שיעור 6 - המוסר והאיזון הנפשי (א)

  • הרב אליקים קרומביין

המוסר והאיזון הנפשי (א')

המוסר והאדם המערבי המודרני

אתגר תפיסת המוסר בימינו

בשני השיעורים האחרונים נקטתי בגישה מעט תקיפה. חשבתי שהיה בכך צורך, בגין המבוכה השוררת בכל הקשור לענווה. כעת אנו עוברים לנושא חדש, ובמסגרתו אשמח לחזור לסגנון מהורהר יותר.

נפתח בשחזור מה שלמדנו בדיון האחרון. התעמקנו בניתוח הגאווה, שהיא התמכרות נפשית להשגת מעמד וכבוד. הדרישה לאבחון הגאווה נבעה מן ההנחה שהייתה בעינינו - וודאי שבעיני חז"ל - מובנת מאליה: הגאווה היא תופעה שלילית, וניתן לכנותה אף פתולוגיה מוסרית.

אולם, העולם שמסביבנו אינו מסכים לתפיסה זו, והוא גורס כי ההצלחה תאיר פנים רק למי שתוקע בשופר של עצמו. נדמה שהמציאות מאשרת את דבריהם, לפחות בנוגע לאותם הדברים המרכיבים את "ההצלחה" בעיני האדם המודרני: כסף, כוח ויוקרה. האדם הרודף הצלחה (וזהו סוג האדם השכיח ביותר בחברתנו היום) הפנים מערכת ערכים שלא רק שאינה בוחלת באנוכיות, אלא רואה בה ערך חשוב וחיובי. בימינו, אין זה מקובל לחשוב שמצפונו של אדם אמור לנקוף כאשר הוא מהלל את עצמו או מנסה להשיג את הערכת הסביבה. את מה שכינינו במונח "שחצנות", רואה העולם המודרני כאינסטינקט הישרדות או דאגה עצמית - תכונות בריאות ונורמליות לחלוטין; אדם הנמנע מלחיות את חייו כאילו הוא מרכז הקוסמוס מתנהג באופן מוזר, המנוגד לטבע בני האדם.

ובכן, הרי לנו אתגר להשקפת המוסר: האדם המערבי לעולם לא ישאף להגיע להגדרה שימושית של מושג הענווה, משום שעצם הרעיון זר לו.

למעשה, עולה כאן דילמה גדולה הרבה יותר, בה נתקל יהודי הרוצה להגשים את התורה וערכיה מבלי לחיות ב"גטו" קיומי ומחשבתי. העולם הכללי דוגל ביציבות ובטחון נפשיים-רגשיים, מטרות שאינן ברות השגה, כך נדמה, לאדם המעוניין להיות "רציני" בעניין תיקון הנפש. במידה שאנו רואים את עצמנו חלק מאותו עולם כללי, הרי שמשהו בתוכנו עשוי להיות שותף לעמדה זו.

שתי הבעיות העומדות בפנינו

מה עלינו לעשות במצב הזה? האם ננסה לחיות באופן "נורמלי", למרות דבקותנו בערכי המוסר היהודי? האם ננטוש כל ניסיון מסוג זה, תוך השלמה עם אורח חיים של מאבקים תמידיים והתאמצות שאינה באה על סיפוקה? האם עלינו להתנתק מן המושגים הרווחים בנוגע לאיזון הנפשי הרצוי ולכפור באחד מעיקרי האמונה של תקופתנו, הלא הוא "החתירה לאושר"? כל מי שלומד מוסר כיום חייב לעסוק בשאלות אלו בגילוי לב.

לדעתי, הבעיה קיימת בשני מישורים. ראשית, ניתן לדון באיזון הנפשי - או בחיים "הנורמליים" - בזירה של "בין אדם לעצמו". בהקשר זה, ההקשר האישי הטהור, "איזון" יתפרש בתור מצב של חירות מחרדות ושלמות פסיכולוגית. כאן יש לשאול האם המוסר היהודי מבטיח קיום כזה - או לפחות מאפשר אותו - והאם הוא רואה בקיום כזה ערך. שנית, אנו צריכים לעסוק בשאלת האיזון ביחס לעולם הסובב אותנו: האם ניתן לחיות בשלום עם החברה המודרנית למרות ההתנגשות הערכית בינה לבין ערכינו.

