שיעור 51 - המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ה)

  • הרב אלחנן סמט

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ו', כד-ז', כ)

ו. ארבעה מצורעים (ג-ה; ח-י) - המשך

4. המצורעים במחנה ארם

...וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ
וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ
וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר
וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. (ח)

אין לבוא חשבון עם המצורעים על תחילת מעשיהם באהל הראשון - "ויאכלו וישתו", הרי רעבים הם, ולשם הצלת נפשם סיכנו עצמם ליפול למחנה ארם. ועתה, בראותם אהלים עמוסים בכל טוב, האם לא יחיו את נפשם לפני כל דבר אחר? אפס על המשך מעשיהם באותו אהל (ואף מחוצה לו) יש לטעון כנגדם: בעיר שומרון גוועים אנשים ברעב, והמצורעים הללו מחזיקים בידם את המפתח להצלתם. העת לקחת כסף וזהב ובגדים?

חמורה עוד יותר הטענה כנגדם על אשר עשו באהל השני. כאן כבר לא נאמר "ויאכלו וישתו", שכן את זאת עשו באהל הראשון כל צרכם. כל כניסתם לאהל זה לא הייתה אלא כדי לשאת רכוש ולהטמינו.

האם יש קשר בין היותם מצורעים, היושבים בדד מחוץ למחנה, לבין התנהגותם זו? אפשר כי ישיבתם מחוץ לחומות העיר, בודדים ומרוחקים, טשטשה בהם את רגש האחריות כלפי אחיהם שבתוך העיר. והלא עצם השיקול שהביא אותם ליפול אל מחנה ארם מעיד על יציאתם מגורלה של העיר שומרון.

בין כך ובין אחרת, לא לזמן רב המשיכו המצורעים במעשיהם הנלוזים. ולא גורם חיצוני הביאם לשנות את דרכם אלא מצפונם הוא שהביאם לכך:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים
הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים
וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן
וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. (ט)

רש"י ורלב"ג פירוש שניהם כי המילה 'עוון' בדבריהם פירושה 'עונש':

רש"י: ומצאנו עוון - מתחייבים אנו למלכות.

רלב"ג: אם אנחנו שותקים ונמתין עד אור הבקר, ידעו זה ישראל וימצאנו עונש על אשר לא בשרנו הבשורה הזאת.

מבחינה לשונית טהורה אין מניעה לפרש כך, שהרי מעשה וגמולו נוטים להתחלף תדיר בלשון המקרא על דרך המיטונומיה.[1] אולם מבחינה עניינית קשה להבין מה ראו גדולי עולם אלו להפך בחובתם של מצורעים אומללים אלו. מדוע לא נפרש את המילה 'עוון' כ'חטא'. אז תהיה כוונת דבריהם כי חטא הוא להשהות בשורה טובה העשויה להציל חיי אדם, אף אם יש לכאורה הצדקה להשהיה זו, שכן הרי היא אך מלילה ועד בוקר (ובלילה אין רגילים לנוע בשדה).

ובאמת, איזה עונש צפוי להם? מי יידע שהקדימו לבוא למחנה ארם לפני שאר העם, ומי יבוא עמם חשבון על כך שלא הקדימו לבשר את בשורתם בעוד לילה?

אף סגנון דבריהם של המצורעים סגנון מרומם הוא, על גבול השירה, והוא מעיד על פאתוס מוסרי ("היום הזה יום בשרה, ואנחנו מחשים?"), ולא על חשבונות קטנים של פחד מפני עונש.

את מה שהחליטו לעשות הם אכן עושים עוד באותו לילה:

וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר:
בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם
כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה. (י)

עתה, לאחר שמלאו המצורעים את חובתם, רובצת האחריות להצלתה של שומרון לפתחו של המלך.

5. מי היו ארבעת המצורעים?

