שיעור 54: מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) חלק י'

  • הרב אלחנן סמט

י. נבואתו השנייה של מיכיהו בן ימלה (המשך)

 

 

 

6. הזיקה בין המעמד הארצי בשער שומרון למעמד השמיימי שמתאר מיכיהו

 

בסעיף 3 בעיוננו הבאנו את פירושם של ריה"ל, רד"ק ור"י אברבנאל כי החזיון השמיימי שתיאר מיכיהו בנבואתו השנייה אינו אלא 'משל' – יצירתו העצמאית של מיכיהו, ולא ביטוי להתגלות נבואית שחווה. בהמשך העיון טענו כי הן תוכן תיאורו של מיכיהו והן סגנון דבריו מובילים למסקנה זו. בסעיף זה נעיין בתיאורו של מיכיהו על רקע האירועים שקדמו לו, ונטען כי אף ההקשר שבו נושא מיכיהו את דבריו מלמד כך.

 

כמה חוקרים בני זמננו עמדו על הזיקה הספרותית הבולטת בין תיאור המעמד השמיימי בדברי מיכיהו לבין המעמד הארצי המתואר בפסוקים י–יב, קודם לבואו של מיכיהו אל שער שומרון. כותב על כך י"א זליגמן:[1]

 

מאלף ביותר הוא התיאור של מיכיהו בן ימלה בהופיעו לפני אחאב ויהושפט נוכח מאות נביאי החצר. המלכים – כך אנו קוראים בסיפור הנידון – "יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן, וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם" (פסוק י). והרי מיכיהו בן ימלה אומר בהינבאו: "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ...וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה" (יט–כ). הרושם המתקבל הוא כאילו באמת מראות הא-לוהים מהווים בבואה-של-מעלה ממה שמתרחש למטה.

 

השתקפות זו ניתנת להצגה בטבלה הבאה:

 

המעמד הארצי

המעמד השמיימי

וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט... יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ

מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן

רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ

 

וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם. (י)

וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. (יט)

וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל? (ו)

וַיֹּאמֶר ה':

מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד?

וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר:

עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ

וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. (כ)

וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר:

כֹּה אָמַר ה', בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם (יא).

וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ (כא)

 

 

 

החוקרים שציינו הקבלה זו לא הזכירו את ר"י אברבנאל בפירושו לדברי מיכיהו במקומנו שקדם להם:

 

"רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ" – עניין זה המאמר הוא משל. כי לפי שהיה אחאב שם יושב על כסאו כמלך בגדוד, והנביאים עומדים עליו, ואלה אומרים "עֲלֵה וְהַצְלַח" ומיכיהו אומר בהפך, אמר אליו מיכה: מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא (-מלכות שמים היא כעין מלכות הארץ).[2] אל תחשוב שלהיותך מלובש בגדים יושב על כסא רם ונישא, והנביאים האלה סביבך עומדים עליך, אֶבהל ואשתומם. כי 'גבוה מעל גבוה שומר',[3] ויש מלך אחר, עליון למלכי ארץ, הוא ישפוט עליך כרצונו וכפי מעשיך, לא משנאתי. שאני "רָאִיתִי אֶת ה'", שהוא מלך מלכי המלכים, 'ישב על כסא מלכותו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו'. ואמרו במדרש (תנחומא בובר וירא עמוד מט[4]): "וכי יש שמאל למעלה?[5] והא כתיב 'יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' [תִּרְעַץ אוֹיֵב]', (שמות ט"ו, ו – ומשמע שלפני ה' יש רק 'ימין'). אלא אלו מטין לכף חובה (– לשמאל) ואלו מטין לכף זכות (– לימין). וכשם שהשואל שואל למטה כך השואל שואל למעלה,[6] שנאמר: 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִתְגָמָא, וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' (דניאל ד', יד).[7]

 

והכוונה, שראה שהשם יתברך היה עומד לדין על עניין אחאב, וכל צבא השמיים עומדים לפניו, מהם היו מלמדים זכות עליו ומהם היו מלמדים חובה עליו, הכל כפי מעשיו...

 

לדעת ר"י אברבנאל, המעמד השמיימי שמתאר מיכיהו בא כניגוד למעמד הארצי שהתרחש בשער שומרון: "אל תחשוב שלהיותך מלובש בגדים יושב על כסא רם ונשא והנביאים האלה סביבך, אבהל...יש מלך אחר...הוא ישפוט עליך כרצונו וכפי מעשיך". ההשתקפות של 'מלכותא דארעא' היא אפוא כתמונת ראי הפוכה למתרחש ב'מלכותא דשמיא'. אחאב יושב 'כמלך בגדוד' להחליט לאחר התייעצות עם נביאיו מה יעשה – אם יֵצא למלחמה אם לאו. אולם באמת אין כל ערך להחלטותיו של אחאב; גבוה מעל גבוה ה' יושב בבית דינו לדון את אחאב – ומחליט מה יהא דינו במלחמה זו. זה כנגד זה מתייצבים מלך בשר ודם גאה, הטועה לחשוב שגורלו בידיו, ומלך מלכי המלכים השופט את המלך האנושי והוא הקובע באמת את גורלו.

