יסוד | 3 | צדיק יסוד עולם

בשיעורינו הקודמים הזכרנו את הזיקה, ולעתים אף זהות, שיש בין השכינה לבין כנסת ישראל. עמדנו על כך שתיאור מערכת היחסים בין ישראל לבין הקב"ה, היא בעצם גם תיאור ושיקוף של מערכת היחסים בין קודשא בריך הוא לשכינתיה. ננסה כעת להעמיק מעט ברעיון זה, ולראות את השלכותיו בהקשר הספציפי של ספירת יסוד. לשם כך נתחיל בדברי הראי"ה קוק:

אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך (אורות ישראל א, ח).[1]

כנסת ישראל, על פי דברים אלו, אינה אוסף של פרטים בלבד ככל האומות, ומשמעותה של טענה זו היא כפולה.

ראשית, לא מדובר בהתאגדות מקרית של אוסף פרטים שהחליטו הם, או שזימנה אותם המציאות, להתכנס יחדיו, כי אם בתכנון קדמון וקמאי, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. בני ישראל נבראו בכוונה תחילה לתפקיד ולייעוד, וגיבושם יחדיו אינו אלא שיבה טבעית של כל דבר למקורו.[2]

שנית, מהותה של כנסת ישראל אינו המכלול של מרכיביה בלבד, היא נושאת בקרבה תוכן פנימי עמוק, שהפרטים משרתים תוכן זה ומהווים עבורו מרכבה.

שתי משמעויות אלו מובילות אותנו אל אותה המהות ואל אותו הייעוד - אור לגוים.

ישראל הינם תמצית הגילוי האלוקי של העולם. על ידם מתגלה ומתפרסם שמו של אלוקים בעולם. הנוכחות האלוקית בעולם היא בישראל: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כ"ט, מג).

ישנן נבואות רבות העוסקות בחיבורם של אומות העולם אל הקב"ה דרך ישראל ומקדשם:

"כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נ"ו, ז).

"כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח', כג), וכן הלאה.

בתורת הסוד החיבור אל הקב"ה דרך ישראל אינו ענין של תפקיד בלבד. ישראל אינם רק שליחי הקב"ה עלי ארץ על מנת להביא לעולם את האמונה באלוקים. ישראל הם כאיבר מן האלוקות, מעין 'ידא אריכתא' ששולח קודשא בריך הוא אל העולם כדי לאפשר לו ליצור עימו מגע.

משה רבינו נושא בפיו את טענת חילול ד' בכל פעם שהקב"ה מאיים להשמיד את ישראל. טענה זו אינה אפולוגטית, ועל פי הסוד היא גם חורגת מן הטעם שמא יאמרו אומות העולם 'מבלתי יכלת ד' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם'. מדובר בפגיעה ממשית באבר מאברה של האלוקות. ישראל הם הגילוי האלוקי בעולם, הם השכינה השוכנת במציאות ומאפשרת הצצה לכל באי עולם אל האלוקות, ועל כן פגיעה בהם היא פגיעה בגילוי האלוקי בעולם.

על כן כשישראל, חס וחלילה, חוטאים, הם אינם רק ממרים את צו ד', אלא הם יוצרים חייץ בינם, כלומר השכינה, לבין אביהם שבשמים, כלומר קודשא בריך הוא.

בשיעורים הראשונים עסקנו בדברי חז"ל 'בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם'. מעתה נאמר, על פי דברנו, שגלות ישראל היא היא גלות השכינה. השאיפה לגאולתם המחודשת של ישראל היא בעצם השאיפה לגאולתה של השכינה ולייחוד מחודש של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

הצדיק

עתה נשאל: אם כנסת ישראל היא השכינה, רוצה לומר היא ספירת מלכות, אזי מהי ספירת היסוד המחברת בין ישראל לבין קודשא בריך הוא.

