שיעור 7 - חממות ועציצים

  • הרב מתן גלידאי

חממות ועציצים

א. איסורי שביעית בתוך בית

בירושלמי בערלה נאמר:

"ר' יוחנן בשם ר' ינאי: אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, ופטור מן המעשרות, דכתיב 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה'. ובשביעית צריכה (=ספק יש בדבר), דכתיב 'ושבתה הארץ שבת לה' ', וכתיב 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' " (פ"א, ה"ב).

הירושלמי עוסק באילן הגדל בתוך בית. הכוונה, כמובן, אינה לבית מרוצף, אלא למבנה שקרקע העולם משמשת לו כרצפה, כפי שהיו רוב הבתים בימי קדם. הירושלמי קובע, שאילן כזה חייב בערלה ופטור ממעשר, שכן לגבי ערלה מדברת התורה על 'ארץ' ("כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו..."), והרי אילן זה גדל בארץ, ואילו לגבי מעשר מדברת התורה על 'שדה' ("עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה"), ואילן זה אינו גדל בשדה אלא בבית. הגדרת 'ארץ' היא פיזית: אם האדמה שבה גדל הצמח היא חלק מקרקע העולם, הרי היא בגדר 'ארץ'. ואילו הגדרת 'שדה' היא פונקציונלית: שדה הוא מקום שנועד לגידול צמחים, ואילו בית נועד למגורים וכדומה, ומופקע מגדר 'שדה'.

לאור זה מסתפק הירושלמי, מה דינו של אילן כזה בשביעית, שהרי בפרשיית השביעית מדברת התורה מצד אחד על ארץ: "ושבתה הארץ שבת לה' ", ומצד שני על שדה וכרם: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

לכאורה ניתן לומר שאין כאן שום סתירה: הפסוק הראשון מדבר על מצוות העשה של שביתת הארץ, ומצווה זו חלה על כל מה שמוגדר כ'ארץ', ואילו הפסוק השני נוגע לאיסורי הלאווים, והם חלים רק על 'שדה', ולא על מה שגדל בבית. הירושלמי כנראה הניח, שמצוות העשה דורשת לשבות ממה שנאסר בלאו, ואינה מוסיפה איסורים מעבר למה שכלול בלאו, וכפי שראינו בשיעורים הקודמים. ממילא אין לחלק בין העשה לבין הלאו: או ששניהם שייכים גם בבית, או ששניהם אינם שייכים שם[1].

להלכה פסק בעל פאת השולחן (כ', נב), שניתן להקל באיסורי שביעית בבית, כיוון ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן[2], ו"ספקא דרבנן לקולא". אולם מרבית האחרונים (חזון איש כ"ב, א; הר צבי זרעים ח"ב, סימן לה; מנחת שלמה סימן נ"א, ז ועוד) דחו את דבריו מסיבות שונות: ראשית, אין זה ספק דרבנן, שהרי הספק רלוונטי גם בזמן ששביעית היא מן התורה, ומאחר שבאותו הזמן היינו מחמירים בספק זה, עלינו לנהוג כך גם כאשר חיוב השביעית ירד לדרגה של דרבנן. שנית, הירושלמי הסתפק רק בשאלה אם שביעית נוהגת בתוך בית מן התורה, אבל עדיין ייתכן שיש בכך איסור מדרבנן, שהרי לגבי מעשר קבע הירושלמי שאינו נוהג באילן שבבית, ובכל זאת פסק הרמב"ם (מעשר פ"א, ה"י), שמעשר נוהג באילן כזה מדרבנן, וכך ניתן לומר גם לגבי שביעית[3].

לכן מקובל להלכה לנהוג איסורי שביעית גם בתוך בית, ואפילו מלאכות דרבנן. אמנם, יש מקלים לבצע בתוך בית מלאכות שהן בבחינת "תרי דרבנן", היינו שישנן שתי סיבות שונות להוריד אותן לרמה של דרבנן (קטיף שביעית י"ז, א בשם הגר"ש ישראלי), ובמיוחד יש מקלים בעציצים שאינם נקובים הנמצאים בתוך בית, כפי שנראה להלן.

הגדרת בית

מאחר שניתן להקל בתוך הבית במקרים מסויימים, עלינו להגדיר מה נחשב 'בית' לעניין זה. כדי שמקום יוגדר כבית עליו קודם כל להיות מקורה. מהירושלמי במעשרות (פ"ה, ה"ב) עולה, שהזורע בחורבה, היינו במבנה שיש לו קירות אך אין לו תקרה, כאילו זורע בשדה, ורק אם יסכך מעל אותה חורבה היא תקבל מעמד של בית. יש שכתבו שצריכים גג בגובה עשרה טפחים לפחות (שבט הלוי ח"ח, סימן רמז).

החזון איש (כ"ב, א) הסתפק האם מלבד תקרה צריכים גם מחיצות של עשרה טפחים מסביב, ולמעשה נחלקו בכך אחרונים: הרב פרנק טען (הר צבי זרעים ח"ב, סימן לד), שמהירושלמי הנ"ל משמע שהעיקר תלוי בתקרה, ואין צורך במחיצות, ואילו הרב ישראלי (חוות בנימין ג', צז) טען להפך: הירושלמי דיבר דווקא על חורבה, כיוון שבלא מחיצות אין המקום יוצא מגדר שדה, וכן דעת הרב ואזנר (שבט הלוי ח"ח, סימן רמו).

