דילוג לתוכן העיקרי

חסד וגבורה | 1 | שורשן

קובץ טקסט

שיעור 9 - חסד וגבורה (א): שורשן

העוקב אחר סדר הספירות בהן אנו עוסקים בשיעורנו, ודאי עמד על העובדה כי בחרנו ללכת בדרכו של ר' יוסף ג'קטילה בשערי אורה, רוצה לומר טיפוס במעלה הספירות מן האחרונה - מלכות ועד לספירת כתר - הראשונה, אולם כותרתו של שיעור זה מלמדת כי עומדים אנו לחרוג מן הסדר ולדלג על מספר ספירות, וננסה להסביר מהלך זה בשורות הבאות.

ככל שמטפסים אנו במעלה הספירות, פוגשים אנו באידיאות הנושאות יותר ויותר אופי עצמאי.

ראינו כי ספירת המלכות - הספירה האחרונה - אינה נושאת אידיאל משלה - לית לה מגרמה כלום, בלשון הסוד, ועל כן מקבלת היא מן הספירות שמעליה.

ראינו גם כי ספירת היסוד, הספירה שמעליה, אמנם משפיעה את כל השפע אל ספירת המלכות, אולם שפע זה לא בא לה מעצמה ועל כן מהווה היא מעין צינור ופרוזדור לכל השפע הבא מן הספירות שמעליה, ובעצם מדובר בספירה המקשרת בין השפע הנבנה בספירות שמעליה לבין המלכות הממתינה לקבלת שפע זה.

שתי הספירות שמעל ספירת יסוד הן ספירות נצח והוד.

ראשית, נראה את מיקומן של ספירות אלו. ציירנו כבר בשיעור שעבר את עץ הספירות, ועתה ננסה להתחיל להבין את המהות הניצבת מאחורי ציור זה:

כתר

חכמה          בינה

חסד          גבורה

תפארת

נצח           הוד

יסוד

מלכות

עץ זה ניתן לכמה חלוקות ובעז"ה במהלך השיעורים נתייחס לכולן. כדי להבחין בין נצח לבין הוד, הספירות שמעל יסוד ומלכות, עלינו לתת את הדעת לאחת החלוקות החשובות והיסודיות שבתוך אילן זה, והיא החלוקה שבין צד ימין לצד שמאל ולקו האמצע.

חלוקה זו נקראת 'הנהגת חד"ר' והיא מתארת הנהגה אלוקית בשלושה קוים: חסד - דין - רחמים.

קו החסד הוא הקו הימני הכולל את הספירות חכמה, חסד ונצח.

קו הדין הוא הקו השמאלי הכולל את הספירות בינה, גבורה והוד.

קו הרחמים הוא הקו האמצעי שספירתו המרכזית היא ספירת תפארת[1], והוא הקו המגשר, המפשר ובמידה מסויימת גם המאחד, בין ספירות הקצה.

רואים אנו כי הנהגת החסד והנהגת הדין עוברות שלושה שלבים. העליון שבהם הוא ההבחנה בין החכמה לבינה. האמצעי שבהם מבחין בין החסד לגבורה, ובתחתון ניצבת ספירת נצח מול ספירת הוד. במידה מסויימת ניתן לראות בשלוש מדרגות אלו שלושה שלבים במסגרתו של תהליך אחד המתחיל בשורש, ועובר דרך הביטוי המהותי של אותו שורש, ומסתיים בשלב הביצוע.

מנקודת מבט זו, את הבירור שבין שתי הנהגות אלו, ראוי לעשות בשורשן, רוצה לומר בחכמה ובבינה, או לחילופין בביטוי המהותי של שורשן, רוצה לומר בחסד ובגבורה, אך לא ביישומן של הנהגות אלו, כלומר בנצח ובהוד.

אנו נבחר לערוך הבחנה זו, כפי שבדרך כלל היא נעשית, בחסד ובגבורה.

ממילא בשיעורים הקרובים נעסוק, בעז"ה ובלי נדר, בחסד ובגבורה, ובעקבותיהן בספירת התפארת המאחדת ביניהן. לאחר מכן נראה את יישומן של מידות אלו בנצח ובהוד, ואת העיסוק בחכמה ובבינה נדחה לסוף דיוננו כאשר נעסוק בשלושת הספירות העליונות.

