שיעור 7 - נשים ונוכרים בתפקידים ציבוריים

  • הרב חיים נבון

נשים ונוכרים בתפקידים ציבוריים

האיסור

נקודת המוצא לדיוננו הוא הספרי:

"שום תשים עליך מלך... מלך ולא מלכה... '[לא תוכל לתת עליך] איש נוכרי' - מכאן אמרו: אין ממנים [איש נכרי] פרנס על הציבור" (ספרי שופטים פיסקא קנ"ז).

הרב הרצוג העיר שלא מצאנו בחז"ל שיצאו כנגד המלכה שלומציון אלכסנדרה, ומכאן שלא קיבלו את הספרי, ולדעתם אולי אף מינוי מלכה ממש מותר.[1] אך בכל אופן בנוגע לנוכרים אין ספק. הגמרא ביבמות אף מרחיבה את היקף האיסור בנוכרים:

"'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' - כל משימות שאתה משים, לא יהיה אלא מקרב אחיך" (קידושין עו:).

כך פסק הרמב"ם:

"אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות, עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא'. ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל: לא שר צבא, לא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: מקרב אחיך תשים עליך מלך - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך...
אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר: 'עליך מלך' - ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש" (רמב"ם, הל' מלכים ה', ד-ה).

יש לשים לב שבדברי הרמב"ם יש חידוש. בנוגע לנוכרי, הספרי והגמרא אכן קובעים שהוא פסול לא רק למלכות, אלא גם לכל השררות. אך ביחס לאישה נאמר רק "מלך - ולא מלכה". לא נזכר בשום מקום שאישה נאסרה גם בשאר המינויים הציבוריים; ומניין לקח הרמב"ם את דינו?

ר' משה פיינשטיין טען שזוהי סברה עצמית של הרמב"ם, אשר הקיש מדין נוכרי על דין אישה:

"הרמב"ם בפ"א ממלכים ה"ה כתב 'וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש'. ואף שלא ידוע לי בעוניי מקום לדבריו, דבספרי... לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה, אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם. וצריך לומר דהוא סברת עצמו, כמו שדרשינן לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מה, דרשינן נמי לכל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות, שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה, שהוא הדין לכל משימות שלא ממנים אישה" (אגרות משה יו"ד ב', סי' מ"ד).

ייתכן שמקורו של הרמב"ם אינו רק בהיקש שעשה מדעתו, אלא במדרש קדום. שהרי במדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) נשתמר מדרש השולל מאישה כל כהונות ציבוריות:

"'איש' - ולא אישה; מכאן שאין ממנין אישה פרנסה על הציבור" (מדרש לקח טוב [פסיקתא זוטרתא], פרשת שופטים).

אמנם, הרב עוזיאל טען שיש לפקפק בתוקפה של הלכה זו, אף אם יש לה מקור במדרשים:

"בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, שכיוון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא, ומכיוון שלא נאמרה הלכה זאת של איסור מינוי אישה לפרנס על הציבור שנוהג גם היום בדברי הפוסקים, הרי זו הלכה דחויה" (שו"ת פסקי עוזיאל, סי' מ"ד).

אמנם, הרב עוזיאל מסתפק בזה, ומביא טעמים נוספים להקל; אך בכל אופן מדבריו עולה שיש לחלק בין איסור מינוי נוכרי לשררה לאיסור מינוי אישה, כיוון שלאיסור באישה אין כל מקור מפורש בדברי חז"ל, ואפשר לצרף את זה להקל. גם האגרות משה כתב שלצורך גדול אפשר לפסוק בזה כנגד הרמב"ם, כיוון שנראה שראשונים אחרים חולקים עליו בזה.[2]

מינוי וירושה

בשו"ת נודע ביהודה טען שהאיסור אינו בעצם העובדה שלנוכרי יש שררה, אלא באקט של הכתרתו. ולפי זה, אם יש מציאות כלשהי שלנוכרי תהיה שררה, ואפילו מלכות ממש, בלי שתהיה הכתרה, אין בזה בעיה. הנודע ביהודה טען שיש מציאות כזו לגבי מלך, במצב שכבר אביו היה מלך, שאז אין הוא צריך הכתרה:

"נראה לעניות דעתי שלא הזהיר קרא אלא 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך', שתחילת שימת המלך ראשית מנוים לא יהיה אלא 'מקרב אחיך'. וזה במלך ראשון, אבל במלך בן מלך המלכות ירושה, ואין צריך שימה חדשה... וכיוון שמלך אביו, שוב ממנין בנו, אפילו אין אמו מישראל[3]" (נודע ביהודה קמא, חו"מ א').

המנחת חינוך העלה אפשרות שדין זה שייך גם בנוגע לנשים:

"ומבואר... דאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר מלך ולא מלכה וכו'. ואפשר לומר דווקא בתחילת המינוי, אבל בירושה אם הניח בת אפשר דאף הבת יורשת המלוכה, כמו שכתב הגאון בעל נודע ביהודה... לעניין קהל גרים" (מנחת חינוך, תצ"ז [ב]).[4]

אמנם, המנחת חינוך מסתפק בזה, שאפשר שאישה מופקעת בכלל מירושת המלוכה. הרב טיקוצ'ינסקי מכריע בזה נחרצות לשלילה:

"גם בשררות הבאה משום ירושה - אין להאישה חלק. מקור ירושת השררה בא מקרא 'לכהן תחת אביו', ומקרא 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו'... וכל זה נאמר בזכרים. אמנם בעל מנחת חינוך מספקא ליה קצת במלכה הבאה בירושה, אבל לשון הספרי מבאר שגם בירושה איננה: 'שום תשים - מת, מנה אחר תחתיו; 'מלך' - ולא מלכה'...
ומעולם לא ידע עם ישראל למנות לו מלכה, נשיאה, שופטה, שוטרה, בעלת-סנהדרין, דיינית, פרנסית, או כל שום שררה - מן נשי ישראל" (הרב י"מ טיקוצ'ינסקי, האשה על פי תורת ישראל, ירושלים תר"ף, עמ' נ-נא).

מינוי וקבלה

אם הפתרון של ירושה אינו רלוונטי בדרך כלל בימינו, הרי שייתכן שישנו פתרון אחר, השייך במיוחד אצלנו - קבלה והסכמה. ראינו לעיל, שייתכן שרק שימת המנהיג בדרך מינוי אסורה. כשם שאפשר להקל בדרך ירושה, ייתכן שאפשר להקל גם כששמו אותו בדרך קבלה והסכמה, ולא בהנחתה מלמעלה. כך עולה מדברי הכנסת הגדולה. כנסת הגדולה מתייחס למקרה של ילד שנולד ליהודי ולגויה, ונתגייר, ועכשיו רוצים למנותו פרנס על הציבור:

"בנדון שלפנינו, כל שהקהל מרוצים שיהיה פרנס עליהם, הרי הוא כקבלוהו עליהם, ויכול להיות פרנס. ומיהו דווקא במילי דליכא שררה וכפיה מהניא הקבלה להיותו כשר ולמנותו פרנס על הציבור לכולי עלמא, אבל במילי דאיכא שררה וכפיה, אפשר דאפילו קבלה לא מהניא" (כנסת הגדולה, חו"מ, סי' ז').

הכנסת הגדולה הוכיח שיטתו משמעיה ואבטליון, שנתמנו למנהיגי הציבור, אף שהיו גרים או מבני גרים. הכנה"ג מחלק בין מלכות לשאר תפקידים: בשאר תפקידים מועילה קבלה, היינו - אם המינוי נעשה מדעת הציבור ומרצונו, ואינו כפוי עליהם, ובלבד שהתפקיד אינו כולל סמכויות כפייה; במלכות גם קבלה אינה מועילה.[5]

ובדומה פסק גם הרב עוזיאל, בנוגע למינוי נשים:

"שלא נאמרה הלכה זאת אלא במינוי הנעשה על ידי סנהדרין, אבל בשאלתנו אין כאן מינוי אלא קבלה, שעל ידי הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו, הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי כוחו לפקח על כל ענייניהם הציבוריים. ועל זה אפילו הרמב"ם מודה, שאין כאן שום שמץ של איסור" (שו"ת פסקי עוזיאל, סי' מ"ד).

