זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע | 1

וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ לֵאמֹר:
קוּמִי וּלְכִי אתי (אַתְּ) וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי
כִּי קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.
וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים
וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.
וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים
וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ.
וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים, לֵאמֹר:
סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע.
וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת
וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ
וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע.
וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר לוֹ
וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר:
הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה
מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה. (ח',א-ו)

א. מבנה הסיפור וחשיבותה של מחציתו הראשונה

1. המיוחד בסיפורנו

סיפורנו נראה חריג בתוך מכלול הסיפורים אודות אלישע: אלישע אינו דמות ראשית בו, ואין מסופר בו על נס מנסיו. וכך שואל המלבי"ם בפתיחת פירושו לסיפורנו:

למה יספר המעשה הזה שהוא עניין פרטי (- נוגע לאנשים פרטיים ולא לכלל האומה) ואין שם לא נס ולא עניין כללי?

מדברי ר"י אברבנאל בפירושו לראש סיפורנו נשמע תשובה לשאלה זו:

סיפר זה הכתוב כאן להודיע… [כי] באמצעות אלישע נמשכה הטובה אליה, והיה תכלית הסיפור להודיע מעלת אלישע ונפלאותיו.

ואף המלבי"ם עונה תשובה דומה (בפירושו לפסוקים ד-ה):

יספר איך עמדה לה זכות אלישע, והזמין ה' שבאותו עת שבאה לפני המלך דרש המלך מגיחזי שיספר לו כל הגדולות שעשה אלישע… ובעת שסיפור לו מן המת שהחיה באה האישה, וגיחזי החזיק אמיתת דבריו במה שאמר "זאת האשה וזה בנה".

ובכן, סיפורנו אף הוא מנסיו של אלישע, אלא שהמופת בו מיוחד: הנס נעשה בלא נוכחות הנביא ובלא שהיה פעיל בו כלל. זכותו של הנביא היא שגרמה לַזימון המופלא - לכך שהאישה באה לצעוק אל המלך בדיוק ברגע שגיחזי סיפר למלך את סיפורה - סיפור החייאת בנה. הודות לזימון מופלא זה זכתה האישה בטיפול מיידי מטעמו של המלך, כמתואר בסיום סיפורנו.

מסקנת סיפורנו היא אפוא כי אלישע מחולל נסים, לא רק בעשיית מעשה או בדיבור פה. אף בלא אלו ובלא נוכחותו כלל (ואולי אף בלא ידיעתו) מתחוללים נסים לאנשים שהוא חפץ בטובתם.[1]

 

2. הקשיים בתפישה זו של הסיפור

תפיסה זו של סיפורנו אינה מספקת: כבר אמרנו בכמה מקומות בעיונינו לפרקי אלישע, כי נסיו של אלישע לא באו לעולם ולא סופרו במקרא רק כדי לעורר את התפעלותו של הקורא או כדי ללמד על כוחו של הנביא.[2] הנס שמחולל הנביא, לעולם מהווה פתרון לבעיה אנושית או דתית שקדמה לו, ובו עצמו מעוצב מסר דתי-מוסרי. על המעיין לחשוף מסר זה מתוך הסיפור באמצעות ניתוח מדוקדק שלו, כפי שנוכחנו בעיונינו לא אחת ולא שתיים.