כדי לברר נקודה זו נעיין בדבריו של בעל התניא:[3]

ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו ע"ה על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא שהם בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש וכן בכל דוד ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ וכן נפשות לגבי נפשות כי כל נפש כלולה מנפש רוח ונשמה מכל מקום שרש כל הנפש רוח ונשמה כולם מראש כל המדריגות עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים נמשך ממוח העליון שהיא חכמה עילאה כביכול כמשל הבן הנמשך ממוח האב שאפילו צפרני רגליו נתהוו מטפה זו ממש ע"י שהייתה תשעה חדשים בבטן האם וירדה ממדרגה למדרגה להשתנות ולהתהוות ממנה צפרנים ועם כל זה עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה ועצמותה הראשון שהיתה טפת מוח האב וגם עכשיו בבן יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש כדאיתא בגמרא [נדה לא.] לובן שממנו גידים ועצמות וצפרנים [וכמו שכתוב בעץ חיים שער החשמל בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן שהיו צפרנים מבחינת מוח תבונה] וככה ממש כביכול בשרש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה בירידתו ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות העולמות אבי"ע [= אצילות בריאה יצירה עשיה] מחכמתו יתברך כדכתיב כולם בחכמה עשית נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך ועם כל זה עודינה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון שהיא המשכת חכמה עילאה כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם.

ובזה יובן מאמר רז"ל על פסוק ולדבקה בו שכל הדבק בתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא יתברך וחכמתו אחד והוא המדע כו' [והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמיד חכם] (תניא פרק ב).

בעל התניא מתאר את השתלשלות העולמות כהשתלשלותה של טיפת זרעו של האב, ממוחו עד לרחמה של האם, שם קורמת הטיפה עור וגידים עד שנבנה אדם חדש. אדם חדש זה, קובע בעל התניא, הוא בדמותו ובצלמו של האב. וכל אבר ואבר ממנו, מן המוח ועד הצפרנים עשוי הוא מזרעו של האב והוא אינו אלא לבוש נוסף לאותה הטיפה שהלכה והתגשמה.[4]

עקרון זה הוא גם הניצב מאחורי היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל. כנסת ישראל כולה היא ההשתלשלות מריש מחשבתו של בורא עולם, אולם הָדיוּטוֹת התחתונות - עמי הארץ והאנשים הפשוטים, צריכים קישור ותיווך אל המקור ואל השורש כדי להמשיך לינוק ממנו את חיותם, וקישור זה נעשה על ידי הצדיקים והחכמים, ראשי בני ישראל שבדורם.

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת כִּי-אִם כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר. עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי-אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו (חיי מוהר"ן, מעלת המתקרבים אליו ט, רצט).

אם נשוב לטרמינולוגיה שלנו, הצדיק הוא המקשר בין כנסת ישראל לאביה שבשמים, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. הצדיק הוא היסוד - צדיק יסוד עולם.

הארץ על מה עומדת על העמודים שנאמר (איוב ט) המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון... וחכמים אומרים על י"ב עמודים עומדת שנאמר (דברים לב) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ויש אומרים ז' עמודים שנאמר (משלי ט) חצבה עמודיה שבעה. רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר (משלי י) וצדיק יסוד עולם (חגיגה יב:).

כשחס וחלילה אין צדיק בעולם אזי השכינה מנותקת מן האלוקות וזוהי שעת פורענות:

ואם חס ושלום גרמו ישראל ונפסק הדין בבית דינו של ידוד יתברך, ויצא מן הדין שספירת יסוד ראויה להסתלק ממידת המלכות, אז היא עת החורבן והגלות, ונקראת עת רעה. זהו שאמר הכתוב: מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נ"ז, א) ואז נשארת ספירת מלכות הנקראת א-דני יבשה מכל טוב עליון, ומתמלאת מכל מיני דין ועונש ומיני משחית. אוי לבריות שפוגעת בהן באותה שעה, שאין מי שימלט מידה, וגומרת הדין באף ובחימה ובקצף גדול (שערי אורה, שער עשירי).

