שיעור 6 - שבת (ד)

  • הרב עזרא ביק

שבת חלק ד'

א. הקדמה

בשיעור זה נמשיך להעלות עקרונות הלכתיים-מחשבתיים מתוך דיני כבוד שבת ועונג שבת.

שתי מצוות העשה הקשורות לשבת קרויות "כבוד" ו"עונג". מקורן של שתי המצוות הללו בפסוק בישעיה:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד...אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. (פרק נ"ח, פסוקים י"ג - י"ד).

ב. כבוד שבת

ראשית, נבחן את מצוות הכבוד. הרמב"ם אינו מגדיר אותה, אלא מביא דוגמאות:

איזה הוא כיבוד? זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך[1]. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך .

ומכיבוד השבת שילבוש כסות נקייה. ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת... אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת...מסדר אדם שולחנו בערב השבת כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד השבת ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.

אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהוא צריך לשבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך. (משנה תורה, הלכות שבת, פרק ל', הלכות ב'- ו').

לדעתי, לבישת בגדים חגיגיים בזמנים מיוחדים הינה מובנת מאליה בעינינו, אך זה אינו ה"כבוד" אותו מתאר הרמב"ם. ניתן להמחיש זאת ע"י דוגמא פשוטה: רוב האנשים שאני מכיר, שמתלבשים באופן חגיגי כאשר הם הולכים לבית הכנסת בשבת, לא טורחים להתלבש כך אם הם צריכים להשאר בבית (אם הם חולים, למשל). בעיני, ביגוד מהודר אינו ממש ביטוי של כבוד, וודאי לא של כבוד שבת, ושאר הדוגמאות ברמב"ם מבהירות זאת: הדרישה ללכת לקניות או לנקות את הבית בעצמנו מבטאת שאין צורך דווקא בבית נקי ואוכל משובח, אלא שיש לעסוק באופן אישי בהכנה. האדם מכבד את השבת בכך שהוא מתכונן אליה ומתאמץ במיוחד במישור האישי (כדוגמת נקיון וביגוד) לקדם את פניה. דוגמה אחרת שמביא הרמב"ם היא מיוחדת במינה - על האדם לשבת ולהמתין לשבת, כפי שממתינים לבואו של מלך (אנשים שומרי שבת מקיימים את רוב הדברים המובאים ברשימה של הרמב"ם, אך אני מכיר יחידי סגולה ספורים בלבד שאינם מתרוצצים כמו משוגעים חמש דקות לפני הדלקת נרות כדי לסיים את ההכנות האחרונות לשבת).

יש לציין ש"כבוד" אינו נדרש בכל תאריך או אירוע מיוחדים ביהדות: אינך צריך (מבחינה הלכתית) להתלבש באופן חגיגי לחתונה, אפילו לזו שלך (גם אם אמא שלך אומרת אחרת), ואין מצווה כזו בחגים. שתי הדוגמאות האחרות בהלכה למצוות שיש בהן "כבוד" הן ביחס להורים[2] ולתורה.

לדעתי, המכנה המשותף למקרים בהם יש חיוב 'כבוד' הוא שבכולם אנו מקבלים מהם - על אף שאין אנו אדונים להם. השבת וכל מקרה שבו אנו מבטאים כבוד, אינה משרתת אותנו, אלא אנחנו משרתים אותם, ובכל זאת, אנו מרוויחים מהקשר שלנו איתם לאין שיעור. זהו איננו אותו הכבוד שמעניקים בסעודת הוקרה, אלא כבוד מלכות. כל העניין בשבת אינו משהו שאנחנו עושים, כמו בשאר המצוות, אלא משהו שאנחנו חווים. התורה וחז"ל מתייחסים לשבת לא פעם כמתנה:

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת... (שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ט).

אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. (שבת י:).