 

אולם נראה כי ניתן לבאר את היחס בין שני המעמדים בדרך שונה, וכמעט הפוכה, מזו של ר"י אברבנאל. כוונת מיכיהו היא דווקא להקביל בין שני המעמדים ולהשוות ביניהם, ובכך להעניק למעמד הארצי בשער שומרון חשיבות רבה מאוד! מעמד זה, טוען מיכיהו, מהווה השתקפות (שלא מדעת המשתתפים בו) של מה שהתרחש קודם לכן בשמיים.[8] במעמד השמיימי נתונה תשומת הלב של ה' ושל פמלייתו לאחאב, והוא הנידון בו, ואף במעמד הארצי אחאב מצוי במרכז: הוא יושב על כיסא מלכותו לבוש בגדי מלכות, ומוקף באנשיו. אחאב שואל את העומדים עליו מה לעשות, כשם שה' מתייעץ עם צבא השמים בדבר גורלו של אחאב. צבא השמים, הנותן עצות לה' כיצד להכשיל את אחאב, משתקף במעמד הארצי בחבורת ארבע מאות הנביאים המתנבאים לפני אחאב ומפתים אותו לעלות למלחמה ברמות גלעד. מה שמתרחש על הארץ הוא אם כן התרגום המעשי בעולם התחתון של מה שנעשה קודם לכן בעולם העליון.

 

מהי אפוא המקבילה הארצית ל"רוח" היוצא מתוך כלל צבא השמים, ואשר עצתו מתקבלת בישיבה השמיימית?

 

כך כותב פרופסור מאיר ויס ז"ל, במאמרו 'הסיפור על ראשיתו של איוב':[9]

 

הצביעו על כך שהמעמד של מעלה בסיפורו של מיכיהו מתואר כבבואה של המתרחש למטה.[10] ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים עומד לפניו, כנגד שני המלכים היושבים איש על כיסאו בגורן פתח שער שומרון, וקהל הנביאים עומדים ומתנבאים לפניהם. ו'הרוח' היוצא מכלל 'צבא השמים' (פסוק כא) הוא כנגד צדקיה בן כנענה מציבור הנביאים (פסוק יא).

 

הקבלות אלו מגלות את כוונתו של מיכיהו בן ימלה להמחיש בדרך אירונית, שאכן צדקיה בן כנענה בשם ה' מדבר, והוא רוח השקר המפתה.[11]

 

הקבלה זו שמציין ויס בין צדקיה לרוח השקר היא בעלת חשיבות רבה להבנת המשך הסיפור. מתגובתו של צדקיה בן כנענה על נאומו זה של מיכיהו נראה שצדקיה עצמו הבין כך את כוונת מיכיהו, ועל כך נעמוד בעיון הבא (להלן עמ' 7).

 

ההקבלה ההדוקה בין המעמד הארצי למעמד השמיימי מחזקת את הטענה שתיאורו של מיכיהו את המעמד בשמיים הוא יצירתו העצמית בת הרגע הזה: בראותו את המעמד החגיגי בשער שומרון, עלה על דעתו "להמחיש בדרך אירונית" (כדברי ויס) את הרעיון, שצדקיה וארבע מאות הנביאים הם חלק מתכנית ההשגחה, וכי הם ממלאים שליחות א-לוהית לפתות את אחאב לצאת למלחמה, כדי שימות בה. מיכיהו בנאומו מעצב את התמונה השמיימית על פי התמונה הארצית הניצבת ברגע זה למולו. אלא שהוא טוען לקיומה של תלות הפוכה בין שתי התמונות: הוא מעוניין ליצור בקרב שומעיו את הרושם שהתמונה הארצית שהם נוטלים בה חלק היא התולדה וההשתקפות של התמונה השמיימית (ראה הערה 8).

 

יש לשים לב לכך שתיאורו של מיכיהו על המתרחש בשמים נאמר ממש בתוך המעמד המקביל בשער שומרון. ההקבלה הספרותית שערכנו בין שתי הסיטואציות הללו בסיפור, נעשתה במציאות על ידי הנוכחים בשעת נאומו של מיכיהו: הם שומעים את דברי מיכיהו, ורואים לנגד עיניהם את המעמד המקביל שהוליד את ה'משל' של מיכיהו – ומקשרים בין שתי הסיטואציות. הנבונים מבין שומעיו ודאי עמדו על כך שהתמונה שהוא מתאר אינה נבואה ממשית אלא היא פרי יצירתו העכשווית הרומזת למעמד שהם נוכחים בו. אלה הושפעו מהאפקט המתוחכם של דבריו, שעליו נרחיב את הדיבור בסעיף הבא.

