שיעור 58 - גוזז (2)

  • הרב ברוך גיגי

גוזז (2)

בשיעור הקודם עסקנו בהגדרת מלאכת גוזז, השבוע נעסוק בשאלה אחרת - בעיית מלאכה שאינה צריכה לגופה בגוזז, שיש לה השלכות להגדרות היסודיות של גוזז, וכפי שנבאר.

שנינו במשנה שבת צד:

"הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו ... רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות".

ובגמרא שם:

"אמר רבי אלעזר: מחלוקת ביד, אבל בכלי חייב. - פשיטא, זו בזו תנן! - מהו דתימא: רבנן בכלי נמי פטרי, והא דקתני זו בזו - להודיעך כחו דרבי אליעזר, קא משמע לן. ואמר רבי אלעזר: מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו - דברי הכל פטור. - פשיטא, צפרניו תנן! - מהו דתימא: רבי אליעזר לחבירו נמי מחייב, והא דקתני צפרניו - להודיעך כחן דרבנן, קא משמע לן"

רש"י שם כתב לפרש:

"מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן - דאין כאן משום גוזז, דלא שייך אלא בצמר בהמה. מחלוקת לעצמו - בהא הוא דמחייב ר' אליעזר, שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי. אבל לחברו - אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי".

ובתוס' שם:

"אבל בכלי ד"ה חייב - היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"ת ודילמא רבנן כר"ש סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי ויש לומר דא"כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו דס"ל כר"ש וכדפרישית אבל רש"י פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז".

נעמוד על כמה נקודות שבולטות מתוך דבריהם של רש"י ותוס' בסוגיה זו:

1. בשיטת רבי אליעזר מתברר מדברי רש"י שר"א מודה עקרונית שאין מחייבים על מלאכה כלאחר יד, אלא שהוא סבור שאדם יכול לאמן את ידיו לגזוז ציפורניים לעצמו, בצורה יפה גם בלי כלי, ולאחרים אינו יכול לאמן ופטור. המאירי בסוגייתנו פירש שר"א מחייב אפילו בשינוי, ומה שהוא מודה שכשגוזז לחברו פטור הוא מטעם אחר, וז"ל:

"ר' אליעזר מחייב חטאת נוטל צפורניו ושערו ושפמו וזקנו מפני שהן תולדת גוזז ואע"פ שהוא עושה בשינוי חייב לדעת ר' אליעזר ... ופי' בגמ' שלא חייב ר' אליעזר בנטילת צפרניו בדרך זה אלא לעצמו אבל לחבירו הואיל והדבר מאוס אין דרך בכך ופטור וחכמים אוסרים בכלם משום שבות מדברי סופרים ואפי' בלא שינוי הואיל ומ"מ בידו הוא עושה הא בכלי חייב".

נראה לומר שאף ר"א מודה בשינוי גמור שלא לחייב, ואולי יש להוסיף שיש לחלק בין שינוי בדרך הפעולה שבזה חייבים לר"א, לבין שינוי מהותי יותר שבני אדם אינם נוהגים כן, וצ"ע.

הר"ח (נדפס בדף צו:, והובא גם בר"ן על הרי"ף לו. באילפס) כתב:

"ומדמפרשי רבנן טעמיה דרבי אליעזר ש"מ הלכתא כוותיה ויש מי שחולק ואומר הלכה כחכמים דאמרי משום שבות, ומ"ד כרבי אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאורייתא היא ולחומרא עבדינן".

אבל הרמב"ם (פרק ט' הל' ח') פסק כחכמים וכן הסכימו רוב הפוסקים, וראה ב"י (ריש סי' שמ) שתמה על הר"ח מה שייך בזה חומרא והלא לכ"ע יש לפחות איסור מדרבנן בגוזז ציפורניו לעצמו בידיו ולא בכלי[1]. וכן פסק במשנה ברורה (סי' שמ ס"ק ב') כחכמים שביד הוא רק איסור דרבנן דלא כרבי אליעזר[2].

2. לרש"י יש הווא אמינא בסוגיה שחכמים יסברו שגוזז לא שייך כלל בגזיזת ציפורניים, ואינו שייך אלא בצמר בהמה. התוס' שם כתבו שלא שייך כלל לטעות בדבר, שהרי פשוט ששייכת גזיזה בכל בעלי חיים, והוכיחו מתולש כנף מן העוף. נראה שהם הבינו ברש"י שאין גיזה אלא בבהמה, ועל זה הם טענו שיש גיזה בכל בעלי חיים. אולם, לענ"ד, נראה, שכוונת רש"י היא שיש מקום לומר שאין גוזז אלא ב"פירות" שגדלים על גבי בעלי חיים. וזוהי האבחנה שבין גוזז לבין קוצר, שבקוצר - קוצרים פירות מן הקרקע, ובגוזז - גוזזים פירות מבעלי חיים, וציפרניים ושיער אינם פרי, ולכן לא שייך בהם גזיזה. אבל למסקנה, סבור רש"י, שברור שיש גוזז גם בציפורניים.

