שיעור 6 - שיטת 'נפש החיים' - מטרה שכלית ומניע נפשי

  • הרב אליקים קרומביין

שיעור 6

א. האם לימוד תורה מנותק מכל עולם רוחני?

בשיעור הקודם העלינו את האתגר הפרשני במשנתו של ר' חיים מוולוז'ין (להלן - רח"ו): חייבים להבין מה עומד מאחורי הגישה השכלתנית שלו, כי אחרת מושג הלשמה נשאר רדוד, או, במונח אותו הזכרנו, "טריוויאלי".

דרך ההתמודדות הראשונה הייתה שאליבא דר' חיים, המשימה של לשמה היא עמוקה ורצינית עקב תביעתה הקשה להתעלם מכל הלהט הדתי ושאיפות הדבקות המאפיינים את היהודי העובד את בוראו. להט זה, טענו, מאפיין את החלקים הראשונים של "נפש החיים", מסריו והדרכתו; ואילו כאן, בשער הרביעי, המוקדש לתלמוד תורה, אנו עומדים בפני הדרישה נגדית - להתנער מעולמה של החוויה הדתית ולהתמסר לקוגניציה של התורה. דווקא התמסרות זו מעירה בלב הלומד את גדלותה של תורה, העומדת מעל לכל התנסות וכל חוויה אנושית. כינינו את החשיבה הזו "הגישה השלילית" בהבנת לשמה, וציינתי גם שלדעתי יש אמת חלקית בגישה הזו.

כעת אנו מוכנים לעיין בגישה אחרת, הקשורה להבנה אחרת בלשמה השכלי.

הגישה "השלילית" האמורה מבוססת על תפיסה יסודית אחת של החיבור "נפש החיים", שהיא למעשה התפיסה של הרב ד"ר נחום לאם (להלן - רנ"ל) בספרו "תורה לשמה". תפיסה זו מציבה את השער הרביעי, שער לימוד התורה, כעומד מול השערים הקודמים. מטרת החיבור, טוען הרב לאם, היא לבנות את ערכי היהדות כך שהתורה מתגלה כערך הרם והנישא מכולם. על פי הבנה זו, חשיבותה של התורה מאפילה על כל שאר הערכים המוסריים שעליהם דובר בספר עד כה, ומכאן שהפנייה לתורה כרוכה בהתנתקות מעשית מכל אותו עולם של קדושה וטהרה, בהתאם ל"עקרון ההפרדה" שהזכיר רנ"ל שם. ההנחה האידיאולוגית היא שהתורה עצמה היא התגלמות הקדושה בשיאה, גם אם איננו חווים את הדבר באופן מודע.

בפועל, אימוץ הבנה זו עלול להצית דינאמיקה מרחיקת לכת - דינאמיקה של השכחה גוברת והולכת של כל עולמות הרוח, שהם היסוד הרעיוני של השערים הראשונים של "נפש החיים"; שהרי אם אני לומד תורה - אינני זקוק לדבר אחר. אנו עתידים לראות שזו הייתה הסיסמה ששלטה בוולוז'ין בתקופתה המאוחרת, שבה האדירו את השכליות שבתורה באופן כמעט בלעדי. בהמשך ניווכח גם שהספר "נפש החיים" בעצמו הלך ונשכח בוולוז'ין באותה עת, כי כל מה שנשאר ממנו בעצם היו אותם שני פרקים מן השער הרביעי, הנראים כמרוממים את לימוד התורה מעל הכל, בלי קשר לכל דבר אחר.

ב.שלושת השערים הראשונים של "נפש החיים" ויחסם לשער הרביעי

מובן מאליו שהתבוננות אמיתית בספר "נפש החיים" ורצון לעמוד על כוונתו אינם מאפשרים וויתור על רובו הכמותי המכריע; ומכאן מתבקשת הבנה אחרת, שלפיה התכנים של הפרקים הראשונים אינם נמצאים שם רק כדי לקבוע שהם פחות חשובים מלימוד. השער הרביעי, אפוא, אינו עומד ביחס של "הפרדה" מול קודמיו; להפך - הוא מתבסס עליהם. אי אפשר לתפוס את הגודל ואת מלוא המשמעות של תלמוד תורה, בלי כל הדרך החינוכית וההשקפתית שאותה מתווה רח"ו לאורך חיבורו.

לשם הבנת נקודה זו נסקור בקיצור נמרץ את שלושת השערים הראשונים של הספר.