 

7. האפקט של משל מיכיהו על שומעיו

 

מה תכליתו של תיאור המעמד השמיימי הדמיוני זה שמיכיהו מתאר ב'מאמר מוסגר' בנאומו? מה חפץ מיכיהו להשיג בתכסיס הרטורי המיוחד שבו הוא נוקט?

 

כבר ביארנו (בעיון ז5), כי בפני מיכיהו עמדו שני קשיים גדולים שעמם היה עליו להתמודד בניסיונו לשכנע את אחאב להימנע מן היציאה למלחמה:

 

הקושי הראשון העומד לפני מיכיהו הוא נבואתם של ארבע מאות נביאי השקר ושל צדקיה בן כנענה שקדמה לבואו. נביאי השקר הוכרו בעיני אחאב ובעיני ישראל כנביאים 'טובים', דבריהם שופעים תקווה ואופטימיות, והם מתאמצים לחזק את האינטרס הלאומי (בהשבת רמות גלעד לישראל) ואת מורל הלוחמים. מיכיהו לעומתם מצטייר בעיני אחאב ובעיני רבים בישראל כנביא המנבא 'רע' – פסימיסט הנוטר איבה למלך וחפץ ברעתו. לבו של מי ילך אחר הנביא הזה, היחידי, ולא אחר הנביאים הרבים, המנעימים אוזני כל בנבואתם?

 

את מאבקו בארבע מאות נביאי השקר החל מיכיהו כבר בדבריו הראשונים לאחאב, בחקותו את דבריהם בלעג: "עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ!" (טו). וכבר ראינו (בעיון ח6 ובראש עיון ט) את היתרונות שמיכיהו זכה בהם בעקבות פתיחה זו של דבריו לאחאב, כשזה הודה במשתמע בעליונותו כנביא אמת: "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'" (טז).

 

הקושי השני הוא אישיותו של אחאב ויחסו אל הנבואה ואל הנביאים, יחס התלוי בתמיכתם או בהתנגדותם של הללו למהלכיו. אחאב כבר הצהיר על שנאתו למיכיהו בשל ביקורתו של זה עליו.

 

על קושי אחרון זה ניסה מיכיהו להתגבר בנבואתו הקודמת "רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵלנְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (יז). נבואתו זו של מיכיהו מעוצבת כנבואה שאינה מכוונת ישירות כנגד אחאב אישית (כפי שהסברנו בעיון ט). אך הניסוח העדין והמתחשב של מיכיהו לא השיג את מטרתו. אחאב טפל על מיכיהו שוב את ה'אשמה': "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" (יח), ושוב סימנו כאויבו האישי.

 

זאת יכול היה אחאב לעשות, משום שלצידו עומדים ארבע מאות הנביאים 'שלו', וצדקיה בראשם, ומוכיחים שישנם גם 'נביאים אחרים' המנבאים על אחאב 'טוב ולא רע'. במצב הקיים, כדי לנסות לשכנע את אחאב שלא לצאת למלחמה, על מיכיהו לבטל את השפעתם של נביאי השקר. מיכיהו מבין שבאמצעות התנגדות חזיתית לדבריהם ובאמירת דברים הפוכים מדבריהם – לא יצליח לגבור עליהם. במאבק כזה לא ישכנע מיכיהו את השומעים, הן מחמת תוכן דבריו 'השלילי' והן מחמת שהוא יחיד מול רבים. בדרך של ויכוח מעין זה עלול מיכיהו דווקא להגביר את ההתנגדות כלפיו (וראה עיון ט2).

 

במונחים של הלכות עדות, אפשר להגדיר ויכוח חזיתי עם דברי נביאי השקר, כ'הכחשה'. 'עדים מכחישים' מתנגדים לגופה של עדות קודמיהם, לתוכנה של עדות זו, והתוצאה היא – תיקו: בית הדין נותרים בספק למי עליהם להאמין. על כן מיכיהו הולך בדרך אחרת: הוא חותר ל'הזמה' של נביאי השקר: לפסילתם כשקרנים – לא מחמת תוכן דבריהם, אלא מחמת ההקשר שבו הם פועלים. הוא ינסה לטעון שהשקר שלהם נובע מעצם מה שהם – שליחים בעל כורחם לפיתויו של אחאב. על טענת הזמה אין ניתן להתווכח.

