שיעור 8 - סיכום משמעותה של מלה

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שיעור 8 - סיכום משמעותה של מלה (עיון בשיר השירים ד', ח)

שירה ונבואה

אומנם שיעורנו מוקדשים לדרכי העיצוב של הסיפור בתנ"ך, אולם בהקשר דיונינו האחרונים, בקשר לניצול המשמע הנלווה לכל מילה, יהיה זה מוגזם שלא להתייחס, ולו בקצרה, לסוג אחר הרווח בתנ"ך - שירה ונבואה. ניצול משמעים נלווים לשם עיצוב היחידה הספרותית בולט במיוחד בלשון שירה, שם יש לראות במשמעים הנלווים חלק אימננטי מהגדרת סוג ספרותי זה עד כי ניתן לראות בדבר זה את אחת מההגדרות הבסיסיות ביותר של השירה - לשון עמוסת משמעים. וכך בלשונה של לאה גולדברג:

"השירה איננה מפרטת את העולם, היא מדחיסה אותו... אך בתוך הביטוי הדחוס הזה, כבפקעת אחת מרוכזים אותם החוטים המתמשכים לקצותיו השונים של עולמנו".[1]

לפיכך, כסיכום דיונינו בשיעורים האחרונים על אודות התרומה של המילה הבודדת להטמעת משמעויות נסתרות בכתוב, נעיין בפסוק אחד מתוך 'שיר הלבנון' שבשיר השירים (ד', ח-יא).

את עיונינו נמקד בפרספקטיבה של הדיון הנוכחי - המשמעות שכל מלה נושאת בחובה, גם אם כמובן יש פרמטרים נוספים שראוי לקחתם בחשבון בניתוח השיר. סיכום זה יהווה אף תמרור אזהרה מפני הגזמות יתר בניצול תופעת המשמעים הנלווים, שהרי שברור לכותב שורות אלו שחלק מן הקוראים ינידו בעוד דקות מספר את ראשם בטענה כי הגזמתי וכי לא ניתן לטפול כל כך הרבה על כל כך מעט. אכן, שאלת היחס בין המחבר לבין הקורא העולה בכל ניתוח ספרותי בולטת במיוחד עת מדברים על אסוציאציות חופשיות שמשתנות מקורא לקורא ומהמחבר לקוראיו. אף על פי כן, לשם הדגמת הדברים נעיין בפסוק הבא מתוך שיר החתונה שבשיר השירים (והמבקש להתלונן על הגזמתי מוזמן לשלוח מייל חריף):

"אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה"

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה / אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה / מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן
מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת / מֵהַרְרֵי נְמֵרִים.

לשם נוחות הדיון אביא גם את המשך השיר, גם אם לא נעסוק בו כעת באופן ישיר:

לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה / לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַד [קרי: בְּאַחַת] מֵעֵינַיִךְ / בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ.
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה / מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן / וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים.
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה / דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ / וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.

תיחומו של שיר זה נוח בשל האינקלוזיו[2] שבו (חתימה מעין פתיחה) במילה 'לבנון': "אתי מלבנון כלה... וריח שלמתיך כריח לבנון".[3] למעשה, המילה 'לבנון' בולטת באופן מיוחד בפסוק הפתיחה של השיר בשל ניצול 'התקבולת המורחבת', כלומר החזרה המילולית בצלע התקבולת השנייה על פתיחת הצלע הראשונה: "אתי מלבנון כלה / אתי מלבנון תבואי". המשמעות המלאה של המשפט היא 'איתי מלבנון כלה תבואי'. החזרה על תחילת ההיגד בשתי צלעות התקבולת (סוג של מה שמכונה 'אנאפורה'), מדגיש כמובן באופן מיוחד פתיחה זו - "איתי"! "מלבנון"! יתר על כן: מאחר שהפועל ("תבואי") נזכר רק בצלע השנייה הרי שבצלע הראשונה כלל לא ברורה לקורא כוונת המשורר, ואין לו אלא להעמיס את המלים במה שיש בהן: "איתי" "מלבנון" "כלה": האהוב נזכר ברמיזה בתחילת המשפט ("איתי"); כלתו נזכרת בסיום, ובתווך נזכר הלבנון! העובדה שהשיר פותח במילה "איתי" ברורה מאליה שהרי זה תורף השיר - האהוב פונה לאהובתו ומבקשה שתבוא עימו, אולם, מה ראה המשורר לקשור את כלתו בלבנון דווקא? מדוע כלתו מצויה דווקא בלבנון ומשם צריך המשורר לבקשה שתצטרף אליו?

