שיעור 6 - תולדות השראת שכינה (יח) - העומדים לפני ה' (א) - הבכורות כעובדי ה'

  • הרב יצחק לוי

תולדות השראת שכינה (יח) / העומדים לפני ה' (חלק א) - הבכורות כעובדי ה'

לאחר שעמדנו על היחס בין עבודה במזבח ובמצבה לעבודה במשכן, התבוננו בעיתוי המעבר ובסיבותיו ועסקנו בהבנת תולדות היתר הבמות ובמהותו, אנו ממשיכים בתולדות השראת השכינה ממרגלות הר סיני ועד הכניסה לארץ.

לאחר מעמד הר סיני ובניין המשכן, שהו עדיין בני ישראל למרגלות הר סיני, מחנוכת המשכן בתחילת חודש ניסן של השנה השנייה ליציאת מצרים ועד כ' באייר אותה שנה (במדבר י', יא). היערכות מחנה ישראל לקראת עזיבת הר סיני והתחלת התנועה לכיוון ארץ ישראל מתוארת בפרקים הראשונים של ספר במדבר, וראשיתה בשלושה מפקדים, שנערכו בחודש אייר של אותה שנה (במדבר א'-ה'): מפקד יוצאי הצבא - כל בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה, למעט הלוויים; מפקד הלוויים עובדי המשכן - מבן שלושים שנה ועד בן חמישים שנה; ובתווך - מפקד מקביל של בכורות ישראל ובכורות הלוויים מבן חודש ומעלה, שתכליתו החלפת הבכורות בלוויים.

שיעור זה, הראשון מבין כמה שיעורים על עובדי המשכן, ידון בעבודת הבכורות ובהחלפתם בלוויים (ובמובן זה הוא מהווה עדיין גם חלק מעיסוקנו במעבר לעבודה במשכן).

א. עבודה בבכורות

בשיעור 4 ראינו את דברי המשנה (זבחים פי"ד מ"ד): "עד שלא הוקם המשכן... עבודה בבכורות". מאימתי היה הדבר כך? על פי כמה מקורות בחז"ל - כבר מבריאת העולם. התיאור המפורט ביותר מצוי במדרש במדבר רבה (ד ח):

'קח את הלוים' וגו' (במדבר ג', מה). אמרו רבותינו: למה צוה הקב"ה לפדות בכורי ישראל בלוים? שבתחלה היו הבכורות משמשין, עד שלא עמד שבט לוי...

טול מתחלת ברייתו של עולם: אדם הראשון היה בכורו של עולם, וכיון שקירב קרבנו... לבש בגדי כהונה גדולה שנאמר 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג', כא) - בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהם.

כיון שמת אדם מסרן לשת.

שת מסרן למתושלח.

כיון שמת מתושלח מסרן לנח. עמד נח והקריב קרבן שנאמר ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (שם ח', כ).

מת נח ומסרן לשם. וכי שם היה בכור? והלא יפת היה בכור... ומפני מה מסרן לשם? מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו...

מת שם ומסרה לאברהם. וכי אברהם היה בכור? אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב...

מת אברהם ומסרה ליצחק.

עמד יצחק ומסרה ליעקב. וכי יעקב בכור היה? אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה... את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכור לו את הבכורה? לאו, אלא שהיה יעקב מבקש להקריב, ולא היה יכול מפני שלא היה בכור... באותה שעה כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב...

וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל'... 'ויעלו עולות' (שמות כ"ד, ה), הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות...

המדרש מתאר שלשלת של בכורות הלבושים בגדי כהונה גדולה ומקריבים קרבנות - אם כי בחלק מהמקרים אין מדובר בפטר רחם, הקדוש בקדושת הגוף ממש, כי אם באדם הראוי לכך באותו דור. את העיקרון של עבודה בבכורות אנו מוצאים, כאמור, גם במקורות אחרים בחז"ל, כגון במדרשים על מכירת הבכורה ליעקב (ראה בראשית רבה סג יג [סג לג במהד' תאודור-אלבק]). וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות לזבחים פי"ד מ"ד: "שהעבודה תמיד לא היתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו".

