שליחות לדבר עבירה במעילה

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

מעילה דף כא - שליחות לדבר עבירה במעילה

הפרק השישי במסכת מעילה עוסק באדם שמינה שליח להשתמש בכספים של הקדש. הלכה עקרונית בדיני שליחות היא, שאין שליח לדבר עבירה. לפיכך, יש לקבוע, לכאורה, כי השליח - זה שבפועל נהנה מן ההקדש - עבר על איסור מעילה. עם זאת, בברייתא בדף יח ובמשנה בדף כ נתחדשה ההלכה שבמעילה יש שליחות לדבר עבירה. לאמור - המשלח הוא שעבר על איסור מעילה, והשליח פטור.

סוגיות שונות בש"ס עוסקות בעניין שליחות לדבר עבירה, ואין כאן המקום להרחיב בהן. עם זאת, חשוב להזכיר שתי הבנות יסוד בקביעה כי אין שליחות לדבר עבירה:

הבנה א' - את מעשה העבירה ביצע השליח במו ידיו, ועל כן אין כל סברה לחייב את המשלח, שאמנם תיכנן את העבירה ויזם אותה, אך בפועל לא עשה דבר.

הבנה ב' - מעיקר הדין, ניתן לחייב את המשלח על היוזמה והתכנון, אלא שהוא "נמלט" מחיובו, מכוחן של טענות פטור שונות. טענה אפשרית היא, שאמנם יזם את מעשה העבירה, ואולם לא ידע שהשליח ישמע לו, ובלשון חז"ל: "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?!". המשלח סבור היה שהשליח ישמע לדברי הרב - ריבונו של עולם - ולא לדבריו שלו.

טענת פטור נוספת קובעת, שאמנם יש להטיל אחריות על המשלח, ואולם אחריות גדולה יותר מוטלת על השליח שביצע את העבירה בפועל. היות ובדרך כלל רק אדם אחד נושא בעונש על מעשה עבירה, יש לחייב את השליח, שכאמור הינו אשם יותר.

לאורן של שתי הבנות אלה ניתן לבחון את החידוש שבסוגייתינו. במשנה בדף כא עמוד א נאמר:

"שלח ביד חרש שוטה וקטן, אם עשו שליחותו - בעה"ב מעל".

הגמרא על אתר תמהה: מדוע נחייב את המשלח על המעילה, הרי חרש שוטה וקטן אינם בני שליחות? הגמרא משיבה, שאכן אין מדובר על שליחות, אלא על שימוש בחרש או בקטן משל היו כלים או חפצים. הגמרא משווה שליחות זו לאדם המניח פירות בכלי או משלח אותם על גבי פיל או קוף. כלים ובעלי חיים אינם בני שליחות, אלא שהאדם משתמש בהם לצרכיו, וכאמור, על דרך זו הוא מסוגל להשתמש בחרש שוטה וקטן.

אפשר, שחידוש מיוחד זה מסביר גם את הקביעה הכללית יותר בדבר שליחות לדבר עבירה במעילה. על פי ההבנה הראשונה שהוצגה לעיל, המשלח פטור משום שבפועל לא עשה דבר. החידוש במעילה הוא שהמשלח נתפס כעושה מעשה. אמנם, לא עשה את המעשה בידיו, אך השתמש בשליח ככלי או כחפץ, וכך ביצע את המעשה. השליח נתפס, בהקשר זה, כגרזן ביד החוצב, וברור שהחיוב מוטל על המשלח.

ניתן להציע הסבר נוסף לשליחות לדבר עבירה במעילה. אחת הטענות שהוצעו במסגרת ההבנה השניה לעיל היא, שהשליח והמשלח נושאים יחד באחריות לעבירה, אלא שאשמתו של השליח גדולה יותר. ייתכן, שבמעילה דווקא אשמתו של המשלח גדולה יותר. הסוגיות עוסקות באדם ששלח שליח לקנות סחורה במעות של הקדש, או להתקין לפני האורחים סעודה מבשר קודשים. את המעשה בפועל ביצע השליח, ואולם את עצם ההחלטה להשתמש בדברים שיש בהם קדושה קיבל המשלח. המשלח מסווג ומגדיר את מושא השליחות כעניין של חול, אף שלאמיתו של דבר, מדובר על קודש שיש בו מעילה. אותה התייחסות מזלזלת אל הקודש, כדבר שניתן להשתמש בו לצורך חול היא המטילה את עיקר האחריות על המשלח, ולא על השליח.

סברה זו מובהרת בהלכה ידועה ברמב"ם - ההלכה החותמת את הלכות מעילה ואת ספר עבודה כולו:

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ... ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה: ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ... סליקו להו הלכות מעילה בס"ד".

מעבר לקביעה העקרונית אודות משמעותם של משפטי התורה, מבהיר הרמב"ם כי במוקד הלכות מעילה עומדת העובדה ששם ה' נקרא על חפצים. קריאת השם - אף שאינה נראית לעין - מחוללת בחפץ מהפיכה של ממש. מי שממנה שליח להפוך את הקודש לחול מתעלם מאותה קריאת שם ה' החלה אף על הדומם, ועל כך, כאמור, יש לחייבו.

הרב אביהוד שורץ