שמות המזבח החיצון | 4 | מזבח אדמה | 3

בשני השיעורים הקודמים התייחסנו למשמעויות שונות, רוחניות והלכתיות, של היות המזבח מזבח אדמה. לפני שנעבור לעיין במשמעות מזבח אבנים, ברצוננו להתייחס לעוד מספר היבטים במשמעות מזבח אדמה.

איך נראה בפועל מזבח אדמה?

מה פירושו של הביטוי 'מזבח אדמה' מבחינה מעשית ומציאותית? ניתן להציע כמה אפשרויות:

• מזבח שעשוי כולו מאדמה בלבד. אם כך, כיצד ניתן לשמר את צורתו, והרי הוא יכול בקלות רבה מאוד להתפרק או להינתק!
• מזבח ממולא באדמה. במידה שכך, הרי שצריכה להיות לו מסגרת. בהקשר זה, מסגרת נחושת ממלאת ודאי ייעוד זה. כשם שמצינו בשילה ובבית עולמים דעה לפיה מזבח הנחושת ממולא באבנים, כך ניתן להציע גם בהקשר שלנו ולטעון כי מזבח אדמה הינו מזבח נחושת הממולא באדמה. דעה זו מתיישבת היטב עם שיטת רש"י המזהה את המזבח עליו מצווה התורה בסוף פרשת יתרו "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא) עם מזבח הנחושת הנמצא במשכן.
• אפשרות נוספת הינה לטעון כי הביטוי אדמה מכוון לסוג של טין של בוץ מוקשה, או של משהו הדומה ללבנים, סוג של עפר שמתקשה ואינו פריך והוא עמיד ולא מתפרק.

מי שהתייחס לשאלה זו באופן מפורש הינו הרד"צ הופמן:

"'מזבח אדמה תעשה לי' - קשה לדעת באיזה מזבח מדובר כאן. ר' ישמעאל במכילתא (ובבריתא במס' זבחים נח.) 'מזבח מחובר באדמה תעשה לי - שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים'. ברם דומה שאין זה אלא דרש, וכי לפי פשוטו של מקרא צריך לומר שאדמה היא החומר שממנו צריך לעשות את המזבח, כלומר מזבח אדמה, הוא מזבח עשוי אדמה כשם שמזבח אבנים שבפסוק הבא אינו יכול להיות אלא מזבח עשוי אבנים. על כן מבאר ר' נתן במכילתא: 'מזבח חלול באדמה תעשה לי, שנאמר 'נבוב לוחות תעשה אותו' (כז, ח), ויונתן בן עוזיאל מתרגם שם 'חליל לוחן מלי עפרא תעביד יתיה''. והנה, ככל שיותר סביר הוא שמזבח הנחושת אמנם מולא בשעת החנייה באדמה, קשה מאוד להניח שבמלים 'מזבח אדמה' שבכאן הכוונה למזבח זה. אדרבה, ציווי זה הוא הסיבה שגם את המזבח שבמשכן צריכים למלא אדמה, וכפי שכבר העיר ראב"ע כאן, והטוען גם בצדק, שאי אפשר לפרש 'מזבח אבנים' כמזבח שיש למלא אבנים, שהרי נאמר במפורש בס' דברים (כז, ה-ו) לעשות מזבח שהוא כולו אבנים. על כן סובר ראב"ע שהמזבח המוזכר הוא זה שמשה הקימו עם רדתו מן ההר, השוה להלן כד, ד כי שם נאמר 'ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים', בדיוק כפי שנצטוו כאן 'וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך'".

הרב הופמן מתייחס בפירושו לסוגייתנו ומבין כי לפי פשוטו של מקרא, כוונת התורה היא כי המזבח עשוי מאדמה וכן הוא מבאר כי מזבח אבנים פירושו מזבח עשוי מאבנים. על פי הבנה זאת הוא מסיק כי את המזבח שבמשכן יש למלא אדמה, אף על פי שבפסוק זה התורה לא התכוונה למזבח הנחושת.

מתי עושים שימוש במזבח אדמה?

מעבר לשאלה שהועלתה בשיעורים הקודמים האם ציווי התורה על מזבח אדמה מכוון לתיאור המזבח בפרשת תרומה -מזבח העולה של המשכן, או למזבח בתקופת היתר במות, נשאלת השאלה המעשית - מתי בפועל בנו מזבחות אדמה ומתי בנו מזבחות אבנים? שאלה זו משמעותית מפני שברובם של המקרים, לא מבואר בפסוקים מאיזה חומר עשוי המזבח, ולכאורה הקריטריון הקובע הינו הזמניות לעומת הקביעות.