עוד נחלקו אחרונים, האם צריכים דווקא מבנה קבוע. הרב פרנק (שם) דייק מן הירושלמי הנ"ל שדיבר על 'סיכוך', שדי בסככה ארעית מעל מקום הזריעה כדי להגדירו כבית, שכן 'שדה' הוא מקום מגולה, וכל מקום שאינו מגולה מופקע אוטומטית מגדר שדה. על סמך דעה זו, היה מי שהציע לזרוע בשמיטה ע"י הנחת גגון מעל הטרקטור והמזרעה מחוברת לו, כך שמקום הזריעה יופקע מגדר 'שדה'. ואילו החזון איש (שם) תקף דעה זו, וכתב שאין בכוחו של אוהל ארעי להפקיע מעמד של 'שדה', והרי זה כזורע תחת מטרייה. רק מבנה קבוע יכול להיחשב כבית, ורק מעמד של 'בית' מופקע מגדר 'שדה'[4]. וכך מקובל להלכה.

דין חממות

יש שהוסיפו עוד תנאי להגדרת בית. המשנה בשביעית קובעת:

"מזהמין את הנטיעות... ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ראש השנה" (פ"ב, מ"ד).

המשנה מתירה 'לעשות בתים' לנטיעות רק עד ראש השנה, ומשמע שבשביעית הדבר אסור. הירושלמי (פ"ב, ה"ג) מסביר, שהכוונה היא למבנה שמעניק צל לנטיעות ובכך משפר את גדילתן. לכאורה קשה: אם איסורי השביעית אינם שייכים בבית, הרי שלאחר עשיית הבתים שוב לא אכפת לנו שהגדילה משתפרת - מדוע אפוא לא פשט מכאן הירושלמי את ספקו, והכריע שאיסורי השביעית כן שייכים בבית?

וכך תירץ החזון איש קושייה זו:

"דהתם הגג מצד האילן, או שיש בגג חלונות באלכסון, שמגן בפני החמה ואינו מגן בפני הגשמים ובפני הטל והאוויר, והתם הבית להיטיב הגידול, אבל נוטע בבית, הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי, שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאוויר וקווי השמש, והבית להם לרועץ" (כ', ו).

לדבריו, החילוק בין שדה לבית נובע מן הפער בין שני המקומות מבחינת טיב הגידול בהם: שדה הוא מקום שדרך לגדל בו צמחים, ויש בו התנאים האופטימליים כדי לגדלם, ולכן ברור שאיסורי השביעית נוהגים בו, ואילו בית אינו מתאים לגידול צמחים, שכן בתוך בית אין הצמחים מקבלים מספיק גשם, אוויר, אור וכו', ולכן הסתפק הירושלמי האם איסורי השביעית נוהגים בו. המשנה בשביעית מדברת על בית שנועד לשפר את גידול הצמחים, כגון שהוא בנוי באופן כזה שאינו מפריע לגשם ולאוויר להיכנס, אלא רק מגן על הצמחים מפני שמש חזקה, ולכן בית כזה אינו בכלל ספק הירושלמי, ואיסורי השביעית ודאי נוהגים בו. ספק הירושלמי נוגע רק לבית שהוא לרועץ לצמחים.

ואילו הרב פרנק (שם), והרב ישראלי (שם) חלקו על החזון איש, וסברו שהחילוק בין בית לשדה הוא גזירת הכתוב, שאינה תלויה כלל בטיב הגידול בהם, ואת הקושייה מן המשנה הנ"ל יש לתרץ באופנים אחרים[5]. וכך כנראה סבר הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון ג'), שהציע תירוצים אחרים לקושייה זו.

מחלוקת זו משמעותית מאוד לעניין האפשרות לגדל בחממות בשביעית. החממות עומדות בגדרים הפורמליים של בית: מדובר במבני קבע, בעלי גג ומחיצות, אולם החקלאים בונים אותן כך, שיעניקו לצמחים את התנאים הטובים ביותר כדי לגדול. ממילא, לפי הרב פרנק והרב ישראלי חממות נחשבות 'בית', וניתן להתיר בהן איסורי שביעית (עכ"פ בעציצים לא נקובים, כנ"ל), וכך באמת פסקו הרב ישראלי (שם), הגרשז"א (הליכות שדה 72, עמ' 15) ואחרים. ואילו לפי החזון איש חממות נחשבות 'שדה', ואין להתיר בהן איסורי שביעית, וכך באמת פסקו המנחת יצחק (ח"י, סימן קטז), הרב אלישיב (משפטי ארץ (תשס"ז), עמ' 254-258), ואחרים.

אמנם, אפילו לשיטת החזון איש, אין זה ברור שיש לאסור גידול צמחים בחממות בשביעית, שכן מבנה החממה כשלעצמו אינו טוב כל כך לגידול הצמחים: הוא אמנם מונע קור, אולם הוא גם חוסם את הגשם והאוויר, אלא שאת הדברים הללו משלימים החקלאים באמצעים מלאכותיים. וממילא יש כאן מקום להסתפק: האם לעניין הגדרת 'בית' ו'שדה' אנו מסתכלים רק על המבנה עצמו, ובודקים האם הקירות והתקרה מועילים לצמחים או מפריעים להם, ולפי זה חממה תיחשב בית, שכן המבנה לבדו הוא לרועץ לצמחים, או שמא אנו מסתכלים על המערכת כולה, הכוללת את המבנה ואת האמצעים השונים שבהם נהוג להשתמש כשמגדלים בו, ולפי זה החממה טובה לגידול הצמחים, ויש לה מעמד של 'שדה'[6].

