שיעור 9 - השואה בהגותו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז-קלויזנברג

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 9: השואה בהגותו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז-קלויזנבורג

בשיעורים הקרובים נתוודע להגותו של הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג (להלן: צ"ק), שנוסחה בעקבות השואה וכמסקנה ממנה. בשיעור זה נתייחס להיבטים היסטוריים וביוגרפיים ונעיר הערות ראשוניות. בשיעורים הבאים נעמיק יותר בסוגיות האידאולוגיות וההגותיות (היחס לציונות ולעם ישראל ושאלת האמונה).

א. תולדותיו

הרב יקותיאל יהודה הלברשטם הוא בנו של הרב צבי הירש הלברשטם (1851-1918), שהיה אב"ד רודניק; נין לרבי חיים הלברשטם (בעל ה"דברי חיים") מצד אביו; ובן נינתו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר").

עוד בילדותו נודע כעילוי, ונבחן על הש"ס בגיל 13. בגיל 14 התייתם מאביו, שממנו למד את עיקר תורתו, ובאותה שנה גם הוסמך להוראה.

 

נשא לאישה את פסיה לבית טייטלבוים (בת ר' חיים צבי, רבה של סיגוט, בעל ה"עצי חיים", אחיו של ר' יואל משה טייטלבוים מסאטמר), ונולדו להם אחד עשר ילדים. בגיל 21 נתמנה לרב בקלויזנבורג שבהונגריה, ועמד שם בראש הישיבה. בשואה היה חלק מכוח עבודה ששלחו הנאצים לפינוי גטו ורשה, אחר כך נשלח לאושוויץ, היה באחת מצעדות המוות ובמחנה עבודה, וחווה על בשרו מייסורי איוב ועוד כהנה. אשתו וכל אחד עשר ילדיו נספו בשואה. לאחר השואה החל בהקמת מוסדות תורה במחנות העקורים על אדמת גרמניה ואוסטריה. ב-1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה, והקים במקסיקו ובניו-יורק מוסדות תורה נוספים, שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה לבית אונגר, בתו של ר' שמואל דוד אונגר, אב"ד נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים.

ב-1955 ביקר לראשונה בארץ ישראל, והחליט להקים את הקריה החסידית קריית צאנז בנתניה. ייסד את חסידות צאנז החדשה, את מפעל הש"ס וכוללי הש"ס. הקים גם את בית החולים ע"ש לניאדו בנתניה, העומד לרשות כל תושבי נתניה והסביבה, ועוד מפעלי צדקה וחסד.

נפטר בט' בתמוז תשנ"ד. את מקומו ממלאים שני בניו, המשמשים שניהם כאדמו"רים בארץ ובארה"ב.

ב. היחס לציונות בחסידות גליציה לפני השואה

כידוע, יחסה של התנועה החסידית לציונות היה מסויג. בעוד שבין ראשי הישיבות והרבנים שמחוץ לחסידות היו רבים שתמכו באופן עקרוני ברעיון הציוני, וחששו בעיקר מהאופי החילוני של מנהיגותה, בתנועה החסידית רבו המתנגדים לציונות מסיבות עקרוניות. על הנימוקים העיקריים להתנגדות עמדנו כבר בשיעורינו הקודמים על האדמו"רים מסאטמר ובעלז. אמנם בין אדמו"רי פולין היו אחדים - דוגמת צדיקי ראדזין, סוכצ'וב והרבי מגור - שעודדו את חסידיהם לעלות לארץ ותמכו בשיתוף פעולה פרגמטי עם הציונים, אך בגליציה ובהונגריה הקיצוניות יותר הייתה ההתנגדות לציונות כמעט מקיר לקיר.