הצדיק יסוד העולם, הוא האבר המקשר בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. ולכך ישנן השלכות רבות על 'תורת הצדיק' בעיקר בחסידות.

סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

בספר הבהיר,[5] ישנו דימוי מענין שהפך לבנין אב בחסידות:

תנא עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו על שם הצדיקים, וכשיש צדיקים בעולם מתגבר ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם דכתיב (משלי י',כה) צדיק יסוד עולם, ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם, הלכך אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד מעמיד העולם שנאמר וצדיק יסוד עולם (ספר הבהיר קב)[6]

האילן, צמרתו בשמים ושורשיו עמוק בארץ. עליו וענפיו סופגים מקרני השמש ושורשיו יונקים ממעמקי האדמה. האילן השתול באדמה ומרקיע שחקים הוא המחבר בין שמים וארץ, ואין מתאים ממנו כמשל לצדיק.

הצדיק, על פי תורת הסוד ועל פי החסידות, אינו בן עליה המנותק ומובדל מבני עמו. בתוך עמו יושב הצדיק, שהרי לשם כך הוא קיים. חידושה של החסידות, המיישמת את רעיון הצדיק שבסוד, הוא בהחלפת החכמים הגדולים שישבו בבית המדרש והגו במושכלות, רחוקים מכל בריה ונקיים מכל בדל ענייני העולם הזה, בצדיקים שהשגותיהם גדולות אולם הם אינם בוחלים להתעסק בשפיר ושליה. וכך כותב ר' נחמן:

בְּעִנְיַן הַנְהָגַת הַפְּשִׁיטוּת שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. הַיְנוּ, כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ, (שֶׁקּוֹרִין פְּרָאסְטִיק), שֶׁמִּתְנַהֵג עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי הַפְּשִׁיטוּת, וְאֵינוֹ מְגַלֶּה שׁוּם תּוֹרָה, וְעוֹסֵק בְּשִׂיחַת חֻלִּין וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא אָז בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ (ליקוטי מוהר"ן תנינא, עח).

ר' נחמן במקומות רבים מסביר מדוע הצדיק עושה כן:

וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁבִּקְהִלַּת קדֶשׁ אוּמֶן כֻּלָּם הָיוּ כְּרוּכִים אַחֲרָיו וְנִתְעוֹרְרוּ קְצָת עַד שֶׁהָיוּ לָהֶם כַּמָּה וְכַמָּה הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה, מַה שֶּׁלּא עָלָה עַל לִבָּם מֵעוֹלָם. כַּאֲשֶׁר סִפְּרוּ בְּפִיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁכְּבָר הִתְיָאֲשׁוּ עַצְמָן, וְהָיוּ כְּמֻשְׁבָּעִים וְעוֹמְדִים שֶׁבְּוַדַּאי לא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, וְהָיוּ רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מִשּׁוּם צַד הִרְהוּר תְּשׁוּבָה כַּמְפֻרְסָם לְכָל מִי שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָם. וְעַל-יְדֵי דִבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם גַּם-כֵּן הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁמֵּעוֹלָם לא דִּבֵּר עִמָּהֶם מֵעִנְיְנֵי תְּשׁוּבָה וּמֵעִנְיְנֵי קְדֻשָּׁה, כְּלָל כְּלָל לא, רַק אַדְּרַבָּא תָּמִיד הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהֶם שִׂיחַת חֻלִּין וְסִפּוּרִים בְּעָלְמָא, אַף-עַל-פִּי-כֵן נִמְשְׁכוּ אַחֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה מִדִּבּוּרִים שֶׁלּוֹ לְבַד, עַד שֶׁהָיוּ סְמוּכִים מְאד לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ (חיי מוהר"ן, עבודת ד' ו, תריד).

