דילוג לתוכן העיקרי

פרקי אלישע - אפילוג | 1

קובץ טקסט

אפילוג (י"ג, ד-כה)

מחזור סיפורי אלישע מסתיים בשני סיפורים קצרים. אף שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו ויש לו נושא משלו, שניהם סובבים סביב מותו של אלישע. זמנה של ההתרחשות העיקרית בסיפור הראשון הוא מעט לפני מותו של אלישע, ואילו זמנו של הסיפור השני הוא זמן לא רב לאחר מותו. מותו של אלישע אפוא מקשר בין שני הסיפורים הללו, והופכם לאפילוג של פרקי אלישע כולם. על כן נקדיש סדרת עיונים אחת לשני הסיפורים.

בראשו של הסיפור הפותח את האפילוג אנו קוראים (פסוק יד): "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו..." - דרכו של הנביא הישיש המשרת את עמו מזה כששים שנה,[1] מגיעה אל סופה. וכפי שהייתה דרכו לכל אורכה רצופה במעשי מופת, כך אף בסוף ימיו ולאחריהם (בסיפור השני) מחולל אלישע שני מעשי מופת, ושניהם מתקיימים בפועל רק לאחר הסתלקותו של הנביא מן העולם.

כמעט כל מעשי הנס שחולל אלישע בחייו היו מכוונים לטובתם של ישראל, לטובת העם כולו או לטובת יחידים או קבוצות מתוכו. אף שני המופתים האחרונים של הנביא שעליהם מסופר בפרקנו, אינם חורגים מהכלל הזה: בסיפור הראשון עוסק אלישע בטובתם של ישראל כולם - בניצחונות שהם עתידים לנחול על אויבם המר באותו הדור - על ממלכת ארם. בסיפור הבא, המתרחש לאחר מותו של אלישע ולאחר קבורתו, מתחולל נס מכוחו של אלישע מחמת מגע של מת עם עצמותיו, והמת שהובל לקבורה ונתבזה בידי מלוויו, זכה לחיות ולקום על רגליו.

היחס בין שני סיפורי הנס הללו, הסובבים שניהם סביב מותו של אלישע, אופייני לסידורם של כל סיפורי הנסים שעשה אלישע: הסיפור הראשון במקומנו, הוא ארוך ומורכב בהשוואה לזה שבא אחריו, ובו אלישע פועל בהקשר לאומי אל מול מלך ישראל, ועוסק בשאלה מדינית-צבאית הנוגעת לגורל העם כולו. בסיפור השני, לעומת זאת, נעשה הנס בצנעה - בקברו של אלישע - והוא נוגע בגורלו של אדם אחד, שהנסיבות של קבורתו גרמו לביזיונו.[2]

את העיון הראשון בסדרה זו נקדיש לסיפור על המעשה הסמלי שעשה אלישע בעת מחלתו, ואילו את העיון השני נקדיש לסיפור תחיית המת שנגע בעצמות אלישע. העיון השלישי יוקדש להשוואת תיאור הסתלקותו של אלישע לזה של אליהו.

א. צוואתו של אלישע: "חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם"

וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ
וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע: קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים
וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים.
וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת
וַיַּרְכֵּב יָדוֹ
וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר: פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה
וַיִּפְתָּח
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: יְרֵה
וַיּוֹר
וַיֹּאמֶר: חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם
וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה.
וַיֹּאמֶר: קַח הַחִצִּים
וַיִּקָּח
וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַךְ אַרְצָה
וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד.
וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר:
לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים
אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה
וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. (י"ג,יד-יט)

וַיָּשָׁב יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז וַיִּקַּח אֶת הֶעָרִים מִיַּד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל
אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד יְהוֹאָחָז אָבִיו בַּמִּלְחָמָה
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ וַיָּשֶׁב אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. (כה)