אף העיון במבנה הסיפור מעורר קושי על התפיסה שהוצגה בסעיף הקודם. סיפורנו פותח במצג, הפורש לפנינו את הנסיבות למופת שהתרחש בהמשך הסיפור. מצג זה נפרש על פני פסוקים א-ג. עיקרו של הסיפור לפי זה הוא בפסוקים ד-ו. על פי התפיסה שהצגנו דבר זה מעורר קושי:[3] המצג תופס קרוב למחצית הסיפור כולו, והוא ארוך ומפורט בלא יחס לעיקרו של הסיפור. ניתן היה להשמיט ממנו פרטים על מנת לקצרו, בלא לפגוע בתפקידו כמכין את סיפור הנס עצמו. אין כל צורך בעירובו של אלישע במצג: די לנו בעובדת שיבתה של האישה לאחר שבע שנות רעב שבהן שהתה בארץ פלשתים.[4]

3. אחריותו של אלישע לבנה של השונמית

נראה אפוא שהמצג בסיפורנו אינו רק מבוא טכני, המציג עובדות רקע נחוצות להבנת עיקרו של הסיפור, אלא בו עצמו מעוצב מסר ובו עצמו מתחיל הסיפור. ובכן, מהו הדבר?

נראה שכבר במצג נבחנת מערכת היחסים בין אלישע לאישה השונמית ולבנה, אותה מערכת יחסים מורכבת שנידונה בעיונינו לסיפור השונמית בפרק ד'.[5] בעיון ו שם הסברנו את משבר מותו של בן השונמית ואת כישלונו הנבואי המתמשך של אלישע באותו סיפור[6] גם בניתוקו של אלישע מבית השונמית ובהתעלמותו מקיומו של הבן שנולד בגזרתו ומגורלו.

אלישע הצליח בהחייאתו של בן זה רק בעקבות מעשה שיש בו העברת רוח-חיים מגופו של הנביא אל גופו של הילד. המשמעות הסמלית של דבר זה היא שהצלחתו בהחייאת הבן תלויה בנטילת אחריות לחייו ולגורלו של הילד. מעתה נוצר קשר של קיימא בין הנביא לבין בנה של השונמית (ראה עיון ו14 שם).

סיפורנו הוא אמנם סיפור עצמאי, אך הוא נסמך אל עלילת סיפור השונמית: הוא מאשר ומדגים את הביטוי הממשי לאחריות שנטל אלישע על עצמו לחיי בנה של השונמית בעת שהחיה אותו. אמנם בן זה אינו דמות פעילה כלל בסיפורנו[7] (וכך הדבר גם בסיפור השונמית), ורק אמו היא אחת הדמויות הפעילות בסיפור, ובכל זאת, עיון בסגנונו של הסיפור ובתוכנו יגלה שהבן הוא עיקר בו.

ארבע פעמים חוזר בסיפורנו הקצר צירוף מילים דומה, ובכך נרמז לנו כי זהו ביטוי מרכזי בסיפור:

1. אשר החיה את בנה (א)
2. אשר החיה את המת
3. אשר החיה את בנה
4. בנה אשר החיה אלישע (ה)

'החייאת המת' - בנה של השונמית, הוא הנס הגדול שעליו סיפר גיחזי למלך וסיפורו הוא שגלגל את האירועים לסיומם המוצלח - לכך שהמלך דאג מיד לשונמית.

שלוש הופעותיו של צירוף המילים בפסוק ה אינן מעוררות כל קושי: תחילה סיפר גיחזי למלך "את אשר החיה את המת". אין הוא משתמש במילה 'בן' שהרי המלך אינו מכיר את השונמית ולא את בנה. אחר כך מופיע צירוף המילים בלשון הכתוב, בתיאור הופעת "האשה אשר החיה את בנה" הצועקת אל המלך. בשלישית מופיע הצירוף שוב בפי גיחזי, בשינוי קל המתחייב מן ההופעה הפיזית של הבן לצד אמו "זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע".

