שיעור 8 - מבשל - כלי ראשון

  • הרב ברוך גיגי

מבשל - כלי ראשון

שנינו במשנת שבת מב.:

"האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר".

לדעת ת"ק כלי ראשון שהעבירו אותו מעל האש מבשל תבלין וכלי שני אינו מבשל. לאור דברי הברייתא המובאת בגמ' שם, מתברר שר' יהודה סבור שכלי ראשון אינו מבשל תבלין אלא אם כן יש בו חומץ וציר, מפני שרק כתוצאה מן השילוב שבין חום הכלי הראשון לבין חוזקו של החומץ יש כאן בישול.

התוס' (בד"ה לכל) הסבירו בשיטת ר' יהודה:

"נראה דדוקא בתבלין פליג, אבל בשאר דברים מודה דכלי ראשון מבשל אף כשהעבירו מעל האור".

כוונת התוס' לצמצם את המחלוקת בין ת"ק ורבי יהודה נתקלת בקשיים לא מעטים, שהרי נראה לכאורה שתבלין הוא מוצר קל יחסית לבישול, ואע"פ כן סבור ר' יהודה שאינו מתבשל בכלי ראשון - ואם כן נראה שלדעתו קל וחומר לשאר דברים שאינם מתבשלים בכלי ראשון[1]. ואכן הרמב"ן בסוף מסכת ע"ז כתב להיפך מדברי התוס', שאפילו חכמים הסבורים שכלי ראשון מבשל היינו דווקא תבלין וכיוצא בו שקלים להתבשל, אבל שאר דברים אינם מתבשלים אלא על האש. גם הר"ן על הרי"ף בסוגייתנו (כ. בדפי הרי"ף) כתב:

"ומהא שמעינן שאע"פ שכלי ראשון מבשל - דוקא דברים הקלים להתבשל כמים שמן ותבלין וכיוצא בהן, אבל דברים הקשים להתבשל אין מתבשלין בו... אלא לפי שאין אנו בקיאים בטבעי הדברים אנו אוסרין לתת כל דבר בשבת בתוך כלי ראשון...".

הר"ן מודה, עקרונית, לרמב"ן, אלא שנקט למעשה להחמיר בכל הדברים.

לגבי מלח נחלקו אמוראים בגמרא שם, כאשר בעניין זה עולות שלוש אפשריות: מלח מתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני כתבלין; מלח חמור מתבלין ומתבשל אף בכלי שני; אפשרות שלישית היא שמלח אינו מתבשל לא בכלי ראשון ולא בכלי שני אלא על האש בלבד, ובלשון הגמרא: "צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא". והדברים צריכים עיון - כיצד נחלקו במחלוקת קיצונית כל כך בעניין זה, וביותר קשה להבין מהו בישולו של המלח. נראה שמלאכת הבישול כוללת בתוכה שני סוגים של פעולות:

1. הכשרה ותיקון של מאכלים שיהיו ראויים לאכילה.

2. בישול של מלח ותבלינים אחרים, שמשמעותו היא בכך שהמלח נותן טעם בתבשיל וזהו בישולו. אם כן, בדברים אלו הבישול הוא לא בהכשרתו של המוצר עצמו לאכילה אלא בכך שהמוצר מתקן את התבשיל[2].

ומעתה נוכל להסביר את המחלוקת לגבי הבישול במלח - מוקד הדיון הוא מהו הטעם שהמלח נותן בתבשיל, שניתן להכיר בו כבישול. ברור הדבר שהטעם האידיאלי מושג כשנותנים מלח בשעה שהתבשיל נמצא על האש, אך לעיתים נותנים מלח גם כשהתבשיל נמצא בכלי ראשון, וקורה גם שנאלצים לתת בכלי שני. השאלה היא האם לדרוש דווקא את הרמה הטובה ביותר או שמא יש מקום לחייב גם על האפשרויות האחרות. בעניין תבלין היה פשוט למשנה שאינו נותן טעם סביר אלא בכלי ראשון ולא בכלי שני, ובמלח נחלקו בדבר כנ"ל.

