שיעור 9 - כשרות (ב) - מה כן ומה לא?

  • הרב עזרא ביק

כשרות חלק ב' - מה כן ומה לא?

היום נעסוק בכמה מהקבוצות השונות של המאכלים הלא-כשרים וננסה להבין את משמעותן, מעבר לדברים שהעלנו בהקדמה בשיעור שעבר, לגבי כשרות כהוצאה לפועל של הבדלה, הפרדה ושליטה עצמית.

א. בשר (ועוף ודגים)

מינים כשרים

התנאי הראשון לכשרות מאכלים מבעלי חיים הוא שהחיה תמנה על המינים הכשרים, המכונים בתורה "מין טהור". דינים אלו מפורטים בפרשת שמיני בספר ויקרא (פרק י"א) ובפרשת ראה בספר דברים (פרק י"ד): בבשר, הדרישה היא שהחיה תפריס פרסה ותעלה גרה (כמו אצל בקר, צאן ואיילים); בדגים ושאר מאכלי הים הדרישה היא שהם יהיו בעלי סנפיר וקשקשת; בעופות, התורה אינה נותנת סימני כשרות, אלא מפרטת רשימה של מינים לא-כשרים; משום שזיהוי רשימה זו אינו ברור לחלוטין בימינו, ההלכה למעשה מכירה רק בכשרותם של מיני עופות שכשרותם הועברה במסורת.

האם ניתן להבחין בסיבה הגיונית לקריטריונים הללו? כמה מהמפרשים ציינו שרוב (אך לא כל) העופות האסורים הם טורפים, שכל החיות האוכלות בשר אסורות (מכיוון שמטבען הן אינן מעלות גרה[1]), ואצל כמה אחרות ניתן להבחין בתכונות "בלתי מוסריות" אחרות. עם זאת, קשה לנסות ולפתח תאוריה עקבית על פי מאפיינים אלו. בנוגע לחיות, התורה מציינת דוגמאות של מיני חיות שאינם כשרים כמו החזיר, הגמל והארנבת (שאינה הארנבת של ימינו, אך גם זו אינה כשרה) - שהם לכאורה יצורים חביבים ובלתי מזיקים. אני משער שלמרות שיתכן וישנן סיבות ספציפיות, העניין העיקרי כאן הוא הצורך בהבחנה והבדלה. דבר זה מתבטא, בנוגע לדגים ולחיות, בשימוש בקריטריון (הפרסת פרסה וכדומה) המחייב אותנו לבחון כל חיה לפני שאנו אוכלים אותה: אל תאכל בשר זה אלא אם כן אתה מכיר את החיה ובוחר לאכול אותה. נקודה חשובה שיש להזכיר כאן היא שבנוגע לפירות וירקות המצב שונה לגמרי - כל דבר שצומח כשר, לפחות בכל הקשור לזנים[2]. אם נקלעת לאי טרופי, אתה יכול להושיט ידך ולאכול פירות בעיניים עצומות. לדעתי, פירושו של דבר שהפירות מוגדרים כמזון, ואילו חיות ניתן לשנות ולהפוך למזון, וגם זה רק בתנאים מסוימים. אין ספק שהנושא הבא, השחיטה, מבהיר את העניין הרבה יותר - הצומח מוכן לאכילה, אך דברים חיים אסורים ויש לעבד אותם באופן מסוים כדי להכשיר אותם.

ניתן להבחין בהבדלה זו כבר בסיפור בריאת העולם. קודם כל, ביום השלישי, כאשר נבראו הצמחים, מאמר אלוקים המפיח בהם חיים הוא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹוקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: (בראשית, פרק א', פסוק י"א).

