שיעור 50 - ח. ראשית הדו-שיח בין מיכיהו לאחאב

  • הרב אלחנן סמט

           טו           וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו:

מִיכָיְהוּ, הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל?

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ!

           טז           וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ: עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ

אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'!

 

1. התמיהות על דבריו של מיכיהו

דבריו הראשונים של מיכיהו לאחאב, "עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ", מפתיעים עד  מאוד את הקורא, ואף אחאב מתייחס אליהם בחוסר אמון. דבריו אלו זהים לדברי נביאי השקר, שהתנבאו אף הם לאחאב באלה המילים: "עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (יב).

האם זו הנבואה שקיבל מיכיהו מאת ה'? בהמשך דבריו (החל בפסוק יז) מתברר כי ההֵפך הוא הנכון, וכי דבר ה' בפי מיכיהו מיועד להניא את אחאב מלצאת למלחמה! אם כך, הרי שבדבריו הראשונים של מיכיהו לאחאב הוא כובש את נבואתו, ובנוסף עובר על שבועתו שזה עתה נשבע באוזני מלאכו של אחאב: "חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר!". (יד) ועוד חמור מזאת: בדבריו אלו הוא הופך שותף לנביאי השקר המנבאים מה שלא שמעו.

שאלות אלו נשאלו כמובן בפירוש או מכללא על ידי מפרשינו:

רד"ק (לפסוק טו): הרי נשבע "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה'... אֹתוֹ אֲדַבֵּר".

רלב"ג (לפסוק י): ואין ראוי שנחשוב שיאמר לו מיכיהו בשם ה' דבר שקר, כי כבר יתחייב מיתה על זה כמו שנתבאר בתורה (דברים י"ח, כ). [1]

מלבי"ם (לפסוק יז): אם היה למיכיהו נבואה מאת ה', איך רצה להעלימה? ונביא הכובש את נבואתו חייב מיתה![2]

 

2. תשובת רש"י

רש"י, כדרכו, עונה על שאלות אלו בקיצור נמרץ (והעתיק רבי יוסף קרא את דבריו):

           "עֲלֵה וְהַצְלַח" – לא אמר לו בשם ה'.

           "וְנָתַן ה'" – הלוואי ייתן ה' ביד המלך.

ובכן, אין זו נבואה בשם ה' אלא איחול אישי של מיכיהו. מיכיהו מאחל לאחאב שיצליח במלחמה שהוא יוצא אליה.

תשובה זו קשה ביותר: הלא מיכיהו לא נשאל לדעתו האישית, אלא הובהל כנביא "לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ" (ח). כך מורה אף סגנון שאלתו של אחאב למיכיהו "הֲנֵלֵךְ...אִם נֶחְדָּל?". אחאב מצפה ממיכיהו להוראה נבואית ולא לברכה ולאיחולים, ולפי רש"י מיכיהו לא נענה לבקשתו.

ומלבד זאת: האם רשאי הנביא להביע את איחוליו האישיים במקום לומר את דבר ה' שהושם בפיו, ובייחוד כאשר איחוליו סותרים את דבר ה'?

ועוד: האם זהו מקרה בלבד ש'איחוליו' של מיכיהו הם באותה לשון שבה נתנבאו נביאי השקר? והרי הוא מחזק את ידיהם ב'איחוליו'!

ואם נלך בדרכו של רש"י הרי אף את דברי ארבע מאות הנביאים נוכל לפרש כך: אין הם מתנבאים כלל, אלא רק מאחלים לאחאב 'הלוואי שתצליח במלחמה'. והרי ברור שכוונתם להציג לפני אחאב תשובה נבואית לשאלתו.

מלבד כל הקושיות הללו, כיצד יפרש רש"י את תגובת אחאב לדברי מיכיהו הללו "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ, אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'" (טז). בדברי אחאב הללו הוא מביע תרעומת על מיכיהו, על שאינו אומר לו אמת. אולם לוּ היו דברי מיכיהו בגדר דברי איחול אישיים לאחאב, היה עליו לומר למיכיהו: רוב תודות לך על איחוליך, ועתה השמיעני נא את דבר ה'.