אנו מכבדים את השבת כדי לדאוג לכך שאנו לא מנצלים אותה. כוחה של השבת טמון בכך שמקורה בקדושה האין סופית של האלוקים (או, כפי שהסברתי בשיעורים הקודמים - בפוטנציאל האין-סופי של האדם להגיע לאלוקים). זהו אותו הקשר שיש לנו עם התורה - היא שייכת לנו ואנו לומדים אותה, אך מקורה בערך אין-סופי. גם השבת היא שלנו ואנו חווים אותה, אך אין אנו יכולים לשעבד אותה, מאחר שערכה מושרשת בערך אין-סופי. לפיכך, ברמה המעשית, עלינו להראות שהשבת היא אורחת של כבוד בבתינו. החברה הדמוקרטית והשוויונית מתקשה לאמץ ביטויי כבוד שכאלו. על מה מעידים הביגוד, הנקיון, הנרות, סידור השולחן, הישיבה וההמתנה? מדוע שאראה אחרת כאשר השבת או המלך מגיעים לביקור? דברים אלו מעידים שאנו מאמינים שעלינו להיות שונים, שהביקור מרומם אותנו לרמה גבוהה יותר. ביקור המלך מאציל עלי, ועלי ללבוש בגדים ההולמים את המעמד משום שכעת אני חלק מפמלייתו. עליך להודות שישנם אחרים שערכם רב משלך - במקרה זה, שבת המלך (או המלכה) - ויתרה מזאת: בכוחם להוסיף לערכך שלך.

נדגים זאת בעזרת ביטוי אחר של כבוד - יהודי העומד בפני ספר תורה או בפני תלמיד חכם. אני מניח שכיתה הקמה על רגליה בפני מרצה באוניברסיטה היא מחזה נדיר, על אף שהדבר מתרחש מדי יום בישיבות. על מה מעידה מחווה זו? היא אינה מבטאת הערכה או הכרת תודה, אלא הכרה שמה שאתה מקבל מאדם זה הינו בעל ערך עצמי ויכול להעשיר אותך. השבת, דווקא משום שערכה פנימי, בתוך חווייתו של שומר השבת עצמו, דורשת "כבוד", כדי שלא תתעלם מאתנו העובדה שהיצרתיות האנושיות מקורה בנצחי, ובאין-סופי, ולא בסך הכול המוגבל של מה שעלה בפועל בידו לעשות.

ג. עונג שבת

מצוות העשה השנייה הנוהגת בשבת היא "עונג", והיא אף יותר מיוחדת מקודמתה, שכן אין אף מקרה אחר בו נדרשת מאיתנו מצווה כזו. "שמחה" אמנם נדרשת ביחס לחגים, אך מבחינה הלכתית ספק אם היא חלק ממצוות השבת (על אף שהיא מוזכרת בתפילות), והמצווה להתענג מוזכרת רק בשבת. אין חיוב להתענג על חג הפסח, תפילין או כשרות. בשום מקום לא כתוב שהיהדות מהנה, וברור שלא תמיד היא כך. רק בשבת יש מצוות להתענג, אתה חייב להנות! מדוע?

ראשית, ננסה בקצרה לעמוד על טיבו של העונג בשבת. כותב הרמב"ם כך:

איזה הוא עינוג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם הכול לשבת הכול לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת הרי זה עונג שבת ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל שבת אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך כחול ואל תצטרך לבריות...

חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת...וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין ולבצוע על שתי כיכרות...אכילת בשר ושתיית יין בשבת עינוג הוא לה והוא שהייתה ידו משגת. (שם, הלכות ז' - י').

לדעתי, עלינו לזכור את משמעות "המצווה". לא כתוב בפסוק בישעיה שהשבת היא עונג, אלא שעליך לקרוא לה עונג. נבחן את סוף הפסוק - אם תעשה את כל הדברים המפורטים בחלק הראשון של הפסוק - "אז תתענג על ה'". זהו עונג שבת - להתענג על ה', אך רק אם אתה עושה משהו שיגרום לכך. מהו עונג שבת בכלל ו"להתענג על ה'" בפרט? אין ספק כי אוכל הוא רק האמצעי החיצוני להנאה הפנימית, אך מדוע יש מצווה להנות, ודווקא בשבת?