מובן שכאשר המצב הוא, שהחממה על כל מרכיביה היא לרועץ לצמחים, ובמקומות אחרים או בשנים אחרות אין מגדלים בה כפי שהיא אלא מסירים את הגג (כגון בעונת הקיץ, שחם מאוד בתוך החממה), יש לה מעמד של 'בית' לכל הדעות, ומותר לגדל בה צמחים בעציצים לא נקובים (משפטי ארץ, עמ' 257).

שאלה מעניינת נוגעת לגידול ירקות עלים בחממה: החממה על כל מרכיביה אינה מביאה שום תועלת חקלאית לגידול זה, ולפעמים היא אפילו מזיקה, ובשום מקום בעולם אין מגדלים כך ירקות עלים, אלא שבארץ ישראל רבים מגדלים אותם באופן זה מסיבות הלכתיות: כדי למנוע מחרקים להגיע אליהם. השאלה היא, האם התועלת שמביאה החממה להרחקת חרקים, מחשיבה את החממה למקום גידול אידיאלי לירקות אלו, וממילא נותנת לה דין של 'שדה', או שמא לעניין הגדרת שדה ובית אין אנו מתחשבים אלא בתועלת חקלאית, ואילו תועלת הלכתית היא שיקול חיצוני שאינו ממין העניין, והחממה עדיין נחשבת מקום גידול גרוע לירקות אלו, אף שרבים מגדלים אותם בה (עיין משפטי ארץ שם).

למעשה, רבים מקלים להחשיב את החממה כבית בכל מקרה, ולגדל בה ירקות במצעים מנותקים (= עציצים לא נקובים), אולם כדי לשווק את היבול גם לציבור המחמיר בכך, נוקטים לפעמים באמצעים נוספים: מוכרים את העציצים לגוי, ודואגים שהמלאכות דאורייתא ייעשו רק ע"י פועלים שאינם יהודים. במכירת העציצים אין בעיה של "לא תחנם", שכן אין מוכרים את הארץ אלא עציצים בלבד, וגם אין בעיה של גמירות דעת, שהרי אם הגוי יסכים לשלם את ערכם של העציצים, לא אכפת כל כך לחקלאי למכור לו אותם (משפטי ארץ (תשס"ז) עמ' 257-258 בשם הגריש"א; שבט הלוי ח"ח, סימן רמו).

ב. איסורי שביעית בעציצים

עציץ נקוב

עציץ נקוב הוא עציץ המונח על הקרקע, ויש בו נקב המאפשר לצמח הגדל בו לינוק מן האדמה. לגבי תחומים רבים בהלכה נאמר, שצמח הגדל בעציץ כזה נחשב לכל דבר כצמח הגדל באדמה: התולש ממנו בשבת חייב חטאת (שבת צה.), הוא חייב בתרומות ומעשרות מן התורה וניתן להפריש ממנו על טבל גמור (דמאי פ"ה, מ"י), דין כלאיים שייך בו (כלאיים פ"ז, מ"ז), וכך גם דין ערלה (ירושלמי ערלה פ"א, ה"ב), ועוד[7]. ממילא יש להניח, שגם דיני שביעית שייכים בצמח כזה מן התורה (איסורי זמירה וקצירה, קדושת שביעית וכו'), וכך באמת משתמע מן המשנה בחלה (פ"ב, מ"ב).

אולם עדיין יש לשאול, מה דינו של עציץ נקוב קודם שגדל בו צמח: האם מותר לחרוש ולזרוע בו מן התורה. הרבה אחרונים הניחו בפשטות, שעציץ נקוב נחשב חלק מן האדמה, וכל דיני הארץ חלים עליו, לרבות איסורי חרישה וזריעה בשביעית (עיין למשל חזון איש כ', ה). אולם יש אחרונים שפקפקו בקביעה זו. הגרשז"א (מנחת שלמה סימן מ') והגרי"מ טוקצינסקי (ספר השמיטה עמ' צו) טענו, שלכאורה הנקב כשלעצמו אינו מחשיב את העציץ המיטלטל כמחובר לקרקע, אלא שהיניקה של שורשי הצמח דרך הנקב מגדירה את הצמח כמחובר לקרקע. יש מקום לומר, שגם לאחר שהצמח נחשב מחובר, העפר שבעציץ עדיין נחשב תלוש[8], אולם גם אם לא נאמר כך, אלא נניח שבעקבות הצמח כל תכולת העציץ נחשבת מחוברת לקרקע, עדיין אין סיבה לומר, שעציץ נקוב שאין בו שום צמח ייחשב מחובר לקרקע, ויהיה אסור לחרוש ולזרוע בו מן התורה.

אמנם בהלכות שבת ברור, שזריעה בעציץ נקוב אסורה מן התורה, אולם מסתבר לחלק בעניין זה בין שבת לשביעית: בשבת האיסור הוא לבצע מעשה זריעה שמביא לידי צמיחה, ואין שום דרישה שהצמיחה תהיה דווקא בקרקע. גם המנביט זרעים ע"י שרייתם במים חייב (רמב"ם שבת פ"ח, ה"ב ע"פ זבחים צד:), ולדעת רבים מן הפוסקים הוא הדין בזריעה בעציץ שאינו נקוב, שאסורה מן התורה[9]. ואילו בשביעית המצווה קשורה לשביתת הארץ, והאיסור הוא דווקא לזרוע בארץ, ולכן אם מניחים שעציץ נקוב שלא גדל בו שום צמח אינו נחשב מחובר לארץ, אין סיבה לאסור לזרוע ולחרוש בו מן התורה.

