דילוג לתוכן העיקרי

על הדרשה ועל הפרישה - הרבי מבעלז והרב טייכטאל אל מול השואה

קובץ טקסט

שיעור 6: על הדרשה ועל הפרישה - הרבי מבעלז והרב טייכטאל אל מול השואה

פתיחה

בשיעורים הקודמים עסקנו בתגובה החרדית הקלסית, התופסת את השואה כעונש על חטאי ההשכלה ו/או הציונות. הפעם נדון בפולמוס שבכתובים בין הרבי אהרן רוקח מבעלז לבין הרב יששכר דב טייכטאל. פולמוס רב-משמעות זה התנהל בבודפשט, בירת הונגריה, שבה שהו שני הרבנים, בתקופה גורלית בתולדות ישראל - בין 1943 לראשית 1944. דרשתו של הרבי מבעלז, שהיא המאוחרת יותר, נישאה כחודשיים לפני הפלישה הנאצית להונגריה והתחלת שילוח יהודיה לאושוויץ. דברי הרב טייכטאל הי"ד נכתבו בחיבורו הידוע "אם הבנים שמחה" שהופץ בהונגריה באותה שנה. הפולמוס בין האישים, כמו גם ההיבטים ההיסטוריים המורכבים של דרשת הרבי מבעלז, כבר נידונו לעייפה בין היסטוריונים והוגי דעות, ואין טעם לחזור כאן על מה שכבר נמצא בכתובים (ראה בסוף השיעור סעיף: מקורות). לפיכך אסתפק כאן רק בתיאור כללי הכרחי של ההיבטים הביוגרפיים והעובדות.

א. הרבי הזקן מבעלז: תולדות חייו

תולדותיו

רבי אהרן רוקח (ה'תר"מ, 1880 - כ"א באב ה'תשי"ז, 18.8.57) היה האדמו"ר הרביעי לשושלת בעלזא, שמקורה בגליציה המזרחית (בימינו נמצאת העיירה באוקראינה).

הוא נולד בשנת ה'תר"מ (1880) כבכורם של הרב יששכר דב רוקח (האדמו"ר השלישי בשושלת, ה'תרי"א-ה'תרפ"ז, 1851-1926) ואשתו הרבנית בתיה רוחמה רוקח, נכדת הרב אהרן טברסקי מצ'רנוביל. גדל בצל סבו, הרב יהושע רוקח (האדמו"ר השני בשושלת, ה'תקפ"ג-ה'תרנ"ד, 1823-1894). בגיל צעיר התייתם מאמו, ואביו נישא בשנית לרבנית בת לשושלת גולדמן-זוועיל.

בשואה

רבי אהרן (אהרל'י) איבד בשואה את כל משפחתו. בשנת ה'תש"ג (1943) חולץ מגטו בוכניה, ליד קרקוב, תמורת ממון רב, ביחד עם אחיו הרב מרדכי רוקח מבילגוריי, אביו של האדמו"ר הנוכחי, הרב יששכר דב רוקח. בפסח שני, י"ד באייר ה'תש"ג (1943), הגיע להונגריה והתיישב בבודפשט, שם דר שמונה חודשים, עד כ"ד בטבת ה'תש"ד (1944). משנודע לו שהגסטפו עוקב אחריו ודורש מממשלת הונגריה את הסגרתו בחזרה לשלטונות הנאציים, עזב במהירות את הונגריה, וביום ט' בשבט ה'תש"ד (1944) הגיע יחד עם אחיו לארץ ישראל.

בארץ

האדמו"ר התיישב בתל אביב והקים מחדש את חסידות בעלז בארץ ישראל: תחילה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, בני ברק וחיפה (לימים התרחבה החסידות לערים נוספים בישראל: אשדוד, בית שמש, טלז-סטון, בית חלקיה, ולאחרונה גם רמות). בקיץ, מערב חג השבועות ועד לאחר החגים, היה שוהה בירושלים: עד שנת ה'תשט"ו (1955) בשכונת קטמון, ומאוחר יותר ברחוב אגריפס, ליד ישיבת בעלזא.

