שלמותו של יעקב

  • הרב יהודה עמיטל

שלמותו של יעקב* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת קרח

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי... וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, א'-ג')

ומדייק המדרש:

"בן יצהר בן קהת בן לוי - ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר 'ובקהלם אל תחד כבודי'" (רש"י על אתר)

במבט ראשון, דברי המדרש מתארים עובדה טכנית - יעקב לא ניזכר בפרשיה בגלל שביקש ששמו לא ייזכר במחלוקת קרח. אולם, נדמה שבמבט עמוק יותר מדובר בעניין מהותי.

בעולם הקבלה, יעקב מסמל את מידת התפארת. מידה זו, מבטאת את את השילוב ההרמוני בין הפכים מנוגדים (חסד וגבורה) וממילא את השלום. את תכונות האופי אותן מבטאת מידת התאפרת, הוריש יעקב לבניו - את היכולת לשלב צדדים מגוונים לכלל מאוחר והרמוני בו כל אחד ואחד בא לידי ביטוי. בגלל תכונה זו, דווקא יעקב הוא היכול להוליד שנים-עשר שבטים שיקימו את האומה הישראלית יחדיו.

יכולתם של ישראל לכלול את כל הגוונים בהרמוניה נפלאה, יוצרת בקרבם רגישות גבוהה לכל סטייה קלה ו"זיוף". לבן ישראל, זרע יעקב, מפריעה כל סטייה מהשילוב הנראה לו כאמיתי. הדבר נובע מהשאיפה הטבועה בנו שכל ההיבטים השונים ישתלבו ביחד. אמנם, הצד השלילי הקיים בתכונה, המנסה להביא לידי ביטוי את כל הצדדים והגוונים השונים ומתרעמת על כל דעה 'מקופחת', הוא ריבוי המחלוקות בישראל.

לעומת ישראל, בקרב אומות העולם השאיפה היא להגיע לדמוקרטיה. במצב כזה, אמנם יש חופש לבטא כל דעה וכל רעיון, אך אין ניסיון לאחד אותם ולמצוא את המכנה המשותף ביניהם. מציאותם של קולות שונים שאינם יכולים להשתלב כאחד, אינה מפריעה לאומות העולם.

מאידך, ישנן אומות ההולכות בדרך הדיקטטורה. אומות אלו מסתפקות בקול אחד ואינן סובלות כלל קולות נוספים.

כפי שאמרנו, ישראל מנוגדים לזה ואף לזה. מחד, דורשים הם להביא לידי ביטוי קולות רבים ומגוונים, אך מאידך, ישנו רצון עז לשלום אמיתי בין הדעות השונות.

בניגוד לצורה בה איפיינו את ישראל - קרח היה שונה. מחלוקתו של קרח לא נבעה מאותה דרישה לשילוב הרמוני. אדרבא, כל מחלוקתו באה לעקור זאת, שכן על מנת שתיווצר הרמוניה, טבעי שיהיה כוח המתנשא מעל לכולם, המסוגל בכוחו לאחד את כולם ולמצוא לכל אחד את מקומו בהיררכיה. הכפירה בצורך בגוף שכזה, מבטלת גם את היכולת לשלב בין הקולות השונים.

בזהר נזכר שקרח כפר בשלום ובשבת. נדמה, שדברים אלו מכוונים לרעיון אותו תיארנו: השלום הוא המאחד את הדעות השונות, והשבת היא המאחדת את הגוונים השונים הקיימים בששת ימי המעשה. בכך שקרח כפר במנהיגותו של משה, בעצם ביטל גם את האפשרות של השלום וגם את קיומה של השבת!

על כן, מבקש יעקב שלא להיזכר במחלוקת זו. למרות שעל כל מחלוקת מוכן יעקב להיזכר, שהרי השאיפה להרמוניה גוררת אחריה כמעט בהכרח מחלוקות וויכוחים, מחלוקתו של קרח אינה נובעת ממידת התפארת, מהדרישה להרמוניה, אלא מקריאת תיגר על השלימות, האחדות, וההרמוניה.



* השיחה נאמרה בשבת קרח תשל"א ולא עברה את ביקורת הרב.