השער הראשון מוקדש להסבר כללי על מקומו של האדם בעולם, או יותר נכון בעולמות, והוא מציג תפיסה קבלית מובהקת. האדם מחובר בעומק הווייתו לעולמות רוחניים שהם מקור ותשתית היקום, וכל מעשיו, דיבוריו מחשבותיו קובעים את חיוניותם של רובדי מציאות נישאים אלה, המשפיעים ומעצבים גם את החיים בעולמנו הגלוי. מכאן נגזרת אחריותו הכבדה של האדם בהתמדה בתורה ובמצוות, הן במעשה והן בכוונה.

השער השני מוקדש למהות התפילה, והסבר עניינה ממשיך ליישם את תפקידו הנעלה של האדם בקיום העולם. שפע הקדושה הזורם בשלשלת המציאות תלוי ביחסה ובקשריה אל הקדוש ברוך הוא, והתפילה נועדה לחזק קשר זה. מושג זה הוא בלבו של האזכור "ברוך" בפניה כלפי מעלה. כאן מתווה ר' חיים דרך רעיונית ומעשית להשגת ענווה וטהרת הלב בתפילה, ובכך הוא גורם להשבחת התפילה וגם להגדלת השפעתה הברוכה על המתפלל.

השער השלישי מהווה ברובו דיון תיאולוגי, הדן ביחסו של הקדוש ברוך הוא לעולם בשתי בחינות מנוגדות: מבחינה אחת, הרי מציאותו של הבורא נוגדת ומבטלת כל קיום אפשרי אחר, ואילו הבחינה השנייה, המתקיימת מנקודת ראותו של האדם, רואה בקב"ה את מי שמקיים את העולם, על גווניו והבדלי רמותיו הרוחניים[1]. התפילה הנשגבה מתייחסת לבחינה הראשונה - שבה נקרא הקדוש ברוך הוא "המקום", ואילו קיום ההלכה אפשרי רק מתוך המציאות הריאלית הקיימת לעינינו.

בסיום השער השלישי כותב רח"ו כך:

הנה הדרכתיך בע"ה בנתיבות האמת, להורות לפניך הדרך תלך בה לבטח, ותוכל לחנך את עצמך לאט לאט בסדר המדרגות הנ"ל לפי טוהר לבבך...ובעיניך תראה שכל אשר תרגיל עצמך יותר בכל מדרגה מאלו הנ"ל יתוסף בלבך טהרה על טהרתך הן בעסק התורה והן בקיום המצוות ויראתו ואהבתו יתברך.

השפה ומסגרת החשיבה אותן הניח כאן ר' חיים נחוצות מאוד כדי להבין את גישתו בשער הרביעי, שער התורה, שמטרתו היא שהאדם יתדבק בתורה לשמה. בפרק הראשון בשער הרביעי מביע רח"ו את געגועיו לדורות הקודמים אשר

שלהבת אהבת התורה הקדושה היה בוער בלבם כאש בוערת, באהבת ויראת ה' טהורה, וכל חפצם להגדיל כבודה ולהאדירה.

כדי לשחזר משהו מאותה מדרגה נפלאה, מציב ר' חיים לעצמו מטרה, לקבץ מקורות חז"ל מהמדרשים ומהזוהר וכך

להלהיב לבות החפצים להתדבק באהבת תורתו יתברך, ולהתלונן בצילה העליון נורא.

הדרך להלהיב את הלבבות לתורה עוברת שוב דרך השקפה מוסרית רוחנית, הממקמת את האדם במערכת העולמות. התורה מצטיירת כחזון מרתק ועצום, משום שהיא השורש הקדמון ממנו יונקים כל העולמות גם בהווה:

התורה הקדושה ששרשה העליון הוא למעלה מעלה גם מאצילות קדשו יתברך כנ"ל, וקודשא בריך הוא ואוריתא כלא חד, היא הנפש והחיות ונהירו ושרשא דעלמין כלהו...ובלתי שפעת אורה בהם[2] כל רגע ממש להאירם ולהחיותם ולקיימם, היו חוזרים כלם לתהו ובהו ממש. ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כלם על נכון, הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי, כי קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, שכל אחד מישראל שרש נשמתו העליונה מדובק ונאחז באות אחת מהתורה והיו לאחדים ממש. (פרקים י וְיא).