מנהיגות ואישיות

תמך באיחוד המפלגות הדתיות וסימן את הדרך להצטרפות חסידות בעלז לאגודת ישראל, לאחר שהתנגדה לה כל שנותיה בפולין.

נודע באהבת ישראל שלו ובמידותיו, בייחוד במיעוט אכילה קיצוני. הוערץ כפרוש וקדוש, ולאחר השואה והסתלקות ה'אמרי אמת' היה בעצם השריד הזקן והחשוב ביותר בארץ לאדמו"רי פולין הנחרבת.

ב. הדרשה בבודפשט לפני הבריחה: נימוקי העזיבה וההבטחה ליהודי הונגריה

שאלת מנהיגותם של רבנים ואדמו"רים בזמן השואה היא שאלה נרחבת, הראויה למחקר וללימוד בפני עצמו. אין כל המידות שוות בנידון זה, ולא הרי מנהיג אחד כהרי חברו, ולא הרי סיטואציה אחת כהרי חברתה. מנהיגים דתיים רבים עזבו את פולין, ואחרים ביכרו להישאר עם עדתם.

הרבי מבעלז ברח מהונגריה כשהבין ממקורות הונגריים, וכנראה גם מפעילים ציוניים, שהגסטפו מחפש אחריו, כפי שקרה לכל רבני פולין. כבר בעת בריחתו מבוכניה שבגליציה (פולין) נאלץ להשאיר אחריו את כל משפחתו. לאחר שהתברר שגם הונגריה אינה מקום בטוח עבורו, נמלט מהונגריה בזקן מגולח יחד עם אחיו, הרב מרדכי מבילגוריי, על בסיס רשימה שהורכבה מטעם המוסדות הציוניים ולאחר השתדלות של גדולי רבני הארץ, כמו הרב הרצוג והרב מיימון.

 

את דרשת הפרֵדה, שפורסמה בכתב עוד בהונגריה (ראו צילום השער), נשא אחיו בשמו בבית המדרש המרכזי של בודפשט בשבט תש"ד בפני קהל רב. הנושא העיקרי של הדרשה היה החובה לשמוע לצדיקי האמת, שהם בגדר נביאי אמת של זמננו, ולעמוד מול הפיתוי של נביאי השקר, הלוא הם מנהיגי המשכילים והציונים. כיוון שהמאורעות באירופה נראים כאילו הם מגשימים את הנבואה הציונית, קובע הרב מבילגוריי שאנו נמצאים כעת במציאות שבה "מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג, ד), לאמור: הסכמת המציאות עם החזון הציוני וכישלון האסטרטגיה החרדית הם למראית עין בלבד - ניסיון שיש לעמוד בו - שכן נביאי השקר נשארים תמיד נביאי שקר, גם כשנראה לשעה שהם צודקים.[1]

יש בדרשה גם קריאות חיזוק, קריאה לעזרה הדדית ואחדות הלבבות, ושאר עניינים של מורל וחברה. שני הנושאים שעליהם סב דיון נרחב הם התייחסותו של אחי האדמו"ר לבריחתם הצפויה והצדקתה אל מול הקהל, וההדרכה הדתית על התגובה המעשית והרוחנית הראויה לחסידים בשעת מצוקה כזו. וזאת יש לומר כהקדמה: יהודי הונגריה חיו אותה שעה בתודעה ש'להם זה לא יקרה'. באותה עת כבר היה ידוע על השמדת יהודי פולין, אך הידיעות על סיום המלחמה הקרב וההסתמכות על השלטון ההונגרי ועל מעמדו המיוחד בעיני הנאצים ייצרו אשליית ביטחון כמו-שוויצרית.

נתחיל בהיבט האישי, שמשולבים בו גם דברי ברכה וייעוד על כלל יהדות הונגריה:

...עוד דבר בפי מה שהנני רוצה להעיר לבכם ולהאיר עיניכם על אודות אשר שמעתי דבת אשר פחדו פחד, חיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה קשה להם פרידתנו, אבל ביותר דואגים רבים על העתיד, באמרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו, ואחי הצדיק הדור שליט"א רואה את הנולד הולך הלוך ונסוע לא"י כי שם צוה ה' את הברכה ונתתי שלום בארץ, והוא הולך למקום שלוה ומנוחה, ואותנו ח"ו עזב לאנחה. מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדינו ומי ישתדל בעבורינו?

