תולדות השראת שכינה | העומדים לפני ה' | היחס בין הכוהנים ללוויים

א. קדושה וטהרה

1. בחירתם וכניסתם לעבודה

ההבדל המרכזי בין הכוהנים ללוויים מתבהר כבר מהשוואת תיאורי בחירתם וכניסתם לעבודה. אצל הכוהנים מדגיש הכתוב שוב ושוב את קדושתם. כך כבר בציווי על הקרבת אהרן ובניו לכהונה ועל עשיית בגדי הכהונה - שתכליתם, לפי הציווי, לקדש את אהרן ובניו לתפקידם:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי... וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת... וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי... וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי...

וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי (שמות כ"ח, א-ד, מא).

כך גם בפרק הבא, המתאר את תהליך קידושם של הכוהנים בימי המילואים: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי..." (שם כ"ט, א). לאחר רחיצת אהרן ובניו במים מולבשים הכוהנים בבגדיהם ונערך כל טקס המילואים, שהציווי עליו בא שם, וביצועו - בויקרא ח', וכבר עמדנו עליו בהרחבה בשנה שעברה (שיעור 26).

לענייננו כאן נדגיש נקודה אחת - קידוש הכוהנים וקידוש המשכן הם תהליכים מקבילים ומשלימים, המתבצעים בד בבד: אהרן נמשח יחד עם המשכן וכליו (ויקרא ח', י-יב), ועל כל הכוהנים מוזה שמן המשחה יחד עם הדם אשר על המזבח - "וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שם, ל). הווה אומר: קדושתו של אהרן, הכוהן הגדול, הִנָּהּ חלק מקדושת המשכן - הכוהן הגדול הנו מרכיב אינטגרלי של המקדש; וקדושת הכוהנים כולם היא חלק מקדושת המזבח. וכניסוחו של בעל משך חכמה (בפירושו לויקרא שם): "והנה בכל מילי שוין הכהנים לכלי שרת שאהרן ובניו במשיחה וכל הכהנים בהלבשה ועבודתם מקדשם".

אצל הלוויים, לעומת זאת, אין מופיעה כלל לשון קדושה, כי אם לשון טהרה בלבד (במדבר ח', ו-ז, וראה בשיעור הקודם); וגם אין הכתוב מזכיר ביחס להם בגדים מיוחדים כלשהם.[1]

2. מחנה שכינה ומחנה לְוִיָּה

ההבדל האמור משתקף בהבחנה בין הר הבית, הוא מחנה לוִיה, לבין העזרה, שהיא מחנה שכינה:[2] בעזרה נעשות רוב עבודות המקדש - הקרבת קרבנות, מנחות ונסכים - ואכילת קודשי קודשים מותרת רק בה, בעוד שבהר הבית אין מקריבים כלל, ויש בכך משום שחוטי חוץ; בעזרה יש איסור כרת על כניסה בטומאה, ואילו להר הבית מותר טמא מת להיכנס, והכניסה אליו אסורה - באיסור לאו בלבד - רק לטמאים בטומאה היוצאת עליהם מגופם (זב, זבה, נידה, יולדת, בעל קרי, וכמובן מצורע); בעזרה שומרים הכוהנים, ובהר הבית - הלוויים.

מדרגת העזרה והמקדש היא מדרגת הקדושה, מדרגתם של הכוהנים, ואילו מדרגת הר הבית, מחנה לוִיה, היא מדרגת הטהרה, המכינה לקדושה. הטהרה, עיקרה מה שפועל אדם על מנת להתעלות אל הקדושה - שמקורה א-לוהי, והקב"ה מזכה בה את האדם אם הוא ראוי לכך. הטהרה, המאפיינת את הלוויים ואת הר הבית, מובילה לקדושתם של המקדש ושל הכוהנים.

3. הדינים האישיים הנוהגים בכוהנים

בתחילת פרשת אמֹר מונה התורה דינים הנוהגים בכוהנים מפאת קדושתם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו...

לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא-לֹהָיו.
וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כ"א, א-ח).

קדושת הכוהנים מתבטאת בשמירה על שלמות גופם ועל שלמות זיווגם ובאיסור להיטמא, והתורה מנמקת: "כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" - וכפי שראינו, כי קדושת הכוהנים קשורה לקדושת המזבח. מלבד זאת מצֻווים כל ישראל "וְקִדַּשְׁתּוֹ" - כלומר: להעדיף את הכוהן בדברים שבקדושה (גטין נט ע"ב ועוד) - וגם כאן חוזר הנימוק "כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב".