מ' פייקאז' מסכם:

אופיינית ביותר לצדיקי גליציה היא עמדתם של אדמו"רי בעלז והאדמו"רים לבית צאנז.[1] ר' שלמה מבובוב פסק נחרצות כי היהדות... שוללת את הגדרת היהדות על ידי הגזע, אלא שמירת התורה היא אמת המידה לבחון בה את הזהות היהודית. ועוד: 'כי כח החיים של עם ישראל נתגלה דווקא בפיזור שלו...' ועוד: 'הציונים שואפים לעלות בהמון ולייסד מלוכה ויש בזה מחילול השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל...' ועוד בכיוון זה.[2]

ההתנגדות לציונות מאפיינת את כל האדמו"רים לבית צאנז;[3] זו הייתה גם עמדתו של ר' יחזקאל שרגא משינובה,[4] בנו בכורו של ר' חיים מצאנז, של בנו השני ר' ברוך מגורליץ, סבו של הרבי מצ"ק, ושל שארי בשרם האחרים. על שני אלה ראוי להרחיב מעט, מפני שבעניינים רבים שאב מהם הרבי מצ"ק הנהגות ודעות.

רבי יחזקאל שרגא משינובה היה הראשון למנהיגי בית צאנז שהתמודד עם הסוגיה הציונית. אביו, ר' חיים הלברשטם, מייסד שושלת צאנז, נפטר בשנת 1876, כלומר: מעט לפני תחילת הפעילות הציונית המשמעותית. בעיירה טארנה שבגליציה נוסדה בשנת 1897 תנועת "אהבת ציון". ממנהיגי התנועה פנו אל הרבי משינובה בבקשה שימליץ בעדה, שכן הרבי נודע בפעילותו למען ארץ ישראל, ביקר בה, ועשה רבות לאיסוף תרומות עבור היישוב הישן.[5] את השתלשלות העניינים מתאר הרבי משינובה עצמו במכתב לעיתון "המגיד" מיום ט"ז באדר אותה שנה:

וכשנאמרו לי הדברים כתבתי לאנשים כשרים ונאמנים ממכירינו שבארץ ישראל... ולא היו ימים מועטים השיבו כי היא חלילה חורבן הארץ כי האנשים שבאו הם בורים וקלי דעת ואין בהם ניצוץ יראת שמים...' ובהמשך דבריו הוא מוסיף: 'שראיתי בספר שיבת ציון אשר כתוב שם: 'שמי שדר בא"י אינו צריך לקיים התורה... על כן גדולה ישיבת א"י שאפילו אינם מקיימים את התורה הוא כדאי תיקון האדמה של א"י'... תפח רוחם עד כמה הם רוצים להטעות את ישראל... כי הם רוצים לעשות הריסות יישוב הארץ הקדושה... כי החלוקה מעט היא... וחלילה דמי השילוח של הפוחזים הללו.

מדבריו כאן ובמקומות אחרים[6] עולים שני נימוקים עיקריים להתנגדותו:

1. האידאולוגיה הלאומית נותנת לגיטימציה לקיום חיים בעלי אופי חילוני בארץ ישראל, ועולה חשש לפגיעה אנושה באופיו הדתי של היישוב בגלל השקפתה זו.

2. החשש המעשי לגורלו של היישוב הישן ושל הכוללים בארץ ישראל אם ייגרע חלקם בגלל הפעילות הציונית.[7]

עזה הייתה התנגדותו של הצדיק משינובה לציונות, ומצטטים בשמו את האִמרה הבאה: "כשיהודי אומר שמע ישראל הוא צריך לכפור בכל העבודות זרות שבעולם. ציונות אף היא עבודה זרה וגם בה צריך לכפור".[8]

אחיו הצעיר, ר' ברוך מרודניק/גורליץ, נקט עמדה דומה;[9] גם התנגדותו עומדת בעיקר על האופי החילוני של התנועה ותפיסותיה הלאומיות.

היו מצדיקי בית צאנז שהתנגדו אף לאגודת ישראל, דוגמת ר' חנה מקלושיץ, נכדו של הרבי משינובה.

