דילוג לתוכן העיקרי
ברכות הנהנין -
שיעור 16

ברכת שלקות | 1

קובץ טקסט
א. פתיחה – הסבר המעבר לסוגית שלקות
עד כה למדנו את סוגיות הבבלי בדפים לה, א – לו, א לפי סדר הופעתם בפרק 'כיצד מברכין'. בשיעורים הקרובים נחרוג מהלימוד על סדר הדף, ונעבור ללמוד שתי סוגיות המופיעות להלן בפרק (לח, א – לט, א) – סוגית שלקות וסוגית טרימא ודובשא דתמרי. המעבר לסוגיות אלו נעשה בעקבות זיקתן הברורה לנושא שכבר התחלנו – השפעת תהליכי עיבוד מאכל על ברכתו במסגרת "ברכות הפירות". הבבלי פיצל בין הסוגיות משום שסידר את סוגיותיו בזיקה לחלקים השונים של המשנה. סוגיות שמן זית וקמחא דחיטי מוקמו בזיקה לחלק הראשון של המשנה העוסק בברכת הפת והיין, ואילו סוגית שלקות מוקמה בזיקה לסיפא של המשנה העוסקת בברכה על ירקות. ברם, היות ויש לסוגיות אלו מצע משותף, אני מעדיף לדון בהן במשותף, ולכן נעבור כעת ללימוד הסוגיות הנ"ל. בכדי לעקוב אחרי תהליכי החשיבה הלמדנית של האמוראים בתוך הסוגיות, בחרתי לדון בהן לפי הסדר הכרונולוגי של הדיונים. משום כך, נפתח בעיון בסוגית שלקות הפותחת את הדיון בדור ראשון של אמוראים (רב ושמואל), ולאחריה נלמד את סוגיית דובשא דתמרי וטרימא, שהדיון בו הוא מדור רביעי והלאה (הדיון מתחיל בדברי רבא).
סוגית שלקות הינה סוגיה ארוכה המורכבת מכמה חטיבות שעורך הסוגיה ארג לכדי מארג אחד. אנחנו נקרא את הסוגיה בשתי רמות קריאה שונות. נלמד כל חטיבה בפני עצמה תוך ניסיון להתחקות אחרי שיטתה, יחד עם עיון בסוגיה הערוכה מתוך ניסיון להתחקות אחרי האופן שבו עורך הסוגיה פירש את החטיבות ואת היחס ביניהן. הדיון ייעשה תוך השוואת הסוגיות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.