בהמשך הפרשה באות מצוות מיוחדות לכוהן הגדול:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱ-לֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ
(ויקרא כ"א, י-טו).

האיסור על הכוהן הגדול להיטמא לקרוביו, ואפילו לאביו ולאמו, הנו ביטוי מאלף להיותו חלק מן המקדש עצמו, וכפי שאומרת התורה "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱ-לֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'": הכוהן הוא חלק מן המקדש, ואין הוא יכול לעזבו בשום מקרה.[3]

בלוויים אין, כאמור, קדושה עצמית כלל ועיקר, וממילא אין נוהגים בהם דינים דומים.

4. העבודה

הכוהנים עושים את כל עבודות המזבח והמקדש (ההיכל): הקרבת קרבנות, מנחות ונסכים, הקטרת הקטורת, הטבת המנורה, עריכת לחם הפנים וכו'. על תפקידי הלוויים עמדנו בפירוט בשיעורים הקודמים, וראינו כי הקב"ה אומר עליהם לאהרן: "וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם" (במדבר י"ח, ג), כלומר, אין הם עובדים בקודש.[4]

מסיבה זו צריכים הכוהנים לקדש ידיהם ורגליהם מן הכיור קודם שייגשו לעבודה (שמות ל', יז-כא), כלומר, לקדש את גופם כהכנה לעבודה; וכן אסור שתהא חציצה בינם לבין רצפת העזרה (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ה הי"ז), שהרי מעמדם כשל כלי שרת, שאף בו פוסלת חציצה.[5]. לכל הדינים הללו אין זכר בעבודת הלוויים.

5. מתנות כהונה ומתנות לְוִיָּה

בפירושו לבמדבר (ג', מה) מבדיל המשך חכמה בין מתנות הכהונה (שהדגם להן הוא התרומה), שכמו הכוהנים עצמם, יש בהן קדושה, ועל כן הן נאכלות בטהרה ורק לכוהנים, לבין מתנות הלוויים (מעשר ראשון), שאין בהן קדושה, ועל כן הן נאכלות לכל אדם ובטומאה.

ידעאל ולדמן[6] הראה כיצד מתבטאת הבחנה זו באופייה של נתינת התרומות והמעשרות. נתינת התרומה ויתר מתנות הכהונה היא מצווה שבין אדם למקום: המתנה ניתנת לה', והוא מזכה בה את הכוהן כשליחו, מכוח בחירתו וקדושתו.[7] הלוויים, לעומת זאת, זוכים במעשר בגלל מעמדם הכלכלי הרעוע, הנובע מייעודם לעבודת המשכן ומהוצאתם בשל כך מכלל נוחלי הארץ; נתינת המעשר נושאת, אם כן, אופי של בין אדם לחברו,[8] ולמעשה, המעשר אינו אלא שכר ללוויים מאת בני ישראל תמורת עבודתם במקדש עבורם[9] - "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר י"ח, כא).[10]

ב. חסד ודין

בברכת משה ללוי מכונה אהרן "אִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים ל"ג, ח). ואכן, חז"ל מייחסים לאהרן הכוהן את מידת החסד, ולמשה, הלוי - את מידת הדין:[11]

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
(אבות פ"א מי"ב).

משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו (סנהדרין ו ע"ב).

'וילך ויפגשהו' (שמות ד', כז) - הדא הוא דכתיב 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהילים פ"ה, יא): 'חסד' - זה אהרן, שנאמר 'וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך' (דברים ל"ג, ח); 'ואמת' - זה משה, שנאמר 'לא כן עבדי משה' וגו' (במדבר י"ב, ז)... 'צדק' - זה משה, שנאמר 'צדקת ה' עשה' (דברים ל"ג, כא); 'ושלום' - זה אהרן, שנאמר 'בשלום ובמישור הלך אתי' (מלאכי ב', ו)
(שמות רבה ה י).

ובהתאם לכך קובע הזוהר בכמה מקומות (ראה למשל זוהר במדבר קמה ע"ב) כי הכוהנים באים מסטרא דחסד (מצד החסד).

