שלש ברכות

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 49 – שלש ברכות
 

א. פתיחה

בשיעורים עד כה, עסקנו בגדרי ברכה לפני האכילה, הנדונות במשנה ברכות ו', א-ז. בשיעור זה נפתח בסדרת שיעורים אודות גדרי ברכה אחרונה, הנדונה במשנה החותמת את הפרק, משנה ח'. ניתן את דעתנו להיקף הברכה (על מה יש לברך ברכה אחרונה); לנוסחן ולטיבן של ברכות אחרונות וליחס שבינן לבין ברכת המזון.
במערך ההלכתי של הברכות שאנו מברכים לפני האכילה ולאחריה, קיימת סימטריה כמעט מלאה בין מערך הברכה לפני האכילה לבין מערך הברכות שלאחריה. אנו מורגלים שיש לברך לפני אכילת כל מאכל ולאחריו, למעט הבדל הלכתי אחד הנוגע לשיעור האכילה. בעוד שאין שיעור לברכה ראשונה, הרי שיש לברך ברכה אחרונה רק לאחר אכילת כזית.[1] ניתן אף להצביע על זיקה בין מטבעות ברכה מסוימות לפניה לבין מטבעות ברכה מסוימות לאחריה, ולהצביע עליהן כעל מערך ברכות אחיד: ברכת "המוציא" וברכת המזון מהוות את מערך הברכה לפני אכילת הסעודה ולאחריה; ברכת "בורא מיני מזונות" וברכת "על המחיה" מהוות את מערך הברכות לפני אכילת דגן ולאחריה; ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת "על הגפן ועל פרי הגפן" מהוות את מערך הברכות לפני שתיית יין ולאחריה. עם זאת, אין לדבר על קיום מערך אחיד של ברכה לפניה ולאחריה ביחס ל"ברכות הפירות". הברכה שלאחר אכילת פירות העץ מתפצלת בין ברכת "על העץ ועל פרי העץ" שאנו מברכים לאחר אכילת פירות העץ משבעת המינים לבין ברכת "בורא נפשות" אותה אנחנו מברכים אחרי אכילת שאר פירות העץ. כך, שאין כאן מערך ברכות אחיד, וברכת "בורא נפשות" מהווה ברכה אחרונה אחרי אכילת פירות העץ שאינם משבעת המינים, אחרי אכילת פירות האדמה ואחרי אכילת מאכלים או משקים שברכתם היא שהכל. כך, שגם במערך ההלכתי המגובש של ברכות  האכילה, קיים פער ושוני בין מערך הברכות לפני האכילה לבין מערך הברכות שלאחריה.
לאמיתו של דבר, על אף הקרבה היתירה בין מערכות הברכה, מדובר בשתי מערכות ברכה עצמאיות בעלות כללים שונים ויסוד שונה. המעיין במקורות חז"ל בנדון ייווכח שבספרות התנאים היה מרחק גדול בין מערכות הברכה לפני האכילה ולאחריה שהתקיימו כשתי מערכות עצמאיות, וכי ניתן לעקוב בספרות האמוראים אחרי תהליכי התקרבות בין המערכות, אם כי הם לא הגיעו לכדי איחוד למערכת אחת סימטרית.
נפתח את עיוננו בלימוד מחלוקת התנאים על מה מברכים שלש ברכות, ובשיעורים הבאים נעבור לדון בשאר ברכות אחרונות.