 

3. תשובת בעל העקידה

שיטת רש"י בביאור דברי מיכיהו מצאה לה תומך ומסביר (בלא שהוא מזכיר את רש"י) בדברי רבי יצחק עראמה בפירושו על התורה 'עקידת יצחק' בראש השער העשרים וחמישה. בדבריו עונה בעל העקידה על חלק מן הקושיות שהעלינו על פירוש רש"י.

הנושא הכללי הנידון בדבריו שם הוא, שלעתים "יתחייב השכל להכחיש קצת משפטיו ודיניו מפני ההוראות הא-לוהיות הנאצלות עליו" באמצעות נבואה מאת ה'. הוא מביא דוגמאות אחדות של נביאים שדנו תחילה בשאלה שעמדה לפניהם על פי שיקול דעתם האנושי, אך נתחייבו לחזור בהם מדבריהם לאחר שנתגלה להם בנבואה מאת ה' כי טעו בשיקול דעתם.[3] הדוגמה השלישית שהוא מביא לכך היא מתשובת מיכיהו לאחאב הנידונה בעיוננו:

ומיכיהו גם הוא, כאשר אמר לו אחאב "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד...אִם נֶחְדָּל", עם שהקדים לומר לשליח (בפסוק יד) "חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר", הנה מתחילה, טרם יהיה יד ה' עליו, לפי שראה בטוב בחינת שכלו שטוב ויפה הוא שתשובנה ערי ישראל עליהם על ידי המלך המולך בעת ההיא, כי זה וכיוצא בו הוא סיבת הקמתו עליהם, לזה אמר לו: "עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ".[4]

אמנם אחאב, עם היותו רשע במעשיו, למוד היה בעניינים האלו (– בענייני נבואה), וידע ההבדל שיש בין שיאמר מפאת השכל האנושי לבד, ובין מה שיאמר על דרך הנבואה,[5] והוא (– אחאב) כבר הקדים (– ליהושפט) ההודעה, כי לא ידבר עליו (– מיכיהו) על דרך הנבואיי טוב כי אם רע. ולאמת דבריו אלו אל יהושפט אמר לו (– אחאב למיכיהו) "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ, אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה". ולזה נאמר בסוף (– בפסוק יח) "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע", וזהו מה שרצהו אחאב יותר מדעת האמת, והמעשה העיד.[6]

מכל מקום, כבר קרה לו למיכיהו זה לגזור בדעתו דבר, וכאשר נתעורר לדברי אחאב (– בהשפעת דברי אחאב) להתבודד ולכוון אל הנבואה, הוכחש זה הדעת, וידע שלא יצליח, ולא ייתן ה' ביד המלך, כמו שאמר (בפסוקים יט–כג) כי הוא ובית דינו יעצו עליו רעה, כמו שנזכר שם.

ובכן,כיצד עונה ר"י עראמה על שאלותינו? הוא מניח שבשעה זו שבה נערך הדו-שיח הראשון בין מיכיהו לאחאב, 'טרם הייתה יד ה' על מיכיהו', ועל כן אין הוא בגדר כובש נבואתו. ומכיוון שזהו המצב בעת שאחאב מפנה אליו את שאלתו "הֲנֵלֵךְ...אִם נֶחְדָּל", לא יכול היה מיכיהו עדיין לענות לו תשובה בשם ה', אלא רק על פי "טוב בחינת שכלו", ועל פי בחינה זו נראה היה לו למיכיהו כי טוב לעודד את אחאב לצאת למלחמה זו, ואף לברכו ולאחל לו הצלחה במלחמתו. אחאב, המנוסה בנבואות, הבחין שאין זה דבר ה' אלא דברו האישי של מיכיהו שנאמר מדעתו ומ'טוב בחינת שכלו', ועל כך תגובתו בפסוק טז "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ...". בעקבות דברי אחאב "נתעורר...להתבודד ולכווין אל הנבואה", ורק אז הודיע ה' למיכיהו את דברו המכחיש את דברי מיכיהו הראשונים.