הצדיק נפגש עם העולם, מקיים איתו דיאלוג, ראשו בשמים, אולם רגליו מדשדשות בבוץ החומרי של המציאות שבתוכה נמצאים חסידיו, ומכח זה יש בכוחו לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. מעבר לכך, תפקידו של הצדיק הוא לשאת את תפילותיהם של חסידיו אל על. ושוב, הנחת היסוד היא בהיותו של הצדיק החוט המקשר בין שמים לארץ. הצדיק הוא הצינור שדרכו זורם השפע לשני הכיוונים.

תפקידו של הצדיק לרדת עד לקצה הארץ ואף על פי כן להשאר אחוז בעולמות עליונים, כדי לאפשר לאותם השקועים למטה לינוק ממקור הקדושה. תפקיד זה תובע ממנו מדרגה גבוהה ביותר, שהיא גבוהה לאין ערוך ממדרגתם של החכמים יושבי בתי המדרש שאינם צריכים להתמודד עם העולם החומרי כלל ועיקר.

לא פעם ולא פעמיים מוצאים אנו את צדיקי החסידות מלינים, בסתר או בגלוי, על האילוץ להתעסק בעניני העולם הזה, אולם רובם ככולם עושים את מלאכתם נאמנה מתוך שליחות ומתוך מסירות, ובעיקר מתוך הכרה כי הם האילן המשלח את שורשיו לכל הטועים והתועים.

אבר המילה, האבר שבו ניתנת ברית היסוד, הוא המאפשר, כפי שראינו, לרתום את המציאות כולה אל הבורא יתברך, דוקא בגלל שברית זו חקוקה באותו המקום, שתחילתו במקומות הנמוכים ביותר המוכרים לאדם - מקום התאוות, אולם סופו במעשה של קדושה, המכוון כולו לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. כבר ראינו כי אות ברית החקוקה במוחו של אדם לא היתה יכולה לרומם את האדם כולו אל על, ממש כשם שתלמידי החכמים יושבי בתי המדרש לא יוכלו לרומם את כנסת ישראל כולה אל ד'.

הצדיק יסוד העולם, איבר הברית, הוא הנושא בקרבו את הכוחות לרדת למעמקי תהום, אל שפל התאוות ושאול התחתיות, ומשם לדלות ולרומם את כולם, על תאוותיהם ועל השתקעותם בהבלי העולם הזה, אל ד' יתברך. רגליו אכן נעוצות עמוק בקרקע, אולם ראשו של סולם זה, הוא בשמים, וכשרגלי הסולם בקרקע והראש בשמים, כל שנותר לכל מי שמתמסר אל הצדיק הוא רק לטפס ולעלות אל השם יתברך הניצב בראש הסולם.

'כי כל בשמים ובארץ'

כינוי נוסף לספירת היסוד הוא 'כל'.[7] מכיון שתפקידה של הספירה התשיעית, ספירת היסוד, לכנס לתוכה את כל השפע ואת כל ההזרמה האלוקית אל המציאות ולחבר את המציאות עם שפע זה, הרי שהיא מכילה בתוכה את הכל. במובן זה צריך לשים לב, שלעתים גם ספירת מלכות מכונה בכינוי 'כל', מכיון שגם היא, כמו ספירת יסוד ובניגוד לכל הספירות האחרות, מכילה בתוכה את השפע האלוקי כולו. היסוד כנותן וכמזרים את השפע, והמלכות כמקבלת וקולטת את כולו. וכך כותב ר' יוסף ג'קטילה על ספירת יסוד:

ובמידה הזאת נכללין כל מיני שפע ואצילות הבאים מכל ט' ספירות, נקראת גם כן בלשון כל. והטעם, לפי שהמידה הזאת מושכת מכל הספירות העליונות כל ההמשכות כולם למיניהם, ומביאה אותם בתוך השם הנקרא א-דני [= מלכות]. ולפי שהכל תלוי במידה זו נקראת כל. וגם לפעמים נקראת המידה העשירית שהיא א-דני, בלשון כל על שם המידה הזאת (שערי אורה, שער שני).