התשובה, לדעתי, נמצאת בצד השני של מה שאמרנו על הכבוד. השבת היא מתנה שהיא גדולה ממני ומעניקה לי דבר מה עבור עצמי. זו הסיבה שאני מכבד אותה. אך השבת אינה מעניקה לי משהו חדש, משהו חיצוני. היא פותחת אותי לחוות את העומק והשיא האינסופי שבתוכי, אותו פיתחתי במהלך השבוע. ההלכה קוראת לנו למצוא את העונג שבחוויה זו, אחרת נפספס את כל העניין. מהו עונג? העונג הוא ההכרה שהעומק האינסופי נמצא בתוכי, שבאפשרותי לחוות אותו, להוקיר אותו ולהתאחד עמו. חשבו על ילד שקיבל צעצוע נפלא - קליידוסקופ. הוא מסובב אותו ומוקסם משלל צבעיו, מהמראות החדשים הנגלים לנגד עיניו. השבת, המגיעה לאחר ימי השבוע, אינה אלא המחשת המראות החדשים, הצבעים המרהיבים והעמוקים יותר, בחוויה היומיומית של הקיום. אם רק נחים בשבת, נופשים מעמל השבוע, מחמיצים את המסר הפנימי - שאנו, בתוכנו, מכילים את אור הבריאה. עלינו לפקוח את עינינו על מנת לראות את המובן מאליו. עלינו להתאמץ כדי לדאוג לכך שנאחז בחוויית הנצח ונפנים אותה. בניגוד להיגיון, הדרך לעשות זאת אינה ע"י השקעה והשתדלות ביתר שאת, אלא על ידי התענגות - בכך שאנו מאפשרים לחוויה להכנס אלינו, לזהור בתוכנו ולענג אותנו.

כבוד ועונג: תוקיר, תכבד, ראה את הערך שבדבר כמתנה, ובה בעת פקח את עיניך לראות את הניצוץ שבה, כיצד היא חלק מהחוויה שלך ולא דבר שיש לכבד אותו מרחוק; רק אז, "תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".

העונג אינו קיים באף מצווה אחרת, כי כל המצוות מוסיפות לאדם מחוץ לעצמו. אם נהנה מכך - מה טוב, ואם לא - גם טוב. השבת לא תוסיף לך דבר אם לא תתענג עליה, משום שהיא אינה דבר חדש לגמרי אלא מימד חדש בתוך עצמך. כל ערכה טמון בהכרה שהיא שם, בהבנה הפתאומית הממחישה את גודל ערכה של הנשמה השוכנת בקרבו של האדם היוצר. הבנה זו היא העונג.

ד. השבת כגילוי העומק בחוויותינו

רבינו (רבי יהודה הנשיא) עשה סעודה לאנטונינוס (קיסר רומא) בשבת. הביא לפניו תבשילין של צונן, (אנטונינוס) אכל מהם וערב לו.

(רבי יהודה) עשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין. אמר לו (אנטונינוס): אותן ערבו לי יותר מאלו.

אמר לו (רבי יהודה): תבל אחד הן חסרין. אמר לו (אנטונינוס): וכי יש קלרין של מלך חסר כלום?! אמר לו (רבי יהודה): שבת הן חסרין, אית לך שבת?! (בראשית רבה, י"א, ד').

חז"ל טענו שהאוכל בשבת טעים יותר. מדוע? משום שהשבת היא מרכיב סודי. פירושו של דבר שלמרות שאין בעצם מרכיב סודי או תוספת כלשהי, האוכל טעים יותר רק בגלל השבת. במילים אחרות, אותה החוויה מועשרת מכך שאנו רואים, טועמים וחווים אותה באמצעות השבת. השבת אינה חוויה חדשה, אלא גילוי העומק שבחוויותינו הישנות; זו הסיבה מדוע זו אכן חוויה חדשה.