קשה לקבל את דברי בעל העקידה: ראשית, אין בכתוב כל עדות להתבודדות זו של מיכיהו לשם קבלת הנבואה. לפי שטף הסיפור נראה שמיד אחר דברי אחאב הגיב מיכיהו בדברו השני "וַיֹּאמֶר: רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה..." (יז), ומשמע שנבואה זו הייתה עמו זה מכבר, אלא שבתחילה הוא בחר שלא לאומרה עדיין.

שנית, יזמת אחאב לצאת למלחמה זו – בחטא יסודה, והסברנו את דעתנו בעניין זה באריכות בסוף עיון ד. מיכיהו, שליווה את אחאב במלחמותיו הקודמות, ודאי מכיר את מניעיו של אחאב ואת הרקע ליזמתו לכבוש את רמות גלעד, ואינו זקוק לנבואה מפורשת כדי להעריך את יזמת אחאב כיזמה שלילית.[7]

שלישית, אין בדברי בעל העקידה הסבר כיצד אירע הדבר, שתשובתו של מיכיהו אשר ניתנה 'בטוב בחינת שכלו', תואמת את דברי נביאי השקר מילה במילה.האם אך מקרה הוא?[8]

אולם הדוחק הגדול ביותר בפירושו של בעל העקידה הוא בדרך שבה הוא מפרש את תגובתו של אחאב לדברי מיכיהו: בעל העקידה מסביר שכל כוונתו של אחאב בשמיעת דבר ה' אינה אלא כדי להוציא ממיכיהו נבואה לרעה, וזאת כדי לאמת את מה שאמר ליהושפט לפני כן, כי מיכיהו יתנבא עליו רעה. ואת זאת רצה אחאב 'יותר מדעת האמת'.

עצם ייחוס אורח מחשבה זה לאחאב הוא דבר שאינו סביר בעינינו. ועל הסבר זה יש לשאול כמה שאלות: מניין ידע אחאב שהנבואה הצפויה מפיו של מיכיהו תהא לרעתו? ואם חש זאת אחאב (ואמנם בצדק חש זאת), קשה על מיכיהו: כיצד טעה מיכיהו בשכלו בדבר שאפילו אחאב ידעו? ועוד, דברי אחאב נאמרים למיכיהו בתרעומת. ועל מה מתרעם אחאב, אם מיכיהו עדיין לא קיבל נבואה מאת ה', ונאלץ לענות על פי 'טוב בחינת שכלו'?

אף לשון הכתוב אינה סובלת את הסברו זה של בעל העקידה לדברי אחאב: אחאב אינו משביע את מיכיהו שידבר אליו "רק בשם ה'", אלא משביעו לדבר "רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'", משמע שאחאב מאשים את מיכיהו בכך שדיבר שקר בשם ה' ולא אמת בשם ה'!

לא נוכל אפוא לקבל את דברי בעל העקידה וכן את דברי רש"י בביאור דברי מיכיהו התמוהים, שאנו כה מתקשים בהם.[9]

4. פתרונו של רד"ק

הפתרון הפשוט ומאיר העיניים לכל שאלותינו מצוי בפירושו של רד"ק לפסוקים טו–טז:[10]

"עֲלֵה וְהַצְלַח" – דרך היתול אמר לו כלשון שאר הנביאים. ולא אמר לו 'כה אמר ה'', שהרי נשבע "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה'...אֹתוֹ אֲדַבֵּר". והכיר מלך ישראל בלשונו כי דרך היתול היה אומר לו, לפיכך אמר לו: "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ...", וכיוון שהשביעו, אמר לו האמת בשם ה'.

מה שרד"ק מכנה 'אמירה דרך היתול' אנו מגדירים בימינו 'דיבור אירוני'. דברי מיכיהו בסיפורנו הם דוגמה ברורה לדיבור אירוני. בנספחים לעיון זה נעמוד ביתר הרחבה על אופן הזיהוי של אירוניה בפי דוברים בסיפור המקראי, ונביא לכך דוגמאות אחדות.

