שירת הים- שיטת המשנ"ב

  • הרב משה ליכטנשטיין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיוני תפילה

שירת הים- שיטת המשנה-ברורה

המשנה ברורה מתייחס לכמה נקודות הדורשות תשומת לב בעת אמירת שירת הים-

מי כמכה הכף דגושה.. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. יש להפסיק בין במים ובין אדירים, שהאדירים קאי על מצרים. ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו הים עבר בים, והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו (או"ח סי' נא, ס"ק יז)

ומסב את תשומת הלב לדגשים המופיעים בפסוקי המזמור שאינם מחוייבים לפי כללי הדקדוק הרגילים. הדגשת המלים הללו שלא לפי חוקי הדקדוק, מרוממת ומדגישה את גדלות הבורא וממחישה את העובדה שמדובר בשירה, ז'אנר שאינו כפוף לדקדוק אלא פועל למליצת השיר.

שנית, המשנ"ב כותב על הכוונה הנדרשת בבטוי 'אדירים', בהתבסס על דברי הגמ' במנחות-

פתח ואמר יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים יבא אדיר זה הקדוש ברוך הוא דכתיב אדיר במרום ה' ויפרע לאדירים אלו ישראל שנאמר ואדירי כל חפצי בם מאדירים אלו המצרים דכתיב צללו כעופרת במים אדירים (נג.)

ברם, למרות דרשתה היפה של הגמרא אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועיון בפשט הפסוקים וטעמי המקרא שלהם מצביע על כך שבדרך הפשט המלה אדירים מוסבת על המים ולא על המצרים, שהרי אדירים הינו כינוי המשמש למים במקומות מספר-

מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה (שופטים ה)

מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה (תהלים צג)

כמו כן, הטעמים יוצרים הפסק משמעותי יותר (זקף) לאחר "צללו כעופרת", דבר המשאיר את מים אדירים כצמד, וזאת בניגוד לפיסוק המוצע.

לכן יש להבין את הפשט כמייחס את "אדירים" למים ולא למצרים, וזו הכוונה הבסיסית של הקורא את השירה. עם זאת, ברובד נוסף של מדרש, ניתן לכלכל גם את הדרש המוסיף נקודה תכנית הנראית מקובלת על כולי עלמא, כאשר הדרש נאחז בטקסט בהפסק הטעם (טפחא) שבין מים לאדירים. לכן מומלץ לעשות עצירה קטנה לאחר המלה 'מים, למרות ההפסק הגדול יותר שבין "צללו כעפרת" לבין במים אדירים- ולזכור שהמילה 'אדירים' היא רב-משמעית, וזאת מתוך הנחה שהמדרש איננו סותר את הפשט אלא מוסיף לו.

לבסוף, מזכיר המשנ"ב את הצורך לומר את שה"י בשמחה ולכוון כאלו היום עבר המתפלל את הים. הדרכתו הראשונה של המשנ"ב, משתלבת היטב עם מגמות דומות שהראנו בעבר בדברי הרמב"ם והזוהר. עם זאת, סיום דבריו איננו כה-פשוט, שכן אנו אמונים על חלוקה עקבית בין חובת יציאת מצרים בכל יום ויום, לבין חובתה בליל הסדר. במשך השנה כולה, חובת הזכירה שייכת לתודעה הבסיסית של האדם- הנדרשת להכיל את האירוע החשוב הנ"ל, אך הציווי לחוש כאילו יצא האדם ממצרים- הוא ציווי מיוחד וחריג שמופיע רק בלילה אחד בשנה- הלילה שנשתנה מכל הלילות.

[כמו כן, גם בליל הסדר, הדגש הוא על עצם השחרור מן השעבוד ולא על קריעת הים, אך נקודה זו מחייבת דיון נרחב יותר שאיננו מענייננו כאן]

הרב משה ליכטנשטיין