על פי גישתנו זאת, מתחדשת חומרא גדולה בעניין מלח, סוכר ושאר תבלינים. לדברינו, אין משמעות לעובדה שהמלח או הסוכר מיוצרים על ידי תהליך בישול ואי אפשר להתייחס אליהם כמבושלים לעניין דין בישול אחר בישול, שהרי גדר הבישול שלהם הוא הטעם שהם נותנים בתבשיל. זה כמובן עומד כנגד דברי הפוסקים שכתבו לדון את המלח, הסוכר והקפה כמבושלים (וכן הוא המנהג הרווח). ואין לומר שאף על פי שעיקר בישול מוצרים אלו הוא בטעם שהם נותנים בתבשיל מכל מקום נוהג בהם דין בישול אחר בישול, וכמו שכתב החתם סופר בתשובה (סי' עד), שלא כתב כן אלא כשמדובר בבישול דבר מאכל שיש לו חשיבות מצד עצמו (כלומר הוא ראוי לאכילה בפני עצמו) אלא שהוא גם נותן טעם בתבשיל. ברור שלדעת החתם סופר, דברים שאין שום משמעות לבישולם אלא בנתינת טעם בתבשיל יש לדמות לדין סממנים לצבע שהוא הביא באותה תשובה, וז"ל:

"הנה הקאפע הוא קלוי באש והעיד בתשו' 'גנת ורדים' שבמדינותיהם אוכלים אותו כך ואפילו כתוש כקמח אוכלים אותו, ולפ"ז לרוב הפוסקים דאין בישול אחר אפייה וצלי וקלוי, א"כ אין כאן איסור בישול דאורייתא כלל לכאורה. אלא שבספר הנ"ל כתב 'הכא מוציא טעמו לתוך המים ויש בזה בישול אעפ"י שכבר נתבשל, כמו מגיס בצבע שביורה', ולפע"ד לא דק ואין ענין זה לזה - התם הסממנים אין בישולם לעצמם כלל ואינם ראוים לשום דבר רק להוציא צבעם שיקלוט הצמר הצבע, ולא שייך 'אין בישול אחר בישול' כי כל שלא קלטו כל צבעם לא נתבשלו, אבל דבר מאכל שנתבשל שראוי לאכול בפני עצמו הרי כבר נגמר בישוליו".

וכיוון שתבלין ומלח כל חשיבות בישולם היא רק בבואם לתבשיל, הרי שהם דומים יותר לעניין הסממנים. וצ"ע למעשה, וגדול המנהג[3].

האם כלי ראשון אסור מן התורה?

בירושלמי (שבת פר' ג הל' ה) אמרו:

"איזהו תבשיל ברור - כל שהאור מהלך תחתיו".

דהיינו, לפי הירושלמי אין בישול אלא תחת האש, וממילא נראה שדין כלי ראשון אינו מדאורייתא. עוד אמרו בירושלמי (שם הל' ד) כתשובה על שאלת הגמרא מה בין כלי ראשון לכלי שני:

"עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני".

ונראה גם כאן שהירושלמי סבור שדין בישול בכלי ראשון הוא הרחקה (= גזירה) בלבד. בבבלי לא מצאנו שום דיון מפורש בשאלה זו. מדברי מקצת הראשונים נראה שהבינו שאנו עוסקים בדין תורה[4]. הר"ן (כ. באילפס ד"ה ודאמרי') כתב בפירוש שיש מחלוקת התלמודים בדין כלי ראשון:

"אלמא לא סבירא להו לבני מערבא דעירוי דכלי ראשון מבשל, אדרבה מקילי טפי מגמרא דילן דלדידהו לית להו בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו".

לעומת זאת הרמב"ן (בשלהי חידושיו לעבודה זרה עד:) הביא את דברי הירושלמי, ונראה מדבריו שאף בבבלי יש לומר כן. וז"ל בסוף ד"ה והא דתנן:

"למדנו לדברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו... ואפילו לתבלין, ולדברים הקשים בבישול אפי' לכתחילה מותר, דלאו בישול הוא כלל".

הר"ן בסוגייתנו כתב שאף על פי שכלי ראשון מבשל רק דברים קלי בישול, כיוון שאין אנו בקיאים בטבעי הדברים יש לאסור לשים כל דבר בכלי ראשון, חוץ מן הדברים שהותרו בפירוש בגמרא.

נראה לי שמחלוקת הרמב"ן והר"ן אם לאסור את כל הדברים בכלי ראשון או לא, נעוצה במחלוקת הקודמת. לדעת הרמב"ן, הסובר שכלי ראשון אינו אסור מן התורה, אין להחמיר בדברים אחרים, ואילו לפי ר"ן הסובר שהאיסור הוא מדאורייתא, יש לחשוש ולהחמיר בכל הדברים.