מאידך גיסא, נאמר לאחר יציאת מצרים:

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא... וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי... וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'... וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה (שמות י"ג, ב, יא-טו).

וביאר הרמב"ן שם (פס' יא): "ועל דרך הפשט: 'קדש לי כל בכור' - כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם". כלומר: הצלת הבכורות ממוות במכת בכורות קידשה אותם לה', שהרי הם חייבים לקב"ה את עצם קיומם והווייתם - וזאת ללא שום התייחסות למציאות שקדמה ליציאת מצרים! ושמא לדעת הרמב"ן, ההתקדשות בעקבות ההצלה במצרים הִנָּהּ מדרגה נוספת בייעוד הבכורות לעבודה, מֵעבר לקדושתם הטבעית. אם כנים הדברים, הרי שיש בקדושת הבכורות לאחר יציאת מצרים שני רבדים: רובד ראשוני טבעי, ורובד שני - רובד של ייעוד וקדושה - הנובע מן הקשר בין הקב"ה וישראל כפי שהתבטא ביציאת מצרים.

מה משמעותו של הרובד הראשוני, הטבעי, של קדושת הבכורות ושל עבודתם? דומה שהתשובה פשוטה. הבכור הוא כביכורים: ראשית פרי בטנו של האדם, המייצגת את תמצית כל עמלו בבניין המשפחה. נתינת הראשית לה' מבטאת את ההכרה כי הכול שייך לקב"ה וכי הכול מאתו ואת הכרת הטוב כלפיו על כך, ועל כן ראוי הבכור לעבוד בקודש. כתמצית, הבכור גם מבטא את הקשר העיקרי בין הבן למקורו, להוריו (ובכך הוא נבדל ושונה במידה מסוימת מן הילדים שאחריו), ובמובן זה גם למקור הכול - הקב"ה.[1]

מלבד זאת, בימי קדם נחשב הבכור לממלא מקום האב, והוא שירש, בדרך כלל, את תפקיד ראש המשפחה לאחר מותו. ואין זה מקרה שבלשון מקרא משמשת לפעמים המילה בכור במשמעות של גדולה ויתרון (כגון: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד', כב), "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ" (תהילים פ"ט, כח)).[2] גם מבחינה זו מתאים אפוא הבכור, העומד במובן מסוים בראש המשפחה, להיות נציגהּ בעבודת ה'.

עם זאת, לאורך ספר בראשית נדחה הבכור באופן שיטתי לטובת בן אחר, שנבחר בגלל מעשיו. על פי התורה, הבכורה - קדושת הראשית, קדושת פטר רחם - אינה מבטיחה בהכרח שלטון והנהגה; הללו תלויים בראש ובראשונה במידותיו ובהתנהגותו של האדם. עיקרון זה מתבטא, כפי שראינו במדרש, גם במה שנוגע לכהונה: תחילה בהחלפתם של בכורות מסוימים באחיהם הראויים מהם, ובהמשך - בהעברת העבודה מן הבכורות כליל.

ב. החלפת הבכורות בלוויים

מתי הועברה העבודה לכוהנים?

לפי מה שלמדנו עד כה, למן בריאת העולם הייתה העבודה בבכורות, עד שעברה לכוהנים. מתי אירע הדבר?

על פי פשטי הכתובים, הכוהנים החלו לעבוד בחנוכת המשכן, ביום השמיני, אחר חינוכם לעבודה במשך שבעת ימי המילואים. כך נאמר כבר בציווי מלאכת המשכן: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (שמות כ"ח, א); ובהמשך מצטווה משה על עשיית בגדי הכהונה "לְכַהֲנוֹ לִי" (שם כ"ח) ועל תהליך קידוש הכוהנים וחינוכם בימי המילואים (שם כ"ט), וקיום הדברים מתואר בספר ויקרא (פרקים ח'-ט'). וכן פשטות המשנה בזבחים (פי"ד מ"ד): "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים". אמנם בגמרא שם (זבחים קטו ע"ב) מובאת מחלוקת בדבר, המוסבת על הכתובים המזכירים כוהנים והקרבת קרבנות על ידי "נערי בני ישראל" במעמד הר סיני:

יתיב [=ישב] רב הונא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא וקא קרי [=והיה קורא]: 'וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים]' (שמות כ"ד, ה). אמר ליה, הכי [= כך] אמר ר' אסי: (קרבו) ופסקו.