בשורות אלו מגלה המחבר לכל מי שלמד היטב את הפרקים הראשונים של הספר את הסוד: מקומו ותפקידו הקוסמי של האדם בקיום שפע הקדושה והאורה בכל רובדי המציאות, נובעים ויונקים מקשרם של ישראל ושל המציאות כולה לתורה. רעיון זה הולך ומתפרט על גווניו והשלכותיו הרבים למשך עשרים וחמשה פרקיו האחרונים של השער הרביעי, שהם שיר מזמור לרוממות התורה ולימודה; מסה נלבבת זו נכתבה על ידי ר' חיים כדי להלהיב את החשק לתורה.

לענייננו, ברור מתוך דברי רח"ו שלימוד לשמה אינו טריוויאלי, שהרי הוא זורם מרצון שורשי, המאחד את הכרתו של האדם עם שאיפותיו הנעלות והעמוקות ביותר.

ג. ושוב - המטרה לעומת המניע

דברים אלו יובהרו על רקע הדיון שלנו בשיעורים קודמים, לגבי הגדרת בעיית הלשמה: האם אנחנו מעוניינים במטרה, או במניע הנפשי? רנ"ל, כדרכו, שם את הדגש גם אצל רח"ו על המטרה, ומטרת הלימוד הלא היא ההשכלה עצמה, כמפורש בפרק השלישי. הרב לאם ער לכך שיש ב"נפש החיים" הרבה יותר מקוגניציה, והוא אפילו מסכים שיש הכרח לכך, כיוון שההשכלה לבדה עלולה להוריד את הלימוד

לדרגה של סיפוק הסקרנות האינטלקטואלית גרידא

כלומר - בעיית "הטריוויאליות". אלא, שלדעתו כל הדיבורים על יראת שמים ועל אחריות קוסמית נפרדים מן הלשמה המרכזי הקוגניטיבי, שהוא עיקר חידושו של ר' חיים:

עם שהוא[3] מדגיש וחוזר ומטעים את המגמה השכלית של 'לשמה', הריהו משבץ ומקבץ בה גם את המגמות השימושיות והרלגיוזיות כהכרחיות לתפיסת התורה בכללה.

ואכן, רנ"ל מדגים איך "נפש החיים" מזכיר את הצורך שהלומד יקבל על עצמו לקיים את התורה בפועל. כך הוא גם מראה כיצד כולל ר' חיים את מה שמקובל לכנות בשם היסודות הדתיים, כגורם מסייע לרעיון העיקרי של 'תורה לשמה'[4].

על כל אלה נעמוד גם אנחנו בהמשך.

אך הבנה זו מוזרה על פניה; שכן עולה ממנה שהמרכיב המרכזי, הכוונה העיקרית שאותה מדגיש ר' חיים מוולוז'ין כמגמתו הנעלה של הלומד, "מנמיכה" מעצם טיבה את קומת השיטה, ועלולה "להוריד" את הלימוד לרמה של סיפוק תשוקת הדעת בלבד. הדבר היחידי המציל את הלימוד מקלקול זה הוא "הסיוע" מאותם כוונות לשמה קלאסיות, המוזכרות במקורות אחרים, דהיינו הכוונה הביצועית והכוונה הרליגיוזית, שהסרת כתר ה"לשמה" מעל ראשן היא עיקר חידושו של ר' חיים. נראה שסיבוך זה הוא תולדה מן ההסתכלות היסודית על עצם הנושא, המתמקדת ביעד של הלימוד, והמפתח לפתרון הסיבוך טמון בהחלפת המבט.

שוב, אנו נוכחים שלשמה אינו עניין להגדרת מטרת הלימוד בעלמא, אלא למעורבותו הנפשית העמוקה של הלומד; והלא זוהי מטרת ר' חיים מוולוז'ין במשך כל השער הרביעי. מובן מאליו שכדי שהלימוד השכלי יוכל להוות תשובה לשאלה הקיומית, יש צורך להבין היטב את משמעותה של התורה, הן במציאות האובייקטיבית והן עבור הלומד באופן אישי: מה יש בה בתורה, העשוי לעורר את נאמנותי היסודית ביותר, את ההכרה שעליה מדבר ר' חיים מוולוז'ין שאם ארפה את תפיסתי בה, אטבע בים הסוער[5]? על הסבר נקודה זו עמל המחבר בהתמדה בשער ד'. מטרתו היא , כפי שציינו לעיל "להלהיב את לבות החפצים להתדבק באהבת תורתו", וזו מטרה לא שכלית בעליל, הפונה אל הרגש העמוק. ר' חיים חייב ליצור הזדהות יסודית עם התורה, על מנת שיוכל לסחוף את קוראיו בלימודה לא רק במישור הרציונלי, אלא באותה דרך שהוא מכנה שוב ושוב: "כראוי". אין זו מטרה טריוויאלית כלל, אלא מגמה תובענית המותנית בהתבוננות, העמקה והפנמה.