התוס' עצמם פירשו שההוו"א בסוגיה היא שרבנן סוברים כר"ש שגוזז פטור אף בכלי לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולמסקנה סבורים התוס' שרבנן בסוגייתנו סוברים כרבי יהודה שמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. רש"י לא פירש כן כי לשיטתו גזיזת ציפורניים היא מלאכה שצריכה לגופה, שהרי הוא רוצה לגזוז את ציפורניו[3]. ואין מקום לתלותה במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון.

אמנם הריב"ש (סי' שצד) כתב שגזיזת ציפורניים היא מלאכה שצריכה לגופה, משני טעמים, האחד בדרכו של הרמב"ן והאחר בדרכם של בעלי התוס'. רבים מן האחרונים הביאו את דברי הריב"ש בהסבר השני, ונראה שהוא מפני שנטו יותר להסבר התוס' בגדרי מלאכה הצריכה לגופה. נביא להלן מקצת מדבריו, ונדון בהם:

"שהרי הנוטל צפרניו בכלי, אע"פ שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב אפי' לר"ש: דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה; שהרי הנטילה היא המלאכ', וכן בשער. ואע"פ: שבהפשטה, נראה בפרק כל כתבי הקדש (קי"ז): דכל שהעור אזיל לאבוד, לא מחייב בפסיק רישיה: כגון דשקיל ליה בברזי; התם היינו טעמא: משום דאין דרך הפשטה בכך, ואפילו במכוין לא מחייב,... אבל בנטילת שער, וצפרנים, דרך נטילה בכך. ונראה לומר ג"כ: דהפשטה, לא הואי במשכן, רק לצורך העור. וא"כ, עקר מלאכת הפשטה היא, לצורך העור. וכל שהעור נפסד, פטור. אבל גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער; רק לצורך העור, כגון: בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אע"פ שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא".

הנימוק הראשון לקוח מדברי הרמב"ן (דף קו.) שהגדיר את המלאכה בעצם הנטילה, וכיוון שגופו מיתקן על ידי נטילה זו הרי זה מלאכה שצריכה לגופה. וזה, בין שיהיה התיקון בדבר הנגזז בין שיהיה בגוף האדם. וז"ל הרמב"ן:

"ומה דומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו (צ"ד ב') שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, ... וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו ולייפות עצמו בין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא עצמה המלאכה, משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופה הוא".

יש להביא את הגהות הגרא"ז ז"ל על הרמב"ן שהעיר:

"משמע דלא מטעמו של הריב"ש[4] וא"כ במה חלוק מזומר וא"צ לעצים אלא לתקן האילן דלא הוי קוצר ולד' התוס' עג: ד"ה וצריך ניחא אך בזה גופיה צריך ביאור מ"ש גוזז מקוצר וצ"ע."

הגרא"ז מקשה קושיה כפולה על הרמב"ן:

1. למה זומר ואינו צריך לעצים פטור? והלא מתקן באילן, וכמו בגוזז שחייבים אע"פ שלא צריך לדבר הנגזז כיוון שמתקן בגוף. על קושיה זו תירץ על פי תוס' (דף עג:) שכשאינו צריך לעצים אינו בכלל קוצר, והבעיה שם היא לא מצד צריכה לגופה אלא בהגדרת קוצר ופטור שם אף לרבי יהודה.

2. על כך הקשה את קושייתו השניה - למה באמת בגוזז המלאכה מוגדרת כך גם כשגוזזים לצורך ייפוי הגוף, ואילו בקוצר שלא לצורך הדבר הנקצר אין זה קוצר כלל? והניח בצ"ע. קושיה זו קשה עקרונית גם לתוס' שהרי הם סוברים שאין זה קוצר, ובגוזז הם פוטרים רק לר"ש מטעם משאצל"ג, ולר"י הם מודים שהוא חייב.