1. נושא הסיפור

המשימה העיקרית שבה עסק אלישע, החל מראש פרק ה' ועד לסיפורנו, היא בהקטנת החיכוך והאיבה בין ישראל לארם, ובמקום שדבר זה לא נתאפשר (כמו בסיפור המצור על שומרון) - ניבא אלישע על הצלתם של ישראל מיד ארם.[3]

אפס, השעה ההיסטורית ההיא, שבה פעל אלישע במשך שני דורות, לא הייתה כשרה לנבואות המבטיחות לישראל ניצחון על ארם (כפי שהיה בדור שלפני אלישע - בדורו של אחאב). כוחה הגובר של ארם המאוחדת והגדולה הבטיח לה עליונות מתמשכת על ממלכת ישראל בתקופת פעילותו של אלישע. לפיכך נאלץ אלישע לאורך פעילותו להסתפק בהקטנת הנזק מצדה של ארם, ובהצלה של ישראל מתגרת ידה.

אולם המעשה האחרון שעשה אלישע, בעת ש"חלה את חליו אשר ימות בו", היה לבשר לראשונה את היפוך היחסים בין ארם לישראל: את ניצחונותיהם המכריעים של ישראל על ארם. אמנם לא בחייו של הנביא יתרחש דבר זה, אלא זמן מה לאחר מותו, אך הנביא רואה ניצחונות אלו כטמונים כבר בחיק ההווה, והוא קובע את מסגרתם במעשה סמלי משותף עם מלך ישראל.

בכך זוכה אלישע במעין "פיצוי" על מה שנמנע ממנו לכל אורך פעילותו. מאמציו המתמשכים לסייע ביד בני עמו בהקשר הארמי, זוכים בעת מחלתו האחרונה להגיע לשיאם המוצלח: לנבואה על שינוי גמור במצבם לישראל, ואף על הפיכת הקערה על פיה - להכנעת ארם בידי ישראל.

שינוי מדיני-צבאי דרמטי זה מופיע לא רק בהודעה נבואית על העתיד בפיו של אלישע, אלא גם במעשה סמלי הנעשה בהווה ושהנביא הוא יוזמו ושותף בו. יותר מכך: אלישע נפרד מן העולם כאשר זו צוואתו למלך ישראל ולבני אותו הדור: להכות את ארם מכה אחר מכה.

ואנו נזכרים במילותיו האחרונות של רבן של כל הנביאים - בצוואתו של משה ובברכה שברך את בני ישראל ביום מותו:

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל
מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ
וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ
וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. (דברים ל"ג, כט)

2. תיחום הסיפור

ראשיתו של סיפורנו אינה מוטלת בספק: היא מצויה בפסוק יד שבפרק י"ג "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו". אולם היכן מסתיים הסיפור? פסוקים כ-כא אמנם נראים כהמשך ענייני וכרונולוגי של הפסוקים הקודמים, ודבר זה יומחש כאשר נשווה את ראש פסוק יד לראשו של פסוק כ:

וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ... (יד)

וַיָּמָת אֱלִישָׁע, וַיִּקְבְּרֻהוּ... (כ)

ואף על פי כן, גלוי לעין כי לפסוקים כ-כא נושא אחר והם מהווים סיפור זעיר בפני עצמו. נראה אפוא שסיפורנו מסתיים בפסוק יט.

משתרע סיפורנו על פני ששת הפסוקים יד-יט ומסתיים בדברי אלישע שבפסוק יט: "... ועתה שלש פעמים תכה את ארם". אולם דבר זה מעורר קושי: המסיים לקרוא את דברי אלישע בפסוק יט - "ועתה שלש פעמים תכה את ארם" - חפץ מאד לדעת האם אכן התגשמה נבואה זו של אלישע בימי יואש מלך ישראל? הרי סיפורנו הוא אחד מסיפורי המופתים שעשה אלישע. ובכן, ללא תיאור התגשמות נבואתו של אלישע - איה המופת?