ד. הלשמה השכלי לפני ר' חיים מוולוז'ין

הדמיון והשוני בין ר' חיים לבין הרמב"ם

בנקודה זו עלינו לעיין במוסכמה שאותה השריש רנ"ל, שהלשמה השכלי הוא חידוש של "נפש החיים". נדמה שקביעה זו תיתכן רק אם בונים את הגדרת לשמה על מטרת הלימוד; בניגוד לכך, הנחה שגם לימוד המכוון לקוגניציה יונק מכוחות נשמתיים בסיסיים יותר, ושבהם נמצא מוקד העניין, תגלה שתפיסת ר' חיים מוולוז'ין מושרשת בקרקע קדומה יותר, הרחק מליטא על סף העת החדשה.

כפי שהוזכר, ר' חיים סובר שיש ללמוד את התורה לא למען השגת מטרה כלשהי מחוץ לה, אלא למען עצם הלימוד - ללמוד ולהבין, להוסיף לקח ופלפול. והנה, דברי הרמב"ם בפירושו למשנה מזכירים מאוד את הגישה האמורה. הרמב"ם מתאר את הנער שאינו מכיר בערך העצמי של לימודיו, וכדי לעניין אותו בהם, יזדקקו מחנכיו לפיתויים שונים המתואמים להתפתחותו הנפשית, כגון מיני מתיקה, בגדים, כסף וכבוד. על כך הוא כותב:

וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם. ואסור לאדם השלם שיאמר אם עשיתי אלו הטובות ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם במה יהיה גמולי, לפי שזה כמו שיאמר הנער אם למדתי מה ינתן לי ואומרים לו דבר פלוני לפי שכאשר ראינו חוסר דעתו שאינו מבין ערך הדבר הזה ומבקש לתכלית תכלית, נענה לו לפי ערך סכלותו ענה כסיל כאולתו. וכבר הזהירונו חכמים גם על זה כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו למצות איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם משיג האמת אנטגנס איש שוכו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס. ורצו בכך להאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה. ואמרו עליהם השלום במצותיו חפץ מאד, אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו. (פירוש המשנה לרמב"ם, סנהדרין, פרק י').

דברים דומים כתב הרמב"ם בהלכות תשובה:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה...

אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה. (הלכות תשובה, פרק י', הלכות ב' - ד').

הדגש החוזר ונשנה כאן הוא העיסוק בתורה ובמצוות לא למען מטרה חיצונית להן, אלא למען עצמן. אין תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד, והמצוות - תכליתן קיומן. האם אין דבריו דומים לתביעתו של ר' חיים, שלא ישא הלומד את עיניו למטרה אחרת[6]? אמנם ההקשר של דברי הרמב"ם שונה מזה של ר' חיים - "המטרה המתחרה" שאליה מתייחס הרמב"ם היא טובה אנוכית כלשהי, ואילו ר' חיים בא לדחות את שאיפת הדבקות המיסטית; אבל ההבדל אינו משמעותי, שהרי פסגת הטובות האנוכיות שאצל הרמב"ם, והמעודנת שבהן, היא חיי העולם הבא, והמרחק בין טובה זו לבין דבקות מיסטית אינו כה גדול.

רנ"ל כמובן ראה את דברי הרמב"ם, אבל הוא לא התרשם שיש קירבה ממשית בינו לבין נפש החיים. מדוע? משום שהרמב"ם מדגיש שוב ושוב שלימוד על דרך זה הוא לימוד מאהבה. אמור מכאן, שלא הלשמה השכלי עומד נגד עיני רוחו, אלא אותה כוונה רליגיוזית, הרואה את הלימוד כאמצעי לחיזוק הקשר בין האדם לבין בוראו.

