שמחת לימוד תורה לפי הרב הוטנר

  • הרב יצחק בלאו

בשבוע שעבר דנו בדגש של הרב הוטנר על העולם הדתי הפנימי על רעיונותיו ורגשותיו. השבוע נבחן עוד נושא כללי בהגותו הנוגע לסוג זה של קטגוריה הלכתית. לימוד תורה אידיאלי כולל תחושה חזקה של שמחה מעבר לפעולת הלימוד עצמה. הרב הוטנר מצטט טיעון שמדגים את התפקיד הייחודי שממלאת הנאה בעולם הלימוד.[1] הגמרא אומרת שאדם צריך ללמוד את מה שליבו חפץ בו. (עבודה זרה י"ט, א'). הרב הוטנר מפרש זאת כעיקרון הלכתי הייחודי למצוות 'תלמוד תורה'. אומנם אדם הבוחר איזה משני חולים לבקר מסתמך אף הוא על העדפה אישית בבחירתו, אך בחירה זו משקפת החלטה אישית ולא עיקרון הלכתי. ביחס ללימוד תורה בחירת נושא הלימוד על פי הטעם האישי ממלאת הוראה הלכתית. ההלכה עצמה מורה לאדם לדבוק באותם צדדים של הלימוד שאליהם הוא נמשך במיוחד.

כל החושים מגשימים את תכליתם באמצעות סוג של דבקות וקשר. חוש המגע עובד באמצעות מגע פיזי, חוש הראייה באמצעות קרני אור, וחוש השמיעה דרך גלי קול. התבונה האנושית אינה שונה, היא מתחברת לרעיון הנלמד באמצעות חדוות ההבנה. לפיכך תוספת הנאה בתלמוד תורה מחזקת את ההבנה עצמה.

הניסוח של ברכות התורה חושף קשר מיוחד בין שמחה ללימוד. אנו מבקשים "והערב נא את דברי תורתך בפינו". אין בקשה מקבילה על מצוות אחרות. איננו מבקשים מה' להמתיק את ישיבתנו בסוכה או את תקיעת שופר. הרב הוטנר מסביר שאף כי כאשר אנו נהנים מהמצוות האחרות נוסף למצווה משהו חיובי, הנאה מלימוד התורה היא מרכיב מהותי מהמצווה עצמה.

בלי קשר לשאלה עד כמה הרב הוטנר הכיר את הלימודים החיצונים, הוא בבירור מבחין הבחנה חדה בין לימוד תורה ללימודים אחרים. הוא קובע שהשמחה בעיסוק באמצעים אינה יכולה להיות שווה לשמחת העיסוק הישיר במטרה. שמחת השהות בבניין עולה בהרבה על שמחת בנייתו. לפיכך עלינו ליהנות מלימוד התורה, שהנו מטרה בפני עצמה, הרבה יותר מעיסוקים אקדמיים אחרים, שהינם רק אמצעים.

יוזמת תרגום התורה ליוונית משקפת ניסיון לקעקע את ההבחנה בין התורה לצורות חכמה אחרות. עבור הרב הוטנר רעיון זה הופך לחלק מהעימות העמוק בלב סיפור חנוכה. אנו מבינים כעת מדוע הרמב"ם אומר שמצוות נרות חנוכה היא מצווה חביבה מאוד.[2] מכיוון שניצחון חנוכה כרוך במציאת שמחה מיוחדת בתורה שאיננו מוצאים באף עיסוק אחר, הנרות מייצגים משהו יקר וחביב עלינו.

בקטע הנדון לעיל הרב הוטנר כותב על היכולת השכלית להתחבר לרעיונות חדשים דרך הנאה. דיון בנושא קרוב מופיע בכרך על שבועות ונפתח בהבדלים בין שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע. שתיהן עוסקות בהפנמת דברי ה' בלבבנו, אך האחת משתמשת בפועל "והיו" ואילו האחרת – ב"ושמתם". כפי שראינו הרב הוטנר היה רגיש ביותר ללשון, ושינוי זה משך את תשומת ליבו.

