שלש סעודות שבת

שלש סעודות שבת* / הרב מרדכי פרידמן

מספר הסעודות

נאמר במשנה בשבת (קיז ע"ב):

"מצילין מזון ג' סעודות. הראוי לאדם - לאדם, הראוי לבהמה - לבהמה. כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון ג' סעודות. בשחרית - מצילין מזון ב' סעודות. במנחה - מזון סעודה אחת. ר' יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות".

המשנה עוסקת במקרה שנפלה דליקה בשבת, ומכאן מנסה להבין כמה סעודות חובה לאכול בשבת. בהקשר לכך מובאת הברייתא הבאה:

"תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו: (שמות כה, טז) 'ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה'. רבי חידקא סבר - הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי - בהדי דאורתא".

כלומר, רבי חידקא כנראה סבור ש"יום" מתיחס ליום בלבד ולא ליממה, בניגוד להבנת תנא קמא. הגרי"ד סולובייצ'יק הסביר את דעתו של רבי חידקא בצורה אחרת: קדושת ליל שבת שונה מקדושת היום, אלו שתי תקופות נפרדות עם דינים שונים, ולכן כאשר אנו מחייבים שלש סעודות ביום השבת - אין לכלול בכך את ליל שבת, המהווה תקופה אחרת. זו גם הסיבה שאנו נדרשים לקדש גם בערב וגם בבוקר - כל תקופה צריכה קידוש משלה.

את המשנה לעיל מסבירה הגמרא בהמשך (קיח ע"א) כך שתנא קמא מבין שהכוונה לאדם שטרם אכל ולכן בערב נשארו לו שלש סעודות ובבוקר שתיים, ואילו רבי חידקא יסביר שהכוונה לאדם שכבר אכל.

זמן הסעודה ומה חייבים לאכול

מהמשנה לעיל נוכל ללמוד גם דין נוסף. המשנה אומרת שאם נפלה הדליקה במנחה יציל סעודה אחת בלבד. מכאן מדייקים הראשונים שצריכים לאכול סעודה שלישית אחרי מנחה ולא כאותם שנוהגים לחלק את סעודת הבוקר לשניים כדי לצאת ידי חובת שלש סעודות. מנהג זה מופיע בבה"ג ויסודו בכך שיש לאכול שלש סעודות בשבת ואין זה משנה מתי אוכלים אותן.

הרמב"ם חולק על כך במפורש וכותב:

"חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת: אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה". (הלכות שבת פ"ל ה"ט)

גם התוספות (קיח ע"א ד"ה במנחה) חולקים על הבה"ג ואומרים:

"מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתיים...ועוד אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה...".

כלומר, התוספות חלוקים על מנהג זה לא רק בעניין דין שלש סעודות, אלא הם גם סבורים שיש איסור בחלוקת הסעודה לשניים משום שיש כאן ברכה שאינה צריכה. האור זרוע (הלכות שבת סימן נב) כותב שגם אם אין בכך איסור - בוודאי אין זה נחשב כשלש סעודות שונות.

המשנה בסוכה כז ע"א מביאה את מחלוקת חכמים ור"א בשאלת מספר הסעודות שצריכים לאכול בסוכה במשך חג הסוכות:

"רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה - אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון - ישלים לילי יום טוב האחרון של חג".

הגמרא (שם) מסבירה שניתן להשלים סעודות אלו במיני תרגימא. ישנם מספר פרושים ל'מיני תרגימא': מזונות, פירות או דברים המלפתים את הפת. התוספות שם (סד"ה במיני) כותבים:

"ואין ללמוד מכאן שיועילו מיני תרגימא להשלים שלש סעודות של שבת דשאני התם דילפינן מדכתיב תלתא היום גבי מן, שהוא במקום פת".

אמנם, אפשר לחלוק על התוספות ולומר שהלימוד מן המן הוא רק לגבי מספר הסעודות ולא לגבי תוכנן, וייתכן ששאלה זו תלויה ברמת הלימוד מן המן, ונבאר.

דאורייתא או דרבנן

ה'לבוש' כותב שסעודות שבת הן מדאורייתא מפני שהן נלמדות מן המן. אחרים כותבים שזהו דין דרבנן והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. לפי הדעה השניה בוודאי אין צורך להסכים עם התוספות, אך לפי הלבוש אפשר להתלבט בשאלה האם הלימוד מהמן הוא כולל או מוגבל.

המרדכי (שבת סימן שצז) כותב דברים דומים לדברי התוספות:

"וכתב הרב אליעזר ממיץ דאף סעודה שלישית חייב לעשות על פת, דבעינן מאי דחייב עליה ברכת המזון. וטעמא - דההוא קרא דמפקינן מיניה שלש סעודות אלחם קאי, דכתיב: 'הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה' ובברכת המזון 'לחם' כתיב...".

בהמשך הוא מביא את הראבי"ה שמתיר מיני תרגימא לסעודה שלישית, משום שדי בכך שיהיה היכר שיש שלש סעודות.

הדיונים בראשונים עוסקים דווקא בסעודה שלישית - אופייה וגדריה אך נראה שהמחלוקת היא לגבי כל שלש הסעודות, אלא שבשתי הסעודות הראשונות בוודאי שצריכים לחם, משום הצורך ב'קידוש במקום סעודה'[1].

'זכר למן' או 'עונג שבת'

רבנו תם[2] כותב שנשים חייבות בשלש סעודות בשבת מפני שאף הן היו באותו הנס. כוונתו, כמובן, היא לנס של ירידת המן, ולפיכך שלש הסעודות בשבת הן ממש זכר לנס של המן. הרמב"ן עצמו כותב שאין צורך בנימוקו של רבנו תם, משום שאשה חייבת ממילא בכל מה שאיש חייב בשבת מפני ש"זכור" הוקש ל"שמור".

האם לימוד בסיסי זה נעלם מעיני רבנו תם? נראה שיש כאן מחלוקת לגבי עצם אופיה של מצוות סעודה שלישית. לפי הרמב"ן כל עניינה הוא 'עונג שבת' (וכך מסביר האור זרוע הנ"ל) ומשום כך כלולה בתוך לימוד 'זכור ושמור' כמו שאר דיני שבת. לעומת זאת, לדעת רבנו תם אופיה של סעודה שלישית הוא זכר למן ולכן היא אינה חלק ממערת מצוות ה'עשה' וה'לא תעשה' של שבת. לחקירה זו בטעם החיוב בשלש סעודות בשבת יש מספר נפקא מינות:

א.

לאור שני הסברים אלו אפשר להסביר את יסוד מחלוקתם של התוספות והראבי"ה - לפי התוספות צריכים דווקא פת כדי שיהיה זכר למן, ואילו לפי הראבי"ה ניתן לאכול כל מה שמענג את האדם, ואפילו מיני תרגימא, שכן הוא מקיים בכך מצוות עונג שבת.

ב.

בצורה זו ניתן להסביר גם את מחלוקת הבה"ג ושאר הראשונים לגבי חלוקת הסעודה השניה לשניים. לפי הבה"ג דין שלש הסעודות הוא זכר למן, ולכן ניתן לאכול שתי סעודות ברציפות כל עוד אלו שלש סעודות. אך לפי שאר הראשונים אי אפשר לנהוג כך משום שאין בכך עונג שבת[3].

ג.

באוצר הגאונים (סימן שכט) דנים בשאלה האם אדם שמצטער ואינו יכול לאכול סעודה שלישית פטור מאכילתה. הגאונים פוסקים שאדם כזה פטור מאכילת סעודה שלישית מפני שממילא אין בכך עונג שבת. ייתכן שמי שסובר ששלש הסעודות הן זכר למן יחייב גם אדם כזה בסעודה שלישית, שכן אין בכך עילה מספקת לפטור אותו. בהקשר לשאלה זו כותב 'שבולי הלקט' (סימן צג) שגם מי שהאכילה מזיקה לו יאכל אכילה מועטת ולא יוותר על שלש הסעודות בשבת. ייתכן שדעתו נובעת מכך שהוא סובר ששלש הסעודות הן זכר למן, ואינן משום עונג שבת, ולכן אין לאדם כזה פטור מדין זה.

ד.

נפקא מינה נוספת לחקירה זו היא בשאלה האם מי שלא אכל בערב שבת צריך להשלים ולאכול ביום השבת שלש סעודות. אם אנו מדברים על זכר למן - נראה שצריך להשלים את מכסת הסעודות הנדרשת, וכן כתב הרא"ש בפסחים (פ"י סימן ה). אך אם אנו מדברים על מצוות עונג שבת - נראה שאין צורך בהשלמה של הסעודה החסרה.

נציין כי עקרון זה של עונג שבת הוא עקרון מוסכם ויש לו אף השלכה להלכה אף ללא קשר למחלוקת זו. ראינו לעיל שהתוספות קובעים זמן מיוחד לסעודה שלישית - לאחר המנחה. מדוע יש צורך בזמן מוגדר לסעודה זו? ייתכן והדבר נובע מכך שהזמן עד חצות היום ומחצות היום הם שתי תקופות שונות (בדומה למה שראינו בשם הגרי"ד). דברים דומים ניתן למצוא בשו"ת 'מן השמים' (סימן יד, ומובא בשבלי הלקט) - כל אחת מסעודות השבת צריכה להיות בתקופה מסוימת. נראה שהדבר נובע מכך שהאדם מתענג בסעודות השבת, ובכל אחד מחלקי השבת צריך להתענג על ידי סעודה נפרדת[4].

דינים נוספים הקשורים לשלש הסעודות

מי שקשה לו לאכול

השולחן ערוך (סימן רצא סעיף א) מדגיש את חשיבותה של סעודה שלישית.

"יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה. ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו".

משמע שלדעתו שלש הסעודות הן זכר למן ולכן גם מי ששבע חייב לאכול שלש סעודות. אותו אדם שאינו יכול לאכול פטור מסעודה שלישית משום שבעבורו זו אכילה גסה.

זמן סעודה שלישית

לגבי זמן הסעודה קובע השולחן ערוך:

"זמנה, משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצוות סעודה שלישית". (שם, סעיף ב)

ובסעיף הבא:

"אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד".

מכאן עולה שהשולחן ערוך מקבל את שיטת התוספות בחלקה. הוא סובר שאין כאן בעיה של ברכה שאינה צריכה, אך יש צורך בסעודה שלישית לאחר חצות היום.

המשנה ברורה (ס"ק יד) הוסיף שיש לטייל מעט בין שתי הסעודות כדי שלא ייחשבו כסעודה אחת.

לחם משנה בסעודה שלישית

השולחן ערוך כותב שיש לבצוע לחם משנה גם בסעודה שלישית[5]. לכאורה הדבר אינו מסתדר עם הגישה שלחם משנה הוא זכר למן, שהרי כשירד המן נשאר להם בשבת אחר הצהרים מזון סעודה אחת בלבד, שכן לא ירדו כמויות מיותרות של המן!

ניתן לדחות ולומר שצריכים לחם משנה בכל מקרה זכר לכך שכאשר ירד המן - ירדה להם סעודה כפולה, ואין חשיבות לשאלה כמה סעודות נשארו להם בכל רגע ורגע.

(מעניין שגם בדין לחם משנה יש ראשונים[6] שמעלים סיבה נוספת - כבוד שבת)

יין בסעודה שלישית

הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"י) כותב שיש לשתות יין בסעודה שלישית. הטור מבין מדבריו (סימן רצא) שצריכים לעשות קידוש בסעודה שלישית. הוא אף מביא את דברי הרא"ש שחולק על כך ומסתפק בקידוש של בוקר.

הבית יוסף שם (ד"ה באמת) כותב שייתכן שגם הרמב"ם מודה שאין צריך לקדש הסעודה שלישית וכוונתו לשתיית יין כדי לקבוע סעודה על היין ולא לקידוש, וכן פסק בשולחן ערוך, שאין צריך לקדש בסעודה שלישית. המשנה ברורה (סימן רצא ס"ק כא) כותב שיש להדר ולשתות יין בסעודה שלישית כדי לצאת ידי דעת הרמב"ם.

פת בסעודה שלישית

לגבי אכילת פת בסעודה שלישית הביא השולחן ערוך (ס"ה) ארבע דעות מה צריכים לאכול:

א. פת.

ב. מזונות.

ג. דברים המלפתים את הפת.

ד. פירות.

הוא עצמו פסק כדעה הראשונה שיש לאכול פת אלא אם כן הוא שבע ביותר. לאור זאת, מי ששכח "רצה והחליצנו" בברכת המזון של סעודה שלישית צריך לחזור כמו בשתי הסעודות האחרות, שבהן חובה לאכול פת, אך השולחן ערוך כתב (סימן קפח סעיף ח) שאינו חוזר. הסיבה לכך היא שיש הסוברים שאין חובה לאכול פת, וחוששים לברכה שאינה צריכה.

לסיכום

ראינו בשיעור זה את יסוד החיוב בשלש סעודות בשבת - האם הוא זכר למן או עונג שבת, ואת הנפקא מינות השונות לחקירה זו. בנוסף לכך עסקנו במספר נקודות להלכה הקשורות לאכילת שלש הסעודות: מה חייבים לאכול בהם, מהו זמנן של הסעודות, ועוד.

 

---