שיעור 8 - המוסר והאיזון הנפשי (ג)

  • הרב אליקים קרומביין

המוסר והאיזון הנפשי (ג')

ניכורו של המאמין לחיים המודרניים

תחושת הזרות

כבר עסקנו בניתוח כמה ערכים "חומרניים" של החברה המודרנית, וגילינו, להפתעתם של ה'אינסטינקטים הדתיים' שלנו, את משקלם המוסרי החיובי ואת ההכרה המגיעה להם. בעקבות הרב רוט, סיווגנו אותם כערכים "חוזיים", בניגוד לערכי "הברית" האופייניים לחיים רוחניים באשר הם.

אולם, עדיין לא הצלחנו לפתור את בעיית השתלבותו של האדם המאמין בדרך החיים המודרנית; הניכור, בתור מציאות תמידית וכואבת, ילווה בהתמדה את האדם השואף לחיות על פי מוסר התורה. אמנם, הערכתנו החיובית את עולם החול מאפשרת לנו למלא בו תפקיד בונה, ואפילו למלא אותו בלהט, אך למרות זאת - עדיין תקנן בלבנו תחושת זרות וניכור.

מדוע?

השתלטות ערכי החול

הסיבה העיקרית לכך היא שבעוד שאנו באים לעולם המודרני תוך הכרה בלגיטימיות ערכיו, החברה המודרנית איננה נוהגת כך כלפינו. הכוונה איננה רק לכך שפן הברית שבאישיות האדם דחוי בעולם המודרני, אם כי זה עובדה כשלעצמה מציבה אותנו במצב גרוע למדי; האמת האומללה היא שהחלל המתפנה בהעדרם של ערכי ברית אינו נשאר ריק, אלא הוא נגזל על ידי חברת החול, הטוענת לבעלות עליו. היעדים של הגשמה עצמית, תחרותיות ויצירתיות - וכל הסתעפויותיהם - מתנפחים מעבר לכל קנה מידה: החברה רואה בהם תכלית עליונה, והכל נדרשים להשתחוות להם אפיים ארצה; אידיאלים 'חוזיים' בלתי מרוסנים ובצורתם הקיצונית הופכים לקריקטורה גרוטסקית של עצמם. המוסר, בתור גישת חיים, לעולם לא יסתגל לכך.

בתור דוגמה, הבה נחשוב על הצדק. ערך זה אינו קשור כלל לעשיית חסד, ועל כן יש לראותו כערך בעל אופי חוזי; מטרתו היא לשמור על זכויותיו של הפרט, ויישומו המעשי הוא באולמות בתי המשפט, בהם הצדדים היריבים מציגים את טענותיהם עבור טובתם האישית. אין צורך לומר כי התורה רואה בצדק ערך נשגב, והוא אחד ממידותיו של הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו. אבל, גם הערך הרם הזה סובל מהגזמותיו של העולם החילוני; המחשה לכך היא התיאוריה של נשיא בית המשפט העליון, אחד מהמשפטנים המובילים בעולם, הפרופסור אהרן ברק. על פי השקפתו, אין פעילות אנושית שהיא ניטרלית מן ההיבט המשפטי:

כל התנהגות אנושית היא נושא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסויים - כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות - נשלט על ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת משום שהיא מוכרת על ידי המשפט. לולא הכרה זו, הייתה נתונה חירות לכל אחד לפלוש לתחום זה[1].

בהמשך אותו מאמר טבע פרופ' ברק את מכתמו הידוע "בעיני, מלוא כל הארץ משפט." יומרנותם של הדברים אינה נתונה בספק - זוהי פרפראזה על פסוק בתנ"ך המתאר את הכבוד האלוהי. שיטה זו מיושמת הלכה למעשה במדיניות של אקטיביזם שיפוטי, על פיה מכריע בית המשפט העליון במדינת ישראל סוגיות שההקשר המשפטי שלהן רופף ביותר (כגון קיומו של מניין לנשים בכותל המערבי).

הסתירה והניתוק

רוח האדם, ככל הנראה, סולדת מן החלל הריק, ועל כן כאשר מתכחשים לטרנסצנדנטיות, אזי החילוניות, בכוונת השתלטות, מפעפעת וחודרת לחלל שנוצר. בנוסף לכך, ישנה נטייה טבעית לכל אחד להפוך לחסיד מושבע, אולי "חסיד שוטה", בתחום התעניינותו. בהתאם לגורמים אלו, מייחס האדם משמעות קיומית עמוקה ומקיפה לרעיונות כמו משפט, דמוקרטיה ועיתונות חופשית, המהווים בעיני האישיות האמונית לא יותר מ'יישובו של עולם' (אם כי גם לא פחות מכך). כאשר היהודי המאמין מצטרף לחברה בהשגת מטרותיה הראויות, ומאשר את המחויבות לחירות הפרט וזכותו לקיום ולסיפוק - במסתרים ידאב לבו, שהרי הוא עדיין נאמן לעולם ערכים שונה בתכלית, עולם המנותק משאיפה ומאושר; אין לאדם המאמין שפה משותפת עם חבריו בעולם החילוני, באמצעותה הוא יוכל להסביר להם את המערכת הזאת.

מנקודת השקפה מנוכרת זו, עשויים אנשי דת מהורהרים להפוך לרגישים לדרכים השונות בהן מנכס האדם החוזי את הילת הטרנסצנדנטיות המדומה. אנו ננסה לעקוב אחרי חשיבתם של שני הוגים דתיים העומדים "מבחוץ" לתרבות המודרנית ומפעילים מידה של ביקורת.

אשליית הרוחניות המודרנית

הקניון

הפרופסור דניאל שליט הוא הוגה המביט בעין חודרת על דילמות האדם המודרני. הוא חשף את העובדה כי חלק מן הדילמות הללו משתקפות באותן סביבות מלאכותיות ומקיפות-כל בהן מבלה האדם בימינו כל כך הרבה מזמנו. לפנינו פיסקה מתוך מסתו "איש הקניון":

הקניון מציג לעינינו באופן מרוכז ומוחשי את תרבות זמננו כולה. ראשית כל, הוא מנותק לגמרי מן הטבע, מופרד מן האדמה על ידי אלפי מטרים מעוקבים של בטון, מרתפים, מקלטים וחניונים. שנית, הוא מנותק גם מן השמים - מעליו סוככת כיפת ענק פלסטית.

ובין הבטון והפלסטיק - עולם שלם מעשה ידי אדם. הכל - מדרכות וחנויות, מפלי-מים ואגמים, צמחים ועצים, כל מה שהחושים קולטים, הצבעים שהעין רואה, הצלילים שהאוזן שומעת, הריחות, הלחות, הטמפרטורה, וכמובן המסלולים, המדרגות, השיפועים - הכל מתוכנן, הכל נשלט, הכל ממוחשב עד הפרט האחרון. והכל יפה כל כך, יעיל, מבריק: נצחון האדם.

...לכאורה היה האדם צריך לשאוף לצאת, להתחבר אל מעבר לקניון - אל הטרנסצנדנטי. אבל לא: התנועה כעת, לעת עתה, היא לא היציאה החוצה, אלא להיפך, הכנסת כל החוץ פנימה. בתוך היצירה האנושית-אנושית הזאת, הקניון, בונה לו האדם גם טבע וגם על טבע משלו, גם ארץ וגם שמים. קוסמוס שלם מעשה ידיו. רצונך בטבע? הרי לך אגמים, צמחים, שיחים, חיות. רצונך במה שמעבר לטבע? הרכב על פניך מסכת וידיאו תלת-ממדית וסטריאופונית, ואתה יכול לטוס במרחבי החלל, לנסוע קדימה ואחורה בזמן, להשתתף בקרבות יצורי חלל ובמלחמות דרקונים, והסרטים הבדיוניים הם רק קצה הקרחון. הקניון כולו הפך למעצמה של הדמיון. עיקר המכירות הן של "חבילות חוויות" ולא של חפצים פיסיים. הלא גם חפצים פיסיים - סבון מכנסיים ובודאי מכוניות - נמכרים, כך גילו הפרסומאים, לא על שום ערכם השימושי, אלא על שום החלום, החוויה שהם נותנים לצרכן.

מבחינת הדיון שלנו, הקניון מבטא בצורה קונקרטית את תביעתו של השוק המסחרי לבלעדיות וטוטליות. הקניון עומד על כך שביכולתו לספק את כיסופיו של האדם לאמת שמעבר לחושים; הוא מתאים את עצמו מצד אחד, אך מאידך הוא מתמרן את הלקוח עד לאותה נקודה שבה הוא יבוא על סיפוק כל צורך אנושי שניתן להעלות על הדעת.

תושבי הקניון מאושרים בסכלותם הפתטית; האם האדם הזר למציאות הזאת אמור לקנא בה?

רוחניות אמיתית וחומריות מטעה

שליט מגלה כי נטיותיו של הקניון מתחזקות על ידי התפתחות המדע הפיזיקלי:

ומה שמוצג באופן מוחשי במסחר, הוא שקורה באופן מופשט יותר במדע ובטכנולוגיה. הפיסיקה, זה המדע העובדתי, המדויק, הפך מכבר לפנטסיה. בין המונחים הפיסיקליים של היום אתה יכול למצוא "קסם" ו"ומוזרות", שלא לדבר על הקווארקים והקואזרים, החורים השחורים וסודות הקוסמולוגיה. הפיסיקה של היום היא עצמה "מדע בדיוני"...יצא האדם לבנות מנופים, גלגלות ומכונות קיטור - ומצא את עצמו בעולם של תוכנה, תקשורת ומידע, עולם שהוא למעשה רוחני.

...גם המסחר כבר אינו סחר חליפין של מצרכי יסוד, ואפילו לא מסחר במטבעות כסף, אלא רובו העברות והוראות, סידורם והסכמים - כולם, שוב, פעילויות "חכמות", לא גשמיות. האם יש למישהו "כסף"? מטילי כסף? מטבעות נחושת? בקושי יש לנו שטרות כסף. יש לנו כרטיסי אשראי, הוראות קבע, הסכמים והסדרי אמון עם בנקים.

ההתפתחויות המרתקות האלו מכוונות אל חתירתו הפנימית של האדם אל מה שמעבר למציאות ומגרות אותה. גם כאן הכל אשליה, כפי שד"ר שליט ממשיך ומסביר; אמנם, מושגי הפיסיקה המודרנית - אנרגיה, שדות מגנטיים, כוחות וגלים אלקטרו מגנטיים - אינם חומריים במובן הגס כמו משקל, גודל, ומרחק, אבל הם עדיין חומריים, משום שהם נמצאים בממדי החלל והזמן ומשום שכולם יכולים לצפות בהם בשווה. הם שונים באופן מהותי אפילו מן החוויות הרוחניות הבסיסיות ביותר - כאב, אשמה, אהבה - שהן חוויות אישיות וסובייקטיביות, ועם זאת אמיתיות. אולם, האדם המודרני אינו מבחין בין הדברים - וכאן טמונה הסכנה:

כל זמן שהחומר היה גס, כל זמן שהמכונות היו גלמי פלדה והמעשנות זיהמו את פני הרקיע, היה ברור שבאדם קיים יסוד שמעבר למכאני, שהוא חייב להמריא אל מעבר. אבל כעת, כאשר המכאניות הפכה דקה ומתוחכמת, המצוקה כבר לא ברורה. לא קל להסביר לאדם מדוע ה"זכרון" וה"חשיבה" של המחשב הם שונים מהותית מן הזכרון ומהחשיבה האנושית, מדוע השיחה אתו וה"חכמה" שלו הם אפילו לא צל צילם של שיחה וחכמה אמיתיים, מדוע המוזיקה ש"מחבר" והציורים ש"מצייר" המחשב הם מתים למרות כל שיכלולם. והרי גדל דור שלם שאינו יודע שיחה אמיתית וחכמה אמיתית ומוסיקה נאצלת, ואין לו אלא מצוקה עמומה ומודחקת.

הכפפת הרוחניות לתועלתנות

רעיונותיו של פרופסור שליט מתייחסים למציאות העדכנית; בשנות השישים המוקדמות של המאה שעברה עמד הרב סולובייצ'יק ז"ל על פן אחר בנושא שלנו.

במסתו "איש האמונה הבודד", הבחין הרב בין שני סוגים של קיום אנושי, שני סוגים של אדם; זוהי הבחנה טיפולוגית, המקבילה להבדל שתיאר הרב רוט בין 'איש החוזה' לבין 'איש הברית' (הגיגיו של הרב רוט מושפעים מן הרב סולובייצ'יק.) הרב טוען כי סוג אחד של הקיום האנושי, המיוצג על ידי "איש ההדר", הדוגל בהישגים וביצירתיות, עבר בימינו שינוי גורלי:

האדם בעל ההדר סיגל לעצמו תכונה דמונית; תובע לעצמו שלטון אינסופי, ואבוי - את האניסוף עצמו...אין כוונתי כאן לניסיונותיו הנועזים של האדם בחלל החיצון. מנקודת השקפה דתית...אלה לגיטימיים ותואמים את הציווי האלוהי שניתן לאדם הראשון לשלוט בעולם הטבע. כאשר אני אומר שהאדם המודרני מציב דיוקן דמוני, אני מתייחס לנסיונו של האדם לשלוט בעצמו, או ליתר דיוק, לנסיונו של האדם הראשון לזהות את עצמו כאישיות האנושית הטוטלית, תוך קביעה שכשרונותיו הם התכלית, ותוך התעלמות גמורה מן האדם השני השקוע בחוויה הטרנסצנדנטית הייחודית והמוזרה...התאווה לשליטה טוטלית מאפיינת את גישתו של האדם הראשון גם כאשר הוא מקיים את מצוות הדת. כמובן שהוא יבא לבית התפילה. הוא ישתתף בהרצאות על דת ויעריך את הטקסי, ואולם אין לבו לאמונה...אלא לתרבות דתית. אין לו עניין בגדלות הנמצאת במעשה ההקרבה, אלא בנוחות שיש לגלות במצב רוח מעונג ושלו. רצונו בחוויה אסתטית ולא בחוויה של ברית, באתוס חברתי ולא בציווי אלוהי...עדיין אינו מוכן לחוויה אמונית אמיתית הדורשת שהאדם יתן מעצמו ללא שיור לאלוקים, הדורש מחויבות ללא תנאי, הקרבה, ונסיגה. האדם המערבי עומד על כך, באופן שטני, שהוא יצליח. אבוי, הוא רוצה להצליח גם בהרפתקה שלו עם האלוקים. אם הוא נותן מעצמו לאלוקים, הוא מצפה לתגמול. גם הוא מגיע לברית עם האלוקים, אבל הברית הזו היא בעצם הסכם מסחרי. בצורה פרימיטיבית, רצונו הוא להחליף טובות ולסחור בנכסים. מחוות האמונה מבחינתו היא עניין של קח-ותן.

דברי הרב מעמידים בפנינו דרך אחרת להסתכל על החדירה החילונית לתחום הרוחני. פרופ' שליט מבין נטייה זו כנסיון ליצירת רוחניות חקיינית ואלטרנטיבית. הרב סולובייצ'יק, לעומת זאת, רואה את האדם המודרני כמי שמכניע את דפוסי הביטוי האמוני לטובת תועלתו האנוכית; האדם "החוזי" ניגש אפילו למפגשו עם העולם הטרנסצנדנטי במטרה להגיע להסכם הדדי.

האם יש פתרון לבעיה?

כאן נסיים את הבדיקה שלנו לשאלה האם אושיות התרבות המערבית העכשווית והלכי הרוח השולטים בה יכולים להשתלב עם עיסוק רציני במוסר. אם לדבר במונחים כלליים, נראה לי כי המסקנה העולה היא כי קשה לראות התאמה גמורה בין הדברים. תשובה מדויקת יותר היא עניין אינדיבידואלי וסובייקטיבי, אך בכל זאת אוסיף כאן מספר מילים בנוגע לתחושותיי בנושא.

מידה מסוימת של ניכור היא בלתי נמנעת, והמבוכה עלולה להעמיק אם נחוש כי החוויה המודרנית מאיימת באופן ממשי על העוגן הרוחני שלנו. בלי להתעלם מן הסיכונים שאותם מציב בפנינו עולם המערב, אנו יכולים לראות את עצמנו כמתקן או כ"ממתיק" שלו, ולא כמי שנמצא בסכנת הכחדה, חלילה. העולם המודרני יצא לדרך עם כמה רעיונות יפים, מועילים ומוסריים; הוא ירד מן הפסים כאשר הוא הגזים. אם נשמור על קשרינו עם העולם הסובב, אולי נוכל לעזור בהשבת פרופורציות שפויות יותר למערכת הערכים שלו.

מאידיאולוגיה לפסיכולוגיה

מוקד הדיון שלנו מעתה והלאה ישתנה: עד כאן עסקנו בבעיות של אידיאולוגיה, ומכאן ואילך נעסוק בפסיכולוגיה.

האפשרות של השתנות מודעת וצמיחה אישית, המונחת ביסוד מאמצינו, מעוררת שאלות כבדות משקל. שאלה אחת מובנת מאליה - כיצד ניתן לבצע שינויים באישיותנו; אנו חשים באופן אינטואיטיבי כי לימוד עיוני אינו מספיק, אך מעבר לכך עלינו לחקור כיצד הסביבה המודרנית משפיעה על היכולת שלנו להשתנות. אנו עתידים לראות כי כיום ישנם גורמים בעלי השפעה המקשים על צמיחה אישית יותר מאשר בעבר.

מן הראוי להקדים לנושא הבא את המובאה הבאה, גם היא מתוך "אישה האמונה הבודד":

האדם השני בן ימינו...מוצא את עצמו בודד, עזוב, לא מובן, ולפעמים נתון ללעגו של האדם הראשון, של עצמו. כאשר שעת הניכור מגיעה, פותח מסע ייסוריו של איש האמונה, והוא מתחיל לסגת מן החברה, מן האדם הראשון - ויהיה זה אחר, או הוא עצמו. הוא חוזר, כמשה בימי קדם, למחבואו היחידי ולמשכן הבדידות.

הרב אומר כאן שהאדם השני מנוכר מן האדם הראשון, כאשר ייתכן מאוד שהוא עצמו הוא אותו האדם הראשון. היהודי באשר הוא עשוי להזדהות ברגע אחד עם ערכים רוחניים של אמונה, וברגע הבא, מאחר והוא הפנים את דחף השליטה של האדם הראשון, הוא עשוי ללעוג לאותם היעדים ולהתנכר אליהם.

מעתה, זירת המאבק משתנה, ואפילו הגדרתה היסודית מתחלפת: אין מדובר עוד בהתמודדות ערכית עם יריב בלתי מתפשר, אלא במאבק פסיכולוגי של האדם עם עצמו; אנו ננסה להתבונן מקרוב על טיבו של המאבק הזה, על האסטרטגיה שלו ועל תכסיסיו.



[1] אהרן ברק, "על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי", עיוני משפט יז (תשנ"ב).