שיעור 51 - טוחן (3)

  • הרב ברוך גיגי

טוחן (3)

טחינה לאלתר

כתב הרשב"א בתשובה ח"ד סי' עה:

"מסתברא דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשעת בשולו[1]. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו לענין בורר ... דאלמא: כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת, בשמניח לאחר זמן, ואפי' לבו ביום, וה"נ דכוותה היא... ומן הירושלמי ג"כ נלמוד: שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלתר, לעושה ומניח לבו ביום. דהא דמפריך ראש של שום, מחייב משום דש ומשום מכה בפטיש. ואלו לאכול לאלתר, כבר התירו בגמרא בפרק תולין (ק"מ ע"א), דאתמר התם: חרדל שלשו מע"ש למחר, ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא: ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך: אף לפרר לפני התרנגולין, שמזונותם עליך, להאכילם מותר לאלתר".

נראה שיסוד ההיתר הוא שאם טוחן לאכילה מיידית אין זה אלא הכשרת אוכל בעלמא ואין לזה חשיבות מלאכה. אבל שלטי הגיבורים (לב. באילפס אות ג') כתב להשיג על הרשב"א:

"ותמיהני עליו דכיון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרצה לאכול לאלתר דהתם טעמא דבכה"ג שהתירו לא הוי ברירה".

לדעת שלטי הגיבורים כל מלאכה אסורה אפילו כשעושה לצורך אכילה, ויסוד ההיתר של בורר מפני שברירת אוכל מתוך פסולת לאלתר אינה דרך ברירה, וממילא אין כאן מלאכה, ואי אפשר ללמוד ממנה למלאכות אחרות. אולם, לרשב"א ההיתר בבורר משקף עמדה ברורה של אבחנה בין אכילתו של אדם לבין מעשי מלאכה שלו. בין בבורר ובין בטוחן, מותר לאדם לאכול ואסור לעשות מלאכה.

נקודת המבחן היא אם עושה כן לאלתר, שאז אנו רואים אותו עוסק באכילה. ואכן, אין להתיר לאלתר באופן גורף אלא כשמשמעות הדבר היא עיסוק באכילה, אבל אם עושה פעולה לאלתר שמשמעותה שונה, דהיינו, כעין ייצור תבלינים, אין להתיר. ויובנו על פי זה דברי הפרי מגדים משבצות זהב (סי' שכא ס"ק י') שכתב שלא התירו לאלתר אלא בדבר שהוא אוכל, מפני שלא אסרה תורה על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות, אבל בדברים שאינם אוכל, והם מכשירי אוכלים, כגון פלפלים, שהם תבלין ולא אוכל, בזה יש לאסור אף לאלתר. ודבריו מסתברים מאוד, ופשוט שכוונתו לזן הפלפלים שהוא תבלין, המוגדר עץ לעניין ערלה בסוגיית ברכות לו:, אבל פלפלים שלנו אוכל הם, ומותרים לאלתר.

והנה, הט"ז בסי' שמ ס"ק ב' כתב להתיר לשבור אותיות העוגה דרך אכילה כמו שמותר טוחן ובורר לאלתר, שהוא דרך אכילה. וז"ל:

"דהא אפי' במקום שיש אב מלאכה כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיוון שהוא עושה כן לצורך אכילה וכמש"ל, וכן בטוחן, וכל שכן בזה שהוא מקלקל..."

נראה, שהוא סבור שכל מה שנעשה בשעת אכילה ואגבה יש להתיר, אבל אין זה פשוט, כי יש חילוק בין פעולות שנעשות כחלק אימננטי של האכילה כברירה וטחינה, שכל אדם שאוכל, הוא בורר בפיו את מאכלו וטוחנו, ובזה יש מקום לדון אימתי זו אכילה ואימתי זו מלאכה, אבל פעולה שהיא ביסודה מלאכה ואינה קשורה מהותית לאכילה, אלא שנזדמנה במקרה לשעת אכילה, הרי זו מלאכה גמורה שנעשית בשעת אכילה.