בשיעור הנוכחי נתמקד בבעיה הראשונה.

מנוחה מסעירה

המובאה הבאה היא מתוך "מדרגת האדם"[1], ספר שנכתב על ידי דמות ידועה בחוגי המוסר - הרב יוסף-יוזל הורביץ מנובהרדוק[2]. הוא טוען שמטרת המוסר היא "חיי מנוחה", אך לדעתו "מנוחה" היא, לאמיתו של דבר, חוויה די מסעירה:

יש מנוחה עם נסיונות, כמו שאמר החסיד הנ"ל (ב"חובות הלבבות") 'אפילו אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך', כי הוא מרגיש מנוחת הנפש ושמחה עצומה בעת הניסיון. ואינו קורא לזה 'ניסיון', אלא הוא קורא לזה 'חיים'. כי אז הוא מוציא כל כוחותיו מן הכוח אל הפועל, וזה תכלית החיים. ככל שיתמיד יותר הניסיון או שיבוא ניסיון אחר ברצף אחריו, אינו מרגיש את זה כעול או כמקרה רע שמייחל מתי הוא יעבור, אלא אדרבה - אז יתעורר כל רוח החיים שלו, אז הוא מרגיש כי הוא חי לפי דרך השלמות ואז הוא יתגבר להלחם נגד היצר...ואין לך רוח חיים גדולה מזו, שירגיש האדם אשר יכול להילחם נגד הטבע ולנצחו לפי השקפתו הגבוהה, המופשטת מעבר לכל התפעלות הטבע ומכל הרגשות החושים והרצונות...וככל שיתמידו הנסיונות בתכיפות ויתמידו נצחונותיו - כן תתמיד ותעלה רוח החיים שלו. ולא יפול הרהור בדעתו של "לא הם[3] ולא התעלותם", כשם שאין אדם מבקש לסלק ממנו רוח החיים - כי הנסיון והחיים אחד הם.

אני מציע לבחון את הקטע על סמך העיון שלנו בנוגע לענווה. מה שעומד ברקע הדברים הוא הפער שבין היכולת האנושית לבין הישגי האדם בפועל. איזה סגנון חיים ייווצר על ידי המודעות לפער הזה? כאן אנו קוראים על אדם שהוא הרבה יותר מאשר "מאוזן". הרב הורביץ מדבר על דמות הזוכה להתרוממות רוח: ניצחון האדם בקרב נגד עצמו הוא תמצית החיים, והמבקש את דרך התורה מתואר כאן כלוחם נועז, המפיק סיפוק ואושר מן המאבק ביצר.

במבט ראשון הדבר מדהים: הייתכן שהכנעה עצמית תביא להרגשת התעלות הנפש? התשובה היא שהרב הורביץ אינו מאמין ש"האדם" שנוצח בקרב הוא "האדם" האמיתי. לכל אחד יש "עצמי" נעלה יותר, שהוא האדם האמיתי. קיום שלם ורגוע נובע מכך שהאדם מעביר את ה"אני" שלו מהקומה הנמוכה של האישיות ומשכין אותו בקומה עליונה יותר; אדם המחפש ללא הרף תיקון נמצא בעימות מתמיד עם ה"אני" הנמוך, כלומר בתהליך בלתי פוסק של הגשמת הפוטנציאל שלו.

אם כן, לדעת מחבר הקטע הניגוד שבין הרצוי לבין המצוי מחולל אצל "מדרגת האדם" תגובה אופטימית, שכוחה נשאב מן הראשון שבשני הקטבים; האדם נהנה להיענות לאתגר, והחוויה ממלאת אותו; הרב הורביץ אינו מאמין כי דרך המוסר מובילה לחוסר איזון נפשי.

לא להתייאש כלל

לא כל מורי הדרך הרוחניים היו שותפים לתחושה זו. עיינו, למשל, בדברים הבאים:

כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאד מאד...ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר[4] להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה ח"ו[5], אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב. כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזו מצוה או דבר טוב. ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה מצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב...כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו, לבוא לידי שמחה כנ"ל.