במסכת סוטה מז ע"א ובמקבילות מובא מאמרו של ר' יוחנן:

"וארבעה אנשים היו מצורעים" - אמר ר' יוחנן זה גיחזי ושלושת בניו.[2]

ובכן, מה ראה ר' יוחנן לזהות את המצורעים האנונימיים בסיפורנו עם גיחזי ובניו?

מן ההיבט הפורמלי יש כאן דוגמה לדרכו של מדרש האגדה 'לנוס מן האנונימיות' ולזהות אישים אנונימיים במקרא עם אישים ידועי שם כשישנה עילה כלשהי לזיהויים[3] (על תכונה זו של מדרש האגדה עמד חוקר המדרש יצחק היינמן בספרו דרכי האגדה פרק ד).

אולם אפשר שלדרשתו של ר' יוחנן ישנה סיבה נוספת ומשמעותית יותר. נציע כאן שלושה הסברים לדרשת ר' יוחנן:

א. בסיפור אודות נעמן בפרק ה' התגלה לנו אלישע כמי שבידו לטהר מצורע. ואם עשה כן לנוכרי, שר צבאה של מדינת אויב, ודאי שעשה כן למצורעים בני עמו, ואלו וודאי התדפקו על דלתו של נביא הדור לשם כך.[4] ואם כך הדבר, מה פשר הימצאותם של ארבעה מצורעים אלו בשער שומרון? על כורחך, מצורעים אלו אינם ראויים לחסדו של אלישע, וזאת משום שהוא הוא שהענישם בצרעת, כנאמר בסיום הסיפור אודות נעמן (ה', כז) "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם".

ב. קיים דמיון רב בין המסופר אודות גיחזי בפרק ה' לבין המסופר אודות ארבעת המצורעים בסיפורנו: כמו גיחזי גם הללו פעלו מתוך רדיפת בצע, והם נטלו והטמינו מעין אותם דברים שנטל גיחזי והפקיד בביתו:

 

גיחזי

 

המצורעים

(ה', כג)

וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף
וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת
בְּגָדִים

(ח)

וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב
וּבְגָדִים
וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ

(כד)

…וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת …

   

עיקר הביקורת על מעשיו של גיחזי, כמו גם על מעשיהם של המצורעים, הוא על העיתוי שבו עשו את מעשיהם. אלישע אומר לגיחזי (ה', כו) "העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים…",[5] ואף המצורעים אומרים לעצמם (ט): "לא כן אנחנו עשים, היום הזה יום בשרה הוא, ואנחנו מחשים… ומצאנו עוון."

דמיון כפול זה מעלה את האפשרות לזהות את המצורעים עם גיחזי ובניו. אלא שלזיהוי זה ישנן השלכות על הערכת מעשיהם של המצורעים: אם בתחילת מעשיהם נתגלתה בהם אותה רדיפת בצע שבגללה לקו בצרעת, הרי משעה שנתנו אל לבם כי לא זו העת לקחת כסף ובגדים ומהרו לבשר את הישועה בשומרון, תיקנו את חטאו הקודם של גיחזי, מידה כנגד מידה!

נמצא על פי דברים אלו, שכאשר אמר ר' יוחנן על ארבעת המצורעים כי אלו הם גיחזי ושלושת בניו, לא התכוון לזיהוי מדרשי בלבד, אלא להערכה חיובית שלהם, על שתיקנו בסיפורנו את מה שקלקלו בסיפור הקודם.

אם פירשנו נכון את כוונת דבריו של ר' יוחנן, אפשר שהדבר שגרם לו להערכה חיובית זו הוא הנאמר בסיפור הבא שבראש פרק ח':

וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים לֵאמֹר:
סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע. (ח', ד)

מסתבר שבשעה שישב גיחזי לפני המלך לא היה גיחזי מצורע. אולם כיצד ניתן להבין זאת? והלא בסוף פרק ה' גזר עליו אלישע (ה', כז) "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" ומייד נאמר שם "ויצא מלפניו מצרע כשלג".