גם לעניין זה מתייחס הרב הופמן, וכך דבריו:

"כבר ביאר רש"ר הירש יפה את משמע המזבח. המזבח מייצג את תפקידם של ישראל להעלות את כל הארצי אל השמים. אליו ית'. אל לנו לייצג את האלוקים על ידי תמונות כדי להורידו אלי אדמה. אדרבה, עלינו לשאוף להעלות את הארץ אלי שמים. והנה מזבח אדמה הוא מעין תל-אדמה ארעי, בעוד שמזבח אבנים הוא בניין חזק וקבוע. האחד מתאים לתקופת מסעי המדבר, לעת מצבם חסר המנוחה של בני ישראל, והאחר לזמן שבו ינחיל ה' מנוחה לישראל מכל אויביו סביב. במלים אחרות, מזבח האדמה מתאים לתקופה שחז"ל קרואים לה שעת היתר הבמות, ואילו מזבח אבנים – לשעת איסור הבמות. בכל תקופה צריכה שאיפת העם להיות העלאת הארצי אל השמים, בעיתות מנוחה ושלום בטוח - על ידי בנין חזק, אבל גם בעתות מסעות והעדר מנוחה אין לחדול משאיפה זו. כאשר אין מסוגלים להקים בנין של קבע, כי אז יש להקים לפחות תל אדמה שעליו תתנהל - לפי שעה, באורח ארעי - עבודת ה', וממנו יתעלה האדם אל אלוקיו. סוג אחרון זה של מזבחות אי אפשר היה להגביל למקום אחד, כי בעתות כאלה לא תמיד אפשר להגיע לאחדות העם, ובני אדם המרוחקים ממקום המקדש העיקרי מנועים לעתים קרובות מלהגיע אליו. על כן היה מותר בזמנים אלה להקים מזבחות ולהקריב בהם קרבנות, ובהם מדבר הכתוב באומרו 'מזבח אדמה תעשה לי.. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. אמנם, הקמת המזבחות מוגבלת כאן לאותם מקומות שה' יקדיש לתכלית זו על ידי התגלות כלשהי, ואכן מלמדות אותנו תולדות ישראל שהיו מקומות כאלה. בבוכים מופיע מלאך אלוקים לעיני העם והם הקימו שם מזבח וזבחו לה' (שופטים ב, א-ה); מלאך מופיע לו לגדעון בעפרת והוא בונה שם מזבח (שם ו, כד), ובדומה לזה המזבח שמנוח בונה על פי ציוויו של מלאך( שם יג, יט).

כאשר בני ישראל נאספו לבית אל, מקום שם שכן ארון הברית, הקריבו קרבנות – עולות ושלמים (שופטים כ, כו-כז; כא, ד). אסיפה דומה לפני ה' היתה בימי שמואל במצפה, והוא הקריב שם (שמואל א, ז, ט). גם במקום מגוריו של שמואל היתה במה, ודאי על פי גילוי אלוקי, שעליה הקריב קרבנות (שם ט, יב), וכן גם בגלגל (שם יג, ט). על פי ה' זובח שמואל בבית לחם (שם טז, ה), ובהכרח היתה שם במה – מן הסתם עוד מאז נמשח שם דוד למלך (שם שם יג), שהרי אבשלום זובח שם, ברשותו של דוד אביו (שמואל ב, טו, ז ואילך). דוד גם בנה במה בגורנו של ארונה היבוסי כאשר ראה שם את מלאך ה', והקריב עליה קרבנות (שם כד, יז-כה). במה גדולה היתה בגבעון בימי דוד ובראשית ממלכת שלמה (מלכים א, ג, ד). הווה אומר שעד אשר שקטה הארץ בימי שלמה הוקמו במות בכל חלקי הארץ, במקומות בהם נתגלתה השכינה. מסתבר, שרובן של הבמות האלה שהוקמו מהר, עקב צורך השעה, היו עשויות אדמה בלבד, ורק אלה  שהוקמו לקבע נבנו מאבנים, ומובן מאליו שדבר זה מותר גם לגבי המזבח שבו מדובר כאן. ועם זאת מתכוונת התורה במלים 'מזבח אדמה' שבכאן ראשית כל לאותו מזבח שנועד לכל עם ישראל, ואשר צריך לבנותו במקום אחד, לכשיבואו אל המנוחה ואל הנחלה. תקופת מנוחה כזאת יכולה היתה להתחיל כבר מיד עם כיבוש הארץ – אילו הלכו ישראל בדרך ה', ועל כן היה צריך לבנות מזבח אבנים תיכף אחר מעבר הירדן (דברים כז, ה; יהושע ח, לא) מזבח, אשר יעיד על כך, שעתה הגיעה עת אחידות עבודת ה', הבאה לידי ביטוי במזבח אבנים אחד קבוע, אך חטאי העם לא הניחוהו להגיע אל המנוחה. עוד מזבחות אדמה רבים היה צריך להקים עד הזמן שבו מקדש אחד יאחד את כל ישראל.