יכולתם לנחש, מן הסתם, כי הדברים נכתבו בשמו של רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן רפב). חסידיו של רבי נחמן שמעו ממנו כי תפיסה (או "תורה", לפי המינוח החסידי) זו היא חלק חשוב מן הבסיס של האדם הדתי:

והזהיר רבינו ז"ל מאד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך, ולבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו. כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחרה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובן מייאשים עצמן לגמרי. ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין. על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף על פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה הנפילה שבדעתו והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי ח"ו. על כן צריכים להתחזק מאוד לילך עם התורה הזאת לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב.

ניתן לחוש את השוני באווירה שבין הקטע הזה לבין דברי הסבא מנובהרדוק שהובאו לפני כן. נעלמו כאן האופטימיות הלא מנוצחת ואומץ הלב המוסרי. לדעת ר' נחמן, הפער שבין מה שהיה יכול להיות לבין הקיים בפועל מוביל לסגנון חיים המושך את האדם לעימות מיוסר ומכאיב עם הקוטב השני. נדמה שהנפש המעונה המתוארת כאן אינה מסוגלת להתנחם בפוטנציאל הגדול שהיא אוצרת בקרבה, כיון שהחיים כהווייתם רצופים פגמים ותקלות; הצהרות עקרוניות ותחושות אישיות בעניין גדלות האדם עלולות רק לחדד ולהעמיק את כאבן של ההחמצות ושל החלומות השבורים - דווקא בגלל האמת שבהן. הערכה מפוכחת מביאה את האדם לסף הייאוש, וניתן להתנחם רק על ידי החיפוש אחר מעשים טובים שנעשו בפועל - זו ההוכחה היחידה שיש בשביל מה לחיות.

רבי נחמן, כך נדמה, מזדהה בעצמו עם התחושה הזו. הוא קובע, למרות השסע הקיומי שהוא גורלו של איש הדת, שלכל אדם בעולם יש נקודות אור אמיתיות שאינן ניתנות להכחשה; יש לדרוש ולגלות את מעשיו הטובים של האדם, אפילו אם הם ייראו מעוטי חשיבות, שכן קיומם הממשי הוא ההבטחה שיש מטרה לחיים, ובלי מטרה זו לא ניתן להמשיך.

אם כן, רבי נחמן אינו מעלה על דעתו את מטרת חיי המוסר על פי הרב מנובהרדוק - "חיי מנוחה" הנובעים מניסיון תמידי. לתפיסת האחרון, העוסק במוסר חי בשלום כאשר הוא "מעורר מדנים" בינו לבין עצמו; ר' נחמן, מצידו, רחוק מכל הבטחה להרמוניה פנימית.

השסע הפנימי

שיטת הרב קוק

הן הרב יוזל מנובהרדוק והן רבי נחמן מברסלב מדברים אל תלמידיהם, אם כי תוכן דבריהם יונק, כמובן, מנסיונם האישי; לעומתם, הרב קוק כותב על עצמו באופן גלוי[6]:

מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה - יפה אמר. בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה.

קיום קרוע, אומר הרב קוק, הוא הנורמה עבור כל אדם חושב (אם אינו "דומם"), אם כי הוא מסכים לראות את ההרמוניה כיעד רצוי. מסתבר שחלק מן ההסבר לכך טמון בהשקפתו הקבלית, על פיה משקפת נפש האדם את האחדות העולמית; הדרך אל האחדות, על פי דברי הרב, כרוכה בהתרוממות מעל הניגודים, אך הסבר הדברים הוא עניין ארוך שאין כאן מקומו. לעניינינו, מה שחשוב הוא העובדה שהרב קוק ראה את עצמו כאישיות קרועה, שההרמוניה בעיניו היא אמנם מטרה נכספת - אך לא מושגת בפועל; מאבק פנימי הוא מיסודו של המצב האנושי, ותיקונו של פגם זה הוא תהליך שיש להשקיע בו.

שיטת הרב סולובייצ'יק

הרב סולובייצ'יק, כמו הרב קוק, הכיר בעומק חדירתה של תופעת השסע הפנימי, אבל הוא העריך את המצב הזה באופן שונה:

האדם הוא יצור דיאלקטי; קרע פנימי נלווה לאישיותו בכל המישורים...עמדת היהדות היא כי קרע זה קיים ברצונו של הבורא, בתור מקור גדלות האדם ובחירתו כיצור כריזמטי וייחודי. האדם הוא גדול ויצירתי משום שהקונפליקט קורע אותו, והוא נמצא תמיד במצב של מתח ומבוכה אונטולוגיים. העובדה שהמחווה היוצרת קשורה ליגון נובעת מסתירה זו, המחלחל דרך כל אישיותו של האדם...