ועדיין קשה, שכן איסור כלאי זרעים תלוי בקרקע ("שדך לא תזרע כלאיים"), ובכל זאת פסק הרמב"ם (כלאיים פ"א, ה"ב), שהזורע שני מיני זרעים בעציץ נקוב לוקה, אף שבשעת הזריעה שום צמח אינו גדל בעציץ. הגרש"ז מתרץ, שאיסור כלאיים מתמקד בתוצאה: ערבוב שני מינים שונים כנגד רצון ה', וכל מעשה שמוביל לתוצאה כזו כלול באיסור. כשם שהזורע בקרקע חייב אף שהערבוב יתרחש מאוחר יותר, כאשר הצמחים ייקלטו, כך הזורע בעציץ נקוב חייב, אף שהחיבור לקרקע יתרחש מאוחר יותר. ואילו מצוות שביעית מתמקדת במעשה, הפוגע בשביתת הארץ, ולכן אם כרגע העציץ אינו נחשב חלק מהקרקע, אין איסור לזרוע בו מן התורה.

ברם, הגרש"ז והגרימ"ט לא היו משוכנעים מספיק בחידוש זה, ולמעשה קיבלו את דעת שאר האחרונים, שזריעה וחרישה בעציץ נקוב אסורה מן התורה. לדעה זו נצטרך לומר, שאדמת העציץ הנקוב נחשבת חלק מאדמת העולם, גם אם עדיין אין ביניהן קשר של יניקה, או שהתורה אסרה להתחיל תהליך יצירה של צמח שבסופו של דבר יינק מן הקרקע, גם אם התהליך מתחיל במקום שאינו חלק מן הקרקע.

הרידב"ז בפירושו לירושלמי (תוס' הרי"ד, סוף מסכת מעשרות, ד"ה "וכן משמע") מציע נימוק אחר לפסק זה. לדעתו עציץ נקוב, גם לאחר שגדל בו צמח, אינו בגדר 'ארץ', וראיה לדבר מפסק הרמב"ם (ביכורים פ"ב, ה"ט), שאין מביאים ביכורים מאילן שגדל בעציץ נקוב, שנאמר "ביכורי כל אשר בארצם". מצד שני, עציץ נקוב הוא בגדר 'שדה', ולכן איסור כלאיים שייך בו כנ"ל, שכן דין כלאיים תלוי בשדה ("שדך לא תזרע כלאיים"). דברי הרידב"ז מתאימים לדברינו בראשית השיעור: הגדרת 'ארץ' היא פיזית, וכוללת רק את מה שמחובר לקרקע העולם, וממילא עציץ נקוב אינו בגדר 'ארץ', שהרי ניתן לטלטלו בכל עת, ואין לו חיבור מלא ואמיתי אל האדמה. הגדרת 'שדה', לעומת זאת, היא פונקציונלית, וכוללת כל מקום שמיועד לגידול צמחים באופן טבעי, וממילא ניתן לכלול בה גם עציץ נקוב, שבו יכול צמח לינוק מן האדמה ולגדול באופן רגיל.

לפי זה, טוען הרידב"ז, דין עציץ נקוב בשביעית תלוי בספק הירושלמי, האם איסורי שביעית תלויים בגדר 'ארץ' או בגדר 'שדה'. הלכה למעשה, לדעתו, שני הגדרים מחייבים, ואיסורי שביעית חלים מן התורה הן ב'ארץ' והן ב'שדה', כך שיש לנהוג אותם הן בתוך הבית והן בעציץ נקוב.

עציץ שאינו נקוב

בכמה תחומים בהלכה מצאנו, שחכמים החמירו בעציץ שאינו נקוב, והחילו עליו את דיניו של עציץ נקוב: הגדל בעציץ שאינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן (ברכות מז: ועוד), איסור כלאיים שייך בו מדרבנן (מנחות ע. ועוד), ועוד. לגבי איסורי שביעית בעציץ שאינו נקוב אין בגמרא התייחסות מפורשת, וכמה אחרונים התלבטו, האם עלינו להניח מן הסתם שגזירת חכמים נוגעת גם לתחום זה, או שאין להרחיב את הגזרה מעבר למה שנאמר בפירוש (ראה למשל פסקים וכתבים (לגרי"א הרצוג) ח"ג, סימן עג; מנחת שלמה סימן מ"א, ד), אולם למעשה כתבו האחרונים להחמיר בעציץ שאינו נקוב בכל איסורי השביעית (נחפה בכסף יו"ד ה'; חזון איש כ"ב, א; כ"ו, ד; פסקים וכתבים שם; מנחת שלמה שם; וכן משמע ברדב"ז על הרמב"ם פ"א, ה"ו).

עציץ שאינו נקוב בתוך בית

רק במקרה אחד יש מקום להקל: החזון איש (כ"ב, א) כתב, שמאחר שהירושלמי הסתפק האם איסורי שביעית נוהגים בתוך בית, ובעל פאת השלחן פסק להקל בספק זה, ומצד שני לא נאמר בפירוש בגמרא שגזרו על עציץ שאינו נקוב, הרי שכאשר מצטרפים שני הדברים, היינו שעציץ שאינו נקוב נמצא בתוך בית, המקל לזרוע בו או לעשות בו מלאכות אחרות יש לו על מי שיסמוך[10].