ניתן לנסות לענות על קושי זה באמצעות הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", ולהקדים את הסיפור שבפרק ח' לזה שבפרק ה'. אולם נראה שהנחת העבודה של חכמינו זכרונם לברכה במה שנוגע לסיפורים אודות אלישע, הייתה שהם מסודרים בסדר כרונולוגי.[6]

ואם כך הדבר, אנו חייבים להניח שגיחזי נרפא ברבות הימים מצרעתו. אולם אם כך, הרי לא נתקיימה גזרתו של אלישע -"וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם"? על כך באים דבריו של ר' יוחנן ורומזים לתשובה: גיחזי ושלושת בניו נרפאו מצרעתם בזכות התיקון שתיקנו בסיפורנו את חטאם שבסיפור הקודם. בדבר שקלקלו - ברדיפת בצע בעיתוי שיש בו נזק חמור - בו תיקנו, ועל כן זכו להיוושע, שהרי התשובה תריס היא בפני הפורענות.[7]

6. מדוע נבחרו מצורעים כשלוחי בשורת ההצלה

נסיים את עיוננו בשאלה שכבר עלתה באחד העיונים הקודמים: מדוע בחרה ההשגחה להפוך דווקא ארבעה מצורעים לשלוחי בשורת ההצלה של שומרון? האם זהו כבודה של הנבואה שבפי אלישע, שתתממש בסיועם של אנשים טמאים? והלא הרבה שלוחים לו למקום, ומדוע לא נבחר שליח נכבד לבשר על ההצלה?

את התשובה לשאלה זו יש צורך לתת בשתי רמות: ברמה הטכנית וברמה העקרונית. מן הבחינה הטכנית, אנשי שומרון לא היו יכולים לגלות בעצמם את בריחתם של הארמים, שהרי הללו היו נצורים בעירם, אין יוצא ואין בא "ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". מי יכול היה לגלות את בריחת הארמים? רק אנשים המצויים מחוץ לשומרון, ושבאפשרותם לנוע בחופשיות מן העיר אל מחנה ארם. אנשים כאלה בדיוק היו המצורעים. בנסיבות הרעב הכבד הם החליטו ליפול למחנה ארם ואיש לא היה יכול לעצור בעדם. נמצא כי דווקא מעמדם של המצורעים - מגורשים מעירם וחוליה אנושית רופפת שאינה שייכת לא לישראל ולא לארם - הוא שהפכם לשלוחים המתאימים לתפקיד המבשרים.

אלא שאין די בתשובה זו. הרבה דרכים יש למקום למצוא שלוחים מתאימים לתפקיד זה, וניתן להעלות על הדעת תסריטים חלופיים שונים למה שאירע בפועל. לולי היו המצורעים ראויים בעיני ההשגחה לתפקידם מסיבות עקרוניות, מסתבר שהייתה מוצאת לה שלוחים אחרים מתאימים יותר. שאלתנו חוזרת אפוא למקומה.

רחל המשוררת, בשיר המתבסס על סיפורנו, חשה בחריפות רבה את הבעיה שאנו מתחבטים בה, ונתנה לכך ביטוי פיוטי-אקטואלי. וכך כתבה בשירה 'יום בשורה' (מהדורת דבר עמ' סא):

בשכבר הימים האויב הנורא
את שומרון הביא במצור;
ארבעה מצורעים לה בשרו בשורה
לא בשרו בשורת הדרור
כשומרון במצור - כל הארץ כולה,
וכבד הרעב מנשא.
אך אני לא אֹבה בשורת גאולה,
אם מפי מצורע היא תבוא.
הטהור יבשר וגאל הטהור
ואם ידו לא תמצא לגאול -
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור
אור ליום בשורה הגדול.

ספק בעינינו אם מלך ישראל ואנשי שומרון הרעבים היו מצטרפים למסקנה בשירה של רחל, ומעדיפים "לנפול ממצוקת המצור, אור ליום בשורה הגדול" רק משום שבשורת הגאולה באה מפי ארבעה מצורעים. אולם ודאי גם הם הרגישו את הביזוי בכך שאת הבשורה הם שמעו מפי מצורעים, ואף הם היו מעדיפים כי "הטהור יבשר וגאל הטהור".