דיבור אירוני נאמר לעתים בנימה מתאימה. ייתכן כי לו היינו נוכחים במקום שבו אמר מיכיהו את דבריו לאחאב היינו עומדים על נקלה על כוונתו האירונית: צליל קולו באומרו את הדברים, ואולי גם העוויות פניו, הסגירו את כוונתו. אולם שני האמצעים הללו לזיהוי האירוניה אינם מצויים בסיפור: הכתוב אינו מתאר לנו את הבעת פניו ואת שפת גופו שלמיכיהו בשעה שאמר את דבריו; טעמי המקרא אינם יודעים להעביר לנו את צליל קולו של דובר המביע כוונת לעג; ואין צריך לומר שהמקרא אינו מקדים אמירה מפורשת כי הדברים נאמרו בלעג (ובדרך כלל אין המקרא נוהג לעשות כן).

ובכן, כיצד הסיק רד"ק שמיכיהו אמר דבריו 'דרך היתול'?

במקום שאין עדות ישירה כזו או אחרת של המקרא כי הדברים נאמרים באירוניה, אין מנוס מהכרעה על פי תוכן הדברים, על פי סגנונם ועל פי ההקשר שבו הם נאמרים: על סמך שלושת אלה יש לבחון האם הדברים נאמרו ברצינות, והם מחייבים פירוש מילולי כמשמעם, או שמא נאמרו באירוניה, ויש לפרשם כנאמרים בלעג, וממילא הם רומזים להֵפך כוונתם המילולית.

במקרה שאנו דנים בו, גם תוכן הדברים, גם סגנונם וגם ההקשר שבו הם מופיעים – מובילים כולם למסקנתו של רד"ק ושל ההולכים בעקבותיו.

·         תוכן דבריו של מיכיהו, אם נפרש דבריו כמשמעם, הרי סותר הן את שבועתו שנשא לפני כן באוזני המלאך שנשלח להביאו, והן את הנבואות שנשא מיד אחרי כן באוזני אחאב.

·         סגנון דבריו זהה לזה של נביאי השקר, וזאת בוודאי במכוון.[11] הדבר מוכיח בעליל שמיכיהו מחקה את דבריהם. חיקוי זה אין משמעו אלא הבעת לעג לדבריהם.

·         ולבסוף, תגובתו של אחאב לדברי מיכיהו מוכיחה אף היא שדברי מיכיהו נאמרו בלעג ולא ברצינות. אחאב זיהה זאת, ועל כן הגיב בנזיפה: "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'" – משמע, כי לדעת אחאב עד עתה דיבר מיכיהו שקר. כיצד יודע זאת אחאב? ודאי מצליל דבריו ומהעוויות פניו של מיכיהו – אותם אמצעים לזיהוי האירוניה שאינם ניתנים לנו במישרין במקרא. באמצעות תגובתו של אחאב אנו יכולים לער את קיומם.

המעיין בדבריו הקצרים של רד"ק יראה כי מופיעות בהם כל שלוש ההוכחות הללו, ועל פיהן הוא קובע כי דברי מיכיהו נאמרו 'דרך היתול'.

נדמה לעצמנו עתה את הסיטואציה שבה נאמרו דברי מיכיהו לאור הפירוש שדבריו נאמרו באירוניה:

מיכיהו מתייצב לפני אחאב, ושומע מפיו את השאלה שהלה הפנה קודם לכן אל ארבע מאות נביאיו: "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל?" מיכיהו מתמתח בטרם יענה, עוטה על פניו ארשת רצינית מעוּשה ומדקלם את סיסמתם של נביאי השקר, בדרך שבה ניכר שהוא מחקה את דבריהם, כרוצה לומר: זהו הרי הדבר שהנך מעוניין לשמוע, ובכן הנני מספק לך את הסחורה המבוקשת ומצטרף אף אני למקהלת אומרי ה'הן' פה אחד: "עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ!"

אחאב מבין את העוקץ בתשובת מיכיהו, ודורש ממנו יחס רציני תחת הלעגנות, ואמירת דבר ה' האמתי תחת חזרה אירונית על דברי השקר שבפי חבורת נביאיו (ויודע אחאב נפש נביאיו).

על פי דרך פירושו של רד"ק נעלמות כל השאלות החמורות שהעלינו בראש עיוננו כלא היו, ודבר זה משמש אישור לאמתות פירושו.