ככל שתזוכך ספירת הברית, ככל שיזוכך אבר הברית, כך יהיה כלי מזוקק יותר לחיבור העמוק שבין הדוכרא לבין הנוקבא, בין קודשא בריך הוא לבין שכינתיה. כך גם יהיה הוא 'שליח נאמן', וצינור מזוקק להעביר דרכו את כל השפע אל המציאות, ולאפשר מפגש בלתי אמצעי ונעדר מסכים בין קודשא בריך הוא לבין שכינתו המתגלה בעולם.

תכונת הכלה זו, שצריכה לאפיין את ספירת היסוד, היא גם התכונה שצריכה לאפיין את הצדיק יסוד עולם, המהווה את נקודת הקישור בין אלוקים לבין כנסת ישראל.

תכונת הכלה זו, צריכה להיות דו סיטרית, כלפי ההנהגה האלוקית מצד אחד, וכלפי כנסת ישראל מן הצד השני. בתורות חסידיות רבות, הצדיק מתואר כאדם הניצב בפני אלוקים ויכול להכיל את האינסוף האלוקי בקרבו. הוא איננו ירא מהנהגה של דין ואיננו נבוך גם נוכח קושיות חמורות ביותר. הצדיק איננו יכול להשתייך ל'זרם מסויים'. הוא איננו יכול להזדהות עם הנהגה מסויימת. בצדיק חייב להיות הכל מכל כל. רעיון זה נמצא בעומקו של מקרא בפסוק הבא: "ואברהם זקן בא בימים וד' ברך את אברהם בכל" (בראשית כ"ד, א) וכך מסביר ה'שפת אמת':

בפסוק ואברהם זקן כו' וה' ברך את אברהם בכל. במדרש זקן שקנה חכמה זקן זה קנה ב' עולמים. כי כשהאדם בא אל החכמה אמיתיות ויודע ומבין לבטל עצמו אל השי"ת. וכל מה שפורש עצמו מן העולם ומבטל עצמו אל השורש על ידי זה מקיים העולם (שפת אמת, חיי שרה, תרמ"ז).

ה'שפת אמת' מצטט את המדרש העומד על כך שהביטוי 'זקן בא בימים' מעיד על חכמה ומדרגה גבוהה שהגיע אליה אברהם, ומדרגה זו, על פי השפת אמת, היא הביטול המוחלט אל השם יתברך. הכרתו של הצדיק כי הוא אינו אלא צינור ושליח של הקב"ה בעולם, מאפשרת לו להכיל בקרבו את כל השפע ואת כל הברכות אל העולם. הביטול אל השורש הופך את הצדיק לצינור מוחלט ולהזרמת השפע כולו, דרכו.

ה'שפת אמת', מדבר על הביטול לשורש. ר' נחמן, לעומתו, השתמש בטרמינולוגיה אחרת, ואת מושג הביטול בהקשר של הצדיק מחליף ר' נחמן במושג - 'אמונה', בחינת 'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש':