על כורחנו, עלינו לצרף לסיפורנו את פסוק כה שבו מתוארת התגשמות נבואתו של אלישע:

וַיָּשָׁב יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז וַיִּקַּח אֶת הֶעָרִים מִיַּד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל
אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד יְהוֹאָחָז אָבִיו בַּמִּלְחָמָה
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ, וַיָּשֶׁב אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. (כה)

פסוק זה מהווה חתימה הכרחית לסיפור העיקרי בפסוקים יד-יט. מדוע אפוא אין פסוק כה חותם את סיפורנו מיד אחר פסוק יט? מדוע מפרידים חמשה פסוקים בין עיקרו של הסיפור לבין חתימתו?

ההסבר להופעתם של פסוקים כ-כא במקום שבו הם מופיעים הוא כרונולוגי: מותו של אלישע וקבורתו ותחיית המת שנגע בעצמותיו אירעו בסמוך לדברים הקודמים המתוארים בסיפורנו. הם אירעו מיד לאחר שאלישע מת ממחלתו האחרונה ועוד בטרם זכה יואש לנצח את ארם אפילו פעם אחת.[4]

פסוקים כב-כד מהווים אקספוזיציה נחוצה לפסוק כה.[5] הם מסבירים את הרקע לפעולתו של יואש המתוארת בפסוק כה: היה על יואש להשיב לישראל ערים, משום שאלו נלקחו מהם בימי יהואחז אביו, ימים שהיו ימי חולשה ולחץ ארמי קשה על ישראל; מלך ארם שעמו נלחם יואש היה בן הדד, משום שחזאל אביו, אויבם המר של ישראל, מת. עתה מחוורות הנסיבות לפעולתו של יואש להשיב את הערים הישראליות הכבושות, תוך שהוא מכה את בן הדד שלוש פעמים.[6]

לא רק תוכנו של פסוק כה מחייב לראותו כחתימת סיפורנו, אלא אף תופעות שונות בסגנונו מורות על כך:

א. החל מסוף פסוק יז חוזרים הפעלים מן השורש נכ"ה בצפיפות רבה:

1. וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה.
2. הַךְ אַרְצָה
3. וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים
4. לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים
5. אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה.
6. וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. (יז-יט)

ניכר שהשורש נכ"ה משמש כאן כ'מילה מנחה' שסביבה נרקמת עלילת המחצית השנייה של הסיפור. אולם לפלא הוא שהמילה המנחה הזאת חוזרת 6 פעמים ואינה חוזרת שבע פעמים, כמשפט המילה המנחה במקרא.

הפעם השביעית נמצאת, כמובן, בפסוק החתימה של סיפורנו:

7. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ (כה)

ב. הצירוף 'להכות שלוש פעמים' חוזר בסיפורנו שלוש פעמים, ובלבד שנצרף את פסוק כה לגוף סיפורנו כחתימתו:

1. וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים

2. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם (יח-יט)

3. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ (כה)

ג. סיומו של פסוק כה נאמר במשקל חגיגי, כעין זה שבשירה המקראית:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ / וַיָּשֶׁב אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל.

סיום חגיגי זה מתאים לשמש כחתימת סיפור רחב אודות נבואה והתגשמותה, ואינו מתאים לסיים כרוניקה קצרה (פסוקים כב-כה).

ד. שתי הדמויות העומדות במרכז הסיפור הן כמובן אלישע ויואש. והנה, אם נכלול את פסוק כה בסיפורנו, יופיע שמה של כל אחת מן הדמויות הללו או כינויה שש פעמים במהלך הסיפור. שוויון זה אופייני לסיפורים במקרא שבהם מעומתות שתי דמויות.

ה. אופיים הכרוניקלי של פסוקים כב-כה מעורר תמיהה: מדוע לא נכללו פסוקים אלו בסיכום ימי מלכותו של יואש, בפסוקים י-יג? התשובה על כך היא כי פסוקים אלו אינם חלק מהכרוניקה שלמעלה, אלא הם נועדו לחתום את הסיפור בפסוקים יד-יט.