על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים חכמי אונגארן, את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א, יודע בוודאי שלא במנוסה הולך ולא בחפזון רץ ונמהר, כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לארץ הקודש המקודשת בעשר קדושות. ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאד לא"י, וכה אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה', שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כולו, שלא יוסיף לדאבה עוד, ויהי' המחנה הנשאר לפליטה. ויקויים במהרה 'כל קרני רשעים אגדע תרממנה קרנות צדיק' (תהילים ע"ה, יא).

וזה נרמז בפסוק (בפ' ויחי): 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד' (בראשית מ"ט, טו), פירש"י: ויהי לכל אחיו לישראל למס עובד לפסוק להם הוראות של תורה. והיא פלא, מה רצה לפרש בזה? אמנם נראה הכוונה:

'וירא מנוחה', שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו.

'ואת הארץ כי נעמה' - מחמת כי שורה שם נועם עליון, וארץ זבת חלב ודבש היא נחמד ונעים ברוחניות ובגשמיות, ועוד בביתו בימי קדם דיבר מנסיעתו לארץ הקודש...

 

האדמו"ר בבעלז, לפי התמונה עוד בצעירותו, עם משמשיו

בדרשתו מציג הרב מבילגוריי את הנסיעה לארץ ישראל במנותק מהסיטואציה בה נמצאים הוא וקהל שומעיו. הטענה כאילו הנסיעה אינה מושפעת משום סכנה או פחד אינה מתקבלת על הדעת, ובכך מודים גם הביוגרפים של האדמו"ר. הרב נתן אורטנר, כותב קורותיו, הסביר שמפקד המשטרה ההונגרי דרש מהרבי להימנע מלגלות את סיבת נסיעתו האמתית - דרישת הגסטפו מן המשטרה ההונגרית להסגירו.[2] הנקודה הכואבת בקטע זה של הדרשה היא הברכה/הבטחה של הרבי מבעלז כי ישכון שלום בארץ זו, קרי: בהונגריה. לאור העתיד להתרחש כעבור חודשיים - כניסת הגרמנים להונגריה ושילוח 400 אלף (כ-80%) מיהודיה לאושוויץ - תפסו חוקרים אחדים (כגון אמנון שפירא, ובאופן פחות בוטה מנדל פייקאז') את הדברים הללו כהסתרה מכוונת של אמת ידועה לצורך הצלה אישית, ואחרים - ככישלון בקריאת המציאות, וודאי בידיעת העתיד המצופָּה מצדיק כרבי מבעלז. מאוחר יותר השמיטו מדפיסי הדרשה בארץ פסקה זו, השמטה שמנדל פייקאז', היסטוריון החסידות, הציג אותה כבריחה מהתמודדות עם האמת: כישלונו המנהיגותי של הרבי, שבמקרה הטוב לא ידע את המציאות ושגה בהבנתה, ובמקרה הרע - נטש את חסידיו לטובת הצלתו האישית תוך פיזור מילים ללא כיסוי.

על הצנזורה הפנימית קשה לי להגן; לצערנו, התופעה אינה נדירה במחוזות המו"לים הדתיים והחרדיים, ולעניות דעתי אין היא משקפת תופעה חיובית. על עצם המעשה יש לומר שרבים מחסידי הרבי מבעלז מציינים את העובדה כי יהודי בודפשט, שאליהם דיבר, אמנם ניצלו ברובם, ורק מיעוטם נשלח למחנות; למעשה, היה זה הריכוז הגדול ביותר של יהודים שניצל בהונגריה ובמזרח אירופה.[3]

מסתבר שכוונתם של הרבי מבעלז ושל אדמו"רים נוספים לברוח, היא המקור לדבריו החריפים של הרב טייכטאל בספרו נגד האדמו"רים:

מרחפת עלינו אימה ופחד כאשר אנו רואים בשעה שאני כותב את הטורים הללו, שכל האדמו"רים של מדינתנו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק ואינם מביטים בזה על מה שמפילין ליבם של ישראל, כאשר שומעים מההמון שמרננים ואומרים: 'הרבי'ס בורחין, ומה יהי עמנו?' (אם הבנים שמחה, עמ' שיב).