אמנם לענ"ד נראה שאין כאן קושיה כי כבר כתבנו למעלה במלאכת קוצר שדברי התוס' בעניין זומר וצריך לעצים "דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בצריך לעצים", אמורים דווקא ביחס לעצים. וזאת, משום שהעץ עצמו אינו מוגדר בדרך כלל כיבול, ורק אם אדם צריך לעצים אנו יכולים לראות את העצים כיבול ויוכל להתחייב עליהם משום קוצר, וכשאינו צריך להם אינו קוצר כלל אפילו לרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אמנם גוזז לדעת הרמב"ן אינו קשור ליבול דווקא, אלא להפרדה שבין הצמר לבין העור וכל שנהנה מההפרדה חייב, ואם לא נהנה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

כיוון זה שהצענו לחלק בדעת התוס' והרמב"ן, בין קוצר בעצים דלא מיקרי קוצר אלא כשצריך להם, לבין שאר דברים הנקצרים, מוכרח הוא מדברי הרמב"ן בשבת קז: וז"ל:

"קשה לי דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין (ע"ד ב') לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו, וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמו (צ"ד ב') אין בהן דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע"

בדברים אלו מבקש הרמב"ן להוכיח שאין לחייב משום קוצר בדבר שאינו גידולי קרקע. הוכחתו מציפורניים קשה שהרי אינו צריך לדבר הנגזז, ובקוצר אין לחייב אם אינו צריך לדבר הנקצר, ועל כורחנו נצטרך לקבל את החילוק בין קצירת עצים לשאר קצירות וכנ"ל[5]. מנגד, עיין בריטב"א צד: שכתב:

"והא דאמרינן דבכלי דברי הכל חייב חטאת, עיקר הפירוש כדפירש רש"י ז"ל הכא דחיובא משום גוזז דהא איתיה אפי' כשאינו צריך לגיזה כי הכא שאינו צריך [אלא] לתיקון גופו, דהכי נמי אמרינן (תוספתא פ"ט ה"א) שהגוזז את השלח כדי לעבדו חייב משום גוזז, אבל ליכא לפרושי דחיובו משום עוקר דבר מגידולו, דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כדאיתא בפרק כלל גדול, ועוד דקצירה ליתא אלא בצריך לדבר הנלקט והנתלש כדאמרינן התם (לעיל ע"ג ב') ואם צריך לעצים חייב משום קוצר".

בדברי הריטב"א יש שתי סיבות למה לא נחייב גוזז ציפורניים משום קוצר, הסיבה הראשונה היא משום שאין קוצר אלא בגידולי קרקע, וכדברי הרמב"ן. אבל הסיבה השנייה היא שאין לחייב משום קוצר אלא בצריך לדבר הנקצר והוכיח זאת מקוצר וצריך לעצים, ומוכח שסבר שהוא דין בכל קוצר, ולאו דווקא בעצים, וכנראה שלדעתו כשאין צריך לדבר הנקצר אין זה יבול ולא מיקרי קוצר אף בשאר דברים, וצ"ע[6].

2. הנימוק השני הוא בדרכם של בעלי התוס' 'שדומיא דמשכן' בעינן. וכיוון שבמשכן גזזו לא רק לצורך הדבר הנגזז אלא גם לצורך העור, כגון בעורות התחשים, יש גוזז בין אם מתכוונים להשתמש בדבר הנגזז כגון צמר, ובין אם מתכוונים ליפות ולתקן את הגוף, שאף זה היה במשכן. ובדעת התוס' יש לומר שהם סוברים שלא הייתה במשכן גזיזה אלא לצורך הצמר, ואפשר שלא היו גוזזים לצורך עורות התחשים. וראה ר"ן על הרי"ף לא: באילפס שכתב:

"גוזז ושאר מלאכות של צמר השנויות במשנתנו כולן היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן".

וייתכן עוד לומר שגרירת השער מעל עורות התחשים אין בה גיזה, לפי שאין דרכו בגזיזה ופעולה זו יש לחייב עליה משום ממחק, וכדברי רש"י (בביאורו למשנה עג. ד"ה ממחקו) דהיינו מגרר שערו, וראה גם רמב"ם שבת יא/ה, וז"ל:

"ואיזה הוא מוחק זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור"[7].

ואם כן יש לומר שכך הבינו התוס' וממילא לא הייתה במשכן גזיזה אלא לצורך הדבר הנגזז, דהיינו, הצמר, וגזזת ציפורניים היא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

בש"ע סי' שמ סעיף א' נפסק:

"אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים".