"לבנון" - מעגלי משמעות

הבה נבחן את הלבנון לאור מעגלי המשמעות השונים עליהם עמדנו בשיעורינו הקודמים. בראש ובראשונה ללבנון יש כמובן משמעות מושגית ישרה ופשוטה - "גוש הרים גבוה בגבול הצפוני של ארץ ישראל".[4] כבר בדבר זה יכולה להיות משמעות בסיסית לאמירת הדוד בשיר: אהובתו אינה נמצאת לצדו ביישוב מרכזי בארץ ישראל, אלא היא מצויה בגבול הצפוני, המרוחק ממנו, ומשם היא מתבקשת 'לבוא'. אולם, כפי שהעירה בטוב טעם לאה גולדברג:

"ייתכן והיא (=השירה) יודעת עובדות מסוימות, אך השירה איננה מיוסדת על עובדות, איננה עוסקת בעובדות, היא עוסקת באמת, והאמת היא תמיד גדולה ועמוקה יותר, והיא מתעלה על כל אותן העובדות שאינן אלא אמתלה בשבילה".[5]

סביר, שגם כאן הלבנון הריאלי אינו אלא אמתלה למשורר לומר משהו 'אמיתי' על אהובתו. בהקשר זה אנו נכנסים למעגל משמעות פנימי יותר, המעגל הסמלי שנובע מהעולם האסוציאטיבי הדבק בלבנון. יאיר זקוביץ הציע שהלבנון מסמל "מקום מרוחק ואקסוטי",[6] אולם קשה להניח שלו המשורר היה מעוניין להדגיש מקום מרוחק היה בוחר דווקא בלבנון הקרובה, יכול היה לבחור את תרשיש או את כוש. נראה יותר שהסמל של הלבנון קשור במה שניקשר עם הלבנון גם במקומות נוספים בתנ"ך, כמקום השופע בפריון אדמה מיוחד; בריחות משכרים של צמחייה; בעצי ארז חזקים ויפים ('כארז בלבנון ישגה' (תה' צ"ב, יג); ביתו המפואר של שלמה מכונה 'בית יער הלבנון' (מל"א ז', ב), ועוד).[7] ואכן, בשיר השירים הלבנון נזכר כמה פעמים בהקשרים אלו (ג', ט; ד', טו; ה', טו; ז', ה).

בנוסף, מבחינת מקומו של הלבנון, הלבנון מצוי בגבול, במקום בו קשה להגדיר 'פנים' או 'חוץ'. ממילא, כשהאוהב הדובר בשיר אומר לאהובתו לבוא 'אתו' מלבנון, הוא מתחיל את מסעם המשותף ואת מפגשם ממקום בו יש שפע של ברכה מזה, אך מקום המצוי מעבר להשגת היד מזה, ומאחר שכך הוא המקום הריאלי - הלבנון, זהו גם משמעותו כסמל בשיר: ביטוי לשפע של ברכה ופריון, אך שפע אשר עדיין אינו מצוי לצדו של הדובר. בקשת האוהב היא שאהובתו תצטרף אליו ממקום ברכה זה.

אולם, האם בזאת תמה משמעות הלבנון בשיבוצו הספציפי בשיר זה? ייתכן שבנוסף יש לקחת בחשבון גם את הצליל של המילה אשר יכול במקרה זה להשפיע על הקורא, וזאת בשני היבטים שונים:

ראשית, יש להזכיר את סיום השיר הקודם - "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (ד', ו) שמתקשר עם לבנון של ראשית השיר בו אנו עוסקים. בכך נוצרת זיקה בין המקום אליו הולך הדוד ("גבעת הלבונה") ובין המקום ממנו רעייתו מתבקשת לבוא אליו ("לבנון"). כמעט וניתן לצפות שייפגשו באמצע הדרך, עת האחד הולך לקראת רעהו, בבחינת דברי ריה"ל: "בצאתי לקראתך - לקראתי מצאתיך". מעבר לכך, ייתכן (גם אם לא ניתן להוכיח זאת!) שהלבנון נבחר בשל קירוב הצלילים בין מלה זו לבין 'לב'. 'הלב' נוטל תפקיד גלוי בהמשך השיר: במקביל לבית הראשון של השיר שפתח ב'לבנון', נפתח הבית השני ב"לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה / לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַד [קרי: בְּאַחַת] מֵעֵינַיִךְ" (כלומר, כפירוש ראב"ע: "לקחת את לבי"). מאחר שהשיר שלפנינו הוא חלק משירי החתונה שהושרו "ביום שמחת לבו" (ג', יא) של המלך - החתן, הרי שמתאים ללב שיעמוד ברקע השיר, ולו בצלילו בלבד. אם בקשת המשורר מרעייתו לבוא מן הלבנון אכן קשורה בלבו של האהוב המצוי אצלה, הרי שברורה בקשתו: הוא מבקש בחזרה את לבו שנטלה אהובתו...

