שירת הים- המשך

  • הרב משה ליכטנשטיין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיוני תפילה

שירת הים- המשך

אמקומה של השירה

נחלקו חכמינו בהבנת מקומה של שירת הים בעולם התפילה. לדידו של הרמב"ן, הזכרת השירה היא חלק ממערכת של זכירת יציאת מצרים. לעומתו, מסבירים הטור והאבודרהם את הזכרת השירה כבסיס ומקור לעולם הברכות (ועיין לאור ההלכה עמ' רמ"ז).

לדידו של הרמב"ן עלינו לברר מהו המוקד בהזכרת יציאת מצרים- האם חובת האדם להכיר ולהודות בניסו, או שמא גדולתו וגבורתו של אדון העולמים. במלים אחרות, האם עיקרה של השירה הוא הלל או הודאה?

עיון בפסוקי השירה מצביע בבירור על כיוון ההלל כעיקר השירה. מגמת השירה מוכרזת בפתיחתה כהאדרת שמו של הקב"ה: "אשירה לד' כי גאה גאה...זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו". פסוקים רבים עוסקים בתאור גדלותו וכוחו עד שהשירה מגיעה למסקנה של "מי כמכה באלים ד' מי כמכה נאדר בקדש". לאור זאת, שירת הים משתלבת היטב בפסוד"ז שגם בו המגמה המרכזית היא השבח ולא ההודאה (גם העובדה שניתן היה להוציא את ישראל ממצרים ללא קריעת הים, ואדרבה, משמע בפסוקי הפתיחה של פרשת בשלח שישראל נסעו במיוחד ובאופן יזום למקום שיחייב את קריעת הים, מעידה על רצון אלוקי להראות את גדלו ותקפו לעולם ולא למצוא פתרון למצוקה שאליה נקלעו ישראל).

השלכה מעניינת לשאלה זו היא המחלוקת על סיומה של השירה (ועיין "לאור הההלכה" עמ' רמ"ג). לדברי הרמב"ן והאבודרהם- הפסוק המסיים הוא ה' ימלך לעלם ועד, ולכן הוא גם נכפל. לעומתו, הראב"ע טוען שסיומה של השירה הוא בפסוק "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". ניתן לתלות את מחלוקתם באותה השאלה שהצענו לעיל- האם יסוד השירה הוא בקורותיהם של בני ישראל ובהודאה על כך ולכן הסיום הוא הפסוק המתאר את הליכתם בין בתרי הים או שעיקר השירה היא השבח לקב"ה, ואזי הסיום המתאים הוא הכרזת מלכותו.

(בשעתו, הרב מדן טען שיסוד הביקורת בדברי המדרש (ילקוט שמעוני רכב) על אמירת השירה בעת טביעת המצרים נעוץ במוקד השירה, המתייחסת יותר מדי למפלת המצרים ופחות מדי לתשועת ישראל. עם זאת, על סמך דברינו נוכל להסביר שמוקד זה הוא הגיוני ביותר, שכן מטרת השירה איננה להודות על ההצלה אלא לפאר את כוחו ומלכותו של הקב"ה ולמטרה זו חשוב להדגיש את ידו הגדולה כנגד המעצמה המצרית ואין בהתמקדות במפלת המצרים פגם מוסרי)

הרב משה ליכטנשטיין