לקביעה זו ביטויים רבים בעבודת הכוהנים, ובפרט בעבודת הכוהן הגדול: אהרן נושא את שמות בני ישראל על החושן בבואו אל הקודש (שמות כ"ח, יב, כט); רק במיתת הכוהן הגדול יכול רוצח בשגגה לצאת מעיר מקלטו (במדבר ל"ה, כה), מפני שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא ביקש (מכות יא ע"א); וביום הכיפורים מכפר הכוהן הגדול בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל (ויקרא ט"ז, יז). וכן מברכים הכוהנים: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

הלוויים, לעומת זאת, הם שומרי המקדש: תפקידם להרחיק זרים מלקרב אל המשכן, ובכך הם מייצגים את תכונת ההגבלה המאפיינת את מידת הגבורה-הדין.

ג. בחירת הכוהנים ובחירת הלוויים ומעמדם ביחס למשכן וביחס לבני ישראל

בעבר (שיעור 24 לשנת ה'תשס"ז) כבר דנו בהרחבה במחלוקת רש"י והרמב"ן בעניין סדר הבחירה של הכוהנים והלוויים. לפי רש"י, לאחר חטא העגל נבחר כל שבט לוי, שלא נטל חלק בחטא זה, ובהמשך נבחרו אהרן ובניו מתוך השבט לעבודת הכהונה במסגרת ציווי המשכן (שמות כ"ח, א) - שניתן, לדעת רש"י, רק לאחר חטא העגל. הרמב"ן, הגורס כי ציווי המשכן ניתן עוד לפני חטא העגל, מבין כי בחירת אהרן ובניו במסגרת ציווי זה הִנָּהּ בחירה סגולית, שאינה קשורה לחטא זה, וכי בני לוי צורפו לעבודת המשכן בשלב שני, לאחר החטא, להילוות לכוהנים[12] ולסייעם.[13] ואכן, יש דעות בחז"ל כי אהרן נבחר לכהונה עוד במצרים[14] - כגון המדרש (זבחים קב ע"א) כי מתחילה נועד משה להיות כוהן ואהרן לוי, והבחירה נתהפכה בעקבות חרון אפו של ה' במשה על אמרו "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', יג).[15]

בשיעור הקודם דנו בהרחבה במעמדם של הלוויים, וראינו שיש בו שלושה מרכיבים משלימים והמשכיים: היותם "מתוך בני ישראל" - מייצגי עם ישראל בעבודת המשכן; לקיחתם לה' תחת הבכורות; ונתינתם לכוהנים. לקראת סיום, ברצוננו לעמוד על היחס בין מעמד הכוהנים לבין מעמד הלוויים לפי גישת הרמב"ן ולאור מה שנידון עד כה.

הקמת המשכן הִנָּהּ יזמה א-לוהית, מלמעלה למטה: הקב"ה חפץ להשרות את שכינתו בעם ישראל, ולשם כך הוא מצווה אותם לבנות לו משכן לשבתו. כדי שהמשכן כמבנה יוכל לתפקד, דרושים אנשים שיהיו מופקדים יום יום על עבודתו: הקרבת הקרבנות, הטבת הנרות, הקטרת הקטורת, עריכת לחם הפנים וכו'. אנשים אלו - הכוהנים - הם העובדים העיקריים במשכן, והם מהווים חלק מהותי שלו, כמו יתר כליו. לפיכך הם מתקדשים לכהונתם בד בבד עם קידוש המשכן וכליו; וכמו למשכן כולו, יש להם קדושה עצמית סגולית - קדושה שאינה תלויה במעשיהם, אלא היא נובעת מבחירה א-לוהית בלתי-מנומקת.

בחירת הכוהנים קודמת אפוא באופן מהותי לבחירת הלוויים - בחירה שאין בה קדושה, כי אם הבדלה בלבד. הבדלה זו היא "מתוך בני ישראל", ושותפות העם בולטת בה מאוד: הלוויים מחליפים את הבכורות - הנציגים הקודמים של עם ישראל בעבודת ה'; העם נוטל חלק פעיל מאוד בתהליך הכנסתם של הלוויים לעבודה; וגם נתינת המעשר ללוויים "חלף עבֹדתם" מבטאת את שותפות כלל העם בעבודתם. במובן זה, עיקר עניינם של הלוויים הוא ייצוגם של בני ישראל, ועל כן אין בהם קדושה, והם רק מסייעים לכוהנים, אך אינם משתתפים בעבודת הקודש. מצד שני, בהבדלתם ובלקיחתם לה' נתקרבו הלוויים למשכן יתר על שאר העם, והם חונים סביב המשכן ומופקדים על משמרתו, שלא יבוא אליו זר. בכך יוצרים הלוויים גבול ומסגרת לקודש: השפע של הפנים, של המהות, של הקודש, המיוצג במידת החסד המאפיינת את הכהונה, מוגבל ומוגדר על ידי הדין-הגבורה של הלוִיה.