חשוב יותר: באשר לעצם עזיבתו של הרבי, יש לשים לב גם לסכנה האישית המידית שריחפה מעל ראשו, סכנה שלא הייתה מוחשית עדיין ביחס לשאר היהודים (העובדה שעזב גם את משפחתו שומטת, לעניות דעתי, את היסוד מתחת לטענה שהייתה זו נטישה אגואיסטית). חשובה לא-פחות תרומתה העצומה של הישרדותו לשיקומה של חסידות בעלז, ובמידה לא-מעטה של החסידות בכלל, אחרי השואה. יחד עם אדמו"רי גור, ויז'ניץ, צאנז, סאטמר, וכמובן חב"ד, אשר שרדו את המאורעות, הצליח הרבי להציל את התנועה מחורבן. ייתכן שהישארותו הייתה מצטיירת כהֶרואית יותר, אך אפשר גם ששכרה היה יוצא בהפסדה. והן הן הדברים ביחס לאדמו"רי סאטמר (שנמלט ברכבת קסטנר הציוני), גור (שיצא את ורשה ב-1940) וחב"ד (כנ"ל). האדמו"ר מוויז'ניץ, בעל ה'אמרי חיים', היה באירופה בימי המלחמה, והאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אף סבל את כל אימיה, ובכלל זה מחנות עבודה ואושוויץ, ושרד בנס.

אבל אחרי לימוד הסנגוריה, דומני שאי אפשר להימלט מנקודה אחת שאינה נותנת מנוח, ומעידה אולי על העדר יושר אינטלקטואלי ואולי על פחד עמוק מן האמת. כוונתי לניגוד החריף בין האווירה האופטימית-כביכול המוקרנת בדרשה לבין הבריחה הבהולה של האדמו"ר מהונגריה, תוך שימוש בדרכון ציוני. בחלק הראשון של הדרשה מתעמת הרבי עם נביאי השקר הציוניים וטוען שהמציאות אינה מלמדת דבר על צדקתם, אך דה-פקטו הוא משתמש בעזרתם כדי לברוח למקלט שבארץ ישראל הציונית וכדי לשקם את החסידות על הפלטפורמה שהכינה הציונות. ארבעים שנה קודם לכן, בשנת 1903, כתב הרצל (במכתב ליהודי הונגרי בשם ארנסט מיציי) כדברים הבאים:

גם את היהודים ההונגרים ישיג גורלם, וכל מה שיתאחר לבוא, יהיה קשה ואכזרי יותר. ובינתיים נקום אנו הציונים ונבנה בית דירה מרווח לאלה אשר אינם רוצים לדעת אותנו...[4]

נמצאה נבואת החוזה, נביא השקר, ארבעים שנה מוקדם יותר, מדויקת הרבה יותר מזו של נביא האמת ארבעים יום קודם לכן...

העובדה שהרצל חזה טוב יותר מהרבי אינה מחייבת לחשוב אותו לצדיק גמור או לקבל את השיטה הציונית בכללותה, אף לא את הלאומיות, את החילוניות או את הליברליזם. אבל לכל הפחות יש להתבונן בכך שהרבי עצמו, שטעה בנבואתו, ועמו גם חסידותו, ניצלו בזכות אותו נביא שקר שצדק. אם חז"ל הצביעו על טעויות במנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי (שרבי עקיבא קרא עליו "משיב חכמים אחור", עיין גטין נו ע"ב) ובחזונו של רבי עקיבא ("דין הוא מלכא משיחא", עיין ירושלמי תענית פ"ד ה"ה), והדבר לא מנע מאתנו להעריץ אותם בגלל כל הסיבות האחרות לכך, ודאי אפשר להודות גם בטעותו של רבי אחד מבעלז. חוסר הנכונות שלו ושל חסידיו לעשות כן הוא אות חולשה, והוא מחדיר יסוד של חוסר כנות, ואולי אף של שקר, לגישה כולה. ועל כגון דא כתב מרן הרב קוק שיש בעולם דברים טובים שמחזיקות אותם סיבות כעורות וכו' (על פי ערפילי טוהר).

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)