וּבֶאֱמֶת הוּא אִסּוּר גָּדוֹל מְאֹד לִהְיוֹת מְחַקֵּר, חַס וְשָׁלוֹם, וְלִלְמֹד סִפְרֵי הַחָכְמוֹת, חַס וְשָׁלוֹם. רַק הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מְאֹד, הוּא יָכוֹל לְהַכְנִיס עַצְמוֹ בָּזֶה, לִלְּמֹד הַשֶּׁבַע חָכְמוֹת, כִּי מִי שֶׁנִּכְנַס בְּתוֹךְ הַחָכְמוֹת הַלָּלוּ, חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לִפֹּל שָׁם. כִּי יֵשׁ אֶבֶן נֶגֶף בְּכָל חָכְמָה וְחָכְמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲמָלֵק, שֶׁעַל יְדֵי הָאֶבֶן הַנֶּגֶף הַזֶּה יְכוֹלִין לִפֹּל, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עֲמָלֵק הָיָה פִילוֹסוֹף וּמְחַקֵּר, וְכָפַר בָּעִקָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים כ"ה): "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים", דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא רַק נוֹהֵג עַל פִּי חָכְמוֹת, וְאֵין לוֹ יִרְאָה כְּלָל. אֲבָל הַצַּדִּיק, כְּשֶׁנִּכְנָס בְּאֵלּוּ הַשֶּׁבַע חָכְמוֹת, הוּא מַחֲזִיק עַצְמוֹ וְנִשְׁאָר קַיָּם עַל עָמְדוֹ עַל יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (חֲבַקוּק ב): "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (מִשְׁלֵי כ"ד), הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ דֶּרֶךְ אֵלּוּ הַשֶּׁבַע חָכְמוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁם יְכוֹלִין לְהַחֲלִיק וְלִפֹּל עַל יְדֵי הָאֶבֶן נֶגֶף, בְּחִינַת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל, אֲבָל הַצַּדִּיק שֶׁבַע יִפֹּל, וָקָם, עַל יְדֵי אֱמוּנָה כַּנַּ"ל. וְזֶה: "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" סוֹפֵי תֵבוֹת עֲמָלֵק, שֶׁהוּא הָאֶבֶן נֶגֶף שֶׁל הַשֶּׁבַע חָכְמוֹת, שֶׁעַל יָדוֹ נוֹפְלִין, חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ הַצַּדִּיק שֶׁבַע יִפּוֹל, וָקָם עַל יְדֵי אֱמוּנָה כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן תנינא יט).

מה מעניק לצדיק את היכולת לעבור דרך השבע חכמות, דרך הקושיות הגדולות ביותר שקיימות על אלוקים, ובכל זאת להשאר מאמין? כיצד מצליח הצדיק פעם אחר פעם ליפול ומיד לקום? מדוע דברי האפיקורסות שכה מפחידים את האדם הפשוט שמא יתעה אחריהם, אינם מאיימים כלל וכלל על צדיק האמת?

התשובה לכך נעוצה באמונתו של הצדיק: 'צדיק באמונתו יחיה'! יכולתו של הצדיק להחיות את עצמו כל פעם מחדש באה לו מכח אמונתו. מדובר באמונה תמימה המסוגלת להכיל את הכל. גם את הסתירות, גם את הקושיות וגם את ההסתרות. בתורה אחרת (ליקוטי מוהר"ן קמא סד) מדבר ר' נחמן על שתיקתו של הצדיק. השתיקה היא בחינה של 'כל'. שהרי כל אמירה מצמצמת את האינסוף להגדרות ולמילים שהיא מורכבת מהן. לא כן השתיקה שהיא אינסופית, וממילא יכולה להכיל בקרבה את האינסוף. אמונתו של הצדיק היא בחינת שתיקה. וככזו היא יכולה להכיל בקרבה את האינסוף כולו.

ה'כל' של הצדיק, אם כן, בראש וראשונה מאפשר לו לשאת את פניו אל על, אל השמים העליונים, או בלשון החסידות - 'בא בימים', הנאמר על אברהם, משמעותו לבוא ב'ימים העליונים'. במובן זה הופך הצדיק לצינור של האלוקות ולאיבר המשפיע שלה.

מאידך לתכונת 'כל' זו ישנה השלכה גם כלפי מטה:

וה' ברך את אברהם בכל. ודרשו חז"ל בת היה לאברהם ובכל שמה. יש לומר הרמז דכשהצדיק הוא במדרגת דוכרא אז הוא נהנה מזיו השכינה (נעם אלימלך, חיי שרה).