 

5. בין דברו של מיכיהו לדברי נביאי השקר

פעמיים נשאו ארבע מאות נביאי השקר את נבואתם לפני בוא מיכיהו בן ימלה אל שער שומרון, בפסוק ו ובפסוק יב, ובין שני דיבוריהם ניכרים הבדלים אחדים. ובכן, לאיזה מבין שני הדיבורים שלהם כיוון מיכיהו את החיקוי שלו?

נערוך טבלת השוואה שבה נציב את שני דיבוריהם של הנביאים ואת דברי מיכיהו:[12]

דברי ארבע מאות הנביאים בראשונה (ו)

דבריהם בשנית (יב)

החיקוי של מיכיהו (טו)

עֲלֵה

עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח

עֲלֵה וְהַצְלַח

וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

 

דברי מיכיהו קרובים הרבה יותר לדברי הנביאים בשנית: למילה "עֲלֵה" הוא מוסיף, כשם שהוסיפו הם בפעם השנייה, את המילה "וְהַצְלַח" שהייתה חסרה בדבריהם הראשונים;[13] כדברי הנביאים בשנית הוא משתמש בפועל "וְנָתַן" – עתיד של חיווי,[14] המביע ודאות שכך יקרה, ולא בפועל "וְיִתֵּן" כפי שאמרו בראשונה, שהוא עתיד של איווי, ומשמעו: איחול שכך יהיה; וכדבריהם בשנית הוא משתמש בשם הוויה, ולא בשם אדנות הנזכר בדברי הנביאים בראשונה.

ברור כי מיכיהו מכוון את החיקוי שלו אל דבריהם של נביאי השקר בשנית, כשנשאו את נבואתם במעמד החגיגי לפני שני המלכים היושבים על כסאותיהם. ובכן, מדוע העדיף מיכיהו לחזור בדרך של חיקוי דווקא על דבריהם השניים של נביאי השקר?[15]

התשובה היא שדבריהם הללו נאמרים בסגנון נבואי, יותר מדבריהם הראשונים. כל שלושת ההבדלים שציינו בין שני הדיבורים תורמים לקביעה זו, אולם בעיקר חשוב השימוש בפועל "וְנָתַן" שהוא עתיד של חיווי.[16] מיכיהו מעוניין אפוא לחקות את נבואת השקר 'הרשמית' של נביאי השקר ולא את דבריהם בראשונה, הדומים יותר לאיחול.

יש לשים לב כי מיכיהו עונה לאחאב "עֲלֵה וְהַצְלַח" בלשון יחיד, וזאת למרות ששאלת אחאב מופנית אליו בלשון רבים – "הֲנֵלֵךְ...אִם נֶחְדָּל". (את נביאיו שאל אחאב בלשון יחיד, "הַאֵלֵךְ...אִם אֶחְדָּל", ובדין ענו לו הללו גם כן בלשון יחיד – "עֲלֵה".) ובכן מדוע עונה מיכיהו בלשון יחיד ולא בלשון רבים – 'עלו והצליחו'בהתאמה לשאלה שנשאל? כאן הוכחה נוספת לכך שמיכיהו התכוון לחזור בדבריו על דברי נביאי השקר כלשונם. כיוון שהם דיברו בלשון יחיד – אף הוא עושה כן. דווקא אי-ההתאמה של תשובת מיכיהו לשאלת אחאב מחזקת את הטענה כי דבריו נאמרו כחיקוי של דברי הנביאים.

 

6. מה השיג מיכיהו בכך שפתח דבריו באירוניה

השאלה המתעוררת עתה היא, מדוע בחר מיכיהו להשתמש בפתח דבריו לאחאב בנשק חריף זה של חזרה לעגנית על דברי נביאי השקר?