רש"י שם מביא שני פירושים לדברי ר' אסי. לפי הפירוש הראשון, הבכורות אמנם עבדו ביום מעמד הר סיני, אך מכאן ואילך פסקה עבודה מהם:

אותו היום פסקה עבודה מן הבכורות, שמסיני נצטוו על הכהונה כדיליף לקמן ושמשו נדב ואביהוא כל אותה שנה ראשונה עד שהוקם המשכן ומתו...

לפי הפירוש השני שמביא רש"י, עברה העבודה לבני אהרן הכוהנים כבר ביום מעמד הר סיני עצמו:

לישנא אחרינא: הכי אמר רב אסי: ופסקיה - צריך להפסיק כאן נגינת טעם המקרא באתנחתא, ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין אותו, דכשהוא נקרא בטעם פשטא משמע שקריאת 'נערי בני ישראל' דבק על 'ויעלו עולות', משמע שהם העלום, אבל כשאתה קורהו באתנחתא, עומדת התיבה לבדה, ואינה דבק על 'ויעלו', ויש לומר שלא שלחם אלא להביא הקרבנות ולעמוד עליהם, 'ויעלו עולות' אותם שכשרים להעלותם, דהיינו נדב ואביהוא, שמשבאו לסיני הופרשו הכהנים כדיליף לקמן.

בהמשך הסוגיה מקשה רב הונא בר רב קטינא על דברי ר' אסי, והגמרא מסיקה כי הם שנויים במחלוקת תנאים:

תנאי היא, דתניא: 'וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ' (שמות י"ט, כב) - ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא.[3]

לדעת רבי החלו, אם כן, הכוהנים לעבוד במקום הבכורות במעמד הר סיני, בעוד שלדעת רבי יהושע בן קרחה, במעמד זה עבדו הבכורות. רוב הראשונים נקטו בדעת רבי יהושע בן קרחה, כי "הכהנים" הנזכרים במעמד הר סיני (שמות י"ט, כב, כד) הם הבכורות (ראה רש"י, ראב"ע, רשב"ם וחזקוני שם),[4] וכך זיהו גם את "נערי בני ישראל" שהקריבו באותה שעה לפי פשט הכתוב (שמות כ"ד, ה - ראה מכילתא דרשב"י פרק כד, ובאונקלוס, רס"ג ורש"י שם; ועיין עוד בראב"ע בפירושו הקצר וברמב"ן שם למה נקראו 'נערים').

האם ניתן ללמוד מכאן מתי פסקה עבודה מן הבכורות? לפי דעת רבי, שהכוהנים החלו לעבוד במעמד הר סיני או מיד לאחריו, דומה שהתשובה חיובית - ודאי לפי פירושו השני של רש"י לדברי ר' אסי. לפי רבי יהושע בן קרחה, שהכוהנים החלו לעבוד מאוחר יותר - ומן הסתם היה זה בחנוכת המשכן, כפי שמורים פשטי המקראות שצוינו לעיל משמות וויקרא - אין בכך רמז ממשי לשאלה מתי חדלו הבכורות לעבוד, ואפשר שבין מעמד הר סיני או מתן הציווי על מלאכת המשכן לבין הקמת המשכן, היה פרק זמן שבו לא הייתה עבודה כלל, לא בבכורות ולא בכוהנים.

יתר על כן, חשוב לשים לב כי כל הכתובים שנידונו כאן (לפי הפירושים השונים) עוסקים בבחירת הכוהנים בלבד, ללא שום קשר לבכורות: לא זו בלבד שאין הם מציינים אימתי פסקה עבודה מן הבכורות - אף אין הם מזכירים בשום מקום כי הבכורות מוחלפים בכוהנים. ואכן, כפי שנראה מיד, הבכורות לא הוחלפו בכוהנים, כי אם בלוויים - נושא הנדון בתורה במקום שונה לגמרי.