ב. פתיחת הסוגיה ורקע כללי

כאמור, סוגית שלקות בנויה מצירוף של כמה חטיבות, כאשר הדיון בסוגיה מתפרס לאורך כל תקופת האמוראים, מרב ושמואל בני הדור הראשון ועד רב אשי בן הדור השישי. עורך הסוגיה לא שימר את הסדר הכרונולוגי בו התפתח הדיון, אלא בחר לעצב את הסוגיה לפי סדר אחר, המבטא את העמדה שהוא עצמו נוקט בשאלה הנדונה בסוגיה. בכדי לשבר את אוזן הקורא ביחס להצגה זו של העורך, נציע לראות בו מעין "מגיד שיעור" הפורס בפנינו את הנושא תוך שהוא מפרש את המקורות המובאים לפי תפיסתו שלו. הסוגיה פותחת בהערת דיוק מתוך המשנה, מאמצע תקופת האמוראים של אביי בן הדור הרביעי:
קתני ירקות דומיא דפת - מה פת שנשתנה על ידי האור, אף ירקות נמי שנשתנו על ידי האור.
אמר רבנאי משמיה דאביי, זאת אומרת: שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה
כפי שנראה במהלך השיעור, דיון ערני ורחב התקיים בשלושת דורות האמוראים הקודמים לאביי אודות הברכה על ירקות שלוקים. עם זאת, העורך בחר לפתוח את הסוגיה מ'הסוף' – מהערת אביי שכרונולוגית נאמרה אחרי הדיון שעוד לא פגשנו. בפתיחה זו, העורך מפגיש את הלומד עם עמדה שהוא מבקש לקבע בתודעתו מתחילת הסוגיה – על שלקות מברכים בורא פרי האדמה. בכך, הוא 'מכין' את הלומד לקראת המפגש עם עמדות הסוברים שיש השפעה לתהליך השליקה על מטבע הברכה. הלומד יודע כבר מראש שעמדות אלו, הסותרות את המשנה, הן בהכרח דחויות.[1]
בכדי להבין את הדיוק של אביי, נערוך היכרות עם הירקות שנאכלו בזמן חז"ל.[2] כיום, אנחנו מכנים בשם ירקות מגוון רחב של ירקות צבעוניים, שרבים מהם נאכלים חיים.[3] ברם, חלק נכבד מהירקות הצבעוניים מקורם ב"עולם החדש" והם לא היו מוכרים בעת העתיקה.[4] השם 'ירקות' שימש בפי חז"ל עבור ירקות שצבעם ירוק, ואשר ניתן לעמוד על שמותיהם מתוך משניות בסדר זרעים.[5] באשר לדרך המקובלת לאכול אותם, טובה דיקשטיין כותבת:
הירקות נאכלו בצורות שונות: חיים וטבולים בחומץ ובשמן, מבושלים, מטוגנים, שלוקים במים, כבושים  ומיובשים...
עניים נאלצו לאכול ירקות קשים וזולים שדרשו בישול ממושך בקדרה, כדוגמת לפת  וכרוב. אמידים יותר יכולים היו להרשות לעצמם ירקות עדינים שנדרש להם אידוי קצר ומהיר באלפס או אפייה בתנור...
לירקות מבושלים יוחסו ערכים תזונתיים ורפואיים אולם אכילתם חיים נחשבה מזיקה. אומר הבבלי: "ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין..." (ברכות נז, ב).  אך בו בזמן: "שלשה דברים מרבין הזבל, וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. אלו הן: פת קיבר, ושכר חדש, וירק חי" (פסחים מב, א).
טובה דיקשטיין, על שולחן האוכל הארץ ישראלי, ציטטות מתוך עמ' 184-181
על רקע זה, ניטיב להבין את הרקע לדיוק הסוגיה. הירקות באותו זמן נאכלו בעיקר מבושלים, ומכאן האפיון של הסוגיה – "קתני ירקות דומיא דפת - מה פת שנשתנה על ידי האור, אף ירקות נמי שנשתנו על ידי האור". סתם ירקות בסוגית הגמרא נאכלים לאחר שעברו תהליך שינוי על ידי האור. לפיכך, הירקות מכונים בפי אביי "שלקות", על שם צורת ההכנה שלהם על ידי האור – שליקה. הזיקה בין ירקות לבין שליקה עולה במהלך הפרק כולו. כך, בגמרא לה, ב, שנינו: "אמר רבה בר שמואל: אניגרון - מיא דסלקא, אנסיגרון – מיא דכולהו שלקי".[6] ובפירוש רש"י שם: "דכולהו שלקי - כל מיני ירק שלוק". אף בהמשך סוגית שלקות להלן לט, א, הגמרא מזהה כרוב מבושל עם המונח 'שלקות'. גם בסוף פרק 'כיצד מברכין', הגמרא אומרת שהמונח בפי רבי עקיבא, "אפילו אכל שלק והוא מזונו", מוסב על קלח של כרוב. ובהמשך הסוגיה שם, הגמרא ממליצה לשלוק כרישין בכדי שלא יהיו קשים לשיניים.[7] היות וכך, ירקות זוכים בפי אביי לכינוי הסתמי "שלקות", ונכון להשוות אותם לפת. לפי זה, מסתבר שהירקות המתוארים במשנה עברו תהליך של שליקה, ובכל זאת המשנה קובעת שמברכים עליהם "בורא פרי האדמה". מכאן ההיסק של אביי: "זאת אומרת: שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה".