ההבדל בין מטרה לבין מניע

אולם, למרות הדגש על אהבה, קביעת הרמב"ם שהידיעה היא לבדה מטרת הלימוד, אינה יכולה להיות ברורה יותר. ובאשר להבלטת "האהבה" בדבריו, גם זה פשוט ונכון; האהבה היא המניע הבלעדי, הדלק הנפשי המבעיר את הקשר ללימוד השכלי, שהוא מטרה לעצמה. אל לנו להחליף בין מניעים לבין מטרות. ללימוד אין מטרה מחוץ לו, משום שהאדם שוגה באהבתו יתברך; האדם מרוכז בתורה מכוח אהבתו, ואהבה זו היא הממלאת את לימודו במשמעות אישית. לכן מחוייבותו ללימוד היא עמוקה, ורק משום כך אפשר לומר שהוא לומד לשמה. אין לפקפק בהבחנה זו בין המניע למטרה, שאנו מרבים לחזור אליה. שימו לב לדיוק לשוני אחד שמקורו בדברי חז"ל, והחוזר ומועתק פעמים אין ספור על ידי ראשונים ואחרונים:

שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא. (נדרים סב.).

הכוונה הפסולה מנוסחת בלשון תכליתית: האדם לומר "שיקראוני חכם", כלומר כדי שלימודו יביא לו כבור, פרנסה או שררה; ואילו החלופה הרצויה משמיטה כל תכליתיות, ואומרת "למד מאהבה", כלומר - מתוך אהבה. כך גם ברמב"ם בהלכות תשובה: אותה מ' השימוש של "מאהבה" לא הופיעה כלל כאשר דובר בכוונות הפסולות. למראית עין, החיסרון ב"לא לשמה" הוא במטרות שאינן ראויות; אבל איך הגיע האדם למצב שהוא שואף למטרות כה תפלות? מה גורם להכפפה הזאת של לימוד התורה לאינטרסים אנוכיים? מתברר שהבעיה היא בנפש פנימה, במניעים; אילו אהב האדם את האמת מפני שהיא אמת, ליבו לא היה נוטה לדברים אחרים.

בקיצור, הרמב"ם איננו מציב את הדבקות או את טיפוח קשרי האדם עם בוראו כיעדם של לימוד תורה וקיום מצוות, שכן תכליתם באמת טמונה בהם עצמם. ואולם הוא כן סבור שעל מנת ללמוד לשמה, האדם צריך לפעול מתוך מניע של אהבה, וככל שאהבתו תהיה עמוקה יותר, דבקותו בתורה ובמצוות תגדל, והוא יהיה יותר ראוי להיקרא "לומד לשמה". לעניות דעתי, כך סבור גם ר' חיים מוולוז'ין ביחס ללימוד תורה, כפי שטענו לעיל.

ה. סיכום ביניים

מתוך בחינה של מבנה "נפש החיים" העלינו שלימוד תורה, ובמיוחד לימוד לשמה, בנוי על עולם קיומי ורגשי שלם של רוחניות וטהרת הלב. בלשמה השכלי, המטרה היא קוגניטיבית, אבל המניע הוא נפשי. הלימוד האידיאלי משלב הזדהות שבלב עם משמעותה של תורה.

בשיעורים הבאים נמשיך לעיין בספרו של ר' חיים מוולוז'ין ונראה ביטויים נוספים לשורשים הקיומיים של הלימוד לשמה. כמו כן, עלינו לראות כיצד מיושמת משנה זו למעשה בתהליך הלימוד.



[1] סתירה זו והדרכים השונות לפתרונה הן אחת הנקודות החשובות ביותר בקבלה ובחסידות. עיינו למשל, זוהר, רעיא מהימנא, פנחס דף רכה; תניא, חלק א' פרק ל"א; ליקוטי מוהר"ן, תורה סד.

[2] בעולמות.

[3] ר' חיים.

[4] "תורה לשמה" עמוד 170.

[5] "כן התורה הקדושה נקראת עץ חיים אילנא דחיי, שרק אותו העת שהאדם אחוז באהבתה ועוסק ומהגה בה בקביעות, אז הוא חי חיים האמתיים העליונים...ואם חס ושלום יזניח תלמודו...לעסוק בהבלי העולם והנאותיו, הוא נפסק ונכרת מהחיים העליונים וטובע עצמו במים הזדונים רחמנא ליצלן". (נפש החיים, שער ד', פרק ל"ג).

[6] הרמב"ם שונה מר' חיים בכך שהוא מחיל את ההגדרה הזו גם על מצוות, ולא רק על תלמוד תורה. בנקודה זו זה הוא דומה לגישתו של לייבוביץ' שהזכרנו בהזדמנות קודמת, אבל הרמב"ם מכליל דגש רגשי שהוא רחוק מאוד מעולמו של לייבוביץ', כפי שנראה מיד.