בחירת שבט לוי והחלפת הבכורות בלוויים

המקור המרכזי לעניין זה הוא ספר במדבר, המתמקד באופן כללי בעבודת הלוויים (בניגוד לספר ויקרא, המדגיש את עבודת הכוהנים). הנושא נזכר לראשונה בפרק ג', המתאר את המפקד השני - מפקד הלוויים מבן חודש ומעלה ומפקד בכורות ישראל - ואת החלפתם זה בזה:

הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן... וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'...

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה' (במדבר ג', ו-ט, יב-יג, מד-מה).

מעשים אלו אירעו, כאמור, בחודש אייר של השנה השנייה, היינו: כחודש לאחר חנוכת המשכן.

ודוק: ספר במדבר אינו מנמק את בחירת הלוויים ואת החלפת הבכורות בהם, אך הוא היחיד המציין במפורש את עצם ההחלפה - דבר המודגש שנית בתיאור טהרת הלוויים וכניסתם לתפקידם בפרק ח' של הספר:

וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שם ח', טו-יח).

הרקע לבחירת שבט לוי

כאמור, ספר במדבר אינו מבאר מדוע נבחרו הלוויים. הסבר לכך מצינו בספר שמות, הקושר את בחירת השבט להתנהגותו במעשה העגל:

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה (שם ל"ב, כו-כט).

לשון מילוי ידיים משמעה, בדרך כלל, חינוך לעבודה וכניסה לתפקיד (ראה: שמות כ"ט, ט, לה; במדבר ג', ג; יחזקאל מ"ג, כו; דה"ב י"ג, ט; שם כ"ט, לא), וכן פירש רש"י על אתר: "בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום". הדבר נרמז גם בברכת משה לשבט לפני מותו:

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ (דברים ל"ג, ח-י).

לדעת רבים מן הראשונים, הכוונה כאן למעשי שבט לוי לאחר חטא העגל, עת הרגו את החוטאים בלא להכיר בין קרובי משפחה לרחוקים.[5] ויש לציין כי רש"י קושר לאירוע זה פסוק נוסף - "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י', ח): לפי פירושו שם, "בָּעֵת הַהִוא", היינו - לאחר חטא העגל.[6]

מדוע הוחלפו הבכורות?

ראינו עד עתה כי המקור להחלפת הבכורות בלוויים הנו ספר במדבר, אך הוא אינו מנמק את ההחלפה כלל; מצד שני, ספר שמות מנמק את בחירת שבט לוי בהתנהגותם בזמן חטא העגל (ולפי פירוש רש"י לדברים י', ח, הלוויים גם הובדלו לתפקידם לאחר החטא). בעקבות זאת ערכו כמה מן המדרשים ומהמפרשים את ההשלמה המתבקשת: כשם שהלוויים נבחרו בעקבות דבקותם בה' במעשה העגל, כך נדחו הבכורות בשל השתתפותם בחטא זה.

כך, למשל, במדרש במדבר רבה שהבאנו בתחילת השיעור (במדבר רבה ד ח),[7] שעניינו בעצם בשאלת החלפת הבכורות, וכפי שהוא פותח: "'קח את הלוים' וגו' (במדבר ג', מה). אמרו רבותינו: למה צוה הקב"ה לפדות בכורי ישראל בלוים? שבתחלה היו הבכורות משמשין, עד שלא עמד שבט לוי...". המדרש ממשיך, כזכור, בתיאור שלשלת הבכורות המשמשים בכהונה, אך הוא מסיים בהחלפתם בלוויים:

וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו: יבאו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנאמר 'וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים' (שמות ל"ב, ו). אמר להם הא-להים: אני נתתי פרוקפי לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל - הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי.