והרמב"ם כתב בפרק כב הל' ו':

"וכן קדרה רותחת, אף על פי שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה ".

האחרונים חלוקים בדעתו - יש האומרים שהוא סבור שדין כלי ראשון אינו דאורייתא, שהרי לא הביא את הדין הנ"ל בפרק ט' - מקומם של דיני בישול של תורה - אלא בפרק כב - מקומם של דיני בישול שהם מדרבנן. וכן דייק ה'אגלי טל' (מלאכת מבשל, ס"ק כג ב) מדברי הרמב"ם. אולם 'שביתת השבת' (הקדמה למבשל ז') כתב שאין להביא ראיה מדברי הרמב"ם - שהרי אף הסוברים שכלי ראשון מבשל מן התורה מודים שיש דברים שאינם מתבשלים בכלי ראשון, והם אסורים רק מדרבנן[5], ומפני שאין אנו בקיאים בדברים המתבשלים בכלי ראשון סָתם הרמב"ם שאסור לבשל בכלי ראשון, בלי לפרט שיש מקצת דברים שיש עליהם גם חיובים מדאורייתא. ואף ה'אגלי טל' עצמו הסיק שם שהעיקר להלכה הוא שכלי ראשון אסור מן התורה.

לכאורה, מפשטות הסוגיות בבבלי נראה שכלי ראשון אסור מן התורה, שהרי במשנה קמה: מבואר שהדחת קולייס האיספנין[6] יש בה איסור תורה, ושם מדובר לכל היותר בעירוי מכלי ראשון. ואולי יש לחלק ולומר שקולייס האיספנין הוא מקלי הבישול (שהרי הוא כבר רך מפני המלח) אלא שאינו יכול להיאכל מחמת מלחו והוא זקוק להדחה לשטיפת המלח מעליו, ולזה די בעירוי. ועיין 'פרי מגדים' (יורה דעה סי' סח משבצות זהב ד"ה הדין הב') שכתב:

"דהא קולייס האיספנין אף בכלי שני אם הדיח חייב חטאת - כיוון דדק ורך הוא, הדחתו הוה גמר מלאכתו".

עוד אפשר, על פי מקצת האחרונים, שהירושלמי יסבור שהחיוב בקולייס אינו מדיני בישול אלא משום מכה בפטיש[7].

קושי נוסף הוא מן הסוגיה בלט., שם נאמר שתולדות האור[8] כאור וחייבים עליהן משום בישול, ולכאורה לא גרע בישול בכלי ראשון מבישול בסודר שהוחם באור. אמנם לירושלמי אין בכך קושי, כי אפשר שהוא סבור, בניגוד לבבלי, שתולדות האור אינם אסורים מן התורה[9], אבל לשיטת הבבלי הדברים צריכים עיון ובדיקה.

והנראה בזה הוא: אם נבין שהמחלוקת היא במציאות - האם כלי ראשון מבשל או לא, נצטרך להידחק ולומר שתולדות האור מבשלות יותר מכלי ראשון, לשיטות הסוברות שכלי ראשון אסור רק מדרבנן. אולם יותר נראה לומר שיש כאן מחלוקת הלכתית עקרונית אם שייך לדבר על איסור תורה בבישול בכלי ראשון. לצורך בישול בשבת צריך שהמעשה ייעשה על ידי מקור חום, ולשיטת הבבלי תולדות האור כאור, וחייבים עליהם כי הם מוגדרים "אש" לעניין בישול בשבת. לעומת זאת כלי ראשון הוא כלי שיש בו דברים שנתבשלו, ואפשר שכיוון שהוא מוגדר כדבר המתבשל לא שייך לראותו כמקור חום לעניין איסור בישול בתוכו מן התורה. ולא זו בלבד: לדעה זו[10] כלי ראשון אינו כלי שאנשים רגילים לבשל בו, וכיוון שכך הוא אינו מוגדר כ"אש" לעניין בישול בתוכו, חוץ מחריגים מעטים שזהו הנוהג הברור לגביהם, ולאותם מקרים (כגון קולייס האיספנין שהדחתו אפילו בכלי שני זהו בישולו) יש להכיר בכלי זה כבעל כוח לבשל.