אנו מצווים לא לשכוח את התורה, והניסיון מלמד אותנו שתי דרכים להימנע משכחה. אנו יכולים לבחון את החומר מספר פעמים או להעמיק את הקבלה הראשונית של הרעיון עד שקשה לשכוח אותו. שני הפעלים מבטאים שתי גישות אלו. "ושמתם" מבטא פעולה אקטיבית מצדנו, במקרה זה – חזרה ושינון. "והיו" מבטא מצב קיומי יותר מאשר פעולה, והוא מתייחס לכתיבה על הלב שמתרחשת באופן מידי, ואינה תלויה בחזרות מאוחרות יותר.

פעם נוספת, הרב הוטנר טוען שעומק הפנמתה המקורית של התורה תלוי במידת ההנאה מלימודה. הרמב"ם כותב שמחשבה על מצוות ה' מובילה לאהבת ה'.[3] השמחה שאדם מוצא בלימוד מילותיו של הא-ל היא היא אהבת הא-ל עצמו. זכרו שהקטע הראשון בקריאת שמע כולל את המצווה לאהוב את ה'. אותו קטע עצמו מכיל את הפועל "והיו" שכן פועל זה מבטא את ההפנמה השמחה של התורה שמונעת את שכחתה.[4]

מכתב שנכתב לתלמיד במחנה קיץ מחזק רעיון זה. התלמיד כתב לרב הוטנר שהוא "משתעשע" במילות התורה. הרב הוטנר אהב את הביטוי שבו בחר תלמידו וניתח את הצד המשחקי, המשתעשע של התורה. הוא ציין שהפסוקים במשלי (ח', כ"א-ל"א), שחז"ל מבינים בתור תיאור של קיום התורה לפני יצירת העולם (פסחים נ"ד, א'), משתמשים אף הם במילה 'שעשועים'. הוא מסיק מכך שהצד המשחקי של התורה מתייחס לתורה כפי שהיא התקיימה לפני קיום העולם המוכר לנו.

הרב הוטנר כותב שבעוד שאנו מבצעים את רוב הפעולות לשם תכלית חיצונית, עצם מהותה של השתעשעות הוא שהיא אינה משרתת אף מטרה מחוץ לעצמה. לימוד התורה הינו בבירור בעל צד מעשי ויישומי – אנו לומדים במטרה לדעת איך למלא את הוראות ה'. עם זאת, התורה שקדמה לבריאה לא הייתה בעלת יישום מעשי כלשהו והייתה 'משחקית' בלבד. גם לאחר שצדדיה המעשיים של התורה הפכו לרלוונטיים הצד ה'משחקי' נותר חלק מלימוד התורה. לימוד התורה הוא בה בעת עבודה ומשחק, וכולל מטרה רצינית לצד הנאה.[5]

קטע חשוב דן בדיאלקטיקה מקבילה של לימוד התורה כשילוב בין צורך למותרות.[6] הרב הוטנר מצביע על כך שאנו חשים את כאב העדרם של הצרכים ההכרחיים הרבה יותר מהעדר מותרות. מצד שני, אנו נהנים מהמותרות הרבה יותר מאשר מסיפוק הצרכים. אנו סובלים מהעדר לחם או בגדים הרבה יותר משאנו נהנים מנוכחותם של דברים אלו. וניתן לומר שאנו נהנים מכבוד מלכים הרבה יותר משאנו סובלים בהעדרו.

היכן התורה משתלבת בדיכוטומיה זו?

כל מי שזכה להכיר בחייהם הפנימיים של עובדי השם באמת, יודע נאמנה, כי יחסם של הללו לתורתם ולעבודתם היה יחס כפול של הכרח ושל מותרות כרוכים זה בזה ומעורה זה בזה. כי הצער של ההעדר היה אצלם כאילו היה להם עסק עם ההכרח שבהכרח, ואילו התענוג ועידון הנפשי על ההשגה היה כעל המותרות שבמותרות ותפנוק שבתפנוק.[7]

הרב הוטנר מבחין בין שתי השוואות – זו בין העני לעשיר וזו בין המבוגר לילד. לעשיר אין יותר צרכים מלעני, הוא פשוט יכול להרשות לעצמו יותר. בניגוד לכך, המבוגר זקוק ליותר תזונה מהילד. התשוקה ליותר יכולה להעיד על תשוקה למותרות או על צורך גדול יותר. אדם העולה במעלות החכמה דומה לילד ההופך למבוגר מבחינה זו שככל שהוא רוכש ידע רב יותר, הוא מרגיש צורך גדול יותר להגדיל ידע זה.

אנו שולחים רב שאשם בהזנחה פושעת לעיר