החזון איש ביסס פסק זה על צירוף של ספקות, אולם לפי דברי הרידב"ז שהובאו לעיל, ניתן לפסוק כך מסיבה עקרונית[11]: בית אינו נחשב 'שדה', כיוון שאינו מיועד לגידול, ואיסורי שביעית נוהגים בו רק מדין 'ארץ', ומנגד עציץ נקוב אינו נחשב 'ארץ', כיוון שאינו מחובר לקרקע, ואיסורי שביעית נוהגים בו רק מדין 'שדה', וממילא כאשר עציץ נקוב נמצא בתוך בית, אין כאן לא 'ארץ' ולא 'שדה', כך שאיסורי השביעית אינם נוהגים מן התורה, אלא מקסימום מדרבנן, וכאשר העציץ אינו נקוב ניתן להקל בו מלכתחילה.

כפי שהזכרנו למעלה, מקובל להקל ולזרוע בשביעית בחממות על מצע מנותק, היינו עציץ שאינו נקוב. הדבר מבוסס מצד אחד על ההנחה שחממה נחשבת בית, שבה דנּו לעיל, ומצד שני על פסק החזון איש שראינו כעת, להקל באיסורי שביעית בתוך בית בעציץ שאינו נקוב.

ברם, מאחר שהחזון איש לא הקל בפשטות בעציץ לא נקוב הנמצא בבית, אלא רק כתב שהמקל בכך יש לו על מי שיסמוך, ראוי להקל בכך רק כאשר הדבר נצרך. עבור החקלאי המגדל ירקות בחממה ברור שהצורך הוא גדול, אולם אדם פרטי המחזיק עציצים בביתו, אינו זקוק כל כך לבצע בהן פעולות האסורות בשביעית. השקיית הצמח בכמות הנדרשת לו לחיות היא פעולה המותרת ממילא בשביעית[12], ופעולות אחרות אינן נחוצות כל כך בדרך כלל[13]. אמנם, הרוצה בכל זאת להקל ולזרוע או לבצע עבודות השבחה שונות בעציצים לא נקובים הנמצאים בביתו, יש לו, כאמור, על מי שיסמוך, ובלבד שיוודא שעציציו אכן מוגדרים כלא נקובים, ע"פ מה שיבואר להלן.

הגדרת עציץ נקוב ואינו נקוב

המשנה בעוקצין (פ"ב, מ"י) קובעת, שכדי שעציץ יוגדר כנקוב, צריך שיהיה בו נקב ששורש קטן יכול לעבור דרכו. מהגמרא בשבת צה: עולה, ששיעור זה של הנקב גדול משיעור 'כונס משקה', וקטן משיעור זית. מאחר שאיננו יודעים בדיוק באיזה שיעור מדובר, יש להחמיר בכל נקב ששיעורו גדול משיעור 'כונס משקה' (חזון איש כ"ב, א). הגמרא בנידה מט. מסבירה מהו שיעור 'כונס משקה': כאשר מכניסים את הכלי הנקוב כשהוא ריק לתוך כלי מלא מים, אם מים נכנסים לכלי הריק דרך הנקב, הרי שהנקב הוא בשיעור 'כונס משקה'. שיעור זה גדול יותר משיעור הנקב הדרוש ליציאת משקה מן הכלי, אולם הגמרא קובעת, שאם מים יוצאים מן הנקב ברציפות טיפה אחרי טיפה, בידוע שנקב זה הוא 'כונס משקה'. ולפי זה פסק החזון איש (שם), שכל עציץ שמים יכולים לצאת ממנו ברווח, נחשב לחומרא כעציץ נקוב לעניין שביעית.

מדובר אפוא בנקב קטן מאוד, כך שלמעשה כמעט כל העציצים המצויים נחשבים כנקובים לעניין השמיטה, אם הם מונחים ע"ג האדמה. לפיכך, הרוצה שעציצו לא ייחשב כנקוב, יניח תחתיו צלחת, שתחצוץ בינו לבין האדמה (וכפי שיש ממילא במרבית העציצים).

אמנם, ישנן מגבלות קלות בנוגע לחומר שממנו צריכה להיות עשויה הצלחת. לדעת רש"י בגיטין (ז: ד"ה "עפר"), עציץ חרס נחשב נקוב גם אם אינו נקוב, כנראה משום שהצמח מצליח לינוק דרכו (מאירי שם). מרבית הראשונים שם (תוס', רמב"ן, רשב"א ועוד) דחו את דבריו לגבי עציץ חרס, אולם אמרו כך לגבי עציץ מעץ. להלכה השו"ע (או"ח של"ו, ח, עיין גר"א שם) והרמ"א (חו"מ ר"ב, יב) לא הכריעו בין הדעות, ולפי זה אין להשתמש בצלחת העשויה מחרס או מעץ[14]. בדומה לכך אין להשתמש בחומרים אחרים החדירים לשורשים או למים, כמו קלקר, קרטון, ניילון וכדומה. ניתן להשתמש בצלחת פלסטיק[15], מתכת, פח וכדומה.

דין הנוף

לפעמים הצלחת אינה מספיקה. המשנה בעוקצין (פ"ב, מ"ט) קובעת, שירק שגדל בעציץ שאינו נקוב ונטמא - שהרי הוא נחשב תלוש מן הקרקע ויכול לקבל טומאה - אם לאחר מכן גדל וחרג מחוץ לעציץ, כך שנופו עומד כעת מעל האדמה, הרי הנוף יונק מן הקרקע דרך האוויר, ונעשה הירק כולו כמחובר לקרקע ונטהר מטומאתו. מדברי תוס' בגיטין (כב. ד"ה "כתב") עולה, שדין זה אינו נוגע לטומאה וטהרה בלבד, אלא עציץ כזה נחשב מחובר לקרקע גם לעניין תרומות ומעשרות, והאחרונים כתבו שהוא הדין לשאר המצוות התלויות בארץ (משנה למלך ביכורים פ"ב, ה"ט ועוד). לפי זה פסק החזון איש (כ"ב, א), שאין להקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, אלא אם הנוף אינו חורג מגבולות העציץ. ממילא הצלחת מתחת העציץ לא תמיד תספיק, שכן ענפי הצמח הגדל בעציץ חורגים לפעמים מגבולות הצלחת.