משורר תהילים הצהיר: "אני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב." לאיזה סוג שקר התכוון המשורר בהטיחו האשמה כבדה זו בפני האדם באשר הוא? האמנם עוסק האדם בתמידות בשקרנות לא מוסרית? בשום פנים ואופן לא! המשורר עוסק במין שקר אחר - השקר הקיומי שאותו מספר האדם לא לאחרים, אלא לעצמו. האדם הוא אכן כוזב, משום שהוא מעורב בסתירה בלתי פתירה, בדיאלקטיקה שאין לה יישוב...הוא נע כמו מטוטלת בין שני הקטבים: התזה והאנטי-תזה, החיוב והשלילה, והוא מזדהה או עם שניהם או עם אף אחד מהם. הוא חייב לשקר, אך שקר זה הוא שקר מוסרי בלתי נמנע, המושרש בייחודו של האדם[7].

אני הייתי מעמיד את הייחודיות שבעמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לנאמר לעיל על משמעותם של החיים "המאוזנים". לעיל הצעתי שני סימני היכר לחיים כאלה: שחרור מחרדה ושלמות פסיכולוגית. כאן, לעומת זאת, השסע הפנימי הוא כה מרכזי, עד ששתי התכונות הללו נמצאות על כורחן בסתירה. כדי לחיות חיים שלמים במישור הרוחני-נפשי חייב האדם לחיות בו זמנית לפי דגמים שונים וסותרים, ומצב זה מחולל מתח וחרדה. החרות מחרדה היא בהישג ידנו, אך יש לה מחיר פסיכולוגי: כדי להשיג את מנוחת הנפש האדם צריך להיות מוכן להתעלם מאחד מקטבי החיים, להדחיק אותו מתחום הממשות ולהטביע אותו בתהומות הנשייה. תוך כדי הדחקה זו, טוען הרב סולובייצ'יק, האדם מקריב את גדולתו, ומדיר את עצמו ממקור היצירתיות האנושית.

כאן המקום להעיר כי מהותו הכפולה והפרדוכסלית של האדם היא מוטיב חוזר ונשנה בכתביו והרצאותיו של הרב סולובייצ'יק, ושניות זו תוארה על ידו בדרכים רבות ומגוונות; פניה המרובים של התופעה רמוזים במילות הפתיחה של הקטע שציטטנו.

הסירוב לברוח

קל לזהות בחינות רבות בהוויה האנושית הכלל עולמית הנמצאות בסתירה גם בלי להתעמק ביצירותיו השונות של הרב. להלן רשימה מאוד חלקית: שכליות ורגשיות בתור גישות לחיים; רציונליות ואי רציונליות כדגמי חשיבה; הבעת הייחוד האישי לעומת המחויבות לחברה, ופיתוח הקריירה לעומת המחוייבות למשפחה. בצורה יותר פרטנית, בהוויה היהודית קיימים קונפליקטים אופייניים נוספים, ונציין כאן שנים מהם. האחד הוא מקורות שונים לחיוב קיום מצוות: השולחן ערוך, "רוח" ההלכה, השכל והמצפון (ייתכן כי יש זהות פילוסופית בין חלק מן המקורות הללו, אך הם שונים מבחינת החוויה שלהם); השני הוא אוניברסליות לעומת פרטיקולריות יהודית - הן במישור העקרוני והן במישור הזהות האישית (וכאן הקונפליקט עשוי להיות כואב במיוחד).

בכל הרמות הקיומיות הללו, מרגיש האדם שכוחות מנוגדים מושכים את אישיותו לכיוונים שונים. האדם עשוי להגיב לכל אחת מן המצוקות הללו על ידי בריחה לכיוון אחד והתעלמות הן האחר. במקרה כזה חייו יהיו קלים יותר - וקטנים יותר; המשמעות של להיות לגמרי אנושי, אומר הרב סולובייצ'יק, היא הסירוב לברוח.