המילה "פרי" פירושה "פרי אכיל", ולדעתי גם משמע מ"עשב מזריע זרע" שתכלית בריאתם המקורית הייתה למאכל. לעומת זאת, בריאת הדגים והעופות ביום החמישי, וחיות היבשה ביום השישי, אינה מלווה בהצהרת כוונות דומה: הדגים נבראו כדי למלא את המים, העופות כדי למלא את השמיים, והחיות כדי למלא את הארץ (עיינו שם, פסוקים כ' - כ"ה). כאשר האדם נברא ביום השישי, אלוקים, שעוסק עדיין בבריאה, אומר לו:

הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה: (שם, פסוק כ"ט).

כלומר, מבחינת הסדר הטבעי, תכליתו של הצומח היא למאכל - שלא כמו בעלי החיים; לאדם לא הותר בעצם לאכול בשר, ורק לאחר מכן, אחרי המבול, אומר אלוקים לנח:

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (בראשית, פרק ט', פסוק ג').

העניין החשוב כאן אינו רק שזהו מתן רשות מאוחר, אלא שהאמירה הראשונה (לאדם הראשון) היא חלק מהבריאה ומגדירה את תכלית הדבר הנברא, ואילו השנייה (לנח) היא מתן רשות ותו לא: ניתן אמנם לאכול את בשר החיות, אך בכך לא ימומש יעודן המקורי של החיות; הן לא מוגדרות כמזון, אלא כיצורים חיים. לפיכך, הפסוק שמופיע מיד לאחר מכן - לאחר מתן הרשות לצרוך בשר - הוא:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:

הנפש, כפי שהיא מוגדרת כאן באמצעות הדם, אינה מותרת לאכילה. הנפש, אפילו נפש בעלי החיים, אינה בבעלות האדם, על אף שבידו להפוך את בעל החיים החי למזון באופן הראוי. המפנה החד והפתאומי לאיסור על רצח בני אדם, המופיע מייד לאחר מכן (פסוק ו') כבר אינו מפתיע: יש כאן קשר רציף בין נפש בעלי החיים, אותה ניתן ליטול אך לא לאכול, ובין נפש האדם, בה אסור לפגוע כלל. דעה מנוגדת, הסוברת שהחיות נוצרו אך ורק כדי לשרת את רעבונו של האדם, קרובה במידה מסוכנת לדעה לפיה שאר בני האדם נוצרו כדי לשרת אותי, ואילו הייתה לי את הסמכות - היו חייהם ברשותי לשבט או לחסד.

על פי ההלכה, האיסור שזה עתה הזכרנו ("בנפשו דמו"), הקרוי "אבר מן החי", אינו מיועד ליהודים בלבד: העובדה שאיסור זה נאמר במסגרת ציווי ה' לנח, משייכת אותו למצוות בני נח, המחייבות את כל האנושות, צאצאי נח[3]. באופן הכללי ביותר, ההלכה היהודית מרוממת את האדם מעל הטבעי. שבע מצוות בני נח מגדירות את התנאים הבסיסיים לחיים תקינים בעולם הטבעי. לפיכך, הקביעה שהנפש והחיים אינם שייכים לאדם היא חלק מהעולם הטבעי, ונקודה זו מודגשת בד בבד עם חיזוק ההיתר לאכילת בשר.

שחיטה

בהלכה יש לאיסור זה שתי הסתעפויות: הראשונה היא החובה שמות החיה המיועדת לאכילה חייב להתבצע על ידי שחיטה, וחיה שמתה בדרך הטבע או שנהרגה בכל צורה אחרת, אסורה לאכילה, ונחשבת כ"נבלה". עולה מכאן נקודה מעניינת: ניתן היה לחשוב שנעדיף שהחיה תמות מוות טבעי: אם החיה כבר מתה, אולי לא תהיה סיבה לאסור את אכילתה, כי כבר אין בה נפש[4]. אך היררכיית היתר אכילת בשר אינה כזאת: ההלכה מתירה לאדם לאכול בשר אך ורק אם הוא מתמודד עם מעשיו ונוטל אחריות למות החיה. חיה מתה אינה שקולה לצמח; שלילת החיים היא בעקרון דבר שלילי, ולכן גווייה היא סמל לתיעוב (כפי שמבטא מאמר חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" [ויקרא רבה, א', ט"ו]). לכן, כדי לאכול יצור חי יש לגאול אותו בכך שהוא יומת דווקא על ידי האדם, ונפשו תוקדש בכוונה תחילה לצרכו של האדם, בו רואה ההלכה כבעל ערך רב יותר מזה של החיה. אם מאמצים את החשבון המצדיק הריגת הבהמה למען חיי האדם, חייבים לעשות זאת בידיים ובמלא האחריות מצד אחד, כלומר - על החיה להשחט על ידי האדם ולא למות מעצמה, ומצד שני - עליה להשחט באופן מסוים, מהיר וללא כאב באופן יחסי, כך שנשימתה וזרימת דמה יפסקו באחת.