לכאורה ניתן לפתור בעיה זו בפשטות: הרי ממילא אין להקל בעציץ שאינו נקוב אלא כשהוא נמצא בתוך בית, והבתים שלנו בדרך כלל מרוצפים, כך שרצפת הבית תועיל לחצוץ בין העציץ לאדמת העולם ולהחשיב את העציץ כאינו נקוב. ברם, יש הטוענים בתוקף, שצמחים כן מצליחים לינוק לחלוחית כלשהי מאדמת העולם דרך הרצפה. החזון איש (כ"ב, א) כתב, אמנם, שעציץ העומד על רצפת אבן אינו יונק מן הארץ, אולם מסרו בשמו, שאין כוונתו אלא לרצפת אבן טבעית או שיש, אבל המרצפות הרגילות העשויות מחול וחצץ אינן מפסיקות את היניקה[16].

אמנם, מאז ימי החזון איש השתפרו המרצפות, וייתכן שכיום אין לחשוש ליניקה דרכן[17]. וגם אם לא נסמוך על כך לגבי שורשי הצמח, מסתבר שניתן להקל בכך לגבי נופו, ובפרט שיש אחרונים שהבינו, שדין המשנה בעוקצין נוגע רק לטומאה וטהרה ולא לתחומים אחרים (בית דוד סימן א'; טל אורות מלאכת קוצר), ויש שהקלו לסמוך עליהם לעניין שביעית בזמן הזה בתוך הבית (ספר השמיטה ג', א, ו; שמיטת קרקעות פי"ד הערה יג בשם הרב ואזנר; ובמנחת שלמה סימן מ"א, א הסתפק בכך).

נמצא שכדי להגדיר עציץ כאינו נקוב בבית מרוצף, רצוי להניח מתחתיו צלחת מחומר אטום, אולם אין צורך להניח גם משהו שיחצוץ בין הענפים לבין הרצפה. כזכור, הגדרת העציץ כאינו נקוב אינה קריטית כל כך עבור אדם פרטי, שבכל מקרה ראוי שלא יבצע עבודות השבחה מיוחדות בעציצים שברשותו. אמנם, כדאי בכל זאת להניח צלחת תחת העציץ, כדי שניתן יהיה להשקות אותו מבלי להתלבט יותר מדי עד כמה הוא זקוק לכך[18].

אדניות

ישנו תנאי נוסף להגדרת העציץ כנקוב. הרא"ש בתשובה (ב', ד) כותב, שמי שנטע כרם בעפר ששטח על גג ביתו, חייב בתרומות ומעשרות וערלה מן התורה. לדבריו, אף שהכרם אינו יונק מן האדמה שתחת הבית, אין הוא דומה לעציץ שאינו נקוב, מפני שעציץ שאינו נקוב הוא מיטלטל, ואינו מחובר לאדמת העולם, וגם אין דרך בני אדם לזרוע בו, ואילו העפר שעל הגג הוא קבוע ומחובר לקרקע העולם (שכן הוא מחובר לבניין המחובר לקרקע העולם), וגם דרך בני אדם לזרוע בו (או בניסוח אחר: עציץ שאינו נקוב אינו 'ארץ' וגם לא 'שדה', ואילו העפר שעל הגג הוא גם 'ארץ' וגם 'שדה'). וכך פסקו האחרונים (חזון איש כ', ו ועוד) גם לגבי שביעית.

לפי זה, רק עציצים מיטלטלים יכולים להיחשב כעציצים שאינם נקובים, אבל עציצים המקובעים במבנה הבית, כמו אדניות המחוברות לקיר המרפסת, נחשבות בכל מקרה כעציצים נקובים. והוא הדין בעציצים גדולים או כבדים באופן מיוחד, שאדם אינו יכול לטלטלם לבדו (אגלי טל קוצר סק"י, ועיין משפטי ארץ פ"ח הערה 26).

ג. גידולי מים

לסיום, נזכיר בקצרה את מחלוקת האחרונים בשאלה, האם מותר לזרוע בשביעית בכלי שיש בו מים בלבד, וכגון מה שמצוי בגנים ובתי ספר, שמניחים קטניות או גרעין אבוקדו בצנצנת מים ועוקבים אחרי הנביטה שלהם. הרמב"ם (פ"א, ה"ו) פוסק ע"פ הירושלמי (פ"ד, ה"ד), ששורים את הזרעים במים בשביעית כדי לזורעם במוצאי שביעית, אף שבשבת הדבר אסור מן התורה (רמב"ם שבת פ"ח, ה"ב). כמה אחרונים הסבירו, שבשבת האיסור הוא על האדם, שלא יעשה מעשה זריעה, ולכן אין הבדל בין הזורע באדמה לזורע במים, ואילו בשביעית המצווה קשורה לשביתת הארץ, והאיסור הוא דווקא לזרוע בארץ, ולכן זריעה במים אינה אסורה כלל (נחפה בכסף יו"ד ה; ספר השמיטה עמ' צז-ק; פסקים וכתבים (לגרי"א הרצוג) ג', עג; אז נדברו ח"דח, סימן נא ועוד). אמנם, היתר זה אינו נוגע אלא למים נקיים, ולא למים שמעורב בהם עפר.