התשובה ברורה: מיכיהו חייב להתאמץ ככל יכולתו במשימת השכנוע שהוטלה עליו, תוך התמודדות עם קשיים רבים (שאותם הזכרנו בעיון הקודם). על כן אין הוא יכול להסתפק באמירה ישירה ופשוטה של דבר ה' שבפיו. על רקע מה שקדם לבואו, על רקע נבואתם של ארבע מאות נביאי השקר אשר ניבאו פה אחד לאחאב את מה שחפץ הוא לשמוע, לא תעשה נבואת האמת של מיכיהו את הרושם הנחוץ ולא תשפיע. על כן בטרם יחשוף באוזניהם את דבר ה' המוכן בפיו, פועל מיכיהו לפיחות מעמדם של נביאי השקר באמצעות נשק הלעגנות.

לו היה מדובר ברב-שיח בין מיכיהו לבין מתנגדיו, היינו אומרים שמיכיהו נקט בדרך שכנוע שאינה נאה למתווכח תרבותי, והיינו מגדירים את דבריו האירוניים כדמגוגיה. אולם אין זה רב-שיח, והשאלה העומדת לדיון אינה שאלה אינטלקטואלית גרידא; זהו מאבק על לבו של אחאב ועל דעת הקהל, מאבק שעתיד לחרוץ גורלות: האם ימרה אחאב את פי ה' ויֵצא עם ישראל למערכה מיותרת ואבודה מראש, והאם ילך אל מותו הוודאִי, או שהאסון הזה יימנע מבעוד מועד. בוויכוח שאלו תוצאותיו אין לברור אמצעים כדי להשיג יתרון במאבק מול נביאי השקר. כל אמצעי שיביא לגימודם של הללו בעיני המלכים ובעיני ישראל, כשר וחיוני במאבק הגורלי שבו נתון מיכיהו.

ואכן, בעקבות דבריו האירוניים של מיכיהו זכה בהישג מיידי שבוודאי לא פילל אליו: בתגובת אחאב לדברי הלעג שהשמיע מיכיהו הוא מודה במובלע, כי סיסמתם של ארבע מאות נביאיו אינה "אֱמֶת בְּשֵׁם ה'"! ואילו דבריו של מיכיהו שהוא עתיד לאומרם הם "רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'". תגובה זו של אחאב עומדת לזכותו של מיכיהו בשלב זה של הוויכוח, ומציבה אותו כעת כנושא האמת היחידי מול מאות נביאי השקר. נראה כי המאמץ הרטורי הראשון של מיכיהו בראשית העימות הגדול שיימשך מכאן והלאה נשא פרי, והעמיד אותו בנקודת פתיחה טובה להמשך שליחותו.

 

 

(*בשבוע הבא נשלים את הדיון באמצעות שני נספחים העוסקים בשאלת זיהוי האירוניה בפי דוברים בסיפור המקראי.)

 


[1] במשנה (סנהדרין פרק יא משנה ה) נאמר: "נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו – מיתתו בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו... – מיתתו בידי שמים". מקור הדין הראשון הוא בדברים י"ח, כ: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר...וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". מקור הדין השני הוא בפסוק שלפני כן: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ", וביארה הגמרא (סנהדרין פט ע"א): "האיש אשר לא ישמע – קרי ביה (– קרא בו) לא ישמיע".

[2] ראה הערה קודמת.

[3] שתי הדוגמאות הראשונות שמביא בעל העקידה הן מספר שמואל: שמואל הנביא חשב כי אליאב, בנו הבכור של ישי, הוא הנבחר למלוכה במקום שאול, עד שנתגלה לו בנבואה כי לא כן הוא, אלא דוד הוא הנבחר (שמ"א ט"ז); נתן, שנשאל על ידי דוד אם לבנות בית לשכן בו את הארון בירושלים, עונה לו (שמ"ב ז', ג) "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה, כִּי ה' עִמָּךְ", ומיד מתגלה אליו דבר ה' בנבואה (שם ד–יז), והוא נשלח אל דוד למנעו מבניית הבית.

[4] כבר הבאנו חלק זה מדבריו של בעל העקידה בעיון ד3, בקשר לשאלה כיצד יש להעריך את יזמת אחאב לצאת למלחמה לשם השבת רמות גלעד. בעל העקידה רואה בכך יזמה חיובית, ובהמשך אותו עיון ניסינו ליישב את דעתו עם מה שמתגלה בהמשך הסיפור, ולבסוף טענו שהסיפור אינו מעריך את יזמת אחאב כיזמה חיובית. כאן אנו מביאים את דבריו במלואם, בהקשר העיקרי שבו נאמרו, ונתמודד עם פירושו ביחס לנושא עיוננו – פרשנות דברי מיכיהו הראשונים לאחאב.