 

לפיכך נוקט מיכיהו בתחבולה מחוכמת. פתגם אנגלי רווח אומר: "If you can't beat them, join them",[12] ובתרגום לעברית: אם אינך יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם. מיכיהו נהג ברוח פתגם זה, אך הפך את חלקו השני: כיוון שנוכח כי אין הוא יכול לנצח את נביאי השקר במאבק חזיתי מולם, צירף אותם בעל כורחם אליו: טענתו בנאומו היא כי גם נביאי השקר, כמוהו, פועלים בשליחותו של ה', וכי הם משמשים כלי ביד ה' למימוש תכניתו. גם לשקר יש תפקיד בשירות הא-ל, והללו כדוברי שקר – ממלאים תפקיד בתכנית העליונה של ההשגחה: תפקידם לפתות את אחאב לצאת למלחמה זו שתהפוך להזדמנות להיפרע ממנו על חטאיו ולהמיתו בה.

 

מיכיהו בנאומו מכניס את ארבע מאות נביאי אחאב תחת אותה ה"מטריה" שגם הוא עומד תחתיה, של מי שפועלים כשלוחי ה': מיכיהו פועל כשליח ה' ביודעין ומתוך קיום מצוות משלחו, ואילו נביאי השקר פועלים בשליחות ה' שלא ביודעין, ומתוך שעוברים על מצוות ה' (האוסרת נבואת שקר). שני סוגי השליחים הללו פועלים בשליחות הפוכה: תפקידו של מיכיהו הוא למנוע את היציאה של אחאב למלחמה ולהזהירו מפני מותו בה; תפקידם של נביאי השקר הוא לפתות את אחאב לצאת למלחמה זו, שבה ייענש על חטאיו וימות.

 

ושמא שליחותם של שני סוגי השליחים הללו אינה הפוכה: תפקיד אחד מוטל על שני סוגי השליחים של ה', והוא להעמיד את אחאב בפני הניסיון, האם יתפתה לחנפנים דוברי השקר שמעודדים אותו ללכת בשרירות לבו למלחמה שאינה מוצדקת, או שיכיר בנביא האמת, ישמע בקולו ויעלה על דרך התשובה. ההכרעה בין שתי האפשרויות הללו תחרוץ את גורלו.

 

זהו המסר שחפץ מיכיהו להעביר לשומעיו: על אחאב להבין כי עומדת בפניו הכרעה בין שתי דרכים. אין הוא מתווכח עם נביאי השקר. אדרבה, הוא מכיר בתפקידם החשוב בסיטואציה הנוכחית: הם משלימים את תפקידו שלו בהעמדת אחאב בניסיון בשליחות ה'. מיכיהו מציג לפני אחאב את התפקיד של כל צד.

 

בהצגה זו של הדברים מעקר מיכיהו כל ניסיון ויכוח בינו לבין נביאי השקר ומבטל את הערך של יתרונם עליו מחמת מספרם הרב ומחמת כוח השכנוע של נעימות דבריהם לאוזן. כל היתרונות הללו של נביאי השקר נכנסים עתה לחשבון ה'פיתוי', ומוסברים כניסיון שה' מעמיד בו את אחאב. כל יתרון של ארבע מאות הנביאים הללו נועד להעצים את כוח הפיתוי שלהם, אך שומר נפשו לא יתפתה לנביאי השקר מחמת יתרונות אלו.

 

תיאור מה שראה מיכיהו בשמים ומה ששמע שנאמר שם הוא אפוא אילוסטרציה אירונית לאידיאה כי אחאב עומד עתה בניסיון: אם תתפתה לנביאי השקר, אומר מיכיהו לאחאב, מותך יהא רצוי לה', אלא שאני בא להצילך, ועל כן אני חושף בפניך את "מזימת" הפיתוי ומציע לך דרך להימלט ממנו ולהציל את נפשך.

 

 

 

אין ספק שנאום זה של מיכיהו הוא השלב המתוחכם, החריף ורב התושיה ביותר במאמציו להניא את אחאב מלצאת למלחמה. בנאום זה מנהל מיכיהו מערכה דו-צדדית: מחד, יוצא כאן מיכיהו כנגד נביאי השקר, בכך שהוא מציגם כמי שבלא יודעין מפתים את אחאב ומנבאים לו מלבם נבואה מכשילה. מאידך, יוצא כאן מיכיהו כנגד האשמת אחאב אותו בכך שהוא דורש רעתו – ההיפך הוא הנכון, אומר מיכיהו, אני בא להציל אותך, אחאב, מהפיתוי של נביאי השקר, פיתוי שמטרתו להפילך.

 

8. נספח: בין מיכיהו לישעיהו

 

כמה חוקרים בני זמננו השוו את המראה המתואר בפי מיכיהו בפרקנו לזה שבפי ישעיהו בפרק ו':[13]

 

          נבואת מיכיהו

          ישעיהו ו'

יט      רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ

           וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו...