המגן אברהם ס"ק א' כתב שלמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אינו חייב אלא אם צריך להשתמש בשערות או בציפורניים. בש"ע יורה דעה (סי' קצח) כתב הש"ך (בנקודות הכסף שם) שגזיזת ציפורניים אסורה רק מדרבנן, לדידן דקיי"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפיכך התיר שם לאישה ששכחה ליטול ציפורניה בליל טבילה, לומר לגוי שייטול לה ציפורניה, שאמירה לנכרי באיסור דרבנן במקום מצוה מותרת. ואף הגר"א בביאורו כאן כתב שהש"ע סתם דבריו בעניין גזיזת ציפורניים כשיטת הרמב"ם שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל בביאור הלכה חולק על כך וסובר שגזיזת ציפורניים יש בה איסור תורה. וז"ל:

"והנה הגר"א כתב דהשו"ע סתם פה להלכה כדעת הרמב"ם במשאצ"ל דחייב אך מה נעשה בקושית כל האחרונים שהטוש"ע סותרים את עצמן וכנ"ל והנה הריב"ש בסימן שצ"ד כתב דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכו"ע אפילו אין צריך להשער דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופן אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא... והנה ראיתי בספר סדרי טהרה שתמה .. וכתב דהלא הרא"ש כתב בהדיא בבכורות כ"ה וגם הביא שם כן בשם הרמב"ן דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות מן העוף הוא מלאכה שאצ"ל[8] וע"כ דהם ס"ל ג"כ כדעת התוס' ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שדחה הוא בעצמו אח"כ דשאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא לצורך השחיטה אבל היכא דהוא לצורך העור אע"פ שאין צריך לגיזה ס"ל דחייב .. והנה השתא שבררנו דסוגיא זו דשבת צ"ד ע"ב ע"כ מיירי בשאינו צריך להשער והצפרנים ע"כ אנו מוכרחין לומר מעוד כמה גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כדעת הריב"ש והר"ן הנ"ל הלא המה הר"ח והרמב"ן והסמ"ג והרא"ש ולפיכך סתם השו"ע להלכה כן".

ומפני זה נוטה בביאור הלכה שם שלא להתיר לגזוז ציפורניים לאישה ששכחה ליטול אותן בליל טבילתה שחל בליל שבת על ידי גוי, והתיר לה על ידי גוי רק אם יעשה כן בידיו ולא בכלי. אמנם כשאי אפשר באופן זה התיר לעשות כן על ידי גוי אף בכלי משום שכאן אין עיקר כוונתה להתנאות בזה ואינה עושה כן אלא לצורך טבילתה, ואפשר שיש לראות זאת כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

אך צ"ע בזה, כי אפשר שזה נכון רק על פי הריב"ש שהכל תלוי במגמות המשכן, וכאן אין לה כוונה לצורך הגוף, אבל לשיטת הרמב"ן שהנטילה היא המלאכה, וכל שהיא נהנית ממנה נחשב צריכה לגופה אין היתר זה פשוט, אלא אם נסמוך בשעה כזו על שיטת התוס' והגר"א הנ"ל. ולענ"ד נראה שבאופן זה כשחל ליל טבילתה בשבת, ושכחה ליטול ציפורניה, עדיף לנקר היטב את הציפורניים שתהיינה נקיות לגמרי, ותטבול באופן זה, דבלאו הכי אין גוי מצוי כל כך בזמננו במקומות טבילה. וכן כתבו רבים מן הפוסקים האחרונים, הובאו דבריהם בשו"ת יביע אומר יו"ד ב/יג וז"ל:

"והנה בט"ז (ס"ק כא) כ', שכיון שנתברר דנטילת צפרנים של האשה אינו אלא מצד המנהג שהחמירו על עצמם, נ"ל דהא דאיתא במרדכי שאם אירע טבילתה בחוה"מ נכון הדבר ששפחה גויה תגזזם לה, דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו. ואם אין לה גויה תנקר היטב הטיט שתחת הצפורן, ע"כ היינו דוקא בחוה"מ, אבל בשבת ויו"ט אם שכחה ליטול צפרניה לא תאמר לעכו"ם שתחתוך הצפרנים, כיון שאינה מצוה גמורה, ואפשר בניקור תחת הצפרנים בלבד, ולמה נבטל שבות דאמירה לגוי. ועוד שהישראלית מסייעת לה, וכאילו היא עושה מלאכה דאו'... וכן מצאתי להגאון החרי"ף בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חיו"ד סי' כ), שהורה כן למעשה שאם אין עכו"ם מצוי שתנקרם היטב בליל שבת מכל טיט ולכלוך ותטבול. וכן יש להורות כעת שאין עכו"ם מצויים בארצנו הק', שתנקרם היטב".



[1] ושמא י"ל שנ"מ לעניין ספקות, או באמירה לגוי במקום מצווה ועוד.