ג. הקהילה החסידית בקלויזנבורג

תולדות מינויו של האדמו"ר ר' יקותיאל יהודה מצ"ק לרב בקלויזנבורג מלמדות על האופי האנטי-ציוני של מנהיגותו אז.[10] כשאר קהילות הונגריה, נפלגה גם קהילת קלויזנבורג לנֵאולוגים ואורתודוכסים,[11] ומאז אותו פילוג נמנה הציבור החרדי של קלויזנבורג על ארגון הגג האורתודוכסי.[12] מינויו של הרב משה גלאזנר לרבה של הקהילה בעשור השני של המאה ה-20 ערער את היציבות בקהילה האורתודוכסית, בגלל תמיכתו בציונות ובשילוב לימודי מקצוע עם הלימודים בישיבה.[13] על רקע זה אירע פילוג בתוך הקהילה האורתודוכסית של קלויזנבורג סביב 1919,[14] כאשר קבוצה, שהורכבה ברובה מחסידי סיגוט,[15] פרשה מהקהילה האורתודוכסית ונאבקה על זכותה להיות מוכרת כקהילה עצמאית.[16] כמו במקרים אחרים, הגדירה הקהילה החדשה את עצמה 'ספרדית', על שום נוסח התפילה המקובל בחסידות.

לאחר שזכתה בהכרה כקהילה נפרדת, בחרה לה הקהילה הספרדית-חסידית לרב את הרב יקותיאל יהודה הלברשטם. בחירה זו נבעה הן מהקשר המשפחתי שלו לסיגוט, הן מהתאמתו לשמש כרבה של קהילה שהגדירה עצמה על ידי שלילת הציונות והמודרניזציה שנהגו בקהילת האם בהנהגת הרב גלאזנר.

 

בצעירותו

השאלה שאנו מעמידים כאן לדיון היא: האם בעקבות השואה והקמת מרכז החסידות במדינת ישראל שינה הרבי מצ"ק את יחסו המסורתי לציונות? האם מחויבותו המוחלטת למסורת אבותיו היא גם מחויבות אידאולוגית? כלום יכול להביע עמדות המתרחקות מהמסורת האנטי-ציונית של גליציה והונגריה, בהן גדל ושימש ברבנות?

ד. בניין ארץ ישראל ויחסו של הרבי למדינה

על יחסו החיובי של הרבי מקלויזנבורג למדינה וליישובה ניתן ללמוד מהיבטים שונים של פעילותו ומנהיגותו. נתייחס כאן לכמה מהם:

א. הבחירה בארץ ישראל כמרכז החצר החסידית: פעילותו של הרבי מצ"ק אחרי השואה מוכיחה שהוא רואה בהקמת החסידות בארץ ישראל יעד מרכזי של מנהיגותו כמשקם חורבות החסידות. ללא ספק, אין מדובר כאן רק בהערכה ריאלית שהתנאים בארץ נוחים להקמת חצר, שהרי הוא הכיר היטב - ואף מימש - את החלופה האמריקאית, והרי היא עומדת עד היום; את ההחלטה לקומם את מרכז החסידות בארץ ישראל קיבל בשעה שיסודות חצרו בארה"ב כבר נכונים היו. הכרזתו בעזבו את מחנות העקורים בגרמניה לטובת ניו-יורק - "אני נוסע לארץ ישראל דרך אמריקה"[17] - הייתה מעשית לחלוטין.

ב. פעילות למען כלל הציבור, ולא רק למען הציבור החסידי: ההיקף הנרחב, 'הכלל-ישראלי', של הקמת החצר ומוסדותיה, מוכיח שכוונתו הייתה להשתלב במציאות הארץ-ישראלית כמות שהיא ולתרום לה - בין אם מדובר במוסדות תורה, צדקה וחסד, ובין אם מדובר בהקמת בית החולים בנתניה (ע"ש לניאדו), מוסד שמגמת פניו לכלל הציבור הישראלי, ולא רק לקהילה החסידית.