קיום הרמוני בתורת הרב סולובייצ'יק

בחירת האדם במשבר

כעת נעיין בשתי מובאות אחרות מהגותו של הרב סולובייצ'יק, מהן נוכל להפיק כמה תובנות חשובות.

הדברים הבאים לקוחים מספר שפורסם באנגלית לאחר פטירתו של הרב, "עבודה שבלב", המוקדש לעניין התפילה. בתחילת הספר הרב מרחיב את הדיבור על הקרע הקיומי של האדם, והפיסקה הראשונה עוסקת בשאלה שאולי עלתה על דעתכם במהלך הדיון שלנו. נניח שאני, בתור יחיד, אינני חווה את החיים שלי כמשבר קיומי מתמשך, ונראה לי שאני מצליח לנהל שיגרת קיום המתקדמת לפי מסלול חלק וחסר מכשולים. האם אין בכך הוכחה כי חווית החיים היסודית אמורה להיות הרמונית? לאור ניסיוני האישי, האם לא יהיה זה מוצדק להסיק שמי שמתייסר במשברים מן הסוג שתיארנו בעצם סובל מחוסר איזון נפשי?

דבריו הבאים של הרב נראים כמענה לשאלה זו:

את המשבר פוגשים במוזרות של הגורל האנושי, שאינו מוכר על ידי האדם אלא אם כן הוא ירצה לעשות עמו היכרות. משבר מסוג זה אינו נוצר על ידי גורמי חוץ ואינו נגרם על ידי הסתבכויות מקריות של האדם בנסיבות מצוקה מביכות...משבר מסוג זה מבוקש ומתגלה על ידי האדם, ומתקבל על ידיו מתוך רצון חופשי. אין הוא דבר מפניו מנסה האדם להתגונן ולתוכו הוא נסחב באופן מלאכותי עקב טפשותו ובערותו, כפי שעלול לקרות ביחס למחלה, רעב או מלחמה...אלא הוא מהווה חווית פשיטת רגל מוחלטת, הנובעת מתובנתו העמוקה ביותר של האדם - בתור אישיות רוחנית גדולה...אין האדם מושלך לתוך משבר כזה, אלא הוא מוצא אותו בקרבו פנימה...היהדות רוצה שהאדם יגלה יסוד טרגי זה שבקיומו, ישים את עצמו מרצונו החופשי בתוך צמצום מעיק, ויפרש ויעלה על פני השטח את משבר העומק שבעצם מציאותו[8].

ניתן להיוולד, לחיות ולמות, מבלי להתייצב בפני חוסר האונים והתסכול המהותיים של האדם; החלטת האדם לחוות חוויות אלו נתונה לבחירתו החופשית, ואיש אינו יכול לכפות זאת עליו. אולם, לדעת הרב סולובייצ'יק היהדות מעודדת את האדם לבחור בכאב הזה, כיון שבו נעוצה הגדולה האנושית.

ההמנעות מן המשבר

הנקודה השנייה בה אני רוצה לדון בעקבות הרב נוגעת לסיבות שהביאו לכך שאדם מסויים לא נתקל במשברים ולא חש בקשיים. נעיין בדברים הבאים:

סיבת כישלונו של האדם היא חוסר התיאום בין דמיונו היוצר לבין אמצעי המימוש האובייקטיביים העומדים לרשותו. בעוד שדמיונו חסר הגבולות מתבטא בדגשים של רצון אינסופי ופעילות רחבת היקף, המכשירים שבהם הוא מנסה להגשים את יעדיו מוגבלים, שכן הם משתייכים לסדר הסופי של החפצים והכוחות. האדם רוצה באינסוף, אבל עליו להסתפק בקיום מוגבל ומצומצם. כאשר הוא מושיט את ידיו הוא מצפה לגעת באינסופי ובבלתי מוגבל והוא משלהב את דמיונו בחזון של אפשרויות אין סופיות, אך בשעת ההישג הוא מוצא את עצמו מוקף סופיות[9].