אולם יש הסוברים, שהרמב"ם לא התיר אלא להשרות את הזרעים במים "כדי לזורעם במוצאי שביעית", היינו שמשרה את הזרעים לזמן קצר כדי שיתרככו, ואחר כך יזרע אותם באדמה, ורק פעולה כזו הותרה בשביעית (אף שנאסרה בשבת), מאחר שאינה ממש זריעה אלא הכנה לזריעה בלבד, אבל זריעה בתוך מים כדי שהצמחים יגדלו בהם אסורה (הר צבי זרעים ח"ב, סימן לא; משפטי ארץ פ"ח הערה 48 בשם החזון איש). מובן שגם לדעה זו אין להחמיר במים יותר מאשר בעפר, ולכן המקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, יוכל להקל בו גם כשהוא מלא במים.



[1] ברם, הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון ג') הציע, שהירושלמי הסתפק בדיוק בנקודה זו: או שהיה לו ברור שהלאווים שייכים רק בשדה, והוא הסתפק האם מצוות העשה עומדת בפני עצמה, ושייכת גם בבית; או שהיה לו ברור שהעשה שייך גם בבית, והוא הסתפק האם יש לפרש גם את הלאווים באופן דומה. לפי האפשרות השנייה, ספק הירושלמי נוגע רק לרמת האיסור, אבל ברור שאיסורי שביעית חלים בבית מן התורה. כך כתב גם ב'תורת הארץ' פ"ו אות כה, וכן דעת הרב עוזיאל (התורה והמדינה, ח"ד עמ' קמא).

[2] לתוקפה של שביעית בזמן הזה נקדיש בע"ה שיעור נפרד.

[3] ועיין הערה 1, שלדעת הרב קוק ואחרים הירושלמי הסתפק רק לגבי הלאו, אבל עדיין יש איסור עשה גם בתוך בית. אמנם, הרב קוק עצמו היה מוכן להקל בתוך בית במקום הפסד, חרף דבריו אלו.

[4] הרב הרצוג (התורה והמדינה ח"ד, עמ' קמט-קנא) דן באריכות בשאלה זו תוך השוואה לתחומים אחרים, ולבסוף כתב: "בעוד רעיוני משוטטים אנה ואנה, והתחלתי לחשוב על דבר המושגים של אהל זרוק, ספינה וכו' וכו', ענה רוח מבינתי, שאפילו אם היינו מוצאים איזה מקום אחיזה בהלכה, אין לקבל את ההצעה הזאת, שתעשה, ח"ו, את הוראות הרבנות בדיני תוה"ק חוכא ואיטלולא, וד"ל".

[5] הרב ישראלי תירץ, שהמשנה בשביעית עוסקת בגג בלא מחיצות, שאינו מגדיר את המקום כבית לדעתו. ואילו הרב פרנק תירץ, שהירושלמי בערלה חלק על הירושלמי בשביעית, והבין שהמשנה בעניין 'בתים' מדברת על גדר מסביב בלא תקרה, וכפי שפירשו רש"י בעבודה זרה (נ:) ועוד ראשונים. ועוד הציע הרב פרנק (סוף סימן לה), שהירושלמי הסתפק אם בבית יש איסור דאורייתא, והמשנה מדברת על איסור דרבנן.

[6] עיין משפטי ארץ ז', ה ובהערות שם, וכן בקובץ 'התורה והארץ' ח"ו, עמ' 320, 327, 334-336.

[7] כמה אחרונים חקרו, מהו טעמו של דין זה: האם עצם היניקה של הצמח מאדמת העולם מגדירה אותו כמחובר אליה, או שהנקב שבכלי המאפשר יניקה מפקיע מן העציץ את מעמדו ככלי, ומאחר שאינו נחשב כלי, הוא בטל לאדמת העולם (אפיקי ים ח"ב, סימן מג; בית יחזקאל (לגר"י סרנא) גיטין סימן ו', ועוד). לפי ההבנה השנייה, מתורצת קושיית האחרונים דלהלן.

[8] וכן מובא בחידושי הגר"ח לש"ס, סימן י'.

[9] כך סבורים למשל החיי אדם (נשמת אדם י"א, א), ערוך השולחן (של"ו, ל) ועוד, ואמנם יש חולקים וסוברים שהזורע בשבת בעציץ שאינו נקוב פטור (כמו האגלי טל, זורע ס"ק כג), אולם אין זה משום שצריכים דווקא קרקע, אלא משום שאין דרך זריעה בכך. ועיין בפירוש קדמון ממצרים שנדפס בסוף הרמב"ם זמנים מהדורת פרנקל (שבת פ"ח, ה"ב), שבשאלה זו נחלקו הרמב"ם ורבנו שמואל ראש הישיבה: לדעת רבנו שמואל הזורע בעציץ שאינו נקוב פטור, כיוון שהזרע לא יגיע לצמיחה מלאה כמו זו של זרע הנזרע בקרקע, ואילו הרמב"ם סבור שהתורה אסרה גם צמיחה מועטת, ולא התנתה את האיסור בכך שהצמח יגיע לתכליתו המלאה.

[10] במקום אחר (כ"ו, ד) התנסח החזון איש באופן מסוייג יותר: הדעת נוטה להחמיר גם בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, אולם המקל בכך אין לנו כוח למחות בו, שיש לו על מי שיסמוך.