אולם הופעתו הראשונה של צירוף מילים זה בפסוק א מעוררת תמיהה:

וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ לֵאמֹר…

מדוע מתאר הכתוב את האישה בדרך זו, והרי עניין החייאת הבן אינו משמעותי בשלב הזה של הסיפור. לכאורה די היה לתארה במילים 'האשה השונמית'?[8]

נראה כי פנייתו של אלישע לשונמית נועדה בראש ובראשונה כדי לדאוג לקיומו של בנה אשר החיה, ועל כן האישה מתוארת כאמו של בנה.[9]

4. אלישע משיב לשונמית על טובתה עמו

מובן הדבר כי בדבריו של אלישע מובעת דאגה גם לשונמית עצמה, ומבחינה זו משיב אלישע על טובתה עמו מידה כנגד מידה: כשם שזו דאגה לקיומו של אלישע ולמאכלו בעת שהיה מגיע בנדודיו לשונם, דואג עתה אלישע לקיומה של השונמית בעת רעב.

אלא שיש כאן היפוך מסוים: דאגתה של השונמית לקיומו של אלישע, כרוכה הייתה בהענקת מקום יציב לנביא הנודד - עליית קיר ובה מיטה שולחן ומנורה. בשהייתו בעלייה זו נפסקו נדודיו לזמן קצר. אלישע, לעומת זאת, קורא לאישה דווקא ליטול את מקל הנדודים: "קומי ולכי… וגורי באשר תגורי".

היפוך זה נובע מן הנסיבות השונות בשני הסיפורים: בעת שהיה שָבָע בעולם והשונמית הייתה בעלת בית עשירה ("אשה גדולה"), היא 'החזיקה' באלישע לאכול לחם ודאגה ליציבותו הזמנית בעת נדודיו; אולם בעת רעב בעולם, דואג אלישע לקיומה של השונמית דווקא בהוראה לנדוד, כהוראת רבותינו (בבא קמא ס ע"ב): "רעב בעיר - פזר רגליך".

גלגל סובב בעולם: יש שגמילות חסד מתקיימת בנתינת קורת גג להלך עייף, ויש שגמילות חסד מתקיימת דווקא בשילוח אדם מביתו לנכר, הכול בהתאם לנסיבות.

נמצא אפוא כי לחלקו הראשון של סיפורנו בפסוקים א-ג ישנה חשיבות עצמאית, מעבר להיותו מצג המכין את ההמשך. בחלק זה של הסיפור בא תיאור נאמנותו של אלישע למחויבותו כלפי האישה שהיטיבה עמו בעת היותה אישה גדולה בשונם, ובייחוד למחויבותו כלפי הבן, שנולד בגזרתו ושאותו החיה תוך נטילת אחריות עליו.

5. השונמית עומדת בניסיון

בדברינו בשני הסעיפים הקודמים עדיין לא מיצינו את משמעותו של החלק הראשון של סיפורנו.

הדברים שאמר אלישע לשונמית בפסוק א אינם רק בגדר עצה. יש לראות בהם הוראה של נביא, ולכן יש לראות בהם ניסיון לשונמית.

כשנזכור את האישה הגדולה הזאת בשלוותה, בעת שישבה בביתה העשיר, על נחלת בעלה הרחבה, כשחייה מוגנים ויציבים - "בתוך עמי אנכי ישבת" - נבין את המבחן שעמדה בו האישה בעקבות דברי אלישע.

זמן עבר מאז אותה הוויה מאושרת, ועתה פוקד עליה הנביא לזנוח את ביתה ואת נחלתה לתקופה ארוכה של שבע שנים; הוא משלחה אל הבלתי נודע, ואף כתובת אין בפיו להציע לה - "וגורי באשר תגורי".

מדוע מצווה עליה הנביא זאת? הוא אומר לה מפורשות: "כי קרא ה' לרעב…". אולם שיקולים כבדי משקל עומדים כנגד עצתו - הוראתו של הנביא: ראשית, עזיבת הבית והשדה בשונם למשך תקופה כה ארוכה תביא מן הסתם להשתלטות גזלנים על הרכוש המיועד לבנה היחיד, על נחלת אבותיו (וכך הרי קרה בפועל). ומי יודע אם תצליח להוציא רכוש זה מידי הגזלנים בבוא היום שבו תשוב לעירה.[10]

שנית, מי יודע מה הגורל המזומן לה ולבנה בנכר? ממה תתפרנס שם? ומי יודע אם הרעב לא יגיע גם לשם? האם לא עדיף להישאר בקרב בני עמך ובני עירך, ולהיחשב בין עניי העיר שהם קודמים לעניי עיר אחרת?