הרב עוזיאל מוכיח טענתו, בין היתר, מדברי הרשב"א בעניין דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל, אע"ג שנשים פסולות לדין:

"ואם תאמר: והא כתיב 'והיא שופטה את ישראל'! יש לומר דלא שופטת ממש, אלא מנהגת, כשופטים ששפטו את ישראל. ואע"ג דאמרינן בספרי 'שום תשים עליך מלך' - ולא מלכה, התם לא מינו אותה, אלא היו נוהגין בה כדין מלכה, והיו נוהגים על פיה; ואי נמי, שופטת ודנה, שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים" (רשב"א שבועות ל.).

אמנם, יש מקום לדחות ראיה זו. ההצעה הראשונה לכאורה משמעה שכלל לא נתמנתה דבורה לשום תפקיד, לא על ידי מינוי ולא על ידי קבלה, אלא שכל שהציעה נתקבל על דעתם. וגם ההצעה השנייה לכאורה אין משמעה שנתמנתה לשופטת, שהרי שם לכאורה הכוונה שבכל דין בעלי הדין היו צריכים לקבל אותה מחדש עליהם לדין זה.

הרב ישראלי דחה סברה זו, המקילה במינוי על ידי קבלה, בטענה עקרונית: לדעתו, כל מינוי מלך הוא על ידי קבלת הציבור. ואם כן, הפסוקים בפרשת המלך מדברים על שימתו בדרך של קבלה, ופסוקים אלו עצמם אוסרים על מלך נוכרי, ומהם לומדים גם על שאר שררות; ומכאן, שגם בשאר שררות יש איסור אף בדרך קבלה.[6] וזוהי מסקנתו של הרב ישראלי:

"ויוצא מזה שבנידון של נבחרים נוכרים, לכל השיטות אין מקום להכשירם מצד קבלת הציבור, כי לדעת הרמב"ם קבלת הציבור אינה מועילה בשום מקום, ואף לדעת התוספות שיש לומר שמועילה הקבלה, אין זה אלא בגרים. אבל בנוכרים ממש גם לדעתם פסולים" (הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני, סי' י"ב, פרק ה').

הגדרת שררה

ראינו בדברי הרמב"ם, שמרחיב מאוד הגדרת "שררה" לעניין איסור מינוי אישה ונוכרי. מקורו של הרמב"ם בגמרא בקידושין:

"'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' - כל משימות שאתה משים, לא יהיה אלא מקרב אחיך... במערבא אפילו ריש כורי (ממונה על המידות) לא מוקמי מינייהו; בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו (להשקות בית השלחין, פעמים שהם של רבים, וממנים שוטר עליו, שלא ישקה איש ביומו של חברו)" (קידושין עו:).

האגרות-משה כתב שגם מינוי אישה למשגיחת כשרות נכלל בקטגוריה זו של "שררה":

"והשגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי... והטעם הוא שהחילוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה, אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו הוא פועל, אף שהיא מלאכה חשובה; ואם נשכר לעשות נגד רצון בעל הבית, כהשגחה על המשקלות ומידות, שבעל הבית היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומידה החסרים, והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעל הבית, הוא שררה על בעל הבית, שבעל הבית מחויב לעשות כמו שהמשגיח אומר; וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות, שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעל הבית, שלא להניח לבעל הבית שיקנה דברים אסורים. ואם כן להרמב"ם אין למנות על זה אישה" (אגרות משה יו"ד ב', סי' מ"ד).