כשם שלסיפורנו ישנה חתימה בפסוק כה (ואולי בפסוקים כב-כה כולם, ראה הערה 5), כך יש לו גם פתיחה מיוחדת:

וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ
וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו! (יד)

פסוק זה מהווה מצג לסיפור הבא אחריו: הוא מתאר את הנסיבות לפגישתם של הנביא והמלך, ונסיבות אלו - מחלתו האחרונה של אלישע - מבהירות גם את המשמעות של המעשה האחרון שעושה אלישע - זוהי צוואתו למלך ישראל ולעמו בטרם ימות.

פסוק זה שונה מהמשכו של הסיפור בשני דברים (שהם בעצם דבר אחד): ראשית, ירידתו של יואש אל אלישע החולה היא המעשה היחיד שהוא עושה ביזמתו. כל שאר מעשיו בסיפורנו נעשו על פי הוראת הנביא. שנית, בכייתו של יואש על פניו של אלישע וקריאתו "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו" הן ההתבטאות היחידה של יואש במהלך סיפורנו. כל מעשיו האחרים בסיפורנו נעשים בשתיקה גמורה.[7]

3. מבנה הסיפור

נמצא שגופו של סיפורנו ועיקרו הם בפסוקים טו-יט. ואכן, פסוקים אלו מצטיינים באופי מיוחד. בפסוקים אלו מתוארות שתי סדרות צווים של אלישע וקיומם בידי מלך ישראל. בין הסדרה הראשונה (טו-יז) לבין הסדרה השנייה (יח-יט) מופיע נאום קצר של אלישע (בסוף פס' יז) וכך גם בסוף הסדרה השנייה (פס' יט).

להלן נעסוק אפוא במבנה של גופו ועיקרו של סיפורנו - של פסוקים טו-יט - תוך התעלמות זמנית מפתיחת הסיפור ומחתימתו, הנבדלות בבירור מגוף הסיפור.

במרכזם של פסוקים טו-יט נמצאת הכרזתו החגיגית של אלישע (סוף פסוק יז):

וַיֹּאמֶר: חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם
וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה.

הכרזה זו מעוררת את תשומת לבו של הקורא משלושה טעמים:

א. היא נמצאת במרכזו המדויק של הסיפור - 34 מלים לפניה (החל מפסוק יד) - 35 מלים אחריה (עד סוף פסוק יט).

ב. חלקה הראשון של הכרזה זו - "חץ תשועה לה', וחץ תשועה בארם" - מנוסח במשפט שיש בו הקבלה.[8] ההקבלה אופיינית, כידוע, לשירה המקראית, וכשהיא מופיעה בסיפור פרוזאי, נרמז למעיין כי ישנה חשיבות מיוחדת במשפט זה.[9]

ג. הכרזה זו, על שני חלקיה ("חץ תשועה..." - "והכית את ארם"), חשובה מאד הן להבנת מה שלפניה והן להבנת מה שלאחריה, ונסביר:

סדרת הצווים של אלישע ועשייתם בפסוקים טו-יז נראות לקורא סיפור זה לראשונה כחידה סתומה: מה כוונתו של אלישע בסדרת מעשים מוזרה זו? הכרזת אלישע מבהירה שהמתואר לפני כן הוא מעשה סמלי נבואי, והוא מכוון לסמל את תשועת ה' שתינתן לישראל במלחמתם בארם.

החלק הבא של הסיפור קשור אף הוא להכרזתו של אלישע, וביתר דיוק - לחלקה השני ("והכית את ארם באפק עד כלה"). חלק זה של הסיפור נגמר בהקטנת ההבטחה הנבואית הראשונה: יואש לא יכה את ארם עד כלה, כפי שהובטח בהכרזתו של אלישע, אלא יכה אותה שלוש פעמים בלבד. החלק הזה של הסיפור מסביר מה היו הנסיבות להקטנה זו של ההבטחה הנבואית הראשונה.