ג. הבחירה בחוף הים של נתניה למיקום מרכז החסידות: לעניין זה חשובה במיוחד הקמת חצרו בנתניה, ועל חוף הים דווקא. הבחירה בעיר חילונית גדולה ובמיקום על שפת הים, ולא במרכז חרדי קיים כמו בני ברק או ירושלים, מוכיחה שהרבי איננו תופס את התיישבותו בארץ כ"גלות ישראל בארץ ישראל",[18] אלא כהתיישבות של קבע מתוך תודעה עצמית של השתייכות למדינה ולציבור הכללי, למרות אופיו החילוני.[19]

ד. הדיאלוג עם מנהיגי המדינה: הרבי קיים עם מנהיגי המדינה ומוסדותיה דיאלוג מתמשך, והיו לו ציפיות מהם הן במובן המעשי (כגון האישור להקמת בית החולים או הקריה) הן במובן התרבותי-רוחני. אמנם היו זמנים שהתאכזב מאוד, ואף עזב את הארץ בשל כך.[20] אך הציפיות מוכיחות שלא התייחס למדינה כאל מסגרת חומרית או כלכלית בלבד, אלא כישות משמעותית. בהקשר זה יש לציין גם את ההתקפות הקשות שספג מצד מתנגדים מימין בחסידות. בתשכ"א פורסמה בעיתון חרדי תמונת פגישתו עם דויד בן-גוריון, ונכתב שהפגישה סבה על הקמת רשת חינוך ממלכתית-דתית בצאנז. התמונה מלווה בדברים חריפים נגד הרבי: הוא מכונה "חדשים מקרוב באו" (בפועל עלה שנה קודם לכן), ונטען כנגדו כי הוא עושה שעטנז בין שני 'המתנגדים' - החסידות והציונות.[21]

כל אלו מעידים כי הרבי ניהל בדרך כלל דיאלוג חיובי עם המדינה ומוסדותיה, וכי ראה בהתיישבות בארץ במובן הלאומי ערך אמתי, ולא רק מצווה פרטית כפי שסברו רבים מאבות החסידות בדורות הקודמים. להלן נבאר את הבסיס האידאולוגי לכל זאת.

ה. השואה והציונות: הערות ראשוניות

נפתח את הדיון האידאולוגי בכמה מאמרים קצרים של הרבי מצ"ק, בהם הביא לידי ביטוי את השקפתו על היחס בין השואה לציונות.

א. שאלת ההתיישבות החרדית הפעילה בא"י

בדרכו למסעו הראשון בארץ נאם הרבי בקרב קהל היראים בלונדון, ודיבר שם על חשיבות העלייה לארץ והפרחת שממותיה. אחד מרבני העדה העיר לו שאולי הפריז ב'ציוניות'. תשובתו של הרבי, יש בה משום הבהרה של עמדתו כעת - בניגוד לעמדתו לפני השואה:

דא עקא שאנחנו היראים עוסקים בקטרוג גרידא והם, החופשים... עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות... גם אני הייתי סבור בעבר שזה תפקידנו... הייתי מקלל את המינים [כאן במשמע 'הציונים' - עדות מפיו לעמדתו לפני השואה. ת"ג] בכוונה עצומה... אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי איפוא לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את ארץ ישראל והם, החילוניים, יהיו אלה שיגדפו אותי...[22]

בדברים שנונים אלו יש משום התבוננות ביקורתית על עמדתו ועמדת מנהיגי החסידות האחרים בדור הקודם (לפחות בגליציה), ונטישתה מתוך הכרה בכישלונה ובהצלחת הציונות. יש לכישלון גם הסבר פשוט: הקב"ה מעדיף את מי שעושה על פני המתפלל הפסיבי והמקטרג. השינוי בעמדה, על פי וידויו של בעל הדבר, הוא תוצאה של התבוננות רטרוספקטיבית בהיסטוריה הקרובה וגזִירה מתוכה של תפקידה החדש של היהדות החרדית: בניין ועשייה.