פירוד וריבוי

כבר עמדנו על כך שהזיקה שבין יסוד למלכות, המבטאת את היחס שבין הבחינה הזכרית לבחינה הנקבית, מלמדת על היחס שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה, שהוא פועל יוצא של פירוד מסויים שנוצר באלוקות שאותו חפצים אנו לאחד מחדש.

כעת עוסקים אנו בשתי תנועות הפוכות הקיימות בשורשן בהנהגה האלוקית, ושתי תנועות אלו, כפי שראינו בעץ הספירות לעיל, ממוקמות, על דרך המשל, משני צידי העץ - צד ימין וצד שמאל. וכך כותב הרמח"ל:

והנה עשר הספירות, לפי החילוק חסד דין רחמים, נחלקות לשלושה חלקים, ונקראים שלושה קוים. חכמה, חסד ונצח נקראים קו החסד, ונקרא על דרך המשל ימין; בינה, גבורה והוד - קו הדין, ונקרא שמאל; כתר, תפארת ויסוד - קו הרחמים[2], ונקרא אמצע; ומלכות - כלל כולם (כללי מאמר החכמה, כלל יא).

החלוקה בין 'שני צדדים' היא בעלת משמעות הרבה מעבר למשל בלבד. הקביעה כי לגילוי האלוקי המבטא את המהות האלוקית, ישנם שני צדדים, היא בעצם התשתית לעולם שבו יש ריבוי, ויש לכך השלכות רבות.

ראשית, כשאומרים אנו שני צדדים, אנו מצהירים כי מדובר באותו הדבר עצמו, המטבע הוא אותו המטבע אולם מורכב הוא משני צדדים. לא מדובר בפירוד גמור ובמלחמה חזיתית בין שני כוחות נעדרי כל משותף, אלא באחדות המתפצלת לשנים. עקרון זה הוא בשורשה של ההנהגה האלוקית וניתן לראותו בא לידי ביטוי ביישומים שונים.

כלי המשכן, מקום משכנו והתגלותו של אלוקים, מלמדים אותנו את יסוד הריבוי והאחדות. ולא עוד אלא שישנם שני כלים המעידים יותר מכל על נוכחותה של השכינה. האחד, בקודש הקודשים - הכפורת והכרובים אשר עליה:

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ה, כב).

והשני, בקודש - המנורה והנר המערבי אשר בה:

מתיב רב ששת: 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך' וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי (שבת כב:)

כבר עמדנו על כך כי שני הכרובים עלולים להוות פתחון פה למבקשים לחתור תחת האחדות האלוקית, אלא שבחנו זאת מנקודת המבט של קודשא בריך הוא ושכינתיה, ושם הדגשנו את פניהם של הכרובים איש לרעהו. אולם הכרובים אינם רק מבטאים את ההשתוקקות של קודשא בריך הוא לשכינתיה, אלא גם את קיומו של הריבוי במציאות, ואת 'שני הצדדים' שקיימים אף בהנהגה האלוקית: "ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" (שמות כ"ה, יט).

קדש קדשים אחד, ארון אחד, תורה אחת, אולם שני כרובים!

דואליות זו קיימת לא רק בכלי ההוועדות בקדש הקדשים אלא גם בכלי המבטא את גילוי השכינה בקדש - המנורה: "וששה קנים יצאים מצדיה, שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני" (שמות כ"ה, לב).

לגבי המנורה מוצאים אנו כי דואליות זו זוהתה במפורש עם שני הצדדים שבהנהגה האלוקית:

והם ו' קני מנורה, הג' הימינים הם גדולה[3] נצח יסוד, והנר האמצעי הוא הת"ת [= תפארת] העומד באמצע והג' שמאליים הם גבורה הוד מלכות וכולם פונים באמצעי (ספר הפליאה ד"ה 'פרט וכלל פרט').