א        וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא...

ב         שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ...

 

 

כ         וַיֹּאמֶר ה':

          מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב...

כא      וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ 

ח        וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲ-דֹנָי אֹמֵר:

          אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ

           וָאֹמַר: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי

 

 

כב      ... אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו

           וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

ט        ... וַיֹּאמֶר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה,

          שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ.

          הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה... פֶּן... וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ.

 

 

 

הדמיון בין שני החזיונות ניכר הן בתיאור המראה של ה' ופמלייתו, והן בתפקיד המוטל על שלוחי ה' בשני המקומות: לעמעם את התבונה ואת יכולת הבחירה החופשית, כדי שהראויים לעונש אכן יקבלו את עונשם.

 

מובן שלצד קווי הדמיון קיימים גם הבדלים רבים בין שני המקומות.[14] לכל נבואה מטרה בפני עצמה, והיא המעצבת את פרטי החזון ואת תוצאתו בכל מקום.[15] אין בכוונתנו להיכנס לעומקה של השוואה זו, שהיא נושא למחקר רחב יריעה, אלא רק לעמוד על שני הבדלים בין שני המקומות, אשר קשורים לטענה העולה בעיוננו.

 

א. מהו תפקידו של הנביא בכל אחד משני המקומות הללו?

 

ישעיהו הוא שותף פעיל בחיזיון שהוא רואה, חיזיון שבו מוטלת עליו שליחותו. כבר בשלב תיאור המראה שראה הנביא, ועוד בטרם נכנס ישעיהו 'לפעול' בתוך התמונה, הוא מבטא את תחושותיו לגבי חוסר התאמתו לזכות במראה שראה:

 

           ה             וָאֹמַר: אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי...

 

כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי!

 

כתגובה על אמירתו זאת זוכה הנביא לטיהור על ידי מלאך (פסוקים ו–ז). לאחר מכן שומע הנביא את שאלת ה' "אֶת מִי אֶשְׁלַח", ומיד הוא מתנדב לשליחות "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי!" (פסוק ח). או אז מטיל עליו ה' את השליחות אל העם.

 

נמצא כי כל תפקידו של המראה שראה ישעיהו היה להכשירו לשליחות הניתנת לו.

 

מה התפקיד המיועד למיכיהו במסגרת המראה שראה? אין לו כל תפקיד! בניגוד לישעיהו, מיכיהו צופה פסיבי. המראה אינו נוגע אליו בשום צורה וגם אינו מעורר בו שום תגובה. על השאלה שהוא שומע "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב..." – אין הוא מגיב, ומי שהתנדב לשליחות ושנשלח בפועל לבצעה הוא הרוח. כל דבריו של מיכיהו הם דין וחשבון של צופה מן הצד, שאין לו כל חלק ותפקיד במה שראה.

 

אבחנה זו מחדדת את השאלה ששאלנו בסעיף 2: מי הטיל על מיכיהו, או מי התיר לו, לגלות את מה שראו עיניו במעמד השמיימי? הרי במעמד זה אין לו לנביא כל תפקיד! ממילא יש בהבחנה זו חיזוק לדברי הפרשנים שהבאנו בסעיף 3 (ריה"ל, רד"ק, רי"א), הטוענים כי מחזה זה לא התקיים כלל בנבואה, והוא פרי יצירתו של מיכיהו. דבר זה אין לאמרו כמובן על חזונו של ישעיהו, חזון המלווה בשליחות.

 

ב. "רָאִיתִי אֶת ה'" – "וָאֶרְאֶה אֶת ה'": מה בין מיכיהו לישעיהו?

 

האמנם צודקת ההבחנה שעשינו בסוף הסעיף הקודם בין דברי מיכיהו לחזון ישעיהו? וכי כאשר אומר ישעיהו דברים כה דומים לאלו של מיכיהו – "וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא..." – דבריו הם כפשוטם? והרי כבר עמדו בתלמוד על הסתירה בין פסוק זה לדברי ה' אל משה (שמות ל"ג, כ) "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", וענו על כך (יבמות מט ע"ב):

 

                כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה (רש"י: וסבורים לראות ולא ראו)

 

                משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה (רש"י: וידע שלא ראהו בפניו).

 

אם כן, לכאורה גם על דברי ישעיהו "וָאֶרְאֶה אֶת ה'..." יש לומר שהם דברי 'משל ומליצה', ומה בינם לבין דברי מיכיהו?