ושלישית, רעב של שבע שנים הוא דבר נדיר.[11] ואולי יהיה קצר יותר וניתן יהיה לעמוד בו.

אולם צו הנביא חזק על האישה. והנביא תובע ממנה לצאת לנכר, לא רק לשם הצלת עצמה, אלא מחמת האחריות שיש לה כלפי בנה אשר זכתה בו בנס כפול. הנביא "אשר החיה את בנה" תובע ממנה לדאוג לקיומו של הבן הזה ולעשות כפי שציווה עליה למען הבטח את קיומו בשנות הרעב הצפויות.

והנה, זו שאמרה "בתוך עמי אנכי ישבת", נוטלת את מקל הנדודים ועוברת עם 'ביתה' לנכר, מתוך אמונה מלאה בדברו של הנביא, ומתוך קבלה מודעת של כל הסיכונים והקשיים הכרוכים במילוי הוראתו.[12]

בפעולתה זו היא מקיימת את מה שמשתמע (באופן סמלי) מן הצו של הנביא בעת שמסר לה את בנה החי (ד', לו-לז) "ויאמר: שאי בנך… ותשא את בנה ותצא".[13]

עתה ניתן להבין את החשיבות הרבה שיש בפירוט מעשיה של האישה בסיפורנו - מטרת הפירוט היא להראות שהם בהתאמה גמורה לצו הנביא (בפירוט זה התקשינו במחצית השנייה של הערה 4):

חזרה זו אינה אריכות שניתן לוותר עליה, אלא היא מעיקר כוונתו של הסיפור: הנביא העמיד את האישה בניסיון, וזו עמדה בו בהצלחה מלאה.[14]

6. נס מנסיו של אלישע

בהתאמה שבין הצו לביצועו נרמז דבר נוסף: האישה אמנם ישבה בארץ פלשתים שבע שנים, משום שהרעב אכן נמשך שבע שנים.[15] נמצא כי בדבריו לאישה הודיע לה אלישע על בואו של רעב עתידי, ואף קצב במדויק את מִשכו. כל דבריו נתבררו כנכונים, לא נפל מהם דבר!

אף עצתו לאישה נתברר כצודקת, והאישה שבה עם בנה מן הנכר כשהם חיים וקיימים, אף אם עברו עליהם בינתיים שנים קשות.

בזאת רשאים אנו לראות בפסוקים א-ג תיאורו של נס נוסף במסגרת סיפורי הנס שחולל אלישע. נס זה אינו שונה מכמה נסים אחרים של אלישע הקשורים בהגדת העתיד הקרוב: ההודעה על בוא מים רבים בנחל בארץ אדום ועל נתינת מואב ביד ישראל (פרק ג'); הצלת שומרון מן הרעב "כעת מחר" (פרק ז'). ההבדל בין דוגמאות אלו לבין סיפורנו הוא שבהן הודעת העתיד נוגעת לכלל, ואילו בסיפורנו היא נוגעת לאם ולבנה הזקוקים להדרכה ולהגנה מיוחדות.[16] דבר זה מאפיין אף את נסיו האחרים של אלישע, שיש מהם שחוללם לעם ישראל כולו ויש מהם שחוללם ליחיד נזקק.[17]

7. מבנה הסיפור

מצאנו אפוא בפסוקים א-ג משמעויות אחדות המצדיקות את ראייתם של פסוקים אלו כסיפור בעל חשיבות עצמית:

· זהו סיפור על דאגתו של אלישע לאלמנה ולבנה לשם הצלתם מהרעב.

· בסיפור זה משלם אלישע טובה לאישה שהיטיבה עמו בעבר.