ההבחנה שבין חסד לדין באה לידי ביטוי במבנה הדו צידי של המנורה. שלושה קני המנורה הימניים מבטאים את הנהגת החסד, הבאה לידי ביטוי בשלושת הספירות חסד, נצח ויסוד. כנגדם שלושת הקנים השמאליים מבטאים את הנהגת הדין, הבאה לידי ביטוי בשלושת הספירות גבורה, הוד ומלכות. והנר האמצעי הוא ספירת תפארת המבטא את הנהגת הרחמים.[4]

בעל הפליאה, רואה במנורה הדו צידית, גם את הנהגת הרחמים הבאה לידי ביטוי במרכז המנורה, אליו פונים הקנים כולם.[5] "ועשית את נרתיה שבעה והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה" (שמות כ"ה, לז).[6]

על פי עקרון זה, גם בכרובים ניתן למצוא את הנהגת הרחמים, הבאה לידי ביטוי במרכז שבין שניהם, המרכז אליו מופנים הפנים. מעתה נאמר כי פניהם של הכרובים איש אל רעהו אינם ביטוי רק לקירבה ולהשתוקקות שביניהם, אלא גם לנקודת המרכז שמבטיהם יוצרים - היא נקודת הרחמים המשלבת את שני הצדדים.

דואליות זו ונקודת המפגש בין שני הצדדים, כפי שראינו, עלולה להוות פתחון פה לטוענים על ריבוי באלוקות, כיון שגילוי דואלי איננו רק ענין לשתי דרכי התנהגות והתגלות, שהרי דרכי ההתגלות אצל הקב"ה מעידים על המהות, וסתירות בדרכי ההנהגה מאיימות אף על אחדות המקור וממילא כיצד תתכן באחדות השלמה ביותר דואליות וניגודיות ולעתים, כאמור, אף סתירות.

על שאלה זו, כך נדמה, ישנה תשובה כבר במסגרת תיאור כלים אלו, המבטאים את גילוי השכינה.

המשותף לשני כלים אלו, בניגוד לכל שאר כלי המשכן, הוא היותם עשויים מקשה אחת.

רבים עומדים על הפלא שבעשיית שני כלים כה מורכבים: פרצופים, כנפיים, כפתורים ופרחים - ממקשה אחת, עד כדי כך, שפלא זה מחייב התערבות אלוקית ניסית.[7]

פלא זה הוא הפלא של הריבוי בתוך האחדות. דוקא כלים אלו המבטאים את המורכבות שבהנהגה האלוקית, צריכים לבטא את האחדות שבה. את היות שני הצדדים משקפים את האחדות ולא סותרים אותה.[8]

את הפשר של פלא זה איננו יודעים, אולם יודעים אנו שכשם שכלי השכינה הגשמיים מבטאים את הריבוי והאחדות באופן פלאי ובשלמות כה רבה, כך אחדותה של ההנהגה האלוקית עצמה, המורכבת מימין ושמאל, מחסד ודין איננה נפגמת ממורכבות זו בכהוא זה.

שורש החסד והדין

כדי לעמוד על שורשם של החסד והדין צריכים אנו 'לחזור אל הראשונות' וכך אומר ר' מנחם מנדל מויטבסק:[9]

אבל בכדי להבין הענין דרך כלל נאמר לחזור אל הראשונות, כי אין סוף ב"ה דיו באלהותו ואינו צריך לשום נברא שהרי הכל מאיתו ולא רצה בבריאת העולם כי אם מגודל חסדו וטבעו להטיב כמאמר (תהלים פ"ט, ג) עולם חסד יבנה בכדי שיהיה למי להיטיב. ולהיות החסד הנשפע מאין סוף ברוך הוא ג"כ אין סוף לרעים ולטובים ולא ניכר שוע לפני דל (איוב ל"ד, יט) שהוא בלי גבול, ודבר שהוא בלתי מוגבל אינו ניכר ויחזור העולם לפשיטותו הראשון בהיותו באין סוף ולכן הוצרך להיות הגבלת התורה עד פה תבא, שהוא ענין הצמצום והחכמה הקדומה בכל דבר ודבר להתגלות אלהותו, שהוא קיום העולם ובריאתו מתחלה ע"י חוק קצוב ושקול בפלס מאזני משפט התורה והמצוה, כמאמר (שמות כ"ג, ג) ודל לא תהדר שלא לרחם בדין (פרי הארץ, משפטים).