על פי דברי ר' אלימלך מליז'נסק, אברהם הוא הצדיק, ו'בכל' על פי חז"ל היא בתו של אברהם. ר' אלימלך מבקש לומר בדברים אלו, כפי שראינו גם לעיל, כי 'כל' הוא כינוי לא רק לספירת יסוד אלא גם לשכינה, רוצה לומר לספירת המלכות.[8]

כשאברהם הצדיק עשה עצמו בחינת 'דוכרא', כלומר בחינת משפיע, הוא נהנה מזיו השכינה, כלומר הוא זכה בעצמו לבחינת 'בכל', שהיא האחדות הגמורה עם השכינה המתגלה בעולם. יכולתו של הצדיק להיות 'בכל', כלומר להיות משפיע, היא זו המאפשרת לו להתחבר עם כלל ישראל. וכך אומר ר' צדוק:

ואז כתיב וה' ברך את אברהם בכל, בת היתה לאברהם אבינו בכל שמה, בת יהבה לאברהם (כמו שאמר זח"א רי"ט ע"א) והיינו שאז הובטח לו שיצא ממנו כללא דכנסת ישראל (פרי צדיק, ויקרא ד')

הצדיק - שליח הציבור

ראינו שתכונת ה'כל' של הצדיק כשהיא מופנית כלפי מעלה היא בחינה של ביטול (על פי ה'שפת אמת') ובחינה של אמונת שתיקה (על פי ר' נחמן), אולם מהם מאפייניה של תכונה זו כשהיא מופנית כלפי מטה? כיצד עושה עצמו הצדיק בחינת 'דוכרא', ובחינת 'כל' כלפי 'כללא דכנסת ישראל'? כיוון לתשובה ניתן למצוא בדבריו הנפלאים של ר' לוי יצחק מברדיטשב:

וה' ברך את אברהם בכל, כי יש צדיק אשר כל מבוקשו בשביל הכלל ויש צדיק אשר מבוקשו על עצמו, ואברהם היה מבוקשו על הכלל. וזהו וה' ברך את אברהם, כלומר עם אברהם (קדושת לוי, חיי שרה).

הפניית תחושת ה'כל' כלפי כנסת ישראל, משמעותה הראשונה, על פי ר' לוי יצחק, שהיה סנגורם של ישראל, היא ההכרה כי כל מבוקשו של הצדיק היא כלפי הכלל ולא כלפי עצמו. הצדיק זוכה להכרות ולהשגות גדולות מאד, הוא רואה מראות אלוקים, אולם אם חפץ הוא להיות צדיק ולא רק 'בעל השגה', הוא מוכרח לחוש בכל עת ובכל שעה כי לא לעצמו הוא דורש אלא כלפי כלל ישראל.

יוצא מדברנו, כי הנכונות להיות צינור נושאת היא בקרבה משמעות כפולה. ראשית, היא אינה חפצה לומר דבר מעצמה אלא כל ענינה הוא להביא את השפע שעבורו היא מבקשת להיות צינור. ושנית, היא גם אינה חפצה לשמור דבר לעצמה מאותו השפע הזורם דרכה וכל ענינה להעבירו הלאה. 'הצדיק האמת', איננו שומר דבר לעצמו. חייו הינם התמסרות גמורה עבור חסידיו לוקחי שמעו ועבור קהילתו. הצלחתם היא הצלחתו וכשלונם, חס וחלילה, הוא כשלונו.

אולם את תכונת ה'כל' כלפי מטה, מבטא ר' נחמן גם בדרך אחרת, מעבר להכרה בשליחות ולתודעת ההתמסרות עבור הקהילה, וכך הוא כותב:

וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים, דְּהַיְנוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין, וְכָל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת יִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמֹד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה, וְזֶהוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה גָּבוֹהַּ כָּזוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו, וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ. וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל, זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זֹאת, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הוּא יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה זוֹ הַצְּרִיכָה לְהַשְּׁלִיחַ-צִבּוּר הֶהָגוּן בֶּאֱמֶת, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינַה, שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ כַּנַּ"ל, כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב).