[11] סברה דומה מובאת ב'שיעורי שביעית' (לרי"צ רימון) עמ' 26 בשם מו"ר הרב ליכטנשטיין.

[12] בעניין השקיה ופעולות אחרות הבאות למנוע הפסד נעסוק בהרחבה בשיעור הבא.

[13] אגב, אין כל איסור לנקות את העלים מאבק ('שמיטת קרקעות' (הרב צבי כהן) י"ד, יח).

[14] אמנם, החזון איש (כ"ב, א) פסק להקל כדעת הראב"ד (טומאת אוכלים פ"ב, הי"א) והר"ש (חלה פ"ב, מ"ב), שצמח אינו יונק לא דרך חרס ולא דרך עץ. אולם גם לדבריו, כאשר מגדלים בעציץ אילן או צמח בעל גבעול קשה, שיניקתו חזקה יותר, אין להשתמש בצלחת של חרס (חזון איש דיני ערלה ל"ב, ע"פ הירושלמי ערלה פ"א, ה"ב והרא"ש הלכות ערלה ג').

[15] אמנם בתחומים שונים (כמו הכשרת כלים) התלבטו הפוסקים מה דינו של כלי פלסטיק, כיוון שזהו חומר חדש שהמקורות לא התייחסו אליו, אולם לענייננו ניתן לראות שהפלסטיק הוא חומר אטום שלחות אינה עוברת דרכו, ולכן צלחת פלסטיק מועילה להגדיר עציץ כאינו נקוב, גם אם מדובר בצמח בעל גבעול קשיח (משפטי ארץ פ"ח הערה 12 בשם הרב קרליץ).

[16] "דבדידי היה עובדא עם הגאון חזון איש זה לי שלושים שנה, שדעתי היתה אז שרצפה הרגילה הנ"ל הו"ל כאבן ומפסקת בין עציץ לקרקע ונקרא לעולם אינו נקוב, והחזון איש התווכח אתי ואמר, דרצפה זאת אינה מפסקת, והעציץ יונק מבעדה מן הקרקע. ושוב אחרי זמן הרימותי עציץ כזה ואבן הרצפה מן הקרקע, וראיתי ברור שכנגד נקב העציץ היה חלול כמו נקב באבן הרצפה על השכבה העליונה, וניכר לעיניים שזה מכח משיכת קרקע העציץ ע"י נקב שלו ואין האבן מפסיק, ואמרתי: ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם!" (שבט הלוי ח"ו, סימן קסז).

לדעת הגרי"ש אלישיב (מובא במשפטי ארץ (תשס"ז), עמ' 295), יש לחשוש לכך אפילו כאשר העציץ נמצא בקומה עליונה. אמנם אין לחשוש שעציץ כזה יונק מאדמת העולם, אולם יש לחשוש שהתקרה והמרצפות העשויים מלט, חול ואבנים נחשבים בעצמם כעפר, והצמח יונק מעט מהם, והרי 'עפר' זה נחשב חלק מאדמת העולם, כיוון שהוא מחובר לבניין והבניין מחובר לקרקע העולם, כפי שיובא להלן בשם הרא"ש.

[17] הרב בנימין זילבר טוען (מובא בסוף ספר 'קצות השבת'), שבמרצפות שלנו גם החזון איש יודה שניתן להקל ולהחשיבן כחציצה, וכן פסק בילקוט יוסף (שבת, כרך ה', עמ' כב). ועיין קטיף שביעית, פי"ח הערה 13.

אמנם, הגרש"ז (מנחת שלמה סימן מ"א, ב) החמיר לומר, שגם אם הרצפה עשויה מחומר אטום כסלע, עציץ העומד עליה ישירות (בלא צלחת) נחשב כנקוב, כיוון שהרצפה היא חלק מקרקע העולם, ועציץ נקוב העומד עליה נחשב כאילו עפרו שטוח על הקרקע, כך שהצמח השתול בעפר כאילו שתול באדמת העולם, וכפי שיובא להלן בשם הרא"ש. ברם, מדברי האחרונים (נשמת אדם כלל קנ"א; בית דוד סימן א; חזון איש כ"ב, א) משמע שחלקו על דבריו, שלא דיבר הרא"ש אלא על צמח הנטוע באדמה המונחת על הגג עצמו, ונחשבת חלק מקרקע העולם, אבל עציץ מיטלטל אינו נחשב חלק מאדמת העולם אלא אם הוא יונק ממנה. וכן דעת הגריש"א שבהערה 16 (ואף הגרש"ז לא החמיר אלא בקומת קרקע, ולא בקומות עליונות).

[18] הרוצה להסיר את הצלחת באופן זמני, כדי לנקות אותה וכדומה, נכנס לכאורה לחשש של איסור זריעה, שהרי בהעדר הצלחת תתחזק היניקה של הצמח. אולם הגרש"ז פסק (הליכות שדה 48, עמ' 84-85), שכל פעולה שרגילים לעשותה למטרת סידור הבית וכדומה, ואין רגילים לעשותה לחיזוק יניקת הצמח, אינה אסורה בשביעית, שאינו מתכוון לזריעה ואין דרך זריעה בכך, ולכן מותר לטלטל את העציץ, להעביר אותו ממקום מקורה לשאינו מקורה או להפך, להסיר את הצלחת ולהחזירה וכדומה, ואין חילוק בכל זה בין עציץ נקוב לאינו נקוב, ובין קומה גבוהה לנמוכה.