 

באמת, קיים הבדל גדול בין שתי הפרשנויות הללו – זו של חז"ל אודות דברי ישעיהו, וזו של פרשנינו הראשונים אודות דברי מיכיהו בן ימלה: את חזיונו של ישעיהו אמנם אין להבין פשוטו כמשמעו, אלא כרומז למדרגה עילאית של התגלות שהנביא זכה לה, עד שדימה "כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי!". אמנם נסתכל ישעיהו "באספקלריא שאינה מאירה" – אך בכל זאת "נסתכל", ותיאר לנו את חוויית ההתגלות שחווה באופן שיכול לסבר את אוזננו.

 

אולם מה שאומרים פרשנינו הראשונים על חזיונו של מיכיהו, שהוא דברי 'משל ומליצה', כוונתם "לא שראה מיכיהו דברים אלו ולא שמעם" – בשום אספקלריא שהיא. חיזיון זה הוא אך אמצעי ספרותי בדוי שנועד לעצב את הטיעון שבא הנביא להביע בסוף דבריו. תיאור החזון השמיימי של מיכיהו הוא אפוא אמצעי רטורי שבו משתמש הנביא לצורך הבהרת המסר שבפיו, ולא ביטוי להתגלות נבואית ספציפית.

 

 

 

 

 

יא. העימות בין צדקיה למיכיהו בעקבות נבואתו השנייה של מיכיהו

 

           כד           וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי

 

וַיֹּאמֶר: אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?

 

           כה           וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ: הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא

 

אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה.

 

1.       שאלת העיתוי של תגובת צדקיה

 

נבואתו האחרונה של מיכיהו הייתה הדיבור השלישי שהשמיע הלה באוזני אחאב מאז בואו לשער שומרון. לאחר כל דיבור שלו אנו שומעים את תגובת אחאב, אולם רק עתה, לאחר נבואתו האחרונה, אנו שומעים על תגובת צדקיה. תגובת צדקיה למיכיהו מורכבת מתגובה פיזית – "וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי" ותגובה מילולית: "וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?".

 

מדוע הגיב צדקיה על דברי מיכיהו דווקא עתה, לאחר נאומו הנבואי השני, ולא עשה כן לאחר נאומו הנבואי הראשון? הרי כבר בנאומו הנבואי הראשון סתר מיכיהו את דבריהם של צדקיה וחבריו, באומרו שתוצאת המלחמה תהא "כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה... יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם". צדקיה יכול היה כבר אז לטעון כנגד מיכיהו את טענתו "אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?" מדוע אפוא המתין בתגובתו עד עתה?

 

צדקיה בוודאי לא ציפה לנאום מסוג זה שנשא מיכיהו. סבור היה מן הסתם שמיכיהו יישא כנגדו נבואה הפוכה משלו, ואז יוכל לשמור על שלוות נפשו, שהרי לו ולחבריו יתרון על מיכיהו מכל בחינה שהיא: הם הרבים, ונבואתם אופטימית. לוּ כך היו פני הדברים, ייתכן שצדקיה לא היה מגיב כלל על דברי מיכיהו, כשם שלא הגיב על דבריו הראשונים.

 

אולם דבריו של מיכיהו בנבואתו השנייה הפתיעו את צדקיה ועוררו את חמתו. צדקיה אינו מסוגל להישאר אדיש מול האפקט של טיעונו של מיכיהו (כפי שתיארנו אותו בעיון הקודם). צדקיה הבין היטב את כוונת דבריו של מיכיהו בתיאור החזון השמיימי: הוא 'רוח השקר' הנשלחת להכשיל את אחאב. על כך התקומם מיד – כפי שנסביר להלן.

 

2. ההתפרצות האלימה

 

בעקבות התכסיס הרטורי של מיכיהו, מצא עצמו צדקיה למרבה הפתעתו בעמדה נחותה שקשה להגן עליה. צדקיה מבין את תפקידו במשל האירוני של מיכיהו: אם הוא 'רוח השקר' היוצאת מתוך 'צבא השמים', הרי שמיכיהו מאשימו כנביא שקר, המשמש ביד ה' ושלא-מדעתו כפתיון לאחאב לשם הענשתו. צדקיה מבין כי מיכיהו  "גייס" אותו ואת נבואתו למאמץ השכנוע שלו והשתמש בו כדי לנגחו. עלבונו האישי עתה וזעמו הגדול מובנים היטב. הרי מיכיהו שמט את מעמדו של צדקיה כנביא מתחרה ועקר את נבואתו! כעת לא יכול צדקיה לשתוק עוד. אולם מה יכול צדקיה לטעון לחיזוק עמדתו, הלוא לאחר החיזיון שתיאר מיכיהו, ככל שיוסיף לשכנע את אחאב כך יחזק את טיעונו של מיכיהו!