שליח הציבור, שהוא הצדיק בתורה זו, הוא אותו אחד המסוגל להכיל בקרבו את כל הנשמות של כנסת ישראל. הצדיק אינו יכול לברור ולומר זה ראוי וזה אינו ראוי. איתו אני מסוגל לדבר ואיתו אינני מסוגל. הצדיק צריך להיות שליח ציבור, שליח של כל הציבור. ועל כן הצדיק צריך למצוא את נקודת הזכות שבכל אחד, להכיל אותה בקרבו ולעשות מכל הנקודות הללו - ניגונים.

ניגונים אלו הם מכלול התווים שנתפזרו בנשמותיהם של כלל ישראל והוסתרו בקרבם. מדובר בניצוצות שנתפרדו מן השפע האלוקי מן השכינה האלוקית שגלתה ונתפזרה, והצדיק המלמד זכות על כל אחד, המצליח להכיל בקרבו גם את הפחותים ואת הרשעים, ולשמוע את הצליל שלהם בתוך ההרמוניה השלמה של השכינה, מצליח לקבץ ולאסוף את ניצוצות השכינה, את שברי המנגינה, את התווים האבודים - ולעשות מכולם ניגון של שכינה.

ה'כל' אצל הצדיק, לפי ר' נחמן, כשהוא מופנה לעולם, הוא היכולת להכיל את כולם, לקבל את כולם ולתת מקום בקרבו לכולם, ועל ידי כך, מוסיף ר' נחמן: 'יהיו כל הנקודות הטובות תאבים אליו'. כשאדם רשע ניצב בפני הצדיק המתבונן בו בעינים אוהבות והמצליח למצוא בו את נקודות הזכות, הרי שנקודות אלו תאבות אליו, ולפתע מצליח הרשע לדלות מקרבו את אותן הנקודות הטובות.

בכמה מקומות מתאר ר' נחמן את הצדיק כגנן המשקה את כל הצמחים, כל אחד לפי צרכיו ולפי תנאי סיפוקו. הצדיק מסתובב לו בגינה ויודע למה כל אחד זקוק, הוא יודע את מי צריך ללטף ובמי צריך לגעור. מי זקוק ליד אוהבת ומי לשבט ברזל. זוהי יכולת ה'כל' של הצדיק כשהיא מופנית כלפי ישראל.

נסכם את הדברים בקצרה:

תכונת ה'כל' המאפיינת את הצדיק נוגעת הן לעמידתו כלפי שמיא והן לעמידתו כלפי כלל ישראל.

משמעות תכונה זו בהיותה מופנית כלפי שמיא מוסברת בשני אופנים:

א. היכולת להתבטל בפני האלוקות להדבק בשורשה ולהיות שליח נאמן (שפת אמת).

ב. היכולת להאמין באלוקים אמונה של שתיקה הנושאת את היכולת להכיל את ההנהגה האלוקית כולה, המובנת והבלתי מובנת (ר' נחמן).

משמעות תכונה זו בהיותה מופנית כלפי כלל ישראל מוסברת אף היא בשני אופנים:

א. ההכרה ותודעת השליחות שכל השגותיו של הצדיק וכל מעשיו הם למען כלל ישראל (ר' לוי יצחק).

ב. היכולת להכיל בקרבו את כלל ישראל ואף את הרשעים שבהם ולהיות מסוגל לראות את נקודת האור שבכל אחד כדי לחברה אל שורשה (ר' נחמן).

וכשהצדיק הוא בחינת 'כל' כלפי שמיא, וככזה הוא נושא את כל הברכות ואת כל השפע - 'וברכות לראש צדיק' (משלי י'), וכשהוא בחינת 'כל' כלפי העולם וככזה הוא מגיע עד קצווי ארץ - 'יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ' (תהלים ע"ב) - אזי, אין לך דבר ואין לך מקום שאינו מתקשר ותאב אליו. וכשאלו מתרחשים, אזי הזיווג נעשה, והשפע משפיע, ושמים וארץ שבים להתאחד על ידי נשמת הכל של צדיק יסוד עולם.

---