ג. חטיבת רב חסדא

לאחר הבאת חטיבת הפתיחה של אביי מדור רביעי, הסוגיה ממשיכה בהבאת שתי חטיבות של אמוראים מדור שלישי (רב חסדא ורב נחמן). שתי החטיבות דומות זו לזו במבנה שלהם. שתיהן מציגות את דין הברכה על שלקות כנתון במחלוקת בין ראשוני אמוראי בבל לבין רבי יוחנן, ובשתיהן האמורא מדור שלישי מציע עמדת ביניים משלו – "ואני אומר".
נפתח בחטיבה הראשונה – חטיבת רב חסדא:
דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו - רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה;
ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו - עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו;
רב חסדא מציג מחלוקת בדין ברכה על שלקות – רב אומר שיש לברך עליהן "בורא פרי האדמה", ואילו עולא, מה"נחותי", הביא עמו מסורת הלכה מארץ ישראל בשם רבי יוחנן שעל שלקות מברכים שהכל.
רב חסדא מציע לפשר בין החולקים:
ואני אומר: כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו - שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו - בורא פרי האדמה.
רש"י מסביר שרב חסדא לא התכוון לומר שהמחלוקת היתה קוטבית ולהציע עמדת ביניים משלו, אלא התכוון: "ליישב דבריהם שאינן חלוקין; יש מהן פרי האדמה ויש מהן שהכל". יסוד החילוק שלו הוא להבחין בין מקרה שבו תהליך השליקה הכשיר את הפרי לאכילה (המקרה של "תחלתו שהכל") ולכן שינה את הברכה לברכת "בורא פרי האדמה" (המקרה עליו דבר רב), לבין מקרה שבו הפרי היה ראוי לאכילה כאשר היה חי (המקרה של "תחלתו בורא פרי האדמה") והשליקה שינתה את הברכה לברכת שהכל (המקרה עליו דבר רבי יוחנן). יסוד החילוק מוסבר על ידי רש"י:
כל - ירק הנאכל חי שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו - אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך שהכל, ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי.
וכל - ירק שאין דרכו ליאכל חי, שמתחלתו אם אכלו חי - שהכל הוא מברך.
שלקו - והביאו לדרך אכילתו, הוא עיקר פריו - ומברך בורא פרי האדמה.
רש"י חוזר כאן על העיקרון שפגשנו בדבריו במסגרת סוגית קמחא דחיטי – את "ברכות הפירות" ניתן לברך רק על עיקר הפרי. ברם, פרי שעבר תהליכי עיבוד הופקע שם הפרי, וברכתו הופכת לברכת שהכל. מדברי רש"י כאן, בסוגית שלקות, מתברר שב"עיקר הפרי" אין הכוונה שהפרי צריך להיות בצורה הטבעית בה הוא גדל בטבע. "עיקר הפרי" פירושו דרך האכילה של הפרי, ופרי הזקוק לתהליכי עיבוד בכדי לאכלו, מוגדר כ"עיקר הפרי" רק לאחר אותם תהלכי עיבוד. הסבר רש"י לדברי רב חסדא דומים להפליא להסבר רש"י להסבר הגמרא לדברי רב נחמן בסוגית קמחא דחיטי, בעניין "אית ליה עילויא אחרינא". רש"י שם מסביר שעל שמן זית מברכים "בורא פרי העץ" משום: "השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו, ועיקר הפרי לכך נטעוהו - הלכך פרי הוא". צירוף דברי רש"י בשתי הסוגיות מצביע על קיום אותו עיקרון בשתיהן. תחלתו שהכל ושלקו דומה לשמן זית, כאשר שניהם מוגדרים כ"עיקר הפרי" רק בעקבות תהליך העיבוד, ולכן מברכים עליהם את "ברכת הפירות". ואילו תחלתו בורא פרי האדמה ושלקו דומה לקמחא דחיטי, ובשניהם הופקע "עיקר הפרי" על ידי תהליך העיבוד, ולכן ברכת שניהם היא שהכל. במבט ראשון, על אף שרב חסדא מציג את עצמו כמפשר בין רב לבין רבי יוחנן, הוא דווקא נראה כמאמץ באופן עקרוני את עמדת רבי יוחנן, שכן הוא מייחס השפעה לתהליכי עיבוד על מטבע ברכת הפירות. ברם, משאלת הגמרא על דבריו מתברר שהתמונה יותר מאוזנת. הגמרא שואלת:
בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה - משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא; אלא כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו - שהכל, היכי משכחת להו?
אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי וכרתי.
שאלת הגמרא משקפת היטב את מה שנאמר לעיל על דרך אכילת הירקות בזמן חז"ל. הגמרא מניחה שפשוט למצוא מקרה של "תחלתו שהכל", ומציינת כדוגמא לכך – כרוב, סלק ודלעת.[8] ברם היא מתקשה למצוא מקרה של "תחלתו בורא פרי האדמה". שאלה זו משקפת את המציאות של ירקות הנאכלים מבושלים. רב נחמן בר יצחק מציע כדוגמא לירקות הנאכלים חיים – שום וכרתי.[9] הגמרא להלן מד, ב, ממליצה לשלוק גם כרישין (שזהו שם נוסף לכרתי), כך שנראה שיש לראות בשום וכרתי דוגמא לירק שיכול להיאכל חי, אך נראה שגם אותם מצאו לנכון לשלוק. משאלת הגמרא כאן עולה שעל רובם המכריע של שלקות יש לברך בורא פרי האדמה, וכי ברכת שהכל על שלקות היא רק במקרים של ירקות ממשפחת השום. כך שמחד גיסא, יש בדברי רב חסדא קבלת העיקרון שתהליך עיבוד משפיע על נוסח הברכה. ברם מאידך גיסא עולה שעדייו יש לברך על רוב השלקות בורא פרי האדמה.