ב. משל הפועלים ובני המלך

אחד החסידים שאל את הרבי, כיצד ייתכן שהבסיס לבניין הארץ נעשה דווקא על ידי החלוצים החילוניים – שהרי תמיכתו של הרבי ביישוב הארץ, משמעותה האידאולוגית היא מתן לגיטימציה לבניין הזה. הרבי השיב במשל: משל למלך שהטיל על פועלים לבנות בניין; המלך שלח את בניו לראות את הבניין, אך הפועלים גירשו אותם משם; בני המלך סיפרו לו בצער על שאירע, והוא הסביר להם שברגע שיושלם הבניין, יסתיים גם תפקידם של הפועלים, ואזי יהיה הבניין כולו של בני המלך.[1]

התפיסה האינסטרומנטלית של החלוצים החילוניים כפועלים המכשירים את הקרקע לבני המלך – הלוא הם החרדים – אינה מחמיאה. ובכל זאת, יש כאן הודאה בחשיבות ההתיישבות בארץ, אם גם מעמדה אינסטרומנטלי בלבד. משלים דומים מצאנו גם אצל הוגי דעות ציוניים דתיים כרב סולוביצ'יק, הממשיל את הציונות החילונית לנערים ההולכים עם אברהם – שהוא 'הדתי' – או אצל הרב קוק, המייעד לחלוצים הכופרים תפקיד של שמרי היין.[2] גם אם הערך הוא בסיסי יותר, מכשירי – עדיין הוא ערך; וביחס לתפיסה השוללת את ההתיישבות החילונית מכול וכול, כפי שהובאה לעיל בשם צדיקי בובוב וצאנז או בעלז, יש כאן תפנית חדה וחשובה.

ג. השפעתו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר

חשובה ביותר לענייננו עדותו של הרב יחזקאל בסר. הרב בסר שוחח עם הרבי ושאלו מדוע הוא פועל באופן כה נרחב למען ארץ ישראל.[3] כמובן, אין זו סתם שאלה מתחנפת, כי אם ניסיון להבין את הסגנון הכמעט-ציוני של פעילותו, שרבים ממוקיריו לא הבינוהו ותמהו עליו. כתשובה פתח הרבי מצ"ק את מגרת השולחן והוציא מתוכה את הספר "כולל העברים – מחזיר עטרה ליושנה" לרבי עקיבא יוסף שלזינגר ואמר:

לספר הזה ולמחברו הייתה השפעה עצומה עליי. דבריהם המה שהביאו אותי להיות מקושר נפשית לארץ ישראל... הלואי והיו שומעים לקולו בשנים קודמות... כי אז הייתה כל תמונת העולם היהודי שונה לחלוטין... אלמלי היו אחינו בני ישראל עושים בשעתו כפי שהציע רבי עקיבא יוסף זצ"ל ייתכן מאוד אשר מאות אלפי יהודים מחו"ל ואולי מליונים ממש היו שורדים מיוון המצולה ונשארים בחיים, ולארצנו הקדושה היו פנים אחרות לגמרי... ברם למגינת הלב הצליחו השטן וגונדא דיליה להפריע אותו מהגשמת תוכניותיו.

זוהי עדות קריטית להבנת גיבוש עמדתו של הרבי ביחס לציונות. הניסוח דומה מאוד לזה של הרב טייכטאל באם הבנים שמחה: אפשר היה להינצל  על ידי עלייה לארץ – טענה ציונית למהדרין! – והשטן הוא שהפריע. ובלשון הרב טייכטאל: הסטרא אחרא מסמא עיניהם של גדולי הדור.[4]

חשיבות מיוחדת יש למקור שעליו ביסס הרבי את עמדתו. חיבור זה של ר' עקיבא יוסף שלזינגר היה שנוי במחלוקת בשעתו, ומחברו הוחרם על ידי רבני ירושלים, כלומר: ההסתמכות עליו אינה פשוטה כלל ועיקר. הרב שלזינגר היה תלמידו וחתנו של הרב הלל ליכטנשטיין מקולומיי, שהיה מן הלוחמים הקיצוניים ביותר בהשכלה בעת התפשטותה בהונגריה ובגליציה המערבית. הרב שלזינגר התפרסם במיוחד בזכות ספרו "לב העברי", שהוא מכתבי ההתנגדות הבוטים והפופולריים ביותר למשכילים ולדרכם.