· אלישע מממש בסיפורנו את אחריותו לגורל בן השונמית, שעליו פרש את חסותו בעת שהחיה אותו.

· זהו סיפור על הישמעות לצו של הנביא: הנביא העמיד אישה בניסיון והיא עמדה בו מתוך אמונה באמיתת דבריו.

· זהו סיפור נס מנסיו של אלישע: הוא צופה את פני העתיד מכאן ועד לאחר שבע שנים, ודבריו מתקיימים במלואם.

נמצא שמה שכינינו בתחילת עיון זה בשם 'מצג' הוא באמת המחצית הראשונה של סיפור מורכב, ויש בה את כל הרכיבים שמצאנום בסיפורי נס קודמים של אלישע, ואף יותר מכך: יש בה המשכיות והעמקה של עלילה קודמת - של הסיפור על אלישע והאישה השונמית.

לו הייתה מחצית זו של הסיפור מסתיימת באמצע פס' ג - "ויהי מקצה שבע שנים, ותשב האשה מארץ פלשתים" - היינו רואים בפסוקים אלו יחידה עצמאית - סיפור נוסף בשרשרת סיפורי הנס של אלישע, בייחוד אלו שבהם הוא מסייע למקופחים ולחלשים.

אלא שמחצית זו אינה מסתיימת בשיבת השונמית למקומה, סיום שהיה בבחינת 'סיום סגור', אלא ב'סיום פתוח', המעורר מתיחות ופותח בעיה חדשה:[18]

וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ.

ובכן, נסתיימו שנות הרעב, ולשונמית אין לאן לחזור! ודבר זה אמנם היה צפוי (ראה סעיף 4).

בעיה חדשה זו היא בעצם תולדת הוראתו של הנביא לשונמית ונכונותה לקיים את הוראתו. לא ניתן אפוא לפטור את אלישע מאחריות לקיומה של בעיה זו.

השאלה חמורה אף יותר: הייתכן שכתוצאה מעצתו-הוראתו של אלישע ניזוקו השונמית ובנה והם הפכו לפליטים בארצם?

בנקודה זאת מתחברת המחצית הראשונה של הסיפור אל המחצית השנייה שלו והופכת להיות לה 'מצג'.[19] מכאן ואילך מתחילה המחצית השנייה, ובה מסופר על נס נוסף שהתרחש בזכות אלישע (אך שלא בנוכחותו). נס זה נועד לפתור את מצוקתה החדשה של השונמית, ולהציל את דברו של הנביא מהיותו דבר המביא תקלה למוטביו.

תיאור זה של סיפורנו מתבטא גם במבנהו, שעד עתה לא עמדנו עליו במדויק. הסיפור המקראי נחלק בדרך כלל לשתי מחציות שוות פחות או יותר באורכן. לעתים בין שתי המחציות מצוי חלק עצמאי במידת מה של הסיפור, שאינו שייך לא למחצית הראשונה ולא לשנייה, אלא הוא מסקנת המחצית הראשונה ומהווה נקודת מוצא לשנייה. אנו מכנים חלק כזה 'ציר מרכזי' של הסיפור, בשל חשיבותו הרבה בסיפור השלם.[20]

לעתים (די נדירות, יש לומר) מצוי אותו חלק שאינו שייך לא למחצית הראשונה ולא לשנייה (או ההפך: השייך לשתי מחציותיו של הסיפור באותה מידה) לא במרכז הסיפור, אלא בסיומו. בדרך כלל הסיבה לכך היא כרונולוגית: האירוע שאליו חותר הסיפור השלם, על שתי מחציותיו, אירע אחר זמנן של שתי המחציות הללו, ועל כן מקומו בהכרח בחתימת הסיפור.[21]

סיפורנו הוא אחד מאותם סיפורים שתיארנו באחרונה: הוא בנוי משתי מחציות שוות באורכן - 56 מילים בראשונה ו- 55 מילים בשנייה - ובסיומו מצויה חתימה בת 21 מילים. חתימה זו היא מסקנתם המשותפת של שתי המחציות גם יחד. להלן מובא סיפורנו בדרך המבליטה את מבנהו:

הזיקה בין חתימת הסיפור לבין מחציתו הראשונה גלויה לעין: באופן תיאורטי ניתן לקרוא ברצף את שני החלקים הללו של הסיפור בלא לחוש שחסר דבר מה: האישה צעקה אל המלך (- סיום המחצית הראשונה), והמלך נענה לה ושלח שליח להשיב לה את נחלתה הגזולה (- חתימת הסיפור).

אפס, קריאה מעין זו היא תיאורטית בלבד. נראה שבאמת לא היה לאישה סיכוי להיענות כה מהירה וכה מושלמת של המלך, הכוללת לא רק את ביתה ואת שדה שעליהם באה לצעוק, אלא גם "את כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה".

מה שהביא להיענות נפלאה זו של המלך (הכוללת גם מינוי מיידי של איש מטעמו שיממש את דברי המלך) הוא המתואר במחצית השנייה של הסיפור - הזימון של סיפור נפלאות אלישע ביחד עם הופעת האישה שעל החייאת בנה סיפר גיחזי זה עתה. המלך שואל לאישה והיא מספרת לו בעצמה את מה ששמע קודם מפי גיחזי. רק עתה בָּשֵל המצב להופעת הוראתו של המלך בחתימת הסיפור.

נמצא כי חתימת הסיפור היא אמנם ההמשך הטכני של מחצית א, אך מבחינה מהותית היא מהווה תוצאת המסופר במחצית השנייה.

8. "מה יתאונן אדם חי" (איכה ג', לט)

בטרם נעבור לעיון הבא העוסק במחצית השנייה של סיפורנו, עלינו להעיר הערה נוספת למחצית הראשונה שלו:

כיוון שהתקלה שאירעה לאישה - תפיסת ביתה ושדה בידי זרים - היא תולדת מילוי הוראתו של הנביא, מדוע לא הלכה השונמית לצעוק אל הנביא, כשם שעשתה אישה אלמנה אחרת שנעשה לה עוול (ד', א)?[22]

שאלה זו אינה קשה כל כך: הבעיה שעליה באה לצעוק השונמית היא בתחום סמכותו של המלך, והוא - ולא הנביא - עשוי לפתור אותה בצורה נאותה, שהרי למלך ישנם אמצעים לכך.[23]

אולם תשובה זו אינה מספקת: הרי כבר אמרנו בסעיף הקודם כי לא היה כל בטחון שהמלך יפתור את הבעיה שעליה צעקה השונמית פתרון כה מהיר וכה מושלם. מעתה, כיוון שהנביא אחראי במידת מה לקיומה של הבעיה, מדוע אין השונמית פונה אליו ומבקשת שישתדל הוא בפני המלך?

התשובה המשוערת על כך מעידה על צדקתה הגדולה של השונמית: אין היא סבורה כי הנביא חייב לה דבר מה עד שתפנה אליו בתביעה. די לה שחייה וחיי בנה ניצלו ברעב בזכות הנחייתו, ומה תלין עליו על קיומן של בעיות שהיו צפויות מראש?

לפיכך היא אינה מרהיבה עוז בנפשה לערב את הנביא בצרתה, והיא פונה ישירות אל המלך, אף שאין בטחון בהיענותו לה.

הוא שדרשו רבותינו את הפסוק באיכה ג', לט (קידושין פ ע"ב):

"מה יתאונן אדם חי" - דיו חיים שנתתי לו.

כך מבחינתה של האישה. אולם מבחינתו של מי ששלח את אלישע להיות נביא בישראל, יש הכרח להיחלץ לעזרתה של האישה מיד עושקיה ולהצלת דברו של הנביא מן התקלה שהביא על אישה זו.

לשם כך באה המחצית השנייה של סיפורנו.