ב. מחלוקת התנאים משנה ברכות ו', ח

שנינו במשנה ברכות:
אכל תאינים וענבים ורימונים, מברך עליהן שלוש ברכות, דברי רבן גמליאל.
וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש[2]
ר' עקיבה אומ'. אפילו שאכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות.
משנה ברכות ו', ח
משנה זו מהווה את המשנה המרכזית במסכת ברכות העוסקת בגדרי ברכת המזון. משניות הפרק שלאחריו, פרק "שלשה שאכלו" עוסקות בברכת הזימון, ורק בסוגיות התלמודים התרחבה שם היריעה לעיסוק בגדרי ברכת המזון. כך שמתוך לימוד משנה זו נעמוד על היסודות של גדרי ברכת המזון.
נעיר בקצרה על זיקת משנה זו לשאר חלקי הפרק. משנת החתימה העוסקת בברכה לאחר אכילה, הינה בעלת זיקה לשתי חטיבות הפרק (ראה: שיעור 2). המשנה פותחת במחלוקת התנאים על מספר הברכות לאחר אכילת תאנים, ענבים ורימונים. אלו משתייכים למסגרת של "ברכות הפירות", ולכן נכון לומר שמחלוקת התנאים היא אודות "ברכת הפירות לאחריה". לעומת זאת, רבי עקיבא המחייב לברך שלש ברכות אחר אכילת שלק והוא מזונו, עוסק בבירור הגדרת המונח "מזון", המשלימה באופן מובהק את חטיבת "ברכת המזון לפניה".
שתי חטיבות הפרק שעסקו בברכה לפני אכילת פירות ולפני אכילות מזון, סוגרות מעגל במשנה זו העוסקת בגדרי ברכת הפירות והמזון לאחריה. בצד דעות תנאים בודדים (רבן גמליאל ורבי עקיבא) שניתן לברך שלש ברכות על שניהם, נראה ששיטת חכמים היא שיש להבחין בין "ברכת הפירות לאחריה" ובין "ברכת המזון לאחריה". "ברכת הפירות לאחריה" היא ברכה אחת, ושלש ברכות היא הברכה שלאחר אכילת מזון, שככל הנראה, מוגבלת לסעודה שנאכל בה פת.
ובאשר ליסוד מחלוקת התנאים, זו מתבהרת מסוגית הבבלי על משנה זו:
מאי טעמא דרבן גמליאל?
דכתיב (דברים ח'): 'ארץ חטה ושעורה וגו'', וכתיב: 'ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו'', וכתיב: (דברים ח') 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך'.
ורבנן? ארץ הפסיק הענין.
ורבן גמליאל נמי, ארץ הפסיק הענין! 
ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה.
בבלי ברכות מד, א
מדברי הסוגיה עולה שמקור החיוב של ברכה אחרונה מושרש בדברים ח', בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח', י). מחלוקת התנאים מעוגנת בכפילות שמופיעה בפרשה עצמה. מחד גיסא, הפרשה מציינת את שבעת המינים – "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח', ח). מכאן יסוד שיטת רבן גמליאל שיש לברך את ברכת המזון לאחר אכילת שבעת המינים. לשיטתו, לשון הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת" מוסב על אכילה מכל מה שנזכר קודם לכן בפרשה. מאידך גיסא, הפרשה מדגישה בפסוק שלאחריו את אכילת הלחם – "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (שם, פסוק ט). לכך הייתי מצרף, שלשון הכתוב "ושבעת", רומז אף הוא להגבלת חובת הברכה למזון המשביע, וזהו הלחם. על רקע זה, חכמים קבעו שיש לברך "שלש ברכות" על לחם בלבד. יחד עם זאת, היות והפסוק כותב 'ואכלת', הרי שהוא מוסב אף על אכילת שבעת המינים שנזכרו בפרשה זו, ולכן חכמים קבעו שיש לברך ברכה אחת לאחר אכילת שבעת המינים.[3] רבי עקיבא חולק על שיטת התנאים שהגבילו את ברכת המזון לאמור במפורש בפרשה זו, ולשיטתו יש לברך "שלש ברכות" על כל אכילה שניתן לקרוא עליה "ושבעת", ואפילו אם אכל שלק והוא מזונו.
מחלוקת רבי עקיבא עם התנאים האחרים היא מחלוקת יסודית באשר למחייב של ברכת המזון ובאשר לעיקר תוכנה. מדברי רבי עקיבא נראה שהמחייב הוא תחושת השובע, ללא כל התחשבות בזהות המזון המשביע. בלשון אחרת נתנסח שהברכה היא הודאה לקב"ה על המזון שהאדם אכל ושהשביע את רעבונו. לעומת זאת, לשיטת רבן גמליאל הסובר שיש להגביל את "שלש ברכות" דווקא לשבעת המינים, מסתבר שזאת משום שההודאה אינה על המזון אלא כפי שמפורש בלשון הכתוב –  "על הארץ הטובה אשר נתן לך". לכן, יש לצמצם ולהגביל את "שלש ברכות" דווקא לשבעת המינים המייצגים את שבחה של ארץ ישראל. לשיטת חכמים במשנה נאמר שמפרשה זו נלמד שיש לברך "ברכה אחת" על הפירות המייצגים את שבחה של ארץ ישראל, ואילו "שלש ברכות" ניתן לברך רק על לחם שהוא בעל שתי תכונות – הוא גם מייצג את הארץ וגם משביע.[4]