ד. חטיבת רב נחמן

נעבור לחטיבה השניה – חטיבת רב נחמן:
דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו - שמואל: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה;
וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו - עולא, משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו
אף רב נחמן מציג את המחלוקת בין שמואל לבין רבי יוחנן כמחלוקת בין בבל לבין ארץ ישראל. אך בשונה מרב חסדא, הוא מציע לקיים את המחלוקת תוך שהוא מציע שמחלוקת זו תלויה במחלוקת תנאים. היות ועד רב נחמן יש מוסכמה בבלית שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה, נראה שהצעת רב נחמן מעניקה הכשר לעמדה שעד אז לא נקלטה בבבל. הצעת רב נחמן נותנת לגיטימציה לדעה הסוברת שעל שלקות מברכים שהכל:
ואני אומר: במחלוקת שנויה.
דתניא:
יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח, דברי רבי מאיר,
ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח.
תנאים אלו לא נחלקו כלל במסגרת דיני ברכות אלא במסגרת דיני מצה. יצירת הקשר בין המחלוקות היא באמצעות מהלך של המשגה, המפרש את מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי כמחלוקת כללית האם בישול מפקיע את הזהות המקורית של החפץ המבושל. שאלה זו עומדת במוקד מחלוקת התנאים אודות מצה מבושלת, שכן מצה צריכה להיות "לחם עוני". מחלוקת התנאים היא האם תהליך הבישול הפקיע את שם הלחם.[10] בדומה לכך, רב נחמן מציע שזהו גם יסוד מחלוקת שמואל ורבי יוחנן, האם תהליך בישול מפקיע שם "עיקר פרי".
הגמרא דוחה את הצעת רב נחמן:
ולא היא, דכולי עלמא - שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה,
ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, אבל הכא - אפילו רבי יוסי מודה.
תורף דחיית הגמרא הוא שניתן להמשיג באופן שונה את יסוד מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, ולהציע שמדובר במחלוקת מקומית הנוגעת לפרט מיוחד בדיני מצה. ניתן להציע שיסוד המחלוקת איננו האם הבישול מפקיע שם לחם אלא האם הבישול מפקיע את טעם המצה. דהיינו, ייתכן ורבי יוסי סובר שבישול לא מפקיע את הזהות המקורית של החפץ המבושל, ועדיין סבור שלא יוצאים ידי חובה המצה מבושלת משום שאין לה טעם מצה. היות וכן, לא ניתן לקבוע שמחלוקת שמואל ורבי יוחנן זהה עם מחלוקת התנאים.
באשר לזהות בעל הדחייה, הרשב"א מביא בשם רב האי גאון:
כתב רב האי גאון ז"ל דאיכא מאן דגריס ולא היא בוי"ו ולמאן דגריס הכין רב נחמן גופיה הוא דקאמר ליה, כלומר אני אומר שיש לומר במחלוקת שנויה ואלא מיהו לא היא, ואיכא מאן דגריס לא היא בלא וי"ו ותלמודא הוא דקא דחי לה,
הרשב"א עצמו נוקט כדעה השניה:
ומיהו מסתבר טפי דלא גריס ולא בי"ו דכיון דאמר רב נחמן ואני אומר במחלוקת שנויה היכי קאמר איהו גופי ולא היא? ואפי' גרסי' ליה תלמודא הוא דקאמר הכין.
רב האי הציב את השאלה אודות זהות בעל הדחייה של הצעת רב נחמן. הצעתו הראשונה היא שרב נחמן עצמו הציע את הדחייה, ובכך נסוג מהצעתו שיש לקשר בין מחלוקת האמוראים לבין מחלוקת התנאים. לעומת זאת, להצעה השניה, הדחייה הינה של עורך הסוגיה. להצעה זו, אותה מאמץ הרשב"א, רב נחמן עצמו אכן עמד על כך שניתן לזהות את המחלוקות, והדחייה היא של עורך הסוגיה. כהמשך להערתנו קודם על משמעות הזיהוי המעניקה לגיטימיות לעמדת רבי יוחנן, נאמר שדחיית העורך משקפת נאמנה את העדפתו את השיטה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה.
שאלת ההשוואה בין דיני ברכה על שלקות לבין היחס לשלקות במצוות ליל הסדר עולה גם בקושיית רב שמואל בר רב יצחק בהמשך הסוגיה:[11]
מתיב רב יצחק בר שמואל: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - יוצא בהן ובקלח שלהן, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין; ואי סלקא דעתך במילתייהו קאי - שלוקין אמאי לא? 
שאני התם, דבעינן טעם מרור - וליכא.
אף רב שמואל בר רב יצחק משווה בין שאלת הברכה על ירק שלוק לבין השפעת השליקה על זהות החפצא שנשלק. הוא רצה להוכיח ממרור (שם אין מחלוקת, בניגוד למצב במצה) שהשליקה מפקיעה את זהות הפרי. היות והמרור עצמו הוא ירק, הרי שההוכחה נשענת יותר על השוואה פשוטה בעולם הריאלי ופחות מופשטת מקודמתה שהשוותה למצה. אף כאן, הסוגיה מתרצת באופן דומה,  שהשליקה משנה את טעם המרור, ולכן ייתכן ומדובר בדין ספציפי ביחס למרור בלבד.