בעל פרי הארץ, רואה בתהליך הראשוני של התהוות העולמות את שורשם של החסד והדין האלוקיים.[10]

ראשיתה של המציאות, על פי תורת הסוד היא באין סוף השורה בכל. קיומו של האינסוף, הוא האל, משליך לגבי שני דברים משמעותיים ביותר.

האחד, הוא שלילת קיומו של כל דבר חוץ מן האינסוף שהרי האינסוף לא מותיר מקום וחלל החותרים תחת אין סופיותו. כלומר, אם נאמר כי האינסוף הוא האלוקים, הרי שכל ההוויה כולה היא אלוקים ואין בלתו.

השני, הוא שלילת קיומו של דבר נבדל בתוך האינסוף. האפשרות לדבר על הגדרה, על גבול, על עצם נפרד אינה קיימת בתוך האינסוף. שהרי כל נקודה ונקודה בתוך האינסוף היא עצמה אינסופית ונעדרת גבול, ועל כן היא מתבטלת ונכללת בתוך האינסוף. מסיבה זו, התייחסות למידותיו של הקב"ה, הנהגותיו וצדדיו השונים נשללת לחלוטין ברובד אלוקי זה.

שתי המניעות הללו, לדבר על קיומו של דבר חוץ מאלוקים, ולדבר על הגדרה וגבול בתוכו, שוללות את אפשרות הבריאה של עולם. על מנת לאפשר התפתחותו של דבר מחוץ לאלוקים, ושיהיה הדבר בעל מידות והגדרות, היה חייב האינסוף לפנות מקום, ליצור חלל פנוי שבתוכו תתקיים האפשרות לבריאה.

אם כן, ראשית תהליך הבריאה הוא בצמצום - בו סילק האינסוף את עצמו לצדדים ויצר חלל פנוי. בתוך חלל פנוי זה, נוצר עולם שהוא אינו זהה לאלוקות אך הוא יונק ממנה, דרך צינור מקשר שפרץ דרך מן החלל הפנוי אל האין סוף המקיפו, ומאפשר השפעה ויצירה של עולם, אך האור המגיע הוא מוגבל, מצומצם ומבוקר.

תיאור זה של הבריאה מכיל בתוכו שתי תנועות הפוכות, אולם שתיהן חותרות לאותה המטרה. החסד הראשון הוא הרצון להשפיע, להתגלות ולהאיר. וכך כותב הרמח"ל על שורשה של הנהגת החסד:

והנה כשנבחין כללי דרכי ההארה לפי מה שמולידים מן המקרים נמצאם ג', כלל שורש ההטבה ונקרא חסד, שורש ההרעה ונקרא דין והממוצע בין ההטבה וההרעה ונקרא רחמים (מאמר החכמה).

החסד על פי דברים אלו, הוא שורש ההטבה, ובמילים אחרות - הרצון להיטיב. מדובר בכמיהה קמאית להשפיע ולהאיר, הניצבת ביסודו של עולם ובתשתית הנהגת הבורא. אולם כדי לאפשר הארה והשפעה, צריך ליצור פער וריחוק, לאפשר מקום. החסד האינסופי, נעדר גבול הוא ובהעדר גבול אין הבחנה ואין פרטיקולריות. החסד האלוקי הראשוני, שאינו עובר דרך כלים ודרך קטגוריות, מאיים לשטוף את ההויה במציאותו האינסופית שאינה מותירה מקום כלשהו לשום בריה.

על מנת לאפשר את החסד, באה תנועת צמצום כפולה. תנועה זו היא תנועה של התרחקות והגבלה:

ראשית, מסלק הקב"ה את אורו לצדדים, כך בלשון הסוד. מדובר בהסתלקות ובהתרחקות, הסותרת ומתנגשת עם הרצון הראשון להאיר ולהיטיב.

שנית, כשהחסד האלוקי מושפע ומוזרם אל העולם, הוא מופיע באופן מוגבל, מובחן, תחום וגדור.