הפסקה הזו הזכירה לי חוויה רוחנית שלה שותפים, כך נדמה לי, לא מעט תלמידי ישיבה. בראשית כניסתו לבית המדרש, ההיקף הכמותי העצום של התורה מדהים את התלמיד הצעיר, אך הלמדנות ושיעור הקומה של הרבנים מדהים אותו לא פחות. בתחילה ישנה התרגשות טבעית נוכח הציפייה לחקות את רמת רבותיו בהישגים רוחניים ותורניים, אך לאחר פתיחה נמרצת - וקצרה - הקושי שבלימוד אינטנסיבי ודרישותיה הגדולות של עבודת השם רצינית חודרים לתודעה. התלמיד שלנו מחליט שאם ברצונו להתקדם, יש להנמיך את רף הציפיות, לקבוע יעדים מציאותיים וברי השגה, ולהשלים עם העובדה שישנן גבהים שאי אפשר לשאוף אליהם. הכוונה נפשית פרגמטית כזו תאפשר להתקדם באופן משמעותי בלי להתייסר בתסכולים.

האם ישנו מחיר להדחקה כזו? מה היה מייעץ הרב סולובייצ'יק בעניין זה?

לסיכום

בשיעור זה עסקנו בבעיות פילוסופיות כבדות משקל, ונגענו בהן בקצה המזלג. מטרתנו העיקרית הייתה לבחון את הסוגיה מנקודת ראותה של תורת המוסר - כיצד ראוי שהאדם יחיה את חייו. אני מקווה כי הדיון שלנו פתח כמה כיווני חשיבה בנושאים בהם דנו. לא יכולנו להצביע על פיתרון אחד ויחיד, אך דיוננו העלה כמה עקרונות מרכזיים, ובאלה הייתי רוצה לסיים.

סוגיה אחת שבחנו היא האם חיים הרמוניים "מאוזנים" הם אפשריים עבור אדם שמציב לעצמו כיעד חיים על פי תורת המוסר, והאם אפשרות זו סבירה ומציאותית. שאלה נוספת שהעלנו היא האם חיים כאלה הם רצויים. סיבה אחת להעדיף סגנון חיים הרמוני היא מעשית - הקונפליקט מקשה מבחינה נפשית ורוחנית על האדם. יתר על כן: האדם יוכל להפיק מעצמו יותר, דהיינו לבצע יותר פעולות בעלות ערך ולקיים יותר מצוות ומעשים טובים, אם הוא לא יאלץ להשקיע זמן ואנרגיה רגשית במשברים וקשיים.

אולם, השאלה העיקרית האם חיים הרמוניים עדיפים מבחינה עקרונית - מוסרית. על פי ההנחה שהמציאות הרוחנית הסופית היא הרמונית, לא רק שיש לבכר את האחדות, אלא עצם הרעיון של משבר רוחני פנימי מסמן מציאות פגומה; כך הבנו את עמדתו של הרב קוק. מאידך, אם נאמץ את גישת הרב סולובייצ'יק, אפשר לראות את הקרע שבנפש האדם כמציאות שנגזרה על ידי ריבונו של עולם על מנת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הטמון בו. על פי השקפה זו, השאיפה להיפטר מן החרדה היא בריחה מאחריות.

לסיום אוסיף הערה. תחושתי האישית היא שכל מי שעוסק במוסר באופן רציני חייב להיות מוכן למאבקים נפשיים. מי שהעולם המודרני אילף אותו עד כדי כך שהוא חושש לצעוד צעד כלשהו העלול להביאו לידי "חוסר איזון" לא יגיע רחוק; הפחד כובל אותנו להרגלינו. ייתכן אמנם שההרמוניה תהיה המטרה הסופית הנכספת, כמו המוסיקאי, אך כל האימונים והחזרות לא יועילו אם נתעקש שלא להיפתח לסכנת הדיסוננס.



[1] חלק "נקודת האמת", פרק ד.

[2] "מדרגת האדם" הוא הספר השלם היחידי השואף להציג דרך חינוכית מקיפה שנכתב על ידי אחד מגדולי תנועת המוסר. לשון המחבר ייחודית ולא-מודרנית, ולכן אנחנו נשנה אותה פה ושם על מנת להתאימה לקורא בן זמננו.

[3] כלומר - הנסיונות.

[4] השטן.

[5] חס וחלילה.

[6] "חדריו", פרקים אישיים, רן שריד (עורך), בהוצאת "רעות", תשנ"ח, עמוד קטו.

[7] מתוך המסה "הוד וענווה", בתרגום של הרב אליקים קרומביין ובעריכת עורך השיעור.

[8] "עבודה שבלב", עמוד 31.

[9] שם, עמוד 34.