תשובה מעניינת כתב האגרות משה בעניין מינוי גר למורה:

"בקשר למינוי גר למלמד או מגיד שיעור או משגיח או אפילו ראש הישיבה... למעשה יש לידע, שהמצווה של 'ואהבתם את הגר' מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר יישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כעניין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כוח להמנהלים והראשי ישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעל הבית על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמינוי תפקיד, וכעניין של עסק" (אגרות משה יו"ד ד', סי' כ"ו).

האגרות משה מזכיר שני שיקולים: א. עיקר תפקידו של המורה הוא ללמד את התלמידים החפצים בכך. ב. הסמכות הכרוכה בתפקידי ניהול חינוכיים היא סמכות אזרחית-כלכלית פשוטה, ולא שררה. המנהל הוא מעין בעל הבית, וזכותו לא לקבל תלמידים או לסלקם.

הרב שאול ישראלי הרחיב מאוד את ההיתר מטעם סמכות שאינה שררה. הוא טען שבתפקידים שבימינו, שיש בהם בחירות וסמכותם מוגבלת, אין דין שררה:

"והנראה שיש לדון בנבחרים על דרך הבחירות הנהוגות במדינה, שהיא בחירה לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הציבור, ואינם אלא באי כוח הציבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור... ומעתה נראה פשוט, שכשם שאם יש עסק משותף ליהודים ונוכרים אפשר לסדר חלוקת תפקידים ביניהם, באופן שהנוכרי יטפל בניהול העסק, ובתור שכזה יתכן הוראות ויקבע לכל אחד את סדר פעולתו וכיו"ב, ולא נראה בזה משום עניין של שררה, כי אינו אלא בא כוח השותפין ובשמם הוא נותן ההוראות; כמו כן בשותפות הגדולה יותר של ניהול עיר ומדינה, אין משתנה התוכן היסודי של זכות הנבחרים, שאינם מקבלים שררה, ואינם אלא שליחי הציבור המצווים ועומדים לפעול לטובתו, ובתור שכאלה נמסרו להם זכויות מיוחדות. ומכל מקום אין בגדר זכויות אלה משום שררה, אלא כל פעולתם בתור שליחים, שאין שום איסור למנות כשליחים גם את הנוכרים.
בסיכום הדבר: נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה, של מתן הסמכויות לנבחרים למוסדות ניהול מקומיים או כלל-מדיניים, שתוכנה מתן ייפוי כוח בתור שליחי הציבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסוים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנוכרים.
וראוי להביא בזה דברי החינוך (מצווה תצ"ח), שכתב בטעם מצווה זו: שורש המצווה ידוע, כי מהיות הממונה לראש ולהכניע לכל ככל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם... פירוש הדבר, שיש חשש שמינוי שררה לנוכרי ינוצל על ידו שלא כראוי. וגם לטעם זה יש מקום למה שכתבתי, שכל כהונתו מוגבלת ואין חשש שינצל זאת באופן שיזיק לצבור, ממילא אין האיסור קיים" (הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני, סי' י"ב, פרק ה').

גם הרב הרצוג כתב שייתכן שמינוי לזמן אינו מוגדר כ"שררה", ואין בו איסור.[7]



[1] תחוקה לישראל על פי התורה, ח"א, עמ' 102.

[2] אגרות משה יו"ד ב', סי' מ"ד.

[3] היינו, שאמו גרה, כגון רחבעם בן שלמה.

[4] הרב חיים דוד הלוי כתב שלפי זה איסור מינוי ראשוני של אישה למלכות הוא גזירת הכתוב, שאין אנו יודעים לה טעם (תחומין י', עמ' 121).

[5] אמנם, הברכי יוסף, הלוא הוא החיד"א, דוחה סברה זו אפילו בשאר השררות (ברכי יוסף חו"מ ז', ו).

[6] עמוד הימיני, סימן י"ב, פרק ה'.

[7] תחוקה לישראל על פי התורה, ח"א, עמ' 23.