ה. סוף דבר

נסכם את הרצף הכרונולוגי של הדיון בסוגיה. ראשוני אמוראי בבל – רב ושמואל, סברו שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. עולא מה"נחותי", הביא עמו מסורת מארץ ישראל בשם רבי יוחנן שעל שלקות מברכים שהכל. אמוראי דור שלישי קלטו את עמדת רבי יוחנן בדרכים שונות. רב חסדא הציע לאמץ אותה ביחס לירקות שתחלתן בורא פרי האדמה, ואילו רב נחמן הציע לזהות אותה עם שיטת רבי יוסי שלא יוצאים ידי חובת מצה ברקיק מבושל. אביי בן הדור הרביעי דייק מהמשנה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה, ובכך הוא חזר לאמץ את עמדת רב ושמואל. מטביעות האצבע של עורך הסוגיה, המקדים להביא את דברי אביי והדוחה את ההשוואה של רב נחמן, נראה שהוא מזדהה עם העמדה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה.
בשיעור הבא, נעבור ללמוד את החטיבה הארץ ישראלית בסוגיה, המערערת על מהימנות המסורת של עולא, וטוענת שיסודה בטעות, וכי רבי יוחנן מעולם לא קבע שעל שלקות מברכים שהכל. לימוד החטיבה ייעשה תוך השוואה לסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי.
 