מדובר באקט של התגברות. אחד מכינוייה המרכזיים של מידת הדין הניצבת מול החסד הוא גבורה. הכשרון לעצור את השפע ולבלום את הרצון להשפעה ולהטבה, ואפילו אם הוא עצמו נובע מאותו הרצון להיטיב, מחייב גבורה עילאית של כיבוש ובלימה.

הדין, על פי השקפה והגדרה זו, איננו פרץ של זעם ושל כעס, כפי שהיינו עלולים לעתים להבין מתוך ביטויים הכתובים בתורה המתארים את מידת הדין. הקב"ה איננו כועס מתוך התפרצות ומתוך זעם. ההיפך הוא הנכון! מידת הדין היא מידה של גבורה שיש בה כיבוש ובלימה. יש בה הסתרת פנים, אולם מסתירה היא פנים מאירות המבקשות להאיר ולהיטיב. זוהי מידת הגבורה הבולמת וקוצבת את החסד ומונעת ממנו בעת הצורך את ההשפעה וההטבה ללא גבול וללא מידה.

העולם עצמו, קובע בעל פרי הארץ, נברא כשהוא שקול בפלס במאזני המשפט והתורה. הקב"ה הביט באורייתא וברא עולם. התורה היא ביטוי של שתי תנועות אלו: חסד ודין. שהרי כשם שעצם בריאתו של העולם אינה אפשרית ללא צמצום וללא דין, כך גם קיומו אינו אפשרי ללא מידות אלו. 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו' (עבבוה זרה ד.). מידת הרחמים בדין ללא גבול, תביא לאנרכיה, ולהעדר גבולות. הדין אינו נכון רק ביחס לרשעים ואכזרים, אלא גם על הטובים. חסד ללא גבול אינו נכון ועלול הוא להביא להקצנת מידות ולגאוּתָן.

התורה גומלת חסדים ומחנכת להענקת חסד לחלש ולדל, אולם בד בבד מצווה היא 'לא תהדר פני דל', שהרי גם את החסד צריך לקצוב, ואל לו לבטל את מידת הדין.

עמדת ההענקה מול עמדת הדין הקוצבת, השופטת והמענישה בעת הצורך, כרוכות הן זו בזו והדיאלוג המתקיים ביניהן במסגרת הנהגתו של עולם הוא הוא המקיימו.

המשמעות של רעיון זה מרחיקת לכת, מכיון שהיא מעניקה גם למידת הדין וגם למידת החסד משמעות חיובית. העולם צריך לדין כשם שהוא צריך לחסד, ושתיהן מידות אלוקיות הקיימות בעולם.

יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך

עקרון זה של שתי המידות האלוקיות יכול להוות הסבר לאחד המוטיבים החשובים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בגמרא המדהימה הבאה:

תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקא משמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך (ברכות ז.).

גמרא זו מביאה לשיא הקיצוניות את האוטונומיה שיש למידות האלוקיות שכביכול פועלות מכח האמת שיש בהן, והאדם בתפילתו, במוכנותו ובמידותיו קובע את המינון והיחס שבין הדין לבין הרחמים.

תפילתו המיוחדת של ר' ישמעאל כהן גדול, מבקשת להפר את האיזון שבין הדין לחסד, ולהביא להנהגה אלוקית שהיא לפנים משורת הדין. זו אינה האמת, אלו הרחמים הגמורים המבטאים את עליונותו של החסד הגמור, והפרת איזון זו יכולה להעשות רק מכח תפילתם של ישראל.

ברכת הדיוט - אין בכוחה ליצור דין ואין בכחה לחולל חסד, אולם יכולה היא להביא לכיבושו של הדין על ידי החסד והרחמים הגמורים, ולשם כך זקוק בורא עולם לברכתו של אותו 'הדיוט'.

הפניה אל המידות, כפי שאנו פוגשים לעתים, הן בפיוטים,[11] הן בכוונות התפילה מעולם הסוד,[12] והן במדרשים,[13] איננה פוגמת באחדות הבורא, כשם ששני הכרובים וששת הקנים אינם פוגמים במקשה האחת ממנה עשויים כלים אלו.