בעל "לב העברי" הגיע בשעתו (העשור השביעי למאה הי"ט) להכרה שהתרופה האמתית לצרת ההשכלה היא נטישת כל ההקשר שלה, קרי: עזיבת אירופה והתיישבות חרדית בארץ ישראל. הכרה זו הלכה והתגבשה לכלל אידאולוגיה שלמה, שכללה תכניות התיישבות, ארגון כלכלי ומעבר לשפה העברית (!), תוך יצירת חברה חרדית מתבדלת ונאמנה למסורת אבות, ללא כל זיקה ליהדות המתבוללת ולתרבות העולם. הרב שלזינגר סבר שארץ ישראל יכולה וצריכה להיות המקום בו יתגשמו תכניות אלה, הן מצד קדושתה, הן מצד העובדה שאותה שעה לא היו בה כלל מתיישבים שאינם חרדים, וציונות חילונית טרם עלתה במחשבה.[5]

דבריו של הרבי מצ"ק על השפעתו הגדולה של ספר זה עליו מובנים היטב לאור פעילותו הנמרצת ליישוב הארץ על ידי חרדים[6] במשך כל ימיו אחרי השואה. בספר ניתן למצוא מקור אולטרה-חרדי לאידאולוגיה המחייבת את יישוב הארץ ורואה בו גם סיכוי רוחני עבור היהדות החרדית.

אבל החשיבות הנוספת של חיבור זה – ומדברי הרבי נראה שזו גם כוונתו – בכך שהוא קדם גם לשואת אירופה וגם לציונות החילונית. מהתבוננות רטרוספקטיבית בשמונים השנה שחלפו מאז העלה הרב שלזינגר את תכניותיו על הכתב לומד הרבי מצ"ק שני לקחים חשובים:

1.   לו פעלנו לפי הפרוגרמה של הרב שלזינגר, היה אופייה של הארץ שונה בתכלית, וצביונה הדומיננטי היה ודאי חרדי, ולא חילוני. לאמור: אופייה החילוני של המדינה אינו גזרה משמים, אף לא תוצאה של מניפולציה חילונית; זוהי תולדה של החלטה שגויה של היהדות החרדית ומנהיגותה. ברור שלוּ הייתה המנהיגות החרדית מורה לחסידיה לעלות לארץ, לא היה אופיו של היישוב חילוני, ולא היה מקום להתנגד לציונות מצד זה.

2.   לוּ אומצה התכנית, ייתכן שחלקים גדולים של יהדות אירופה היו ניצלים מהשואה. גם חשיבותה של טענה זו היא בקביעה שהשואה אינה רק גזרה משמים; ודאי יש לה גם משמעות כזו, אך לו פעלנו נכונה, ייתכן שהגזרה הייתה נמנעת, ולפחות היה היקפה קטן במידה ניכרת.

החידוש בעמדתו של הרבי מצ"ק אינו בה כשלעצמה, שהרי בכך קדמו לו רבים, והוא עצמו מסתמך על הרבנים הנ"ל. החידוש הוא בכך שלמרות כל מה שקרה בשמונים השנים שחלפו מאז פרסום הספר, סבור הוא שזו עדיין הפרוגרמה הטובה ביותר עבור היהדות החרדית ועם ישראל. אף שאופייה החילוני של מדינת ישראל הוא עובדה מוצקה, מאמין הרבי באפשרות לשנותו על ידי התיישבות חרדית מסיבית, ולמצער – ביכולתה של היהדות החרדית לקיים את עצמה בצורה ראויה בארץ ישראל.