ובכן, התשובה לשאלתנו, מדוע בחרה ההשגחה דווקא במצורעים כמבשרי ההצלה, טמונה בעצם השאלה: לא במאור פנים ניצלה שומרון מן הרעב ולא מחמת זכותה, אלא מתוך אילוץ של מעלה כביכול, שהרי "לא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים". קצרה נפשו של ה' בעמל ישראל, כדברי הכתוב בספר שופטים, ומתוך כך הוא נחלץ להצלתם ברגע האחרון לפני קריסתה של שומרון מחמת הרעב הנורא.

אופיו של הנס ופרטיו מעידים על כך כי אמנם ניצלה שומרון, אולם עלובה ישועתה:

· זמנו של הנס כששומרון הגיעה לשפל המדרגה, ולו היה נמשך הרעב לא הייתה לה עוד תקומה.

· הכרזת הנס שבפי אלישע מתייחסת רק לשינוי מחירי המזון, דהיינו להפסקתו המידית של הרעב, ולא לשינוי מהותי במצבו של עם ישראל אל מול אויביו הארמים.

· נבואתו של אלישע נתקלת בפקפוק ובלעג.

· השליחים המביאים את בשורת התגשמות הנבואה הם ארבעה מצורעים. המלך מפרש את בשורתם כמלכודת שטמנו הארמים.

· לישראל ולמלכם אין כל תפקיד בהבאת הישועה. בריחת הארמים לא נעשתה בקשר למלחמתם עם ישראל, אלא מפני התערבות ה' הניסית.

· לא זו אף זו: ישראל לא הבינו כלל את הנס שאירע. הם לא שמעו את הקולות שהשמיע ה' באזני הארמים, ולא היה בידם כל הסבר לבריחתם.

· היציאה של העם לבוז את מחנה ארם נעשתה בלהיטות כה גדולה ומתוך אנדרלמוסיה, עד שאדם נרמס למוות על ידיהם.

ההתבוננות במכלול סיפורנו מסירה עתה כל קושי מבחירתם של מצורעים לבשר את בשורת ההצלה. אדרבה, בחירה זו הולמת את אווירת הסיפור כולו. ואף על פי כן, זהו סיפור על נס הצלתה של שומרון מרעב נורא, שנעשה בחסד א-לוהים…

ז. נספח: הפטרת פרשת מצורע

סיפורנו משמש הפטרה לפרשת מצורע, ועל כן הוא משמש הפטרה גם כאשר פרשות תזריע ומצורע נקראות יחדיו בשנים פשוטות.[8] אלא שעל פי כל מנהגי הקריאה הנוהגים כיום והמתועדים במקורות הראשונים, אין חפיפה בין סיפורנו בשלמותו לבין ההפטרה.

המכנה המשותף לכל המנהגים הוא שהם מתחילים את הקריאה באמצע הסיפור. חלקו הראשון של הסיפור (ו', כד-לג) אינו נקרא לפי שום מנהג. ונראה שהטעם לכך הוא בזוועה המתגלה בצעקת האישה אל המלך, ואין זה כבוד הציבור להשמיע באוזניו דברים כה קשים.

ובכן, היכן מתחילים את ההפטרה? בכך נחלקו המנהגים ומקורותיהם לשניים: התימנים והאיטלקים פותחים ב"ויאמר אלישע שמעו דבר ה'…" (ז', א) וממשיכים וקוראים עד סוף הסיפור (ז', כ).[9] מנהג זה מתועד ברשימת ההפטרות שמביא הרמב"ם בנספח לספר אהבה.[10]

האשכנזים, הספרדים וכל המקורות הספרותיים האחרים (אשכול בשם הנגיד; רמזי רוקח; אבודרהם ועוד) מתחילים את קריאת ההפטרה שני פסוקים אחר כך (ז', ג) "וארבעה אנשים היו מצרעים…".

מהו ההיגיון בכל אחד מן המנהגים הללו?