לכן נראה שאין ללמוד מחיקה בשעת אכילה מטחינה וברירה. ובקצרה: הט"ז הבין שדרך אכילה הוא "מתיר", אבל לדעתנו דרך אכילה מפקיע מכניסה לתחום המלאכות, והיינו דווקא באותן מלאכות שבהן יש למתוח את קו הגבול שעובר בין האכילה המותרת לבין המלאכה. וז"ל החזון אי"ש הלכות שבת סי' סא ס"ק א':

"ומש"כ הט"ז... תמוה דאכילה התמידית היא דרך ברירה ודרך טחינה ולא חייל עליה שם עובדא ועמל מלאכה, והלכך אף במכין סמוך לסעודה לאו טוחן ולאו בורר הוא אלא נטפל לאכילתו אבל אין אכילה התמידית דרך מחיקה, ומלאכת מחיקה שפיר מלאכה היא דרך אכילה, וכל שכן במשבר אפילו סמוך לסעודה".

רעיון דומה כתב החזון איש (סי' נז) שאין להתיר לאלתר כדעת הרשב"א אלא במחתך דק דק לאכול מיד, אבל אם מרסק את הפירות יש בזה איסור תורה אף לאלתר, ואף הרשב"א מודה בזה, כי ריסוק אינו חלק אינטגרלי של האכילה, ולכן הוא בעל אופי של מלאכה, אף כשנעשה לאלתר, וז"ל:

"דלא התיר הרשב"א רק חיתוך דק דק כיון דעיקר החיתוך הוא דרך אכילה אין חילוק בין חתיכות גדולות וקטנות והכל מקרי דרך אכילה, אבל ריסוק היינו כתישה כמעשה הטחינה ממש ואין זו דרך אכילה אלא תיקון המאכל על צורה אחרת, ואין אכילתו מיד פועלת כאן כלום."

הבית יוסף הביא בסי' שכא דברי הרשב"א וכתב:

"נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי שהרי התוספות (עד. ד"ה בורר) פירשו בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר".

אמנם כבר ראינו למעלה ששלטי הגיבורים חולק. והחזון איש בסי' נז הוסיף לטעון שרבים חולקים על הרשב"א, וז"ל:

"ובעיקר דינו של הרשב"א נראה דהרשב"ם וסמ"ג והמרדכי והרא"מ שהביא הגה"מ אינם מחלקים בין סמוך לסעודה או לא דלא לישתמיט שלא יהו מפרשים הדבר ובתרומת הדשן מפורש להדיא שהבשר לפניו לאכול... ולא הביא כלל דברי הרשב"א".

עוד הוכיח מן התוספתא[2] שאין להתיר לאלתר, שהרי נאמר שם: "אין מרסקין דבילה גרוגרות וחרובין לפני הזקנים", ופשוט שהוא אפילו לפניהם ממש בשעה שיושבים לאכול, ומכוח זה כתב שאף הרשב"א לא התיר אלא בחיתוך ולא בריסוק וכנ"ל.

אף מדברי הב"י נראה שלמרות שכתב שאין חולק, לא סמך על כך לגמרי, וז"ל בהמשך הפיסקה שם:

"ובלאו הכי לדברי התוספות פשיטא דכל שאר ירקי בר מסילקא שרו ולפירוש רבינו חננאל והרא"ש אפילו סילקא נמי שרי ולדברי הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור ואפשר דמישרי נמי שרי לכתחלה ולדברי רשב"ם ורא"ם דלא חילקו בכך איכא למימר דלא מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה אבל מחתך כדי לאכול מיד שרי כדאשכחן בבורר ועוד דפרים סילקא משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר וכדדייק לישנא דרש"י ולישנא דהרמב"ם ומפורש בדברי התוספות ואינשאלד"ה אין דרך לחתכה לחתיכות כל כך דקות הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל".

הרי שצירף להיתר כמה גורמים ולא סמך על יסוד ה'לאלתר' בפני עצמו. בש"ע לא הביא כלל דברי הרשב"א, אך הרמ"א פסק כמוהו והתיר לאלתר, ובמגן אברהם ומשנה ברורה כתבו שאין לסמוך על זה לכתחילה, וז"ל מ"ב ס"ק מה:

"ויש מפקפקין על היתר זה וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש".

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' עד טוחן אות ב') כתב שאחר שדעת הרמ"א ואחרונים נוספים היא להתיר לאלתר, יכול גם בעל נפש לסמוך על כך אם הוא במקום שיש צורך בדבר.