בחטאם בעגל איבדו הבכורות את היכולת לייצג את עמם ואת משפחתם[8] בעבודת הקודש, והוחלפו בלוויים, שהוכיחו באותו מעשה עצמו כי הם ראויים לכך, וכדבריו הנאים של הרב חיים סבתו:[9]

הבכורות, שקדושתם מרחם וקדושתם מחמת הנס שנעשה להם, שנפדו ממוות לחיים, איבדו את בכורתם בגלל חטאם ומעשיהם הרעים, והלויים, שאין קדושתם מרחם ולא נעשה להם נס אלא הם בבחירתם הקדישו את עצמם לה' ולעבודתו, זכו ונתקדשו. לפי שקדושה שניתנת לאדם, אם אינו ראוי לה ניטלת ממנו, ואילו קדושה שאדם זוכה לה בכוח מעשיו ובכוח בחירתו היא הקדושה המתקיימת.

בכך ממשיך ומתבטא העיקרון שראינו עוד בשרשרת הכוהנים שלפני מתן תורה, הכוללת גם אישים שלא היו בכורות ממש, אך היו האנשים היותר ראויים לכך.

הלוויים לא רק מחליפים את הבכורות בגלל חטא העגל, אלא גם מכפרים עליהם ופודים אותם מעונש הכליה שראוי היה לבוא עליהם. וכך ממשיך המדרש שם:

אף על פי כן היו הבכורות חייבין כליה. אמר הא-להים: יבואו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות, הדא הוא דכתיב: 'קח את הלוים וגו' ואת בהמת הלוים תחת בהמתם'.

ובדומה לכך העיר רש"י (בפירושו לבמדבר ח', ז) על אופן טהרת הלוויים: "מצאתי בדברי רבי משה הדרשן: לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים".

כעת נוכל לחזור לשאלה שנדונה לעיל: מתי חדלו הבכורות לעבוד? על פי מדרש זה - המשקף, כך נראה, את העמדה המקובלת יותר בחז"ל ובמפרשים - נקטע ייעוד הבכורות לעבודה באחת בחטא העגל. נמצא שבפועל שימשו בכורות ישראל בכהונה זמן קצר מאוד - מיציאת מצרים ועד חטא העגל, דהיינו: מאמצע ניסן ועד י"ז בתמוז (על פי מסורת חז"ל, ראה תענית פ"ד מ"ו) של השנה הראשונה ליציאת מצרים.

לקראת סיום עלינו להוסיף כי כל מה שנאמר עד כה בסעיף זה הוא רק לשיטת רבי יהושע בן קרחה. מדעת רבי עולה, שבמעמד הר סיני הסתיים תפקידם של הבכורות, ללא קשר לחטא כלשהו. ייתכן שהמעבר מעבודה על ידי בכורות כל משפחה ומשפחה לעבודה על ידי שבט אחד המייצג את כלל העם, משקף לדעת רבי את המעבר מעבודה של פרטים לעבודה של ציבור, ועל כן הוא מתרחש דווקא בהר סיני, שם קנו ישראל מדרגה רוחנית גבוהה הרבה יותר, המעניקה צביון חדש ושונה לחלוטין לזהותם כעם.

הבנה אחרת שיכולה לעלות בקנה אחד עם דעת רבי, היא הצעתו המקורית של חזקוני בפירושו לדברי התורה "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד... וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח', יח-יט), ולפיה המעבר לעבודה של כוהנים ולוויים נועד לאפשר מיומנות מקצועית גבוהה יותר של העובדים במשכן, על ידי העברתה מאב לבן:

ואקח את הלויים תחת כל בכור - שאם היו כל הבכורים עובדים יהיה בהם נגף, שהרי אביו של זה הבכור שמא הוא לא היה בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בעבודה, ולכשיבא לעבוד לא יהא בקי ונזהר בה ויעשה שלא כהוגן, וניגף, וכמו שמצינו בנדב ואביהוא, אבל הלויים כיון שנבחרו המה ובניהם ובני בניהם לדורות הורגלו והוזהרו בעבודתם לעשותה כמשפט, ולכך אמר הכתוב: לא יהיה ללוי חלק ונחלה וגו', שלא יתעסקו בשום מלאכה רק בעבודת הקודש פן ילמד ידיו למלאכת החול, ועל ידי כך יהיו זרועותיו ואצבעותיו עבות וקשות ולא יוכל לכופן אל הנבל והכנור ויקלקלו השיר.