מדובר בהנהגות שונות המונהגות על פי האמת האלוקית, ואנו בתפילתנו מנסים לעורר הנהגה מסויימת ולהעניק לה כח על פני חברתה. מבקשים אנו להפר את האיזון, ולעורר ולהתסיס את הרחמים. גלוי וידוע בפני בעלי הכוונות, ובפני מחברי הפיוטים, כי ד' אחד ושמו אחד, ובכל זאת, מבחינים הם בין ההנהגות השונות ומבקשים לפעול, ברשותו ובהסכמתו של הקב"ה, על הנהגותיו ומידותיו - 'ואמר לי ישמעאל בני ברכני!'

מתבוננים אנו בעולם, ולנגד עינינו מתגלים מחזות של חסד ומראות של דין. ואל מול חוסר האונים, שלעתים עלולים אנו להתמלא, נוכח הדטרמיניזם שלכאורה בוקע ועולה מן הדין המתרגש ובא על העולם ללא ניצוץ של אור, או מן החסד השוטף את העולם ללא פשר וללא הסבר, צריכים אנו להזכר בשני דברים.

האחד, כי אמת אלוקית ניצבת מאחורי תופעות אלו והנהגה זו איננה מקרית היא, כי אם שיקוף של אידיאה אלוקית החותרת לטוב הגמור.

והשני, כי על אף האמת הניצבת מאחורי תופעות אלו, יש בכוחנו, בני תמותה והדיוטות, להפר אמת זו, ולהביא להתגברותה של מידת החסד על מידת הגבורה, ואם רק נתמיד בזָכּוּת כוונתנו ובתום לבבנו, אף הקב"ה בכבודו ובעצמו יהנהן לנו בראשו.


 

[1] אמנם, כפי שמעיד ציורו של העץ, גם ספירות כתר, יסוד ומלכות נמצאות באמצע, אולם הן אינן מתפקדות כ'ספירות גישור' בין ימין ושמאל כפי שעושה ספירת תפארת ועל כן לא מנינו אותן במסגרת ספירות האמצע. אף על פי שבהמשך נראה כי יש המונים לפחות את הכתר והיסוד כספירות 'רחמים', כלומר - ספירות האמצע.

[2] הנה דוגמה להכנסת ספירות כתר ויסוד לקו האמצע, הוא קו הרחמים.

[3] 'גדולה' היא הכינוי המרכזי של ספירת חסד, על שם הפסוק המניח את המבנה של שבע הספירות התחתונות: "לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל [=יסוד] בשמים ובארץ, לך ד' הממלכה [= מלכות].

[4] זוהי דוגמה לחלוקה נוספת בין שלוש ההנהגות, המתייחסת רק לשבע הספירות התחתונות: חסד, נצח ויסוד הן ספירות הימין - ספירות החסד. גבורה, הוד ומלכות הן ספירות השמאל - ספירות הדין. ותפארת היא ספירת האמצע - ספירת הרחמים.

את זיקתה של ספירת יסוד לימין - חסד, וספירת מלכות לשמאל - דין, ניתן לקשר לבחינה הזכרית המשפיעה של ספירת יסוד הקשורה לחסד, מול הבחינה הנקבית המקבלת של ספירת המלכות הקשורה לדין ואכמ"ל.

[5] כותב אני 'מרכז' ולא 'נר מערבי', כדי להציל עצמי ממחלוקת לגבי מיקומו של נר מערבי, עיין רש"י שבת כב: ד"ה 'נר מערבי'.

[6] וכן במדבר ח', ב: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'.

[7] מדרש תנחומא בהעלותך ג'.

[8] עוד בענין המשמעות המחשבתית של מבנה הכלים והזיקה שביניהם עיינו במאמרו הנפלא של יונתן גרוסמן, עלון שבות 145.

[9] תלמידו של המגיד ממזריטש ואחד מרבותיו-חבריו של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא.

[10] נעמוד על כך באריכות, בעז"ה ובלי נדר, בשיעור הבא.

[11] 'מידת הרחמים עלינו התגלגלי' (סליחות, בין כסה לעשור) וכד'.

[12] כל ספרי הכוונות בתורת הסוד מלאים ב'ויכוון...' לספירה פלונית, לשם פלוני וכד'.

[13] "ואשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת הרחמים בכל מקום" (בראשית רבה עג, ג) וכד'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)