אין טוחן אלא בגידולי קרקע

בגמרא עניין זה לא נידון כלל, אבל בשו"ת תרומת הדשן סי' נו דן בדבר וכתב:

"מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי, כ"ע מודו דשרי. ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בהו טחינה. והכי מצינו לענין מלאכת מעמר, דקאמר אביי בפ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) אין מעמר אלא בגידולי קרקע. אע"ג דרבא פליג עליה התם, י"ל דלענין טחינת אוכלין דבלא"ה לא שייך בהו טחינה כולי האי, מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע. דכיון דכתבו התוספות בהדיא דבאוכלין לא שייך טחינה, וכן כתב אשירי דהוי תמיה, איך שייך טחינה באוכלין, אין לסתור דבריהם מדברי שאר הגאונים, אא"כ מצינו שנחלקו עליהם בהדיא, אבל כל כמה שנוכל לחלק, לומר דבהך מילתא מודו אלו לאלו אמרינן הכי".

שתי טענות בפיו של תרומת הדשן:

1. כשם שקיימת בעיית גידולי קרקע במלאכת מעמר כך גם במלאכת טוחן

2. גם רבא שחולק במעמר ואינו מצריך גידולי קרקע דווקא, מודה בטוחן.

נבדוק את שתי הטענות הללו לפי הסדר.

יש לדון בהרחבה בשאלת הצורך בגידולי קרקע במלאכות סידורא דפת, וכבר דנו בשאלה זו במלאכת דש, שם נחלקו תנאים בדבר. בקצרה נאמר, שיש שתי גישות עיקריות בעניין זה. הדרישה לגידולי קרקע יכולה להיות טכנית, ומנותקת ממהותה הספציפי של המלאכה, אלא לפי שכך היה במשכן, וממילא הדבר יחול על כל המלאכות שהיו במשכן בגידולי קרקע דווקא. אבל אפשר שדרישת גידולי קרקע נובעת ממשהו מהותי למלאכה, ולפי זה יש לדון בכל מלאכה בנפרד, האם דרישת גידולי קרקע היא קריטית למלאכה זו.

במסגרת זו נדון בדבריו של תרומת הדשן בעניין טוחן[3]. לדבריו כשם שאין מעמר אלא בגידולי קרקע הוא הדין בטוחן, והדבר מסתבר לפי הגישה שממלאכת המשכן למדנו על כל המלאכות. אולם תרומת הדשן מוסיף שאף החולקים במלאכת מעמר יודו בטוחן שאינה אלא בגדולי קרקע. אין בפיו של תרומת הדשן טענה עניינית ממשית לכך, אלא צמצום המחלוקת הקיימת בין הראשונים. כיוון שראשונים רבים חלוקים בשאלה אם יש טחינה באוכלים, כפי שנתבאר בדברינו למעלה, יש לפחות לצמצם את הדבר לאותם אוכלים שהם גידולי קרקע, ובאותם אוכלים שאינם גידולי קרקע, נאמר שהכל מודים שלא שייכת בהם טחינה. יוצא, אם כן, שהוא אינו מבקש שלא תהיה טחינה כלל בדברים שאינם גידולי קרקע, אלא באותם דברים שהם אוכלים. בביאור דבריו נחלקו האחרונים:

המשנה ברורה הבין כנראה בדברי תרומת הדשן שהוא מבקש לצרף שתי סיבות להקל, דהיינו, יש פוסקים שאין טחינה באוכלים, ויש פוסקים שאין טחינה בגידולי קרקע. לפיכך, במקום שיש בו שתי סיבות להקל, מצרפים את שתי השיטות ומתירים, וז"ל בסי' שכא ס"ק לא:

"מותר לחתוך - דאין טחינה אלא בגידולי קרקע ואפי' להפוסקים דס"ל דבהמה נמי מקרי גידולי קרקע לפי שהיא ניזונת מן הקרקע מ"מ אין לאסור בזה דבלא"ה יש פוסקים דס"ל דאין שייך טחינה באוכלין וע"כ מותר לחתוך אפי' דעתו להניחו לאחר זמן".