המזבח שבמשכן היה עשוי נחושת, אך מולא אדמה, שהרי זה היה עדיין בימי מסעי המדבר. גם המזבח שבבית המקדש היה עשוי נחושת, אך הוא מולא אבנים – סימן למנוחה המובטחת. והנה, אחר הקמת המשכן נאסרה הקמת במות, כלומר הקמת מזבחות אדמה אחרים (ויקרא יז, ג-ה), אך מצוה זו היא ממצוות אוהל המועד שמעשה העגל קדם להן, ואשר ממנה ניכר, כי נצטוותה רק משום הדאגה, שמא ריבוי מזבחות יביא את בני ישראל ח"ו לידי ע"ז"(שמות כ', כא).

הבאנו כאן את דברי הרב הופמן במלואם בסוגיה זאת מפני שהוא פורס לפנינו את עיקרי נימוקיו והוכחותיו בסוגייתנו.

העיקרון הראשון שהוא קובע הינו הזיקה בין מזבח אדמה לבין שעת היתר במות, ובין מזבח אבנים לשעת איסור במות. במובן הפרשני זוהי שיטת הרמב"ם ביחס לפסוקים בשמות כ', והוא מראה באופן מעשי ומפורט את יישום העניין לאורך התקופה. כך מתבאר יפה הקשר בין הציווי מזבח אדמה תעשה לי לבין דברי התורה כי 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך'.

הבנה זאת נובעת לא רק מהבדלי החומרים (אדמה מתפוררת לעומת אבנים מוצקות וקבועות), אלא גם מן המציאות - הרוחנית והחברתית, בה אין אחדות בעם והריחוק ממקום המשכן מקשה על העם להגיע אליו.

לפי זה ישנו קשר בין הדברים, החומר עצמו מבטא את המציאות הזמנית, האדמה, והאבן את שלב הקבע.

הרב הופמן מתייחס בדבריו להופעות השונות של במות ומזבחות המתוארים בספרי שופטים ושמואל^[1], אך לא ניכנס לליבון של כל אחד מן המקרים המוזכרים. הוא מוסיף כי מסתבר כי רובן של הבמות הוקמו מהר עקב צורך השעה ועל כן היו עשויות אדמה, בעוד אלו שהוקמו כבנין קבע נבנו מאבנים. יש מקום לדון בכל אחד מן המקרים שהוזכרו היכן סביר על פי התנאים, שהבמה או המזבח שימשו באופן זמני והיכן לתקופות ארוכות, ועל פי זה להסיק מסקנה האם זהו מזבח אדמה או מזבח אבנים. הרב הופמן מבין כי ציווי התורה מתייחס הן לתקופת היתר הבמות והן למבנה המשכן והמקדש, אלא שמזבח המשכן היה עשוי נחושת וממולא אדמה ומזבח המקדש היה עשוי נחושת וממולא אבנים^[2].

מזבח אדמה תעשה לי^[3]

דרשה נוספת לעניין מזבח אדמה הינה דרשת חז"ל בגמרא:

"אמר רב ענן, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. כתיב הכא 'מזבח אדמה תעשה לי', וכתיב התם 'וכפר אדמתו עמו' (דברים ל"ב, מג)"                                            (כתובות קיא.).

בשני הפסוקים מופיעה המלה 'אדמה', וההקבלה מלמדת שכשם שהמזבח מכפר, כך כל אדמתה של ארץ ישראל בכל מקום מכפרת על הקבורים בה.

המהרש"א על אתר מבאר את הדרשה הזו באופן הקושר בצורה מיוחדת בין המזבח לארץ ישראל כולה:

"כאילו קבור תחת המזבח וכו' - הוא מבואר כמו שאמר האדם ממקום כפרתו נברא... ולמעלת האדם אמר שהוא כאילו קבור שם, כי כמו שרוחו ונשמתו שב בטהרה למקום אשר חוצבה ממנו, כן עפר גופו שב למקום טהרה למקום מזבח אשר משם חוצב עפרו של אדם. ועל זה אמר לקדושת ארץ ישראל וטהרתה 'וכפר אדמתו עמו' שהנקבר באיזה מקום שיהיה בארץ ישראל, כאילו קבור במקום הכפרה מקום המזבח אשר משם ניטל גופו..."                        (שם).

דברים אלו מתקשרים לדברי רש"י בתיאור בריאת האדם:

"'עפר מן האדמה' - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. ד"א נטל עפרו ממקום שנאמר בו 'מזבח אדמה תעשה לי' הלוואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד"              (בראשית ב', ז).