 

בעימות אנושי שבו נמנע הדיבור – מתפרצת האלימות. לפיכך מתפרצת עתה תגובת החֵמה של צדקיה:

 

                           וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי

 

הכאת צדקיה את מיכיהו ודאי לא פעלה לטובת המכה, אלא העידה על חולשת עמדתו, ועל חוסר האונים שלו להתמודד מול מיכיהו. מקובל לומר כי אדם נתקף ברוגז כאשר הוא יודע כי הצדק איננו אתו.

 

3. חולשת טיעונו של צדקיה

 

לו היה צדקיהו מצרף אל מעשה ההכאה איזה טיעון חדש ורב עצמה, אולי היה בכך כדי לכפר על מעשהו הנמהר. אולם צדקיה נוקט בטיעון עלוב תוך ניסיון להשתמש בנשקו של יריבו:

 

                           אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?[16]

 

כוונת שאלתו האירונית היא היפך משמעות המילים: 'הרוח' המדברת בי היא רוח ה', ואילו אתה, מיכיהו, מניין לך רוח ה'? והרי רוח ה' מפעמת בי בלבד, ומעולם לא עברה מאתי לדבר אותך! אם כן, כיצד העזת להתנבא? מניין נובעת 'נבואתך' שלך?

 

כמו מיכיהו, נוקט גם צדקיה באירוניה. המילה 'רוח' הופיעה במשלו של מיכיהו: "וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'...אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר...". אולם צדקיה טוען להגנתו: 'הרוח' המדברת בי היא רוח ה' (ולא רוח שקר), ואילו אתה, מיכיהו, מניין לך רוח ה'?

 

אלו הם דברי רהב בלתי מתקבלים על הדעת: מיכיהו, נביא ותיק הוא, ואינו זקוק לאישורו של צדקיהו. אף אחאב, פטרונו של צדקיה, הודה בעצמו בדבריו ליהושפט כי מיכיהו הוא נביא ה': "עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ" (ח).

 

אף השימוש באירוניה בדבריו של צדקיה אינו פועל לטובתו: האירוניה היא בדרך כלל נשקו של החלש; מי שיכול להרשות לעצמו להכות את יריבו על הלחי בלא חשש מתגובה, אינו זקוק לאירוניה, והיא גם אינה מסייעתו.

 

לסיכום ניתן לומר: תגובותיו של צדקיה במעשהו ובדיבורו אינן משכנעות. נדמה שהן דווקא חיזקו את מיכיהו כנביא אמת.

 

4. תשובת מיכיהו

 

תגובתו של מיכיהו למעשהו ולדיבורו של יריבו אופיינית לדרכו עד עתה: אין הוא מתפלמס חזיתית עם טענתו של צדקיה, ואינו מגן על עובדת היותו נביא ה'. כמו בנבואתו הקודמת, הוא מתאר מתוך ביטחון רב את העתיד להיות, את הפורענות המתרגשת על העם במלחמה העתידית. אך במקום לומר "רָאִיתִי" הוא אומר הפעם "הִנְּךָ רֹאֶה":

 

           כה           וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ: הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא

 

אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה.

 

פשוטם של דבריו כדברי המפרשים: "בַּיּוֹם הַהוּא" – יום הבריחה של ישראל מן המערכה ויום מותו של אחאב כפי שניבאתי, תיאלץ, צדקיה, להסתתר "חֶדֶר בְּחֶדֶר" מפני העונש הצפוי לך על דיבוריך המכשילים שאתה נושאם כעת. אז יתגלה לכול כי נביא שקר אתה, ובמקום הכבוד והעצמה שלהם אתה זוכה כעת, תסתתר בחדרי חדרים מחמת פחד ובושה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת 

 

 

 

[1] י"א זליגמן, 'לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופיה', בתוך 'ארץ ישראל' כרך ג תשי"ד, עמוד 127. המאמר התפרסם שנית בקובץ מאמריו 'מחקרים בספרות המקרא', ירושלים תשנ"ב, ושם בעמוד 175 מופיע הציטוט. בהערה 15 שם מציין זליגמן את א' גיום שפיתח הקבלה זו ועמד על פרטיה: A.Guillaume, Prophecy and Divination, London 1938.

[2] ר"י אברבנאל נטל כאן משפט מן התלמוד, ברכות נח ע"א: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", והפך אותו. בשני הביטויים הללו כאחד משתקפת אותה אמירה: גינוני המלכות בשמיים ובארץ דומים זה לזה.

[3] על פי קהלת ה', ז.

[4] המדרש המצוטט על ידי ר"י אברבנאל מופיע בכמה מקומות בספרי המדרש בגרסאות שונות. הנוסח הקרוב ביותר לציטוט בדבריו מצוי בתנחומא בובר, כפי שציינו למעלה. מקבילה קרובה מצויה בתנחומא שמות יח, אך זו אינה מתאימה לציטוט שמביא ר"י אברבנאל.