[2] ובביאור הלכה כתב לדחות דברי הר"ן, וז"ל: "ועיין בר"ן שכתב דדעת ר"ח דהלכה כר"א מדקמפרשי רבנן טעמיה ולא ידעתי באורו דמימרא ראשונה דר"א הוא דוקא לחכמים ועוד מאי לשון מפרשי טעמיה דקאמר ועוד דברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו מוכח בהדיא דהר"ח סובר דתולש צמר ביד פטור כחכמים דר"א אך כשזכינו עתה לבאורו של ר"ח מצאתי בהדיא דדברי ר"ח קאי אדין השני של ר"א והוא בגודלת ופוקסת דמפרשי כמה רבנן טעמיה דמשום מאי מיחייב ובדין הראשון של ר"א פוסק הר"ח בהדיא כחכמים ע"ש וכן בדף ע"ד ע"ב ע"ש וכנראה שהר"ן לא היה לו הפירוש ר"ח שבידינו רק איזה קיצור שהועתק לו בטעות" . לשיטתו, דברי הר"ח אינם מוסבים כלל על גזיזת ציפורניים, ובזה פשוט שיש לפסוק כחכמים, ורק לעניין גודלת וכן בחולב וכו' חשש הר"ח לשיטת ר"א, עיין היטב בלשונו של ר"ח שם.

[3] להבהרת העניין נדגיש שיש מחלוקת בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה - נציג בזה שלוש שיטות יסודיות בקצרה (אי"ה נעסוק בזה בהרחבה בבוא העת).

רש"י סבור שכל פעולה שאדם רוצה לעשותה בנסיבות הקיימות היא מלאכה שצריכה לגופה.

תוס' סבורים שכל מלאכה יש לעשותה לאותו צורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן, אבל צורך שונה אינו מעיקר המלאכה ונחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה - עיין תוס' שבת צד. וחגיגה י:;

רמב"ן ואחרים סוברים שכל פעולה שאדם מפיק ממנה הנאה חיובית היא מלאכה שצריכה לגופה.

ברור, אם כן, שלרש"י גזיזת ציפורניים היא מלאכה שצריכה לגופה, שהרי בנסיבות האלו, הוא בודאי רוצה בגזיזתם.

[4] כל האחרונים כנראה לא ראו את הריב"ש בפנים, וכולם ניזונים מן המ"א שהביא את הריב"ש רק בכיוון של בעלי התוס' והוא הנימוק השני, ואילו בריב"ש לפנינו מבואר שיש לו שתי דרכים, והאחת היא בכיוונו של הרמב"ן.

[5] כמובן, אפשר לומר שהרמב"ן סבור שאף בעצים מיקרי קוצר אף אם אין צריך להם, ולא פטרו שם בסוגיה אלא משום משאצל"ג וכשיטת ר"ש דלא כרבי יהודה, וכן פירש בתוס' רי"ד קכא: להדיא, וז"ל: "ומאי דאמרן בפ' כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר האי דבעי' צריך לעצים לחיובי' משום קוצר נ"ל דלא אתיא אלא כר"ש אבל לר' יהודא אע"ג דא"צ לעצים חייב משום קוצר דהא תלש מן המחובר ואין זה קלקול אלא מלאכה ואע"פ שא"צ לה לתלישה זו הוא חייב משום קוצר". אבל יותר נראה כפי שכתבנו למעלה שהרמב"ן מסכים עקרונית בעצים עם התוס'.

[6] ואין זה כשיטת התוס' רי"ד הנ"ל, דלשיטתו אף רבי יהודה פוטר בקוצר אם אינו צריך לעצים או לדבר הנקצר, כי היא הגדרה בהלכות קוצר, ונראה שזו היתה הבנת הגרא"ז ז"ל בקושייתו על הרמב"ן.

[7] ובנשמת אדם כלל כא/א הקשה שכל ממחק יתחייב גם משום גוזז, ובמנחת חינוך ממחק כתב כדרכו שאה"נ לדעת הרמב"ם יתחייב שתיים, ולענ"ד נראה כפי שכתבנו שפעולה כזאת מרכזה בהחלקת העור, וחייבים עליה משום ממחק, וכשגוזזים לקבלת "פרי" הוי גוזז. לענ"ד נראה בגדר אפשר שאף הריב"ש יודה עקרונית לזה, אלא שהוא מחלק בין השלב הראשון של גזיזת השער מעור התחשים שיש לחייב עליו משום גוזז לבין השלב האחרום של החלקת העור שיש לחייב משום ממחק, ודו"ק.

[8] ואף לשיטת הרמב"ן שהתלישה היא המלאכה היינו דווקא כשנהנה מן המלאכה, אבל כאן אינה אלא לאפשר שחיטה, והוי משאצל"ג.