[5] המילים האחרונות בנוסח הספר הנדפס (פרסבורג 1849) הן "ובין מה שיאמר עוד הנבואה", ונראה שמבקור נכתב שם ע"ד, כלומר ראשי תבות 'על דרך', כמו בהמשך המשפט שם "על דרך הנבואיי".

[6] כוונתו היא זו: אחאב לא היה מעוניין באמת לדעת את דבר ה' הנבואי שבפי מיכיהו כדי לנהוג על פיו, שהרי "המעשה העיד" – כלומר גם לאחר שנאמר לו בנבואה לא לצאת למלחמה, פעל בניגוד לדבר ה' הזה ויצא למלחמה. כוונתו בבקשתו למיכיהו שיגיד את דבר ה' הנבואי הייתה, להוכיח את צדקתו במה שאמר ליהושפט על מיכיהו "כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע". וכשזה נשא את נבואתו נגד יזמת אחאב, הוכחה כביכול טענת אחאב והוא יכול היה לומר ליהושפט 'אמרתי לך!'.

[7] מבחינה זאת, אין לדמות בשום פנים את שאלת אחאב למיכיהו לשאלת דוד את נתן אם לבנות בית לה'. יזמת דוד הייתה טובה וכוונתו רצויה, ועל כן בלא נבואה מפורשת, יכול היה נתן לטעות בתשובתו הראשונה אשר ניתנה בשיקול דעת אנושי. אולם יזמת אחאב מקורה בכוונה שלילית, למחוק בחוזק יד את חטאו בחנינת בן הדד, כמוסבר בעיון ד.

[8] אם "אין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד", קל וחומר שאנשים שונים, המביעים את דעתם על פי שכלם ולא על פי נבואה מאת ה', לא יתנו עצה "בסיגנון אחד".

[9] לרלב"ג דרך שונה לגמרי ליישב את דברי מיכיהו, והיא דחוקה עוד יותר מדרכם של רש"י ובעל העקידה, ועל כן נסתפק בהבאתם בהערה זו.

דבריו נאמרים בביאורו לפסוק י' ולפסוק טז:

והנה השיב מיכיהו לאחאב "עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" כי נדמה שכבר הצליחוּ במלחמה (!), ואף על פי שכבר מת אחאב שם. ולזה היה אמת מה שהגיד לו מיכיהו, אלא שלא הייתה תשובתו מספקת לפי השאלה, כי עדיין לא הודיע אם יקרה בזה לאחאב רע, אם לא.

... ואולם היה משביע אותו אחאב, כי היה יודע כי נביאי ה' היו שונאים אותו...[ועל כן] אפשר שהעלים מה שיוזק בו המלך, כי לא הודיעו מה יקרה לו בעצמו שם. והנה אין זה דבר אמת לפי השאלה, אחר שקיצר מלהשיב כראוי, אף על פי שלא היה דבר שקר במה שהודיע אליו.

ובכן, לפי פירוש רלב"ג דברי מיכיהו לאחאב נאמרו בנבואה (בניגוד לפירושם של רש"י ובעל העקידה), אך הם לא כללו את הנבואה במלואה, ומיכיהו הסתיר מאחאב את גורלו האישי. רלב"ג טוען שישראל אכן הצליחו במלחמה על רמות גלעד, בהתאם לדבריו הראשונים של מיכיהו, ומות אחאב במלחמה זו אינו קובע את שאלת הצלחתה. אלו דברים תמוהים ביותר: אמנם העם שב בשלום, אך הייתה זו נסיגה מן המערכה בחסות החשיכה, המלחמה נפסקה בערבו של היום הראשון, והעיר רמות גלעד נותרה ביד הארמים!