לפירוש השני האדם שנברא מן האדמה, נברא ממקום כפרתו ממקום מזבח אדמה, כי משם ישנה יכולת תיקון למעשיו. ואילו לפירוש הראשון, הכוונה ב'עפר מן האדמה' הינה לכל אדמות העולם כולו - לא רק ארץ ישראל, אלא לכל העולם.

הצירוף של שני המדרשים - זה האומר כי הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, וזה האומר כי מקום בריאת האדם הוא ממקום המזבח, יוצר לכאורה קשר בין מקום בריאת האדם להיקף מקום קבורתו.

משמעות אחת לקשר זה היא הקביעה כי "מעפר אתה ואל עפר תשוב", התחלה מן העפר וחזרה למקור. אך על פי המדרשים, אין זו רק אמירה כללית אלא אמירה מאוד מעשית כי ישנו לכאורה קשר גאוגרפי - במיקום - בין מקום בריאתו למקום קבורתו האפשרי. אין זאת רק חזרה כללית למקור ממנו בא, אלא למקום ממנו הוא נוצר בפועל.

אמירה זאת משמעותה כי מקום המוות קשור במקור החיים - הקשר בין האחרית לראשית. קביעה זאת עצמה קשורה אולי להבנה כי גם המוות עצמו אינו סוף פסוק אלא המשך החיים בצורה אחרת. לא במקרה נקרא בית הקברות בית החיים.

בהקשר זה, מעניינים דבריו של הרב טוקצ'ינסקי^[4] המשווה בין קבורה לזריעה. הרב טיקוצ'ינסקי מבאר כי קבורה הינה סוג של זריעה בה כביכול זורעים את הגופה באדמה. ההנחה היא כי התפרקות הגופה, על אותם מרכיבים כימיים שבה החוברים לחומרים הכימיים שבאדמה, מאפשרת לחומרים אלו לחיות את עצמם וכך ישנה תחיה וסוג של המשכיות בתנאים אחרים. לעומת זה, בשריפה מתכלים החומרים בחום ואנרגיה, ואין כל אפשרות של תחיה והמשכיות^[5]. מענינת מאוד בהקשר זה העובדה כי בלשון חז"ל הרחם נקרא קבר.

אך ישנו כאן הבט נוסף. ראינו על פי המדרשים שתי גישות שונות מהיכן מקום בריאת האדם - האם ממקום המזבח כשמשמעות עובדה זאת הינה כי הוא נברא מראש מן המקום המאפשר ומזמן תיקון – כפרה, או מכל מקום בעולם, על מנת שכל מקום בעולם יוכל לקלוט את גופתו עם מותו. נראה כי נקודה זו קשורה לשאלה יסודית יותר והיא האם בריאתו של האדם מן המקור -  המזבח, או מן ההיקף כולו - מכל העולם כולו.

ניתן לראות בנושא זה שתי גישות שונות ונפרדות, כאשר כל אחת מדגישה היבט אחר של היחס בין אדם לאדמה. יתכן כי המדרש המתאר את בריאתו ממקום המזבח, מדגיש יותר את תיקון האדם בחייו, ואילו המדרש המתאר את בריאתו מכל פינות תבל מתאר את שייכותו האמתית לכל העולם כולו, והקשר בין מקום המוות למקום בריאתו.

אך ייתכן להציע כי אין כאן מחלוקת יסודית, אלא שני היבטים שונים. במובן מסויים המזבח מכיל בתוכו, בהיותו עשוי מאדמה, את כל האדמה, כולה. שני המדרשים השונים באים על פי גישה זו לבטא את הקשר בין הלב, המקור, לכל ההיקף.

כל העולם כולו הוא פוטנציאל העשיה של האדם, ותמצית, לב יכולת התיקון של כל העולם כולו הינה בכפרה המתאפשרת על מקום המזבח. החיבור בין ארץ לשמים, מקום העלאת העולם כולו ותיקונו על פי השמים, הינו מקום המזבח. זאת אותה ההבנה שהובאה על ידי הרב הירש לפיה המזבח מבטא את העלאת העולם כלפי הקב"ה, את חיבור האדמה לשמים, על ידי עשיית האדם. הבנה זאת מעצימה את התפיסה לפיה לב העולם ועיקרו הינו בעשיה האנושית, במה שהאדם פועל במציאות.

צרוף המדרשים שהבאנו מאפשר לראות כאמור, את המזבח בלב העולם, ואת מה שמוטל על האדם לפעול במציאות כעיקר עניינו של העולם.

בשיעור הבא נמשיך לעסוק בעז"ה במזבח האדמה, ונרחיב ביחס שבין מרכזיות המזבח למעמדה של אבן השתייה.