ההיגיון במנהג האשכנזים והספרדים הוא בכך שהעילה לקריאת הפטרה זו מתחילה בפסוק (ז', ג) "וארבעה אנשים היו מצרעים". הרי זהו הקשר שבין פרשת מצורע לבין הפטרתה - הסיפור אודות המצורעים היושבים מחוץ לעיר - מחוץ למחנה. הסיפור אודות המצורעים מסתיים בעצם בפסוק י (או יא), ושם ראוי היה לכאורה לסיים גם את ההפטרה, אלא שהפטרה זו קצרה יותר מדי - פחות מעשרה פסוקים - ועל כן ממשיכים וקוראים את הסיפור עד לסופו בפסוק כ. אף עתה אין אורכה של ההפטרה אלא שמונה עשר פסוקים, בעוד שעל פי דין התלמוד צריך לקרוא עשרים ואחד פסוקים.[11] אלא שכדברי הגמרא שם, ב"סליק עניינא" - בסיום עניין שלם די גם בפחות מעשרים ואחד פסוקים.[12]

ההיגיון במנהגם של יהודי תימן ואיטליה (שיסודו ברמב"ם) הוא בהנחה שההפטרה שנקבעה אינה רק הסיפור אודות המצורעים, אלא הסיפור השלם שבתוכו משובץ סיפור המצורעים. סיפור זה הוא אמנם בן שלושים פסוקים, אולם את עשרת הפסוקים הראשונים ניתן להשמיט בלא לפגוע בהבנת הסיפור בהמשך, וראוי לעשות כן מן הטעם שכתבנו לעיל. לעומת זאת, את הפסוקים ז', א-ב לא ניתן להשמיט מן ההפטרה, שכן הסיפור כולו בהמשך תלוי בפסוקים אלו. אין צריך לומר שפסוקים טז-כ תלויים בנבואת אלישע, אלא אפילו סיפור המצורעים לא בא אלא כדי להוציא את נבואת אלישע מן הכוח אל הפועל. ובאמת קשה להבין כיצד המנהג האחר ממשיך בקריאת הסיפור עד לסופו: והרי בלא פסוקים א-ב אין אפשרות להבין כלל את פסוקים טז-כ!

הכללת שני הפסוקים א-ב בהפטרה גם מקרבת אותנו לעשרים ואחד פסוקים הדרושים, אולם חסר עדיין פסוק אחד. והנה בעיה זו נפתרת על פי דברי הרמב"ם ועל פי מנהג התימנים והאיטלקים בכך שמדלגים להמשך ספר מלכים (אין בכך שום בעיה הלכתית[13]) ומוסיפים את הפסוק י"ג, כג:

וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם
וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם
וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה.

הוספת פסוק זה, לא זו בלבד שהיא משלימה את פסוקי ההפטרה לעשרים ואחד, אלא גם פותרת בעיה נוספת: הסיפור מסתיים ב'דבר רע' "וירמסו אתו העם בשער וימת", ודבר נדיר הוא שמסיימים הפטרה בפורענות. יש לתמוה מדוע עושים כן האשכנזים והספרדים במקומנו.[14] אולם על פי מנהגם של בני תימן ובני איטליה מסיימים ב'דבר טוב'. ודבר טוב זה הוא סיכום נאמן ונפלא של סיפורנו: ה' חנן את שומרון בסיפורנו וריחם על תושביה לא בזכות מעשיהם - כי אין בהם מעשים - אלא למען בריתו עם האבות, ומפני ש"עד עתה" לא הגיע הזמן להשליכם מעל פניו - לכן "לא אבה השחיתם". פסוק זה מבאר את הסיבה לנס שהתרחש בסיפורנו מחד, אך לא פחות מכך, את אופיה "העלוב" של הישועה כפי שעמדנו עליו בסוף העיון הקודם.[15]

* * *

פרשת מצורע עוסקת ברובה ב"תורת המצרע ביום טהרתו". אולם הפטרתנו הרי עוסקת במצורעים שלא נרפא נגעם, ושאינם יכולים אפוא להתחיל בתהליך הטהרה! הדין היחיד מדיני המצורע שקיומו מודגם בהפטרתנו הוא ישיבתם מחוץ לעיר, בהתאמה למה שנאמר בתורה (ויקרא י"ג, מו) "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".[16] אולם פסוק זה כתוב בפרשת תזריע, ואם כן הפטרתנו מתאימה להיות הפטרת תזריע!