נוכל, אם כן, לסכם, כי הלוויים אמנם נבדלים מהעם ומבדילים בינו לבין המשכן, אך הם מצויים במסגרת - בחלק החיצוני, הפונה אל העם, שהם נציגיו ושלוחיו במשכן. כשם שמחנה לוִיה (במשכן - חניית הלויים סביב המשכן, ובמקדש - הר הבית) הנו חוליית מעבר בין מחנה ישראל (במקדש - העיר ירושלים כולה) לבין מחנה שכינה, כך מהווים הלוויים חוליית מעבר בין העם לבין לב המשכן.

מה מקומם ומעמדם של הכוהנים? עד כמה הם חלק מן העם ונציגיו, ועד כמה הם חלק מן המשכן? מפורסמת שאלת הגמרא (נדרים לה ע"ב - לו ע"א; יומא יט; קידושין כג ע"ב) אם הכוהנים הם "שלוחי דידן" או "שלוחי דרחמנא", ואין ספק כי התלבטות זו נעוצה בעומק פשוטו של מקרא. מצד אחד, ראינו כי הכוהנים הם חלק בלתי-נפרד מן המקדש עצמו, וברור גם כי בניגוד ללוויים, מקומם של הכוהנים אינו במסגרת המשכן כי אם בלבו. מצד שני, יש בתורה כמה וכמה ביטויים להיות הכוהנים, ובייחוד הכוהן הגדול, שלוחי עם ישראל, למשל: הכוהן הגדול נושא את שמות בני ישראל על כתפיו (באפוד) ועל לבו (בחושן) לפני ה'; וכמובן, הכוהנים בכלל, והכוהן הגדול ביום הכיפורים בפרט, מכפרים על בני ישראל. הצירוף "מתוך בני ישראל" מופיע גם בציווי על הקדשת הכוהנים - "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, א); אך בעוד שאצל הלוויים הוא חוזר שוב ושוב, ביחס לכוהנים זוהי הופעתו היחידה.

דומה אפוא כי בניגוד ללוויים, שהם בבירור "שלוחי דידן" (ודוק: ביחס ללוויים לא התלבטה הגמרא שלוחי מי הם), לכוהנים יש תפקיד כפול. מצד אחד, מובן שהם חלק מעם ישראל, והם מייצגים אותו ופועלים למענו במשכן. מצד שני, מקומם אינו אם העם, כי אם במחנה שכינה: הם חלק ממשכן ה', וה' הוא חלקם ונחלתם.

ד. הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם

במהלך השיעור התמקדנו בהבדלים בין הכוהנים ללוויים. לסיום עלינו להעיר כי קיימת בתורה גם מגמה הפוכה - להדגיש דווקא את אחדותו של שבט לוי, ואת הצד השווה שבכוהנים ובלוויים.

היבט זה בולט בייחוד בספר דברים, ובפרט בצירוף "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם", החוזר כמה פעמים בספר (דברים י"ז, ט, יח; י"ח, א; כ"ד, ח; כ"ז, ט).[16] גם הפסוק בספר דברים העוסק בבחירת שבט לוי - "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י', ח) - כורך יחד את שני חלקי השבט, וכפי שפירש רש"י על אתר: "לשאת את ארון - הלוים; לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו - הכהנים".[17]

התפקיד המשותף העיקרי לכוהנים וללוויים בספר דברים הוא הוראת התורה לעם ישראל: הם מהווים חלק מבית הדין הגדול שבירושלים (דברים י"ז, ח-ט); המלך כותב את ספר התורה שלו "מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (שם, יח); הם ממלאים תפקיד מרכזי במעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל עם הכניסה לארץ (כ"ז, ט, יד); ובידיהם מפקיד משה את ספר התורה לאחר שסיים לכתבו (ל"א, ט, כה-כו).

פיזור הלוויים בארבעים ושמונה הערים (במדבר ל"ה, א-ח) שהוקצו להם בנחלות כל שבטי ישראל, הנו מצד אחד קיום של דברי יעקב על השבט "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ט, ז), ומצד שני, הוא מאפשר את הגשמת ברכתו של משה לשבט:[18]

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים ל"ג, י).

* * *

בשיעור זה סיימנו את עיוננו בסוגיית עובדי המשכן. בשיעור הבא נתבונן בע"ה במסע בני ישראל במדבר, באופן ההליכה והחניה ובמשמעות של מיקום המשכן בלב המחנה.