בסופו של השיר מתגלות חלק מהאסוציאציות הנלוות ללבנון - "וריח שלמתיך כריח לבנון". כאן, הלבנון מקבל את משמעותו נוכח המרחב האסוציאטיבי של הקורא שקושר את הלבנון עם ריח טוב של צמחייה פורייה. אומנם, מאחר שבסוף השיר שב המשורר ללבנון - ממנו כלתו יצאה ובאה אליו - חש הקורא שכלתו אולי 'עזבה את לבנון' אך 'לבנון לא עזב אותה'. ריח הלבנון נותר עליה. האם רמוזה כאן בעיה נסתרת עימה האהוב ייאלץ להתמודד? האם כלתו עמו אך עולמה הישן דבק בבגדיה?

"אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי"

איני רוצה להטריח יתר על המידה על קוראי השיעור, ועל כן רק אעיר שהמילה הפותחת את השורה בשיר בה אנו דנים - "איתי" - מחביאה בכנפיה דו משמעות, שנשענת ככל הנראה על הארמית. המובן הפשוט של "איתי" הוא כמובן 'עימי', אולם כפי שכבר הערנו, בצלע הראשונה של המשפט חסר פועל שמושלם רק בצלע השנייה - "תבואי". האם במלה "איתי" רמוז גם פועל המקביל לפועל בצלע השנייה? ייתכן בהחלט שכן, לאור הארמית, שם 'אתא' הוא 'בא'! וכך אכן קראו כאן התרגומים הקדומים - השבעים והוולגטה. במלים אחרות, המשורר שפותח את השיר במלה 'אתי' כולל במלה זו הן את ההליכה עצמה והן את השותפות שבה, כמי שאומר 'בואי עמי' במלה אחת - 'אתי'!

"תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה"

הפועל הפותח את השורה הבאה בשיר - תשורי - ראוי גם הוא לעיון מיוחד. פרשני ימה"ב פירשוהו מלשון ראייה: "תסתכלי ותתבונני" (רש"י), כמו "אשורנו ולא עתה" (ראב"ע). גם התיאור הגיאוגרפי מתאים למצפה שכזה שהרי המקום ממנו מתבקשת הרעיה 'לשרות' הוא "מראש אמנה", שהוא ראש הר גבוה, ממנו מתאים להתבונן. עם זאת, בפרשנות המודרנית מקובל לפרש מילה זו כבארמית - "תדלגי".[8] קריאה זו סבירה ביותר שהרי במשפט הקודם הפועל המפורש היה "תבואי" ומתאים שמשפט זה מקביל לקודמו. ואכן, קריאה זו באה לידי ביטוי בתרגומים המודרניים של המגילה, כמו זה של פופ:[9]

"Come from Lebanon, bride,
Come from Lebanon, come,
Come from the peak of Amana".

כאמור, היתרון הגדול בקריאה זו הוא הקשר השיר העוסק בהליכת הכלה אל דודה מלבנון - "אתי מלבנון תבואי", וכהמשך לבקשה זו שב הדוד ואומר - 'תדלגי אלי מראש אמנה'.

עם זאת, תרגומו של פופ מבהיר היטב את הפער שבין המקור ובין התרגום. על פי התרגום האנגלי ניתן לחשוב שהפועל המשותף לכל שלושת ההיגדים האלו הוא 'בואי' (come), בעוד במקור העברי מילה זו מופיעה פעם אחת בלבד ("אתי מלבנון תבואי").[10] לשון אחר, תרגומו של פופ רק מבליט את בחירתו המפתיעה של המשורר בפועל הנדיר "תשורי" בשביל להורות על 'ריצה' ו'דילוג', והשאלה העולה היא מדוע בחר המשורר בפועל זה. בהחלט ייתכן, שגם על פי הצעת פירוש זה יש במילה זו בכדי לרמוז גם לפועל האלטרנטיבי שלה - 'תסתכלי', 'ראי', שהרי אף הוראה זו מתאימה להקשר השיר. בין אם כך ובין אם כך, משחק המלים בין שתי המלים הסמוכות 'תשורי מראש' בולט לעין ולאוזן,[11] ולו בשל כך יש מקום לברירת מילה נדירה כל-כך.

"תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה / מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן"

למעשה, מסען הפתלתל של המלים לקראת משמעותן בשיר זה לא מסתיים כאן. גם על תיאור המקום - "מראש אמנה" - יש מקום להתלבטות האם אין כוונת המחבר להעמיס משמע נוסף. 'הר אמנה' הוא רכס הרים בדרום סוריה, כלומר במרחב הגיאוגרפי הכללי של הלבנון שהוזכר קודם לכן (ראו נוסח הקרי במל"ב ה', יב), כמו גם שניר וחרמון שמוזכרים מיד. אולם, האם אין בבחירת רכס הרים זה בכדי לרמוז להוראה הנפוצה יותר בעברית לשורש זה - 'אמת, יציב, קיים', כמו "ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש" (שמ' י"ז, יב)? ואכן, כך פענחו השבעים ביטוי זה עת תירגמו את "מראש אמנה" - מתחילת האמונה" (השוו: נחמיה י', א; י"א, כג). בכך, הופך המקום הגיאוגרפי הניטראלי למטאפורה למערכת היחסים בין הדוד ואהובתו, מערכת יחסים אשר הדוד מייחל שתהיה יציבה וקבועה.

גם בשורה זו שבשיר שב המשורר על מלה אחת פעמיים ובכך היא מודגשת: "תשורי מראש אמנה / מראש שניר וחרמון". בהקשרי המשמעות המושגית הפשוטה, תיאור 'ראש ההר' מתאים כאן בהחלט, שהרי המשורר ביקש מרעייתו (לפחות לפי משמעות אחת של 'תשורי') להתבונן בו, וראש ההר מהווה נקודת תצפית טובה. עם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהראש שמוזכר כאן פעמיים מבקש להדגיש באופן מיוחד את מקום התצפית ממנו ניתן לראות מרחבי אין קץ, נופים רבים הפרושים תחת עיני המתבונן. האוהב אינו מסתפק בהרי שניר וחרמון הגבוהים ממילא, אלא מפנה את הקורא לראש ההר דווקא. התחושה שהקורא מקבל היא שאהובת לבו של המשורר ניצבת בפסגת הרים גבוהים ומתבוננת הרחק, כשנופים רבים פרושים לנגד עיניה. דבר זה חשוב לעיצוב השיר נוכח המשפט הבא בו האהוב מתאר את עצמו, ושוב בהקשרי עיניים: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה / לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ / בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ". שלא כרעייה המתבוננת מראשי הרים, האהוב חש שלבו נשבה על ידי אהובתו בשל מפגשו עם עיניה, ואפילו במפגשו עם אחת מעיניה, במפגשו עם תכשיט אחד המצוי על צווארה.[12] קשה להשתחרר מן הרושם שמוצג כאן פער בינו לבינה, בין הסתכלותה הרחבה על נופים רבים מראש הר גבוה, לבין התמקדותו שלו בעין אחת קטנה; בחרוז אחד המצוי בשרשרת שעליה. האם האהוב מתוסכל מפער זה? האם הוא חש שרעייתו אינה שותפה לאינטימיות בה הוא מעוניין? או שמא הוא אומר זאת בהערכה עמוקה לאופן ראייתה הרחבה את המציאות, לכך שהיא מכילה בקרבה מרחבי אין קץ? לכך שהיא חיה על רכס הרים גבוהים וזו נקודת המבט שלה על המציאות?

"מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת / מֵהַרְרֵי נְמֵרִים"

השורה האחרונה בבית קצר זה היא "מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת / מֵהַרְרֵי נְמֵרִים". תיאור מקום הרעיה הולך ומתמקד: בתחילה המקום הכללי - לבנון, לאחר מכן מתמקד המשורר ברכס הרים מסוים, ולבסוף מתאר את מקום מרבץ החיות שברכס זה. אני מעריך שרבים מקוראי השיר לאורך הדורות הרימו גבה על המקום ממנו מצפה הדוד שהרעיה תבוא אליו (או תסתכל): מה לה לרעיה במעונות אריות ובהררי נמרים? וצודק לונגמן בהערתו: "חשוב להזכיר לעצמנו שוב שזוהי שירה ולא סיפור. איננו חושבים שהאישה משוטטת בצוקים השוממים של ההרים הצפוניים; היא אינה גרה עם החיות".[13] הדבר ברור כמובן, וממילא הקורא מוזמן לפענח שורות אלו במשמעות הנלווית למשמעות המושגית. ככל הנראה, כאן מנצל המשורר את 'המשמע הרגשי' הנלווה לאזכורי החיות הנידונות: התפקיד הספרותי של האריות והנמרים בהקשר שלנו הוא לעורר בקורא תחושה של סכנה ושל חוסר ביטחון. הרושם הרגשי של חיות אלו רב, הן בשל חוזקם והן בשל האימה שחש אדם שפוגש בהם. ממילא, על הרעיה לבוא אל הדוד בדילוגים מהירים ורק בחיקו תוכל למצוא ביטחון ושלווה: "איתי מלבנון כלה / איתי מלבנון תבואי". על פי נקודת המבט של האהוב המצפה לה, כל עוד היא מצויה במרחבי הלבנון היא מצויה במקום סכנה! ובכך - ודווקא מבעד למטען האסוציאטיבי של המלים - מצוי תהליך של ממש: הלבנון המרשים בריחותיו ובחוזק ארזיו; ראשי הרי חרמון ושניר מהם ניתן להסתכל לכל עבר, הפכו לפתע 'להררי נמרים', למקום סכנה, למקום בו האדם מצוי בפחד ובאימה.