ובאשר ליסוד הזיקה שבין ברכת המזון לבין הודאה על הארץ, זו מתבהרת מתוך הפרשה עצמה. משה רבינו, בנאומו השני ערב הכניסה לארץ, מכין את העם לקראת המעבר מחיים במדבר לחיים בארץ. אחד השינויים הבולטים שבני ישראל עומדים לעבור, הוא המעבר מאכילת לחם המומטר מהשמים לאכילת לחם שאותו הם צריכים להוציא בכוחות עצמם מהארץ. משה מתריע בפניהם על הסכנה הגלומה באדם המוציא את לחמו בכוחות עצמו:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
דברים פרק ח, יא-יד
משה מעמיד שני חיסונים כנגד סכנה זו של שכחת ד'. הראשון שבהם הוא זכרון התקופה במדבר והפנמת הידיעה שהאדם חי ממוצא פי ד' הנותן לו כח לעשות חיל.[5] השני שבהם הוא מוסד הברכה בשעת האכילה. כנגד "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וְשָׁכַחְתָּ", התורה אומרת "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". הברכה מזכירה לאדם מי "נֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". ברם, ההודאה אינה על המזון אלא על הארץ משום שאנחנו אלו שהוציאו את המזון מן הארץ. אנחנו מגבילים את ברכתנו לחלק של הקב"ה – הארץ שניתנה לנו מידו של מקום בכדי שנוציא את לחמנו ממנה בכוחות עצמנו. מסתבר, שהגבלת ההודאה לארץ בלבד היא משום שתורה לא אסרה על האדם לעשות חיל ולא הטילה עליו את החובה לטשטש את כוחו ועוצם ידו, וכפי שלמדנו מהר"ן בדרשותיו:
כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (שם יח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה' אלקיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם (לא) יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.
דרשות הר"ן הדרוש העשירי
סיכומו של דבר, לשיטת רבי עקיבא מברכים "שלש ברכות" על המזון ולשיטת רבן גמליאל מברכים אותן על הארץ. שיטת חכמים רואה בשלש הברכות ברכה על הארץ ועל המזון גם יחד.
ניתוח הברכות של ברכת המזון מצביע על כך שמטבעות הברכה תואמות את השיטה היסודית של חכמים. חז"ל כבר עמדו על כך שהברכות השונות של ברכת המזון תוקנו בזמנים שונים:
אמר רב נחמן:
משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן,
יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ,
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים.
דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך,
ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש
בבלי ברכות מח, ב[6]
מסתבר שדברי רב נחמן מבטאים גם עמדה המבחינה בין היסודות של הברכות השונות של ברכת המזון. ברכת הזן מתוארת כברכה שתוקנה על ידי משה בשעת ירידת המן משום שהמוקד של ברכה זו הוא בהודאה על המזון. המן, שהוא "לחם מן השמים", מייצג באופן המובהק ביותר מזון שלא מייצג שום זיקה לבית גידולו. לעומת זאת, ברכת הארץ מייצגת צורת קיום שונה לחלוטין – אכילת לחם שאדם מוציא מן הארץ. שתי ברכות אלו מייצגות נאמנה את שני היסודות של חכמים המגבילים את "שלש ברכות" ללחם, משום שרק הוא בעל שתי התכונות הנדרשות לחייב בברכת המזון – הוא משביע ומייצג את הארץ.
באשר לברכת בונה ירושלים, אני מציע לא לראות בה ברכה הנובעת מיסוד מחייב שלישי אלא לראות אותה כמעין הרחבה של ברכת הארץ. יהושע מייצג רמת קיום אחת בארץ, וייחוס הברכה לדוד ושלמה מביע את הקביעה שהם העמיקו את משמעותה של ארץ ישראל שעה שבנו בית להשראת השכינה. ברם, מדובר בהעמקת התוכן של ברכת הארץ ולא בתוספת של תוכן עצמאי נוסף.  ניתן לעמוד על כך מברכת הפועלים. שנינו בתוספתא ברכות:
פועלין שהיו עושין אצל בעל הבית הרי אילו מברכין שתים אומ' ברכה הראשנה וכולל את ירוש' בשל ארץ וחותם בשל ארץ
תוספתא ברכות ה', כד
הפועלים המקצרים את ברכת המזון שלהם, מעמידים אותה על שתי ברכות. זאת משום שיש לברכת המזון שתי יסודות  - הברכה על המזון והברכה על הארץ. עליהם לברך הן את הברכה הראשונה והן את הברכה השניה משום ששתי ברכות אלו הן הבסיס של ברכת המזון. לעומת זאת, ברכת בונה ירושלים נכללת בברכת הארץ משום שברכה זו הינה הרחבה של ברכת הארץ.
עיון בתכני הברכות מצביע על שוני עמוק יותר בין הברכות, ומחדד עוד יותר את משמעות ההודאה על הארץ. ברכת הזן מהווה הודאה על המזון שהקב"ה זן את העולם כולו ואילו ברכת הארץ מהווה הודאה על האופן המיוחד והשונה שבו הוא זן את בניו. בברכת הזן אנחנו מדגישים – "הזן את העולם כולו בטובו". מטבע הלשון של הברכה "הוא נותן לחם לכל בשר" מלמד על זיקה לתהלים קל"ו, כה: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּו"ֹ. במטבע הברכה של נוסח ספרד מקובל לצטט פסוק נוסף בעל זיקה הדוקה לפסוק הנ"ל – "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמ"ה, טז). ברכת הזן לא מושרשת כלל בדברים ח', אלא בפרקים הנ"ל מספר תהלים. לעומת זאת, ברכת הארץ מדגישה שהקב"ה זן את בניו באופן שונה. הוא נותן להם ארץ בכדי שיוציאו ממנה את לחמם. בשונה מהברכה הראשונה המדגישה שהקב"ה זן את העולם בחסד וברחמים, הברכה שניה מדגישה שיש לנו ברית עם הקב"ה וכי הוא מצפה מאתנו להיות ראויים לארץ בזכות שמירת הברית על ידנו. לכן מזכירים בברכה זו ברית ותורה, משום שהברית והתורה מייצגים את היסודות של זכותנו על ארץ ישראל. זכותנו על הארץ מעוגנת בברית אבות, והבטחת הארץ לזרעו של אברהם נעשתה בפרשת המילה. ברם, לא די בזכות אבות, והיאחזותנו בארץ תלויה בשמירת התורה על ידנו. אם כן, שתי ברכות אלו מעוגנות בפרשיות שונות, ומביעות שני יסודות ההודאה של ברכת המזון – הודאה על המזון והודאה על הארץ.[7]
לאמתו של דבר, שני היסודות הנ"ל של ברכת המזון מעוגנות ביסוד הדת הגדול בפסוק "שמע ישראל ד' א' ד' אחד". אמונה עמוקה ומשמעותית בכך שד' אחד מחייבת אותנו לשלול כל אלוהות אחרת, ולכן המסקנה הפשוטה היא שכל הבריות הם יציר כפיו של הקב"ה. ובכל זאת, אנחנו מצהירים שד' א' – דהיינו שלנו יש מערכת יחסים מיוחדת אתו, השונה מזו של שאר העולם. הסיבה לכל היא פשוטה – משום שאנחנו היחידים המכירים בו. מכאן, נגזר תוכן שלישי המצטרף לשני יסודות אלו – ברכת הגאולה. דהיינו, אומות העולם משעבדים בנו ובועטים במלכותו של הקב"ה, ואנו שוטחים לפניו את תחינתנו לגאול ואתנו ולגלות את מלכותו בעולם. רבי יוסף אלבו העמיד על כך ששלושת התכנים האלו מבטאים את עיקרי הדת – בריאה (ד' אחד), התגלות (ד' א') והשגחה (גאולה).[8] לכן, הם מופיעים בהרבה מטבעות ברכה, ונפרט אותם בקצרה. ר"י אלבו העמיד על קיומם במלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות פותח בציון העובדה שרק אנחנו מכירים במלכות ד' וממשיכה בתפילה למלכות ד' על העולם כולו. גם זכרונות פותחת בממד אוניברסלי של זכרון כל המעשים, אך עוברת לזכרון הברית. שופרות פותחת בהתגלות לעם ישראל בסיני ומסיימת בתפילה לגאולה.
נוסיף ששלושת התכנים הנ"ל מהוים את תכני ברכות קריאת שמע. הברכה ראשונה מציינת למלכות ד' בטבע, הברכה השניה היא ברכה על ההתגלות לעם ישראל, והברכה השלישית היא ברכת הגאולה. וכך גם בברכת המזון – הברכה הראשונה מבטאת את היסוד של מלכות ד' הזן את העולם כולו (ד' אחד), הברכה השניה מדגישה את ההתגלות לישראל (ד' א'), והברכה השלישית היא ברכת הגאולה המתפללת לבניין ירושלים. בכך, גם נבין שפיצול ברכת הארץ לשנים אינה רק פיצול בין הארץ לבין ירושלים, אלא הפיצול הקיים בעוד מקומות בין הברכה על ההתגלות לבין ברכת הגאולה.

ג. קביעת ההלכה כחכמים

התוספתא בברכות מספרת לנו על תהליך קביעת ההלכה כחכמים:
זה הכלל: כל שהוא ממין שבעה וממין דגן, רבן גמליאל או' מברך אחריו שלש ברכות וחכמים או' ברכה אחת,
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו הביאו לפניהם כותבות ואכלו,
קפץ ר' עקיבא ברך אחריהן אחת
אמ' לו רבן גמליאל: עקיבא למה אתה מכניס ראשך לבין המחלקות?
אמ' לו למדתנו 'אחרי רבים להטות', אף על פי שאתה או' כך וחביריך או' כך הלכה כדברי המרובין
תוספתא ברכות ד', טו
לפי המסופר בתוספתא רבי עקיבא קפץ ובירך לאחר אכילת כותבות רק ברכה אחת ולא שלש ברכות, ובכך עורר את חמתו של רבן גמליאל.[9] רבי עקיבא ענה לרבן גמליאל שלאור הכלל שהלכה כדברי המרובין, יש לדחות את דברי רבן גמליאל ולקבוע הלכה כחכמים. כפי שראינו לעיל, מטבע הברכות של ברכת המזון, עולה בקנה אחד עם שיטתם של חכמים.

ד. להמשך הדרך

לאחר ליבון גדרי "שלש ברכות", נעיין בשיעור הבא בשאלה על מה מברכים ברכה אחרונה, ומהי אותה ברכה.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] אני מתעתד, בלי נדר, לעסוק בנושא של שיעור הברכה במסגרת השיעורים בעתיד הקרוב.
[2] זהו נוסח המשנה בדפוסים. בהמשך נעיר על נוסח כתבי היד במשנה ועל המשמעות של חילופי הנוסח.
[3] ראה את דברי הרשב"א בסוגיה שם: "ונ"ל דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת שמע מינה שאף הן טעונין ברכה ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכין עליה ג' ממש כר"ג, השתא דאדכרינהו ואפסקוה לענייני' בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד ואשארא מברכין ברכת הלחם דהיינו מעין ג'".
[4] אהרן שמש הדגיש את אופיה של ברכת המזון כברכה על הארץ, ראה: אהרן שמש, "ברכות המזון - שלוש או ארבע?", סידרא יא (תשנ"ה) עמ' 166-153.
[5] עיין ברשב"ם ויקרא כ"ג, מג, המציין שזו מטרת חג הסוכות, להוציא את האדם מביתו ולחוות מחדש את חווית המדבר והחיים בצל השכינה.
[6] השמטתי את דיון הגמרא שם על המקור לברכת הטוב והמטיב, משום שאני מבקש למקד את הדיון כאן במחייבי ברכת המזון, ויחס שבין המחייב של ברכה על מזון לבין מחייב של ברכה על הארץ.
[7] לא ניכנס במסגרת זו לכל עובי הקורה של מטבע הברכה של ברכת המזון. אציין בקצרה שניתן לעמוד בצורה בהירה יותר על היסודות של ברכת המזון לאחר בירור הנוסח הקדום של ברכת המזון שהיה קצר יותר מזה המקובל כיום והיתה בו הבחנה חדה יותר בין תכני הברכות. בנוסחים מאוחרים יותר תכנים שונים עברו מברכה לברכה, וכך טושטש הדגש העיקרי של כל ברכה וברכה. כך למשל, אנו חותמים את ברכת הארץ בחתימה "ועל הכל ד' א' אנחנו מודים לך... יתברך שמך בפי כל חי", ובכך מזכירים בברכה זו גם את ברכת העולם כולו לקב"ה. לעומת זאת, בסידור רס"ג, נוסח קטע זה הוא: "ועל כלם אנו מודים לך ומברכים את שמך לעולם ועד". נוסח ברכת המזון הקדום לובן בדיסרטציה של ד"ר קשת שובל באוניברסיטת בן גוריון.
[8] ראה: ספר העיקרים מאמר א' פרק ד': "הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית הוא, כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלקית הם שלשה, והם מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים".
[9] השווה למקבילה בבבלי ברכות לז, א: "ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש". מדברי ראשונים שם עולה שהם הוטרדו מהשאלה על מה יצא זעמו של רבן גמליאל, הרי הוא נתן רשות לרבי עקיבא לברך. ברם, משפט זה חסר בתוספתא, ולפי פשוטה רבי עקיבא קפץ מעצמו לברך.