וזאת למודעי, כי אף על פי שנראה מן הירושלמי שאיסור בישול בכלי ראשון מדרבנן, רבו מפרשי הירושלמי שהבינו שאף הוא אוסר מן התורה. הגר"א בביאורו לשו"ע (יורה דעה סי' קה) כתב שיש לפרש בירושלמי שכל כלי שהאור היה עובר תחתיו, יש בו בישול מן התורה. ה'פרי מגדים' (שם סי' סח במשבצות זהב הנ"ל) העלה אפשרות שהדבר נתון במחלוקת התנאים והירושלמי נסתפק כמי לפסוק. כך הוא הסביר את הביטוי "איזהו תבשיל ברור"- דהיינו, שבישול ודאי הוא רק כשהאור עובר תחתיו, וכשהיא אינה עוברת אין זה בישול ברור בגלל מחלוקת התנאים.

ומה שהבאנו לעיל מן הירושלמי בהלכה ד' שעשו הרחק לכלי ראשון, יתפרש לדעה זו שאין הכוונה שכלי ראשון דרבנן, אלא לומר שמה שאמרו שם שמותר להפשיר במקום שהיד שולטת[11], ואסרו בכלי ראשון במקום שאין היד שולטת. איסור זה הוא הרחק בכלי ראשון אף אם מגמתו להפשיר בלבד, מחשש שיתבשל לגמרי ויעבור על איסור תורה.

בין כך ובין כך - להלכה אנו נוהגים בדרך כלל לחשוש לדעות האוסרות כלי ראשון מן התורה, ואנו אוסרים כל דבר[12] בכלי ראשון.

מה הוא החום הדרוש לכלי ראשון כדי לבשל?

כתב ראבי"ה (סי' רב)[13]:

"וקרוב הדבר בעיני שלא חילק התלמוד גבי מיחם אלא בנותן מים לתוכו מיד עם סילוקו מן האש, דדמי להא דתנן 'האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי', אבל אם הניחו לעמוד כדי להפיג את רתיחתו הוה ליה ככלי שני, וכל כלי שני הפשיר מיקרי. והלשון מוכיח, דקאמר 'שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין' ".

אבל הבית יוסף חלק על דבריו:

"ולי משמע ממה שאמר בפרק כירה (מ:) גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה, שכל זמן שהיד סולדת בו חשוב כלי ראשון".

לפנינו, אם כן, מחלוקת אם כלי ראשון מבשל רק כשמעלה רתיחה או כל זמן שהיד סולדת בו. ונראה שהראיה שהביא הב"י לדבריו מן הסוגיה ב-מ: אינה מוכרחת, שהרי שם הדיון הוא על נתינת קיתון של מים כנגד המדורה, שאם יגיע לשיעור יד סולדת בו אסור להניחו שם. אולם מקור החום צריך בודאי להיות יותר מכך, שהרי אי אפשר שדבר יביא אחרים לחום של ידי יד סולדת בו אם כל החום שלו הוא בגבולות יד סולדת בו בלבד. ואפשר שזוהי כוונת הראבי"ה, שכדי שדבר יגיע לחום של יד סולדת צריך שמקור החום יהיה רותח. ובדעת הב"י יש לומר שלא חילקו חז"ל בעניין זה, כי אי אפשר לשער בדיוק את החום הדרוש להביא אחרים לידי בישול או ליד סולדת, ולכן קבעו כלל שכל כלי ראשון שהיד סולדת בו אסור. וכך הוא הבין בסוגיה שאסרו לשים דבר כנגד המדורה במקום שהיס"ב, דהיינו שבמקום ההנחה לא תהיה היס"ב. להלכה, נקטו הפוסקים להחמיר כשיטת הב"י, וכן המנהג שכל כלי ראשון שהיד סולדת בו אסור.

כלי ראשון שאין היד סולדת בו

כתב הריטב"א (מב. ד"ה האילפס):

"ומשמע דמילתא פסיקתא היא דקתני 'לא יתן' אפי' כשאין היד סולדת בהן גזירה משום שהיד סולדת בהם, כיון שמרותחים העבירם מעל גבי האור".