ועוד: הרי מיכיהו אמר "וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" – והרי המלך מת באותה מלחמה! אם כן, כיצד ניתן לראות בדבריו נבואת אמת בשם ה'? אף אם לפי הסברו של רלב"ג, שישראל הצליחו במלחמה ומיכיהו לא הוציא דבר שקר מפיו, עדיין הוא בגדר כובש נבואתו, שכן נמנע מלומר את הנבואה שניתנה לו על מות אחאב.

ומלבד כל זאת, הדיון בגורלו האישי של אחאב שרלב"ג הכניס לדו-שיח שבין אחאב למיכיהו, באמת אין לו כל אחיזה בלשון הכתוב: שאלת אחאב "הֲנֵלֵךְ...אִם נֶחְדָּל" התייחסה לעצם היציאה למלחמה, ולא לגורלו האישי, ועל כן הייתה תשובת מיכיהו 'מספקת על פי השאלה' – בניגוד לדברי רלב"ג. אף טענתו של אחאב "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ..." אינה רומזת כלל לביקורת של אחאב על העלמת גורלו האישי בדבריו הקודמים של מיכיהו.

ולבסוף נעיר, שאף רלב"ג, כקודמיו, לא התייחס לזהות בין דבריו של מיכיהו לדברי נביאי השקר.

[10] בעקבות רד"ק הלכו גם ר"י כספי בפירושו (וראה בנספח הראשון לעיון זה שיתפרסם בשבוע הבא), ר"י אברבנאל ובעל המצודות (באופן חלקי). אף חלק מן הפרשנים החדשים הלכו בדרך זו, לדוגמה ארליך ב'מקרא כפשוטו'.

[11] בסעיף הבא נעסוק ביתר פירוט בזיקה הסגנונית שבין דברי מיכיהו לדברי נביאי השקר.

[12] יש לציין כי טבלת השוואה זו והדיוקים הלשוניים בכל האמור בסעיף זה אינם מתאימים לנוסח הסיפור בספר דברי הימים.

[13] אמנם מיכיהו החסיר את המילים "רָמֹת גִּלְעָד" שאמרו הנביאים בדבריהם בשנית. דבר זה נובע מכך שמיכיהו נשאל קודם שנשא את דבריו "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד...". בתשובתו "עֲלֵה וְהַצְלַח" קיצר וכוונתו 'עלה רמות גלעד והצלח'. מאותה סיבה החסירו ארבע מאות הנביאים בדבריהם הראשונים את שמה של רמות גלעד, שכן אף דבריהם נאמרו כתשובה לשאלה "הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד". לעומת זאת, נבואתם השנייה של נביאי השקר לא נאמרה כתשובה לשאלה שנשאלו, ועל כן שם נזכרת רמות גלעד.

[14] 'נתן' הוא פועל בעבר, והוי"ו שבראשו מהפכת אותו לעתיד.

[15] ועוד שאלה מתעוררת כאן: כיצד בכלל ידע מיכיהו לחזור על דבריהם האחרונים של נביאי השקר, והרי לא נכח באותו מעמד, ואף השליח שהביאו אל שער שומרון לא יכול היה לצטט באוזניו את הנוסח הזה של דבריהם, שנאמרו כשהיה בדרך להביא את מיכיהו. אפשר שמיכיהו הזדרז לברר מיד עם בואו מה אמרו נביאי השקר, וחזר על דבריהם על סמך בירורו זה.אולם אלמלי היה הדבר כך, צריך לומר שמיכיהו עשה כן במכוון, כדי להוכיח בעצם חזרתו על דברי נביאי השקר כי נביא אמת הוא, וכי דבר ה' בפיו אינו רק זה שיבוא בהמשך, אלא כבר עתה, בתכסיס הרטורי הזה עצמו, הוא פועל כנביא ה' החוזר על דברים שנאמרו טרם בואו, מבלי שאיש גילה לו זאת. ובכך תשובה גם לשאלה שהעלינו למעלה.

[16] פירושו של רש"י (ראה סעיף 2 לעיל) – 'הלוואי יתן' – מתאים דווקא לדבריהם הראשונים של נביאי השקר ("וְיִתֵּן"), אך אינו מתאים לדברי מיכיהו החוזר על דבריהם השניים ("וְנָתַן").