כל השיקולים הללו מובילים אותנו להגדיר את הכרזתו של אלישע בסוף פסוק יז כ'ציר המרכזי' של הסיפור, ואילו את הפסוקים שלפניה כמחצית הראשונה של הסיפור ואת הפסוקים שאחריה כמחצית השנייה שלו. כאמור, שתי המחציות הללו שוות זו לזו באורכן (מבחינת מספר המלים) וקיימת ביניהן הקבלה בולטת שעליה נעמוד בהמשך עיוננו. הציר המרכזי משמש כאן על פי הגדרתו היסודית: המחצית הראשונה כולה מובילה אליו, והוא משמש כמסקנה של מחצית זו, ואילו המחצית השנייה נובעת כולה מן האמור בו, והציר המרכזי עצמו הוא החלק החשוב והמרכזי בסיפור כולו.

אף פתיחת הסיפור (פסוק יד) וחתימתו (פסוק כה) נחלקות בין שתי המחציות הללו: פתיחת הסיפור, אף שהיא משמשת מצג לסיפור כולו, עיקרה הוא בקריאתו הנרגשת של יואש על אלישע החולה "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו". דברי יואש הללו מודגמים ומומחשים היטב דווקא במחצית הראשונה של הסיפור. ניתן לומר: המחצית הראשונה מוציאה את דברי יואש הללו מהיותם מליצה בלבד, אל הפוֹעַל הנגלה לעין (וראה על כך ביתר פירוט בסעיף 5 להלן).

חתימת הסיפור, אף שיש בה מימוש של שני חלקי נבואת אלישע , שהרי בפסוק כה מתוארת תשועת ה' בהכות ישראל את ארם, בכל זאת, היא מהווה בעיקר מימוש של המחצית השנייה של הסיפור. דבר זה ניכר מן החזרה המשולשת: בפסוק יח נאמר: "ויך שלש פעמים ויעמד"; בפסוק יט נאמר: "ועתה שלש פעמים תכה את ארם" - ושני פסוקים אלו מצויים במחצית השנייה של הסיפור; והשלישי נאמר בפסוק החתימה כיצד התממשו הדברים הקודמים: "שלש פעמים הכהו יואש".

נוכל אפוא לתאר את 'זרימת' הסיפור באמצע תרשים זה:

1. פתיחה- "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (יד)

2. מחצית ראשונה - מימוש והמחשה במעשה סמלי (טו-יז1)

3. ציר מרכזי - נבואה ובה פשר המעשה הסמלי (יז2)

4. מחצית שנייה- מעשה סמלי נוסף שגורם להקטין את הבטחת הנבואה (יח-יט)

5. חתימה- התגשמות הנבואה המוקטנת (כה)

4. הקבלת המחציות

כל אחת משתי המחציות של גוף הסיפור (- של פסוקים טו-יט), מכילה סדרת צווים של אלישע ליואש מלך ישראל ותיאור קיומם בידי המלך. המחצית הראשונה מכילה ארבעה צווים כאלו ותיאור קיומם, ואילו המחצית השנייה מכילה שני צווים בלבד ותיאור קיומם. אלא ששני הצווים הללו נראים כחזרה על צווים דומים של אלישע, שניתנו ליואש במחצית הראשונה. הבה נקביל אפוא את שתי המחציות זו לזו:

מחצית ראשונה (טו-יז1)

מחצית שנייה (יח)

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע: קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים
וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים.

וַיֹּאמֶר: קַח הַחִצִּים
וַיִּקָּח

וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת
וַיַּרְכֵּב יָדוֹ, וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ.

 

וַיֹּאמֶר: פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה
וַיִּפְתָּח.

 

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: יְרֵה
וַיּוֹר.

וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַךְ אַרְצָה וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד

הצו הראשון במחצית השנייה נראה כחוזר על הצו הראשון במחצית הראשונה, ואף באותן מלים - אין בו אף לא מילה אחת חדשה.

הצו האחרון במחצית השנייה נראה כחוזר על הצו האחרון במחצית הראשונה, אולם הפעם לא באותן מלים: במקום "ירה" בא הציווי "הך ארצה" ובהתאמה, במקום "ויור" נאמר במחצית השנייה "ויך...".