רעק"א בתשובה (סי' כ') כתב שעקרונית הגורם של גידולי קרקע עומד לעצמו, אלא שהוא מספיק כדי שלא יהיה איסור תורה, ואיסורא דרבנן יישאר, אלא אם נצרף סיבה נוספת של השיטות שאין טחינה באוכלים, ורק באופן זה יהיה היתר גמור, וז"ל:

"אמנם נ"ל דאף בדבר שאינו גד"ק אף דאינו חייב משום טוחן, מ"מ איסור דרבנן הוא דמחזי כטוחן, וכמו במעמר דפסקינן (סי' ש"מ) דאסור לקבץ מלח ממשרפות דדמי למעמר ה"נ י"ל בטחינה דדמי לטוחן וראיה לזה ממ"ש הרמ"א (סי' שכ"א ס"ח) ודוקא מלח הגס, אבל מלח הדק ונתבשל ונעשה פתיתין מותר לחתכו כמו דחותך הפת, הרי דהתיר רק מטעם אין טחינה אחר טחינה כמו דשרי פת מה"ט, והא מלח לא הוי גד"ק כדאמרינן בהדיא גבי מעמר... ומה דמותר לחתוך בשר מבושל דק דק, היינו בצירוף הסברה דאין טחינה באוכל וכנ"ל".

אך הגר"א בסי' שכא /ט הבין שיש להתיר מן הטעם שאינו גידולי קרקע בלבד, ולפיכך אין איסור לטחון דבר שאינו גידולי קרקע אף אם אינו ראוי לאכילה אלא מן הטעם של אטרוחי אוכלא או שווי אוכלא ולא מדין טוחן.

אולם החזון איש (סי' נז) הבין את דברי תרומת הדשן, שאינו מדבר על צירוף הקולא של שתי שיטות, אלא על צמצום המחלוקת בעניין טחינה באוכלים, וקביעה עקרונית שאין טחינה באוכלים שאינם גידולי קרקע. ולפי זה בדבר שאינו ראוי לאכילה יש בו טחינה אף על פי שאינו גידולי קרקע. כך כתב החזון איש:

"מש"כ בתה"ד דאין טחינה אלא בג"ק, אין כוונתו ממש כעין שאמרו בעימור ובדישה דהא כותש רגבים חייב משום טוחן... אלא כוונתו באוכלא דוקא וכעין שכתבו התוס' שאין טחינה באוכלין הנאכלין חיין, ואין צריכין הדקה (= חיתוך דק דק), כן יש לומר דאפילו אלו דפליגי בשאר ירקות מודים בבשר דכיון שהם אוכלין ואינן גי"ק אין עליהן שם טוחן".

ביאור הדברים לענ"ד: אם הדבר אינו ראוי לאכילה ועל ידי חיתוכו הדק היטב הוא נעשה ראוי לאכילה, יש בו טוחן, גם אם אינו גידולי קרקע, אבל אם ראוי לאכילה, בזה יש לחלק בין דבר שאינו גידולי קרקע, שאין בו טחינה לפי שהמעשה הזה אין בו חידוש כלל, מעיקרא אוכל והשתא אוכל, אבל אם הוא גידולי קרקע יש לומר שיש בו טחינה כי אדם זה שמחתכו רואה בזה כעין גמר הכשרתו של המוצר שגדל והוכשר על ידי הקרקע, ודו"ק.

בתרומת הדשן כתב שלעניין הגדרת אוכל או לא, יש לנו ללכת אחר רוב העולם, אם נחשב אצלם אוכל או לא, וז"ל:

"וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בבשר מבושל או צלי יהא אסור, הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס, לכך לא שייכי בהו טחינה, אפי' למי שאינו יכול ללעוס. אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם, ואע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות, לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו, ולכך אין להתיר".

כיו"ב כתבו האחרונים, במג"א ובמ"ב ס"ק לב, וז"ל:

"ואפילו מי שאינו יכול ללעסו מחמת שהוא קשה וע"י חתיכתו מתקנו לאכילה ג"כ שרי לחותכו דאזלינן בתר רובא דעלמא".