הנקודה השנייה היא שהשחיטה על פי ההלכה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים (בחיתוך ולא בעריפה) בסכין חדה וחלקה (כך שהסכין תחתוך ולא תקרע), ויש לדאוג לכך שהקנה והוושט וכן ורידי ועורקי הצוואר יחתכו בלי הפסקה. כתוצאה מדרישה זו ניתן לשחוט רק חיה אחת כל פעם, וקשה ביותר למכן או לתעש את התהליך. כמו כן, כמעט בלתי אפשרי לאכול חיות בר, (כמו איילים למשל), משום שיש לשחוט את בעל החיים כאשר הוא איננו פגוע, מצב כמעט בלתי אפשרי כאשר יש לצוד את החיה. בתשובה מפורסמת, נשאל ר' יחזקאל לנדאו (המאה ה-17) על 'כשרות' ציד כמקצוע. הוא ענה שלמרות שאין למעשה איסור הלכתי, לא מתקבל על הדעת שיהודי יעסוק בפעילות שכזו, אשר נראית בעיניו כאכזריות לשמה.

בגמרא מופיע סיפור מפורסם הממחיש נקודה זו (למרות שכמו כל סיפור טוב, קיימות מספר דרכים להבין אותו): רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה ואחד מגדולי תקופת התלמוד, שהיה מנהיג העם תחת השלטון הרומאי, ישב פעם על מרפסתו וצפה באדם שהלך עם עגלתו לשחיטה. לפתע ברחה העגלה, רצה אל רבי יהודה, התחככה בגלימתו ופעתה אליו כמבקשת רחמים על נפשה. ר' יהודה ליטף את ראשה של העגלה ואמר לה בחביבות: "לכי, כי לכך נוצרת". הגמרא מספרת כי כעונש על דבריו, חלה ר' יהודה במחלת מעיים נוראית (בבא מציעא פ"ה.). כלומר - מותר אמנם לאדם לאכול בשר, אך זוהי אכזריות ועוול לנסות ולשכנע את העגלה כי זהו כבוד.

דם וחֵלֶב

האיסור השני הנובע מטבעם המיוחד של החיים הוא איסור הדם. למרות שמותר לאכול בשר, דם אסור באכילה, "כי הדם הוא הנפש" (דברים, פרק י"ג, פסוק כ"ג), ואין לאכול את הנפש שבבשר.

בעצם, ישנם שני איסורים הקשורים זה לזה המתייחסים לחלקים של חיה שלמרות שהיא כשרה אסור לאכלם: מלבד הדם, ישנם שומנים אסורים שיש להסירם בטרם אכילת הבשר; שומנים אסורים אלו קרויים בהלכה "חֵלֶב" (והמילה "שומן" מתייחסת לשומן מותר). מסיבה זו, לא ניתן להשיג בשר כשר של אחורי הפרה בארצות הברית, משום שאין זה משתלם כלכלית להסיר את החֵלֶב המצוי בחלקים אלו. שני מרכיבים אלו, הדם והחֵלֶב, הם החלקים המוקרבים על המזבח בזמן הקרבת הקורבנות בבית המקדש, ואין ספק כי האיסור באכילתם קשור לעניין זה. אולם, ישנו הבדל מהותי ביניהם: החֵלֶב מוקרב לה' מכיוון שהוא מיוחד, החלק המשובח ביותר, כביכול, ולפיכך ראוי לאדם להקריב אותו; הוא טוב מכדי להיות למאכל אדם. לעומת זאת, הדם אינו מזון כלל; הוא הנפש, והוא מוזה על המזבח כדי לסמל את דם האדם שהביא את הקורבן, משום שהקרבן האמיתי אינו מכסף וטובין, אלא מנפש האדם. נפש החיים כולה מקדושת ואינה מיועדת לשימוש ריק; חיי בעל החיים, על אף היותם נחותים יחסית, הינם בכל זאת ממושכים דים כחיי האדם כדי לשמש תחליף סמלי להם. זו הסיבה שאין לאכול את הדם, המסמל את החיים[5].