***

השיעור הבא ידון בע"ה במעמדם של הלוויים ובכניסתם לעבודה.



[1] בתרבויות עתיקות זרות עוותה תפיסת מעמדו הייחודי של הבכור בשתי צורות: מצד אחד, בנוהג להקריבו לאלים; מצד שני, בעשיית הבכור עצמו אלוה. ראה: אנציקלופדיה מקראית, ערך בכור, בכורה, כרך ב עמ' 123-126, ירושלים תשכ"ה; אנציקלופדיה אוצר ישראל, עורך: י"ד אייזענשטיין, ערך בכורה, כרך ב עמ' 77, ירושלים.

[2] ראה המקורות המצוינים בהערה 1.

[3] אמנם במכילתא על הפסוק (מכילתא יתרו מסכתא דבחדש פרשה ד, מהד' הורוביץ-רבין) הובאה דעת רבי דווקא בשם רבי יהושע בן קרחה.

[4] חזקוני בפירושו הראשון מוסיף כי שבעים הזקנים הנזכרים בשמות כ"ד, א היו בכורות (וכן כתב ראב"ע בפירושו לאותו פסוק). ובפירושו השני כתב: "דבר אחר: הכהנים - השרים והשופטים". והוא מסיים: "ואין לומר כהנים ממש, שהרי עדיין לא נתכהנו".

[5] אמנם נראה שהברכה מתמקדת בבחירת הכוהנים, ולא בבחירת השבט כולו. ואכמ"ל.

[6] ואילו רמב"ן פירש כי הכוונה לזמן פסילת הלוחות השניים. מחלוקת זו היא חלק ממחלוקת רחבה יותר, על דבר היחס בין בחירת הכוהנים ובחירת הלוויים: לדעת הרמב"ן, בחירת אהרן ובניו היא בחירה סגולית, שאינה קשורה לחטא העגל, ובני לוי צורפו אליהם בעקבות חטא זה; רש"י, לעומתו, סבור כי תחילה נבחר שבט לוי כולו לאחר החטא, ובשלב שני נבחרו אהרן ובניו לכהונה מתוך השבט.

על מחלוקת זו כבר הרחבנו בשיעור 24 לשנת ה'תשס"ז, אך יש לה חשיבות לענייננו, שכן אנו רואים כי הן רש"י הן רמב"ן תולים בחטא העגל את בחירת השבט כולו, ולא רק את בחירת הכוהנים (כפי שניתן היה אולי להבין מן הכתובים, וראה ההערה הקודמת). לפרשנות זו יש, כמובן, יסודות כבר בחז"ל, למשל במדרש זה (במדבר רבה א יב): "'והיו לי הלוים' - שכל מי שהוא מקרב אותי, אני מקרבו: הם קרבו עצמן לי, שנאמר 'ויאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי', הן קרבו אותי, ואני מקרבן - 'והיו לי הלוים'. ולא עוד, אלא לפי שנמצאו עמי נאמנים, ששמרו אזהרתי 'לא יהיה לך אלהים אחרים' וגו' (שמות כ', ב), לפיכך הן ראוין שיהיו נאמני ביתי: 'ואתה הפקד את הלוים' וגו' (במדבר א', נ)".

[7] וראה גם שם ו ב.

[8] המעבר מעבודה עממית של משפחות משפחות, בה מייצג הבכור את כלל המשפחה, לעבודה בה מייצג שבט אחד את העם כולו, הנו שינוי מהותי ביותר. על עומק השינוי עמד הרמב"ן בפירושו לתלונת העם אחרי מות קורח ועדתו (במדבר י"ז, ו): "והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן, שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'...". וכזכור, שינוי זה הוא חלק חשוב משיטת ספורנו כי המשכן הוא צמצום בהשראת השכינה, כפי שנתבאר בהרחבה בשיעור 23 לשנת ה'תשס"ז.

[9] אהבת תורה, תל אביב 2000, עמ' 262-263.