את התייחסותו של הרבי לבעל "לב העברי" יש להשוות לשני קטבים. קוטב אחד הוא הרב טייכטאל. כאמור, הרב שלזינגר היווה את אחד המקורות החשובים להיפוך הציוני המלא שעבר בעל "אם הבנים שמחה". אלא שהרב טייכטאל איננו מבחין בבחינות המיוחדות של הפרוגרמה, והוא רואה בה בסיס לקבלת הציונות ולשיתוף פעולה עם החילונים. בקצה השני, גם הרבי מסאטמר לא פסח בספרו "ויואל משה" על "הקנאי" הרב שלזינגר, שצמח באותו בית גידול הונגרי, אלא שהוא דוחה את עמדתו כנאיבית, ומאשים אותו בשגיאה אידאולוגית, והראיה: הרב שלזינגר שוחח (כמובא באחד מספריו) עם הרבי מסיגוט, בעל "ייטב לב",[7] והלה התנגד לתכניתו – ולא שעה אליו!

כמו הרבי מסאטמר, גם הרבי מצ"ק הוא צאצא של ה"ייטב לב", ובכל זאת העדיף כאן את הרב שלזינגר. הדמיון לרב טייכטאל מעניין, אם כי עמדתו של הרבי מצ"ק מסויגת. לפני היות הציונות החילונית היה מעשה כזה יכול להצליח – לא מפני שהוא מקדם את הגאולה השלמה,  אלא מפני שגאולת ישראל מהגלות, למען הצלת נפשות, היא לגיטימית. כעת, לאחר השואה והקמת המדינה, הוא איננו קורא לשיתוף פעולה מלא עם הציונות, כי אם לפעילות חרדית מעשית לבניין הארץ.

למסקנה זו יש גם משמעות אקטואלית: הצלת יהודי ארץ ישראל בזמן השואה  אינה יכולה להיות מקרית – ומכאן שגם היום ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר עבור כל יהודי! ברור שרבותיו ואבותיו של הרבי מצ"ק לא פעלו מתוך עמדה או הערכה שכזו, שאם כן, ודאי היו קוראים לחסידיהם לעלות לארץ; רוב מנהיגי החסידות ראו בארץ ישראל מקום מסוכן וחסר סיכוי ברמה הגשמית והרוחנית גם יחד, ותפיסת הגאולה הנסית מנעה מהם לראות את האפשרות שמציאות זו מתפתחת ומשתנה.

מדוע, אם כן, מנקודת ראות מטפיזית או מטה-היסטורית, ניצלו יהודי ארץ ישראל ולא יהודי הגולה? הרבי השיב על כך בתגובה לשאלה ששאלו חסידים על מאמר זה של ר' אלימלך מליז'נסק:

חידוש נפלא לי על התנאים שראו ברוח קדשם עד סוף כל הדורות וכתבו גם כן גזרות רעות וייסורים שיהיו קודם ביאת המשיח ולא ראו שאלימלך [הרבי מליז'נסק עצמו. ת"ג] יהיה בעולם וכל אלו הרעות והגזירות כבר המתיק אלימלך וביטל אותן...[8]

הקשה הרבי מצ"ק בשם חסידים: "אחר כך כשעמד עלינו צורר כל היהודים תמהו רבים וטובים: איה הבטחתו של ר' אלימלך?". והשיב: "סבורני שהבטחתו של הרבי אלימלך התייחסה לשארית ישראל פה בארצנו הקדושה".[9]

וכך אמר ביום ההילולה של ר' אלימלך בכ"א באדר תשי"ז:

וחנני הי"ת דעה בהיותי בארץ הקודש ואמרתי שעלה במחשבתי שכוונת קדשו הייתה שביטל את החבלי משיח מיושבי א"י, ואם יבוא עשו על המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה... והתנאים הק' כתבו מה שהיה נראה שיבוא על א"י ובא הרבי אלימלך והעביר את זה מא"י והמיר את חו"ל תחת א"י – וזה אצלי אמת גמור![10]