לסיכום, שלושת גורמי כשרות הבשר (בהמה ועוף) הם: מינים כשרים, שחיטה, ומליחה. אין שחיטה ומליחה בדגים, ותנאי הכשרות היחידי בהם הוא שעליהם להיות ממין כשר.

ב. בשר וחלב

בשלושה מקומות כותבת התורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט; פרק ל"ד, פסוק כ"ו; דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א). ההסבר המקובל של פסוקים אלו בתורה שבעל פה הוא שאין לבשל בשר וחלב יחד, אין לאכול אותם אם בושלו יחד, ואף אין להנות מבישול התערובת.

אנו רגילים, בין השאר מתוך היכרותנו על הלכות הכשרות, להתייחס לבשר וחלב כשני סוגי מזון המנוגדים זה לזה. אך למעשה, הם קרובים מאוד. החלב, אחרי הכל, הוא תוצר של הפרה. כאשר אנו מבשלים בשר בחלב, אנו מבשלים אותו במיץ של עצמו. כך שהלכה זו לא מורה שאין לערב סוגי מזון שונים. בחינת ההקשר תביא, לדעתי, למסקנה אחרת:

בשניים מתוך שלושת המקומות בהם האיסור מופיע בתורה (בשני המקומות שבספר שמות), הוא איננו מופיע בפרשת במאכלות אסורות, אלא כנספח לפרשת החיוב לעלות לבית המקדש בשלושת הרגלים. לפרשה זו נוספים ציווי להביא את פירות הביכורים לבית המקדש ואיסור לבשל גדי בחלב אמו. מה פירוש הדבר?

האדם מצווה לעלות לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה ולהביא למקדש את ביכורי אדמתו, שבגידולם עמל במקום מגוריו, הרחק מבית המקדש. הלכות אלו מבוססות ללא ספק על הדיכוטומיה של הקודש והחול - יש תחום שהוא שלי ויש תחום שהוא של הקב"ה, אך יש לדאוג לכך שלא אפריד בין השניים לחלוטין. האדם לא התבקש לגור בבית ה'; להפך - הוא קיבל עולם שלם ורחב ליישב, לעבוד, לשלוט ולעצב. אולם, עליו לשמור על הקשר להר הקודש, למרכז האלוקי. כסימן סופי למשימה מורכבת זו של קיום יעודנו הרוחני בתוך עולם החול, מזהירה אותנו התורה לא לבשל את הגדי בחלב אמו, לא להמנע מלהבחין בין המקור (האם) ממנו דבר מה צומח ואשר ממנו הוא ניזון (החלב) לבין משהוא נהיה או עתיד להיות. גם פירות הביכורים, ראשית הקציר, אשר צמחו מאדמת ארץ ישראל, מיועדים בכל זאת למקדש, במרכז הארץ, וכן בשר הגדי, שבא מן האם וניזון מחלבה, חייב להבדל ממנה. אנו חייבים להיות מודעים לכך שלפעמים משהו בעולמנו יעמוד בניגוד לשורשיו הטבעיים. העובדה שמשהו צמח בסביבה טבעית מסוימת לא תמנע ממנו להשיג אופי אחר לחלוטין, כי זוהי תכלית העולם - להיות בסיס להתפתחות הקדושה, מצע לצמיתה ויצירה. כפי שראינו בשיעור הקודם, הבדלה היא שורש הקדושה. במקרה הספציפי הזה מדובר בהבדלה בין המקור והתוצר. ה'כשל הגנטי', כלומר ההנחה שדבר מסוים שווה למקורו, כך שהמסובב הוא לא יותר מסכום סיבותיו, הוא הניגוד הגמור לקדושה ההלכתית, המבוססת על יכולתו של האדם ליצור עוד, להתעלות ולהשגיב, לפרות ולרבות. דבר זה בא לידי ביטוי באנטגוניזם ההלכתי של חלב (האם) ובשר (הגדי). ערך הקדושה נמצא בהתעלות מעל השורשים ובשלילת הגבלות המקור.