ובכן, מה פשרה של חזרה זו, ומדוע היה צורך בשני מעשים סמליים כה דומים? ועוד: מדוע המעשה הסמלי במחצית הראשונה הוביל לנאום אלישע בציר המרכזי, המגלה שהמעשה נעשה ללא דופי, ואילו המעשה במחצית השנייה הוביל את אלישע לקצוף על יואש ולהקטין את נבואתו הראשונה? מובן ששתי השאלות הללו כרוכות זו בזו, ותשובה אחת לשתיהן.

לא פחות מן הדמיון בין שתי המחציות, יש לתת את הדעת על ההבדלים הרבים ביניהן. חלקם הם תולדה של כך שהמחצית השנייה מתרחשת אחר המחצית הראשונה, ועל כן הם אינם כה משמעותיים:

שני הצווים הפותחים את שתי המחציות ותיאור קיומם נבדלים זה מזה בהבדלים זעירים: במחצית השנייה מצטווה יואש לקחת חצים בלבד, ואינו מצטווה על לקיחת קשת. הטעם לכך הוא שהקשת נותרה מן המעשה הקודם, ורק את אשפת החצים היה צורך לקרב אל הקשת, לאחר שנורה ממנה החץ הראשון; המילה 'חצים' מיודעת במחצית השנייה, ולא כן בראשונה. הטעם לכך הוא שאלו הם אותם חצים שנלקחו בראשונה ושעתה הגיע הזמן להשתמש בהם.

אף חסרון הצו לפתוח את החלון קדמה (- מזרחה) במחצית השנייה נובע מאותו טעם: החלון כבר היה פתוח, ואין צורך אפוא לחזור ולפתוח אותו.

אולם ההבדלים האחרים בין שתי המחציות אינם מוסברים בכך שהמחצית השנייה באה לאחר זו הראשונה, ונראה שבהם מצוי המפתח לפתרון בעייתנו:

א. במחצית השנייה חסר הצו למלך ישראל "הרכב ידך על הקשת" ותיאור קיומו, ובעיקר חסר תיאור השלמתו של צו זה: "וישם אלישע ידיו על ידי המלך".

ב. בצו החותם את המחצית הראשונה, השורש המשמש הוא יר"ה ("ירה, ויור"), ואילו במקבילו במחצית השנייה השורש הוא נכ"ה ("הך ארצה, ויך..."), ולצו "הך" נוספת המילה "ארצה" שאין לה מקבילה במחצית הראשונה.

ג. המעשה הסמלי במחצית הראשונה כלל ירי של חץ אחד בלבד, ואילו זה שבמחצית השנייה כלל הוראה להכאה ארצה חצים אחדים (הבדל זה מסביר טכנית מדוע קצף אלישע על מעשהו של מלך ישראל במחצית השנייה, שהכה רק שלוש פעמים, ולא קצף בראשונה).

המשכו של עיון זה יבוא בשבוע הבא


[1] כשתים עשרה שנים החופפות את תקופת מלכותו של יורם בן אחאב, וכארבעים וחמש שנה החופפות את ימי מלכותם של יהוא ויהואחז בנו. לא נתפרש בכתוב כמה שנים עברו מתחילת מלכותו של יואש בן יהואחז ועד למותו של אלישע.

[2] מעבר מעין זה אופייני לסיפורי אלישע. מעבר כזה מתבלט בין הסיפורים על אלישע ביריחו ובסביבתה (בסוף פרק ב') לבין הסיפור הגדול על מעורבותו של אלישע במלחמת מואב (פרק ג') ובין סיפור מלחמת מואב לבין הסיפורים הבאים בהמשך פרק ד' (אלמנת אחד מבני הנביאים וסיפור השונמית). בין שני הסיפורים שבהם עוסק אלישע ביחסי ישראל ארם (פרק ה' נעמן; פרק ו', ח-כג - הכאת חיל ארם בסנוורים) מצוי הסיפור על הצפת הגרזן לטובתו של אחד מתלמידיו העניים של אלישע. אחר סיפור הצלת שומרון מן המצור הארמי (סוף פרק ו' ופרק ז') בא (בראש פרק ח') סיפור הסיוע שמסייע אלישע לשונמית ולבנה לזכות בנחלתם הגזולה, ולאחריו בא סיפור המינוי של חזאל למלך על ארם.