דברים אלה חשובים להבנת ההיסטוריוסופיה שלו, ולפיה השואה היא בכלל חבלי משיח.[11] על פי חז"ל, צפויים חבלי משיח להיות בארץ ישראל. ההיפוך בתפיסה היסטורית זו – ויהא מקורו אשר יהא – הוא בהבנה שאף שהגזרות קודם לביאת המשיח הכרחיות, ניתן להינצל מהן דווקא בארץ ישראל. אמנם לא ידענו זאת מראש, אך כעת, אחרי שדווקא יהדות ארץ ישראל ניצלה מציפורני הנאצים, וה' הכין לישראל מקום חיים בארץ, מתברר שארץ ישראל 'מוגנת' מפני חבלי משיח. בדברים אלה יש משום הצדקה על בסיס היסטוריוסופי של העלייה לארץ ישראל וקבלה רטרואקטיבית של הטענה הציונית. המונחים שהוא משתמש בהם אינם מונחים היסטוריים רציונליים, אבל השורה התחתונה מקבלת את התֶזה שגם כיום, ארץ ישראל היא המקום הבטוח ליהודים.

לקראת השיעור הבא

כיצד מתייחס הרבי מצ"ק לעמדת האדמו"רים לפני השואה, ומדוע מסקנתו מההתבוננות בקורות ישראל אינה הופכת לביקורת והאשמה, ונעדרת כל הטלת דופי בגדלותם של הראשונים? כיצד מתיישבת ההכרה שהייתה כאן שגיאה, או לפחות החמצה גדולה, עם מחויבות מסורתית והערצת גדולי ישראל והחסידות שטעו בדרכם? בשיעור הבא נשיב בע"ה לשאלות אלה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

עורך: בעז קלוש

*******************************************************

 

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 
 
 

[1]   לפיד האש, חלק ב עמ' תפד.

[2]   כמובן, משלים אלו רחוקים ביותר מלייצג את התמונה השלמה של דעותיהם; אך גם המשל שלפנינו אינו ממצה את עמדתו של הרבי מצ"ק.

[3]   מקור הדברים במאמרו של הנ"ל על רבי עקיבא יוסף שלזינגר בתוך: דאס אידישע ווערט קובץ 337, ניו-יורק אייר-סיוון תשנ"ו, עמ' 26. וראה גם עמוד האש, חלק ב עמ' תסז.

[4]   גם הרב טייכטאל מסתמך בהקדמתו לספרו (אם הבנים שמחה, עמ' יז) על הרב שלזינגר והרב ליכטנשטיין (ראה להלן), אותם הוא מכנה "קנאים".

[5]   הרב שלזינגר עלה לארץ בשנת 1870, ופרסם את הספר המדובר, הכולל את  תכניותיו לעלייה חרדית נרחבת לארץ, בשנת תרל"ג. היה ממייסדי פתח תקווה, וקנה את אדמותיה הראשונות. דיון מקיף עליו ועל שיטתו במאמריהם של מ' סילבר, י' שלמון וי' ברטל בתוך: קתדרה 73 (תשנ"ה).

[6]   בנאום הפתיחה לכבוד ייסוד קריית צאנז בנתניה פנה הרבי בקריאה לחרדים לדבר ה' ברחבי העולם לעלות לארץ ישראל. ראה: עמוד האש, עמ' תקכז; ובגיליונותיו של הרבי דברי תורה (להלן: דברי תורה), גיליון שלה.

[7]   רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגוט, סבו הגדול של הרבי מצ"ק; נזכר למעלה.

[8]   על פי: הרב י"א ספרין (מקומרנא), נתיב מצוותיך, ירושלים תש"ז, אות ה.

[9]   ראה ההערה הבאה.

[10]  מתוך: דברי תורה, גיליון לד, עמ' 8. וראה גם: לפיד האש, עמ' תקכה הערה 9.

[11]  הגדרתה כחבלי משיח אינה מחייבת את בואו מיד לאחריה; תיתכן עוד תקופת ביניים, שגם בה יהיו ייסורים.