אמנם בסעיף יב שם כתב הרמ"א: "ה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים", וכתב המ"א (שם בס"ק יד) על זה, שהאיסור הוא רק לפני זקנים אבל לפני מי שיכול ללעוס בלא חיתוך מותר לחתוך, ואף במ"ב שם ס"ק לט משמע כן, וז"ל:

"שאין יכולין ללעסו אם לא יחתכנו דק דק ולא אזלינן בתר רובא דעלמא כדלעיל בס"ט לענין בשר צלי דכיון שהוא גידולי קרקע חמור יותר דעיקר טחינה בגידולי קרקע הוא"

ומשמע מדבריו שההבדל בין גידולי קרקע ללא גידולי קרקע הוא בשאלה אם אזלינן בתר רובא דעלמא או שיש להחמיר ולהתייחס לפי האדם שחותכים בשבילו. אולם, דבריו צ"ע, שהרי הוא עצמו בביאור הלכה השיג על המ"א וכתב לאסור לגמרי בגידולי קרקע אפילו לפני מי שיכול לאכלו כך, וז"ל:

"עיין במ"א שכתב דמשמע דלפני מי שיכול ללעסו כך שרי ולענ"ד אין דבריו מוכרחין דנקט לפני זקנים משום אורחא דמילתא שהם אינם יכולין לאכול אם לא יחתכום דק דק אבל לעולם בדבר שהוא משום גדולי קרקע שייך בו טחינה בכל גווני".

וצ"ל שלדעת המ"א אפשר לסמוך על היסוד של אין טחינה אלא בגידולי קרקע בצורה עצמאית, והוא הדין שיש לסמוך על הדין של אין טחינה באוכלין בצורה עצמאית, אלא שבזה יש חילוק שאם המדובר בדבר שאינו גידולי קרקע, הוא רק חומרא בעלמא לאסור כשאינו אוכל, לכן הולכים בו אחר רוב העולם, אבל בגידולי קרקע שההיתר שם הוא מפני שאין טחינה באוכלים, בזה יש לומר שצריך שייחשב אוכל לאדם המיוחד שבשבילו טוחנים.

אבל למעשה, נוקט המ"ב לחומרא ולא לסמוך על השיקולים הללו בצורה עצמאית אלא בצירוף שני גורמים, דהיינו, אין להתיר אלא כשמצטרפים אוכל בדבר שאינו גידולי קרקע, אבל גידולי קרקע יש לאסור אף באוכל גמור. ולדברי החזון איש שהבאנו למעלה ברור שאין להתיר לדעתו אלא בדברים שאינם גידולי קרקע בדבר שהוא אוכל, ומעיקר הדין ולא רק חומרא שלא לסמוך עליו אלא בצירוף.

ובמנחת חינוך מלאכת טוחן הוכיח ששיטת רש"י ורמב"ם היא שיש טחינה גם שלא בגידולי קרקע. הרמב"ם מחייב שף לשון מתכת, אע"פ שאינה גידולי קרקע, ורש"י מחייב טוחן בעפר גבי האי מאן דעביד חביתא, אך בנשמת אדם כתב שבזה אף תרומת הדשן מודה, שלא חידש דינו אלא בחיתוך דק ולא בטחינה. וביאור דבריו על פי מה שביארנו, שיש שני סוגי דמיון בטוחן, יש דמיון בפעולה של הריסוק והטחינה וזה שייך אף באוכלים, אבל בחיתוך דק הוא דווקא אם יוצר על ידי מעשהו וכשהוא אוכל אינו עושה כן. ועל פי החזון איש גם כן אין ראיה שלדבריו לא חידש תרומת הדשן את דבריו אלא באוכלים ולא בדברים שאינם אוכל שיש בהם טחינה אף שלא בגידולי קרקע.



[1] החזון איש סי' נז דקדק מלשון זו של הרשב"א שעיקר טוחן לדעתו מבוסס על צירוף שני גורמים, טחינה על ידי חיתוך דק דק היא רק על מנת לבשל, או לפחות בדבר שדרכו להתבשל, ודווקא לאחר זמן. אבל אם חותך דק דק לאכילה מיידית, יש להתיר כי זה לא על מנת לבשל. אבל לענ"ד נראה שאין כוונת הרשב"א לדרוש על מנת לבשל דווקא, וכוונתו היא רק לומר לנו שכיוון שדרכו של סילקא בבישול, ממילא אין זה לאלתר. והדבר היחד שקובע לדעתו הוא שאלת לאלתר.

[2] ועיין בביאור הגר"א סי' שכא שהביא ראיה לרשב"א מן המשנה קנה. שלא אסרה שחת וחרובים אלא משום אטרוחי באוכלא, ומשמע שאין שם בעיית טוחן משום שהוא לאלתר.

[3] כאמור למעלה, הקדשנו דיון נרחב לשאלה זו במלאכת דש, עיין שם.