ישנה סדרת מדרשים הבאים להראות שהשבת איננה חוויה פנימית גרידא, אלא סוג זמן חיצוני ושונה. מדרשים אלו אינם מסתפקים באוכל טעים יותר, אלא הם מבקשים מאיתנו להתבונן בסדר הטבעי. למשל:

"ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית, פרק ב', פסוק ג'). רבי ישמעאל אומר: ברכו במן, וקדשו במן. ברכו במן - שכל ימות השבת היה יורד עומר בערב שבת שני עומרים. וקדשו במן - שלא ירד בו כל עיקר... ר' אלעזר אומר: ברכו בנר, ובי היה המעשה: פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום. (בראשית רבה, י"א, ב').

אמר לו (טורנוסרופוס, נציב רומאי בארץ ישראל): מנאן את מודע לי (שה' מכבד את השבת)? אמר לו (ר' עקיבא): הרי נהר סמבטיון יוכיח, שמושך אבנים כל ימות השבת ובשבת הוא נח. (שם, ה').

לדעתי, המדרשים מדגישים את צד הכבוד שבמשוואה שלנו: ללא קשר ליצירתיות הנצחית של אלוקים, לא נמצא דבר בשבת. לפני שלושה או ארבעה שיעורים, כאשר עסקנו במה שהיה אז הרובד השני של השבת, הדגשתי את הרעיון שאנו נחים רק כדי להראות שאלוקים הוא אכן יוצר. בשבת אנו יורדים לשורשה של היצירתיות שלנו, שהיא גם מקומו היחודי של ה' כבורא הכל. על מנת להתחבר ליצירתיות הפנימית הזו מבפנים, עלינו לחדול מכל פעילות מבחוץ, ואפילו נהר הסמבטיון נדרש לעשות כן. אך ברצוני להביא בפניכם סיפור חסידי, אותו שמעתי מהרב עמיטל:

ר' זושא ור' אלימלך, שני אחים שהיו מגדולי תנועת החסידות, החליטו לערוך ניסוי כדי לגלות אם מקורה של התעלות הנפש אותה הם חשים בשבת ביחסם כלפיה או במציאות האובייקטיביות. לכן, הם החליטו 'לעשות שבת' ביום רביעי. ביום שלישי אחר הצהריים הם התרחצו, טבלו במקווה, לבשו את בגדי השבת וקיבלו את פני שבת המלכה. הם אמרו את הקידוש, סעדו את סעודת השבת, שרו זמירות והעבירו את יום השבת כפי שרק חסידים יודעים.

אז אתם רוצים לדעת מה קרה, נכון? ובכן, ישנם שני סופים לסיפור הזה. לפי סוף אחד, היום היה משמים ונטול קדושה, ברקים או ניצוצות. ר' זושא התאכזב, אך ר' אלימלך אמר לו: לא, זו הייתה אשמתנו - לא אכלנו את הגפילטע פיש של אשתך (במילים אחרות - אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד). אבל לפי הסיום האהוב עלי, היום היה הצלחה מסחררת. האוכל ערב לחיכם כמעדני מלכים, המלאכים הצטרפו לזמרתם, אמות סיפי הקדושה נעו ממקומן ורוממו אותם לגבהי מרומים. לאחר ההבדלה, צהל ר' זושא: "אתה רואה, אלימלך, הקדושה נמצאת בתוכנו".

"לא", השיב לו ר' אלימלך, "זה רק מראה שקדושת השבת גדולה עד כדי כך שאתה יכול לגלות את שאריותיה אפילו ביום רביעי".

חשבו על כך.



[1] שימו לב שהרמב"ם כותב "שבת המלך" ולא "שבת המלכה" כנהוג.

[2] לאו דווקא לעניין ציות, כפי שנהוג לחשוב, אלא ל"כבד את אביך ואת אמך".