מה ראוי היה אפוא להפטיר לפרשת מצורע? התשובה ברורה: את הסיפור אודות נעמן, המתאר את דרכי רפואתו של נעמן מצרעתו עד שנטהר ממנה.[17] אולם סיפור זה הרי הוא הפטרת פרשת תזריע! ובכן, האם לא איפכא מסתברא?

אכן, בשני חיבורים מן המאה ה-י"ד מתועד מנהג הפוך ממנהגנו: בסדר טרויש לר' יהודה ב"ר אליעזר על פי יסוד רבו ר' מנחם ב"ר יוסף שליח ציבור (נדפס לראשונה בפרנקפורט דמיין תרס"ה) ובספר המחכים מאת בנו, ר' נתן ב"ר יהודה (קרקא תרס"ט) נאמר שמפטירין לפרשת תזריע ב"וארבעה אנשים היו מצרעין", ואילו לפרשת מצורע מפטירין בסיפור נעמן.

ההיגיון במנהגנו שלנו הוא שבסיפור המוקדם בסדר הכתובים ועוסק בצרעת - סיפור נעמן - מפטירין לפרשה הראשונה העוסקת בצרעת, ואילו בסיפור המאוחר יותר - סיפור ארבעת המצורעים - מפטירין לפרשה המאוחרת יותר, פרשת מצורע.


[1] הנה דברי ראב"ע בפירושו לספר בראשית ד', יג ד"ה "גדול עוני מנשא":

לפי דעתי העברים יקראו ה'עקב' - שכר, והעונש הרע הבא בעבור העון - חטאת. וכן "כי לא שלם עון האמורי" (בראשית ט"ו, טז); "אם יקרך עון בדבר הזה" (שמ"א כ"ח, י); "ויגדל עון עמי" (איכה ד', ו). והטעם (- המשמעות בדברי קין), כי זה העונש גדול, לא אוכל לסבלו.

הרי לנו בדבריו ארבעה פסוקים במקרא שבהם עוון הוא עונש.

[2] מאמר זה מופיע במסכת סנהדרין קז ע"ב וגם בתלמוד הירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, אלא ששם הוא מופיע בשם ר' יהודה בשם רב.

[3] כגון שהיו באותו הדור או שיש להם תכונה משותפת וכדומה. במקומנו הצרעת היא העילה לזיהוי זה, והעובדה ששני האירועים אירעו באותו הדור ובזיקה לאלישע הנביא

[4] מובן שהשערה זו ניתנת להפרכה: ריפויו של נעמן מצרעתו היה אינטרס לאומי, ורק משום כך פעל אלישע לשם כך. אולם ריפוי כל המצורעים הישראלים היה בגדר ביטול חלקי של דיני הצרעת שבתורה, לפיכך התערבותו של אלישע בכך אינה סבירה.

[5] על משמעות ביקורתו זו של אלישע על מעשהו של גיחזי עמדנו בסדרת העיונים על נעמן עיון ז.

[6] מסיבה זו זיהו את המלך שפעל מול אלישע לכל אורך דרכו כנביא (מלבד ביום מותו - י"ג, יד) עם יורם בן אחאב. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בכמה דרשות סמוכין בסיפורים אודות אלישע. לדוגמה: בקשתם של בני הנביאים מאלישע (ו', א) "הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו..." נובעת מסילוקו של גיחזי מתפקידו בסיפור הקודם, שכן כל עוד גיחזי שימש כנער אלישע היה דוחה את התלמידים שצבאו על בית אלישע (סוטה מז ע"א; ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).

