העולם לבין רוחו של אלוקים. התהוותו של העולם הינה תוצאה של פעולה של אלוקים על העולם מחוצה לו, ולא כתוצאה משינוי החל בו ובתוכו.

נעיר כי חזרתן של התפיסות הקבליות אל יסודות מיתיים כמה אלפי שנים אחורה, מגלה לנו את מידת ההשגחה החלה לא רק על העצמים כי אם גם על הדעות.

צמצום הפער בין אלוהים לעולם בימי קדם, ימים בהם המחשבה המופשטת עדיין לא הכתה שורשים בתרבות האנושית, הביא מיד לתפיסות אליליות קלאסיות, בהן הורד והוגשם אלוהים אל החומר. אם הארץ והשמים הינם חלקים מגופה של האלה תאמת, הרי שעלינו לעבוד אותם ולראות בהם את מושאנו הדתי.

על רקע סכנה זו, מבשרת התורה את דבר ד' - דבר האמת, השולל מכל וכל את ההגשמה על ידי הרחקה קיצונית בין העולם, ובעיקר חומריותו לבין אלוקים. הרחקה עליה מזהירה התורה פעמים רבות, מ"ורוח אלקים מרחפת על פני המים" ועד "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

כעבור אלפי שנים, בהם הבשילה ואף נשאה פרי החשיבה המופשטת. צמצום הפער בין אלוהים לעולם, לא מביא בהכרח להורדתו של אלוהים אל החומר, כי אם אל העלאת החומר אל אלוהים, ועל מהותה של תפיסה זו עוד נראה בהמשך.

הנה זרעים שהונחו באדמת התרבות לפני אלפי שנים, נמנעו מלהצמיח שורשים פורי ראש ולענה, עד שהבשילה הקרקע והוכשר האויר לצמיחתם אל על לסוק עד שמים.

[10] החזון האפוקליפטי של תפיסה זו, מדבר על הכללות והתבטלותה המחודשת של כל ההויה כולה באינסוף.