האם זהו "ההסבר" לאיסור בשר וחלב? לא ממש - זהו נסיון להסביר חלק ממשמעותו של האיסור. גם כאן, אני שב לנקודה שהעלתי בשיעור הקודם: הרעיון הבסיסי העומד ביסודם של איסורי האכילה הוא להחדיר בנו את "תנועת" הפרישה, ההבדלה והריסון העצמי. הוא בא לשלול את הדחף האנושי המתפרץ אל עבר כיבוש מתמשך, שליטה מתמשכת והתרחבות מתמשכת של התחום בו אדם חש שהכל מותר לו. ישנם מאכלים אסורים, ובמקרה זה - התערובת אסורה. על שני מאכלים שבהגדרתם מותרים להתרחק זה מזה, לעמוד האחד לעומת השני. אין זה מסמל הבדלה בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב - הצורך לא לבלבל בין שני דברים ולא להטמיע את האחד במשנהו.



[1] ההסבר הביולוגי לכך הוא שהעלאת גרה נצרכת לשם עיכול של תאית - חומר הנמצא בכמות רבה בצמחים, אך לא נמצא כלל או כמעט לא נמצא בבעלי חיים. לכן, בעלי חיים הניזונים מצמחים מעלים גרה, אל בעלי חיים הניזונים מבעלי חיים אחרים (כלומר טורפים) - לא.

[2] יש אמנם הגבלות שונות על מצבים בהם אסור לאכול מפרי או מירק, כגון החובה לעשר אותם או איסור ערלה, אך אין שום הגבלה מבחינת מין או זן הפרי או הירק.

[3] עיינו משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה ב'.

[4] אחד מגדולי הצדיקים בירושלים בדור הקודם היה ר' דוד הכהן, הידוע בכינויו "הנזיר", משום שהוא קיבל על עצמו נזירות הכוללת בין השאר המנעות מאכילת בשר ושתיית יין. בנוסף, הוא לא רצה ליטול חלק בהריגת בעלי חיים, ולכן התפילין שלו, שעל פי ההלכה חייבים להיות עשויים מעור בהמה, היו עשויים מעור של פרות שמתו בדרך הטבע ולא נשחטו.

[5] למעשה, ניתן להמנע מאיסור הדם על ידי מליחת הבשר, הנחשבת מבחינת ההלכה כהוצאת הדם האסור באכילה. לפני ארבעים שנה, בשר כשר נמכר מבלי שעבר מליחה, וכל עקרת בית יהודיה הייתה ממליחה אותו בבית, משרה אותו במלח לשעה, שוטפת אותו פעמיים ורק אז מבשלת אותו (ולחלק ממנהגי ישראל - יש להשליך את הבשר למים רותחים מייד לאחר המחתו ושטיפתו). כיום, הלכה זו היא מומחיותם של הקצבים, וכמו השחיטה - היא כבר אינה חוויה יהודית מצויה. הכבד, מפאת ריכוז הדם הגבוה שבו, יוצא מן הכלל ויש להוציא את דמו על ידי צלייה, הנעשית בדרך כלל בבית גם כיום.