[7] נעסוק בהרחבה בשאלה כיצד ישב המלך עם גיחזי בעיון ג בסדרת העיונים הבאה, סעיפים 2-1.

[8] זאת, על פי הכלל הקבוע בהלכה, שכאשר שתי פרשות מחוברות מפטירין בהפטרת הפרשה השנייה המסיימת את קריאת התורה. ראוי לציין כי שכיחותה של הפטרה זו אינה גבוהה. במאמרו 'שכיחותן של קביעות השנה ושל ההפטרות' (סיני קכא שבט-אדר תשנ"ח) חישב ד"ר יוסף עופר את שכיחותן של כל הפטרות השנה, ובטבלה בעמ' ריח הוא מציין כי שכיחותה של הפטרתנו היא 37.6%. ברוב השנים נדחית הפטרה זו מפני אחת ההפטרות הבאות: הפטרת ראש חודש, הפטרת ערב ראש חודש, או הפטרת שבת הגדול.

[9] מעניין לציין שאף מנהג רומניא (- ביזנטיון) שאינו נוהג מזה כשלוש מאות שנה, מתאים למנהג זה, אף שבדרך כלל נוהגים לקרוא על פי מנהג זה את ההפטרה הארצישראלית הקדומה של הסדר הראשון הכלול בפרשת השבוע (ובמקומנו, ראש הפרשה הוא גם ראש סדר, וההפטרה הארצישראלית שלו היא בישעיהו נ"ז, יז, ראה ברשימת ההפטרות הארצישראליות של ד"ר יוסי עופר, במאמרו 'סדר נביאים וכתובים', תרביץ נח חוברת ב, טבת אדר ב תשמ"ט, עמ' 181-180).

[10] אין לסמוך ברשימת ההפטרות של הרמב"ם (וכן בנוסח התפילה שלו) על ספרי הרמב"ם הנדפסים, משום שהמדפיסים "תקנו" את דבריו על פי המנהגים שהם הכירו. במהדורת הרמב"ם 'יד פשוטה' של הרנ"א רבינוביץ, המבוססת על כתב יד אוקספורד המאושר בחתימתו של הרמב"ם עצמו, נאמר:

זאת תהיה [תורת המצורע] - ויאמר אלישע וכו' וארבעה אנשים וכו' ומדלג עד ולא השליכם מעל פניו וכו' במלכים.

אכן, ניכר מדברי הרמב"ם שהוא הכיר את המנהג לפתוח את ההפטרה בז', ג "וארבעה אנשים היו מצרעים" (על מנהג זה ראה למעלה להלן), אך הוא מקדים את הקריאה לז', א. במה שנוגע לדילוג להמשך ספר מלכים י"ג, כג ראה למעלה להלן.

[11] מגילה כג ע"א.

[12] מגילה שם ע"ב.

[13] כדברי המשנה (מגילה כד ע"א) "מדלגין בנביא" וכהגבלות הברייתא שם ו"בלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו".

[14] נראה כי מסיבה זו מתועד בספר השולחן לתלמיד הרשב"א מנהג, שעל פיו מסיימים את ההפטרה בפסוק טז "ויהי סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל כדבר ה'" וכל עניין השליש ועונשו אינו כלול בהפטרה.

[15] בסדרת עיונים זו השתמשנו לא אחת בפסוק דומה (מל"ב י"ד, כו-כז) כדי להסביר את אופי הישועה בסיפורנו.

[16] על הקשר בין דין זה שבתורה לבין המתואר בהפטרתנו והתואם את דין המשנה, עמדנו בעיון הקודם סעיף 1.

[17] מובן שהליך טהרתו של נעמן מצרעתו אינו תואם את הנאמר בתורה על "תורת המצרע ביום טהרתו", אולם דיני התורה מיועדים לישראלים ולא לנוכרים. מאידך, מהווה סיפורו של נעמן ביטוי להליך הנפשי הנחוץ למצורע כדי להיטהר, מה שאינו נזכר כלל בפרשת מצורע. ואם כן משלים סיפור זה את דיני טהרתו של המצורע בתורה.