מדרש זה הוא מדרשו של רבי עקיבא, המתאר את הדין שעושה הקב"ה בעולמו ככזה הנעשה באותן פרוצדורות של בית דין אנושי. לשם אישור הטענה הזאת מובאים כמה פסוקים, וראש לכולם מובא התיאור של מיכיהו את ה' היושב עם פמלייתו (- בית הדין) לדון את דינו של אחאב. ממילא מתאים מדרש זה לטענת ר"י אברבנאל, שכוונת מיכיהו בתיאורו היא לכך שעל אחאב הוצא גזר דין של השופט העליון.

[5] המדרש שואל את שאלתנו כמובן על הפסוק בחזון מיכיהו "וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ". תשובת המדרש היא ש'צבא השמים' הם חברי בית הדין של מעלה, וימין ושמאל הם כינויים לטענות שמשמיעים ה'דיינים' לזכות הנידון בפניהם ולחובתו.

[6] המשמעות של משפט זה היא: כשם שהנִמלך נמלך בבית דין של מטה לקבל רשות לפעול, כך גם מלאכי שמים נמלכים בקב"ה כדי לקבל את רשותו ולפעול בארץ. וראה ראיית המדרש לכך בהערה הבאה.

[7] הפסוק בספר דניאל הוא חלק מפתרון חלומו של נבוכדנצר בפיו של דניאל. הלה מתאר בפני המלך את הגזרה שנגזרה עליו בשמים, ומוסיף שהדברים יתרחשו "בגזרת עירין (– מלאכים) פתגמא (– הדבר), ומאמר קדישין (– מלאכים) שאלתא", והמדרש מפרש את החלק השני של הפסוק: האירועים יתרחשו במאמר (– בגזרה) של מלאכים ש'שאלו' רשות מאת ה' לעשות את מעשיהם.

[8] דבר זה הפוך מטענתם של ר"י אברבנאל ושל י"א זליגמן: שניהם רואים במעמד השמיימי השתקפות של המעמד בארץ. אמנם כיוון שהתיאור של המעמד בשמים הוא יצירתו הספרותית של מיכיהו (ואינו חלק מנבואתו) הם כמובן צודקים: מיכיהו יוצר את התיאור הזה על פי מה שהוא רואה במעמד הארצי. אולם כוונת ההשוואה שעורך מיכיהו היא לטעון לקיומה של זיקה הפוכה: שהמתרחש בארץ הוא ההשתקפות של מה שהתרחש (כביכול) בשמים לפני כן.

[9] מאמר זה יצא לראשונה כחוברת בסדרת 'עיונים למדריך ולמורה', חוברת מ, ירושלים תשכ"ט, ובשנית בכרך מאמריו של ויס 'מקראות ככוונתם' ירושלים תשמ"ח. הציטוט המובא למעלה מופיע בספר זה בעמוד 351. במאמר זה (בעמודים 350–352) משווה ויס את תיאור הישיבה השמיימית על אודות איוב (א', ו–יב) לתיאור הישיבה השמיימית בנאום מיכיהו.

[10] בהערה מפנה ויס לדבריו של זליגמן שהובאו בראש סעיף זה.

[11] במשפט האחרון מביע ויס עמדה דומה לזו שאנו מבטאים בעיוננו: ראשית, תיאורו של מיכיהו את המעמד השמיימי אינו אלא המחשה בדרך אירונית של הרעיון הנבואי שאותו הוא רוצה להביע. שנית, על פי דרך ההמחשה שבה נוקט מיכיהו, צדקיהו מהווה השתקפות של 'הרוח', ולא ההפך.

 

[12] פתגם זה הופיע במחצית הראשונה של המאה העשרים ומקורו הספרותי מעורפל.

[13] ראה מ' ויס 'תמונה וקול בפרקי מראות הנבואה' בתוך 'מקראות ככוונתם' ירושלים תשמ"ח, עמודים 101–103.

[14] פסוקים רבים בישעיהו הושמטו מן ההשוואה שערכנו, מפני שאין להם מקבילה בנבואת מיכיהו. וכך כותב ויס (ראה בהערה הקודמת) בעמוד 102: "להבהרתה המדויקת של הכוונה הגלומה בישעיהו ו' יש להזדקק אל מראהו של מיכיהו, תוך שימת לב לפרטים המשותפים השונים זה מזה, ולפרטים שישנם כאן ואינם שם". ויס ממשיך ודן שם בהבדלים אחדים בין המראה של ה' שמתארים שני הנביאים.

[15] למטרת הנבואה בישעיהו ו' ולהתאמתה לחזון מראה ה' שבראשה הקדיש ויס את מאמרו (עמודים 99–110).

[16] זהו מקרא חסר, ויש להשלימו כבפסוק המקביל בדברי הימים ב (י"ח, כג): "אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אֹתָךְ?".