כסיכום לדיון במשמעויות הנלוות ברצוני לומר שלעניות דעתי לחלק גדול מן המשמעים הנלווים הקורא מגיב בעל כורחו, ולעתים קרובות ללא ידיעתו. זהו חלק מחוויית הקריאה שהקורא נתון בה. אומנם, חלק אחר מהמשמעים הנלווים קשור ברגישות קריאה ובמוכנות מוקדמת של הקורא לתת דרור לעולם האסוציאטיבי שלו. גם במקרים אלו אפשר לצפות לתגובות שונות של קוראים שונים שלא תמיד יהיה קל להכריע ביניהן ולקבוע מה הייתה כוונתו המקורית של המחבר. האם בפסוק "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה" (יונה ב', א) כבר חש הקורא שיונה ניצל (כדעת לנדס),[14] או שמא הצדק עם וולף בטענתו שהקונוטציות המקראיות הנלוות לפועל 'לבלוע' קשורות דווקא לצרה, והקורא אמור לחוש שיונה נטרף על ידי דג.[15] עם זאת, ולמרות מרחבי הנפש השונים של קוראים שונים, ניתן לעמוד בדרך כלל על המשמעים הנלווים המוסכמים שיש למלים, וגם הם נוטלים תפקיד של ממש בעיצוב הסיפור ובמגמתו.

דיונינו הבא יוקדש אי"ה לחזרות על מלים בתוך היחידה הספרותית ובמשמעויות הרמוזות שהן מחביאות בכנפן.



[1] ל' גולדברג, חמשה פרקים ביסודות השירה, ירושלים תשי"ז, עמ' יב-יג.

[2]מקור המושג במילה הלטינית Inclusio הקרובה למילה האנגלית include to- לכלול.

[3] כפי שהעיר י' זקוביץ, שיר השירים, מקרא לישראל, ירושלים ותל אביב תשנ"ב, עמ' 91.

[4] מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, עמ' 553.

[5] ל' גולדברג, חמשה פרקים ביסודות השירה, ירושלים תשי"ז, עמ' לט.

[6] זקוביץ, שיר השירים, עמ' 92.

[7] קדרי, מילון העברית המקראית, ערך "לבנון", עמ' 553. ראו במיוחד בסיום נבואת הושע (י"ד, ו-ח):

"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן".

[8] זקוביץ, שיר השירים, עמ' 92.

[9] Marvin H. Pope, Song of Songs, AB, New York 1977, p. 452. יושם לב שאת מילת הפתיחה "אתי" הוא תירגם לאור ההצעה שהוצעה קודם לכן כפועל האומר 'בואי' (בעקבות השבעים והוולגטא).

[10] גם לפי נוסח השבעים עליו סומך פופ בתרגומו, פועל זה אינו מופיע בהיגד השלישי.

[11] זקוביץ, שיר השירים, עמ' 92.

[12] מאיר מלול הציע שהעין הנידונה כאן רומזת גם היא לדו משמעות מכוון: עיניה של האהובה מזה, ועין במשמעות של מקור מים, באר מזה, לאור המשך השיר הממשיך ומדמה את האישה למקור מים: "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (ד', טו). ראו על כך: M. Malul, "Janus Parallelism in Biblical Hebrew: Two More Cases (Canticles 4:9.12)", BZ 41 (1997), pp. 246-249.

[13] T. Longman III, Song of Songs, (NICOT), Grand Rapids 2001, p. 149

[14] G. M. Landes, "The 'Three Days and Night' Motif in Jonah 2:1", JBL 86 (1967), pp. 446-450

[15] H. W. Wolff, Obadiah and Jonah: A Commentary (trans. by M. Kohl), Minneapolis 1986, p. 132