[3] אף המינוי של חזאל למלך ארם בידי אלישע נועד להקטין את נזקו של זה בעת ניצחונותיו על ישראל. ראה בסדרת העיונים המתאימה.

[4] נמצא אפוא שסיפורנו הוא 'סיפור מפוצל', והטעם לכך הוא, כמו ברוב הסיפורים המפוצלים במקרא, הרצון לשמור על הרצף הכרונולוגי. על תופעת הסיפור המפוצל עמדנו בעיוננו לפרשת חיי שרה, סדרה שנייה, עמ' 101-96.

בסיפורנו הפיצול בין גוף הסיפור לבין חתימתו הוא זעיר, וכמעט בלתי מורגש.

[5] ואם כן, אפשר שגם פסוקים אלו - כב-כד - הם חלק מסיפור צוואתו של אלישע וקיומה.

[6] אמנם הנתונים הללו, המופיעים בפסוקים כב-כד, יכולים להילמד כבר מסיכום ימי מלכותו של יהואחז בפסוקים א-ט שבראש פרקנו: על הלחץ הארמי הקשה בתקופת יהואחז מסופר בפסוקים ג ו- ז, ועל התחלפות המלכים חזאל ובן הדד בימי יהואחז מסופר בפסוק ג. אולם פסוקי הסיכום הללו - א-ט - שייכים לאותו חלק בספר מלכים המתאר בסיכום תמציתי את קורותיהם של מלכי ישראל ויהודה, ואילו סיפורנו שלנו שייך לאותו חלק בספר מלכים המספר בדרך רחבה את מעשיהם של הנביאים אליהו ואלישע.

מחמת שילוב המקורות השונים הללו נוצרה כפילות מסוימת בתיאור מלכותם של יהואחז ויואש בנו.

ועל כורחנו עלינו לומר כן, שהרי סיכום תמציתי של מלכותו של יואש מלך ישראל מובא בפסוקים י-יג, ובסיומו של קטע זה נאמר (יג): "וישכב יואש עם אבותיו... ויקבר יואש בשמרון עם מלכי ישראל", וכיצד זה מופיע יואש לפנינו לאחר מכן ביחד עם אלישע בסיפור שבהמשך? על כורחנו גם פה עלינו להסביר, שסתירה מדומה זו נוצרה משילוב מקורות שונים שהושארו כמות שהם (רש"י, רי קרא ורד"ק התקשו בשאלה זו וענו עליה תשובות אחרות).

[7] בסעיף 5 להלן נצביע על כך שאף מילותיו אלו של יואש על אלישע מהוות הקדמה בעלת חשיבות להמשך הסיפור.

[8] אין זו הקבלה רגילה אלא הקבלה מיוחדת: א, ב / א, ג. החלק הראשון של ההקבלה אומר שחץ זה שנורה הוא חץ תשועה לה'; החלק השני חוזר על המלים "חץ תשועה" ומבאר "באי זה עם יפול החץ ויהיה התשועה ממנו לישראל - בארם יפול החץ" (לשון רד"ק).

סוג זה של הקבלות אינו נדיר כלל במקרא. לדוגמה: "בן פרת יוסף / בן פרת עלי עין" (בראשית מ"ט, כב); "עורי עורי דבורה / עורי עורי דברי שיר" (שופטים ה', יב); "הבו לה' בני אלים / הבו לה' כבוד ועז" (תהילים כ"ט, א).

[9] ראוי לחזור על מה שכבר אמרנו בסעיף 2 לעיל: אף סיומו של סיפורנו - סוף פסוק כה - נאמר במשקל חגיגי, כעין זה שבשירה המקראית. נמצא שבסיפורנו, הן הציר המרכזי שלו והן מילותיו האחרונות מנוסחות בסגנון מרומם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)