[1] נבקש להצביע במהלך השיעורים על סוגית שלקות, שעמדה זו משתקפת מתוך מהלכי העריכה של המשך הסוגיה. כפי שנראה, העורך מציג את העמדה שיש לברך על שלקות שהכל כטעות של תלמיד בהבנת דברי רבי יוחנן.
[2] אני מסתמך בכתיבת הדברים הבאים על עבודת הדוקטור של טובה דיקשטיין, על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופת הבית שני, המשנה והתלמוד, רמת גן, תשע"א, בפרק על ירקות. אני מודה לד"ר דיקשטיין על ששלחה לי את העבודה ועל הרשות להשתמש בממצאיה לכתיבת השיעורים על ברכות הנהנין.
[3] תזונאים ממליצים לאכול פירות וירקות מחמשת הצבעים – אדום, ירוק, כתום, לבן וסגול.
[4] כך, העגבניות, הפלפלים – מתוקים וחריפים, תפוחי האדמה, התירס, השעועית, הדלעת הגדולה, הקישואים והתרד, לא היו מוכרים כלל לחז"ל. ראה: דיקשטיין, עמ' 181.
[5] דיקשטיין סקרה בעבודתה את שמות מיני הירקות השונים שנאכלו בזמן חז"ל. נוסיף, שיש להיזהר מזיהוי מידי של ירק המופיע בספרות חז"ל עם ירק בעל שם דומה המוכר לנו. כך תיאורי המלפפון בספרות חז"ל לא תואמים את המלפפון המוכר לנו, והם ככל הנראה התכוונו לירק אחר, ראה: דיקשטיין עמ' 229.
[6] לזיהוי אניגרון ואכסיגרון, ראה: תוספתא כפשוטה תרומות, עמ' 459-458.
[7] אמנם ממשנה נדרים ו', ג, נראה שדווקא כבוש זוהה עם ירקות ואילו שליקה זוהתה עם בשר. ברם, בבבלי ברכות פרק 'כיצד מברכין', תמונת המצב היא כפי שכתבתי. באשר לזהות השליקה ויחסה לבישול יש דעות שונות, ואלו סוכמו על ידי דיקשטיין, עמ' 41-39, ונסתפק כאן בתמצות של עיקר השיטות. הרי"ן אפשטיין סבר ששליקה היא בישול 'קל', בעוד שרבו המפרשים סברו ששליקה היא בישול 'כבד' יותר מבישול. לדעת שמואל וזאב ספראי התמונה העולה מן המקורות סותרת את עצמה, לעתים שליקה כבדה מבישול ולעתים קלה ממנה. לכן הם מסיקים כי שליקה היא שינוי שיש בו עיבוד ותוספת טעם. דיקשטיין עצמה מציעה שהגורם המשפיע איננו משך זמן הבישול אלא כמות הנוזלים. לדעתה, שליקה היא חליטת מוצר כלשהו בכמות גדולה של נוזל רותח, בדרך כלל של מים, בדומה לבישול ביצה. בשונה מבישול, בה כמות הנוזלים הם מועטים יחסית ועשוי להיות ממושך, שליקה נעשית בדרך כלל במים רותחים, כמות הנוזלים בה רבה ומשך הזמן קצר בהרבה.
[8] על זיהוי ירקות אלו ועל הדרך בה הם נאכלו בתקופת חז"ל, ראה: דיקשטיין, עמ' 196-191 (כרוב); 207-202 (סלק); 234-231 (דלעת).
[9] על ירקות אלו, ראה: דיקשטיין, עמ' 221-218 (כרתי); 227-224 (שום). לפי המתואר שם גם כרתי הוא מין מסוג שום ממשפחת השושניים.
[10] עיין בפירוש רש"י: "ואני אומר - שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי, ודברי שמואל ודברי רבי יוחנן בכל מיני ירקות הן, וחלוקין זה על זה; שמואל כרבי מאיר דאמר מבושל קאי במלתיה, ורבי יוחנן קאי כרבי יוסי. יוצאין ברקיק השרוי - במים, ידי אכילת מצה של מצוה, וקרינן ביה לחם עוני. אבל לא במבושל - דתו לאו לחם איקרי".
[11] ברוב עדי הנוסח הקושיה היא של רב שמואל בר רב יצחק בן הדור השלישי, וכך הנוסח גם בסוגית הירושלמי המקבילה. לעומת זאת, בכ"י פריז 671 ובנוסח הדפוסים הקושיה היא של רב יצחק בר שמואל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)