שמואל ב, יג - מעשה אמנון ותמר

  • הרב יוסף מרקוס

פרק י"ג - מעשה אמנון ותמר

למרות שדוד חזר בתשובה על חטאו בבת שמע, ולמרות שנתן הודיע לו "גם ה' העביר חטאתך, לא תמות", תשובתו לא פטרה אותו מעונש חמור, מידה כנגד מידה: "ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם... הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת". דוד חטא במעשים הקשורים לניאוף ולרצח, ועונשו יבוא במעשים דומים. ואכן, נראה שמפרק זה והלאה, הסיפורים אודות דוד מתארים את עונשו, וברמה מסויימת - דוד כבר אינו משמש בהם כמלך במלוא מובן המילה.

 

בפרק י"ג מתואר סיפור אמנון ותמר. על אף שגיבורי הסיפור הם אמנון, תמר ואבשלום, ברקע לסיפור ניצב דוד, שבתו נאנסת ובנו נהרג. הסיפור פותח בתיאור אהבתו של אמנון לתמר, מסתיים בהריגת אמנון ובבריחת אבשלום, ומתחלק לשני חלקים שווים: סיפור האונס וסיפור נקמתו של אבשלום.

 

כבר בראשית הפרק, תמר מוצגת כאחותו של אבשלום. נראה שיש בכך רמז מטרים לכך שאבשלום עתיד לקנא לכבודה.

 

אמנון רוצה בתמר, אך אינו יכול לעשות לה מאומה. יונדב, שהמקרא מעיד עליו שהוא איש חכם מאוד ובעל תחבולות, מציע לו לעשות עצמו חולה, לבקש מתמר שתבוא לחדרו ותכין לו אוכל, וכך לפגוש אותה באופן אינטימי. נראה שיונדב לא ידע מהן כוונותיו של אמנון, ואולי אף אמנון עצמו לא תכנן מראש לאנוס את אחותו. יונדב התכוון רק ליצור מפגש אישי בין אמנון ותמר, שאולי יאפשר יצירת מערכת יחסים.

 

אולם אמנון ניצל את המפגש האינטימי ביניהם כדי לאנוס את תמר. קודם לכן הוא דרש: "הוציאו כל איש מעלי", וודאי שיש כאן הקבלה ניגודית ליוסף, שאמר משפט זהה לפני שהתגלה לאחיו: יוסף אמר משפט זה לפני שהתוודע לאחיו והתחבר עמם, ואילו אמנון אומר אותו משפט לפני שהוא פוגע באחותו.

 

לאחר המעשה, המקרא מעיד: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". נראה שלא הייתה זו הרגשתו של אמנון מייד לאחר האונס בלבד, אלא מכאן ואילך, בכל פעם שראה אמנון את תמר - שנא אותה. מה גרם לשנאה גדולה זו? חז"ל ראו את סיפורם של אמנון ותמר כמקרה טיפוסי של "אהבה התלויה בדבר", שעליה נאמר: "בטל דבר, בטלה אהבה" (אבות ה', טז). מעבר לכך, נראה שיש בתיאור זה היבט פסיכולוגי עמוק: בושתו של אמנון ושנאתו העצמית מוצאות את ביטויין ביחסו לתמר. תמר מזכירה לו את כל הרע שבו, ושנאתו אליה רק מייצגת את נסיונו לברוח מאחריות למעשה שעשה.