וה'מגן אברהם' (סי' שיח ס"ק כח) כתב לדקדק מדברי הירושלמי שעשו הרחקה לכלי ראשון אפילו אין היס"ב. אולם הגר"א פירש את הירושלמי באופן אחר - לדעתו אין לאסור כלי ראשון שאין היס"ב, והירושלמי אוסר לתת בכלי ראשון אף כשאינו רוצה שיגיע ליד סולדת בו, מחשש שישכחנו שם עד שיתחמם ויעבור על איסור בישול.

להלכה פסק השו"ע (סי' שיח סע' ט):

"כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו".

ובמשנה ברורה העיר שדברי הש"ע מוציאים מדעת הראבי"ה שדורש רתיחה ומדברי המגן אברהם שאוסר אף כשאין היס"ב. וכן המנהג, לאסור כלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו.


[1] וכבר העיר הרש"ש במקום על דברי התוס' הנ"ל שמן המקבילה למשנתנו במסכת מעשרות (פר' א מש' ז) נראה שר' יהודה חולק אף בשמן (שהגמ' בשבת מ: מגדירה אותו כאחד מקלי הבישול שלדעה אחת הפשרו זהו בישולו). אם כן, מסתבר יותר שר' יהודה חולק על כל דין כלי ראשון. עיין גם 'פני יהושע' על משנתנו.

[2] לעיל, בשיעור בעניין בישול אחר בישול בדבר לח, הבאנו את שיטת רבנו יונה שממנו משתמע גדר שלישי בבישול, והוא הענקת הכוח למוצר לבשל, כמו מים שפסק כוח רתיחתם מלבשל, ואם אדם מעניק להם את הכוח הזה הרי הוא מבשל.

[3] הפוסקים מתייחסים למלח ים (וכן לסוכר וכיו"ב) כמבושל, עיין 'שביתת השבת' (מלאכת מבשל סעיף יב ובאר רחובות שם אות כו) ומשנה ברורה (סי' שיח ס"ק עא). אולם לשיטתנו אין שום משמעות לבישול מלח או סוכר אלא כשהם באים לתוך התבשיל או המוצר שאותו אנו רוצים להטעים, וא"כ אין לדון בזה מצד בישול אחר בישול, וצ"ע.

[4] התוס' בדף מב: בבואם לדון בשאלת הפסק בעניין המלח, כתבו (בד"ה והיינו) שאף על פי שמצד כללי הפסיקה הרגילים היינו אמורים לפסוק כדעה המחמירה במלח (ומשתמע מדברי התוס' שהוא מפני שמדובר באיסור דאורייתא), מ"מ כדי להתאים את עמדת רב נחמן לעמדת ר' חייא עדיף לפסוק כדעה המקילה. ומכאן שהם ראו בדיון זה בעניין בישול מלח בכלי ראשון שאלה ברמת דאורייתא.

[5] כשיטת הר"ן שהובאה לעיל.

[6] קולייס האיספנין הוא סוג של דג מלוח מאוד שאי אפשר לאוכלו מחמת מלחו, והוא זקוק להדחה במים חמים כדי לשטוף את מלחו ולעשותו ראוי לאכילה.

[7] לעניין מכה בפטיש באוכלים, עיין לעיל בשיעור מס' 4.

[8] תולדות האור הן שמיכות, סודרים וכל דבר שקיבל את חומו מן האש (כגון דבר ששהו על ההסקה או על הפלטה, וכיו"ב).

[9] בירושלמי פסחים, פרק כיצד צולין, הובאה מחלוקת אם תולדות האש כאש או לא, ובעז"ה עוד נדון בזה להלן בשיעור בעניין תולדות האור.

[10] הדגש הוא על דעה זו דווקא, כי לדעת התוס' והסוברים כמותם שכלי ראשון הוא דאורייתא, הרי שזהו כלי שרגילים לבשל בו, והוא נחשב למקור חום. בשיעור הבא נזכיר בעז"ה יסוד דומה בכלי שני, ושם הדברים יהיו תואמים גם לחולקים על עיקרון זה בכלי ראשון.

[11] 'היד שולטת' = אין היד סולדת, 'אין יד שולטת' = יד סולדת. וראה פירושים נוספים לדברי הירושלמי ב'שביתת השבת', הקדמה למלאכת מבשל.

[12] חוץ ממה שהותר בפירוש בגמרא: מלח לדעה אחת בגמרא ובישרא דתורא, ועיין עוד להלן בעניין זה.

[13] דבריו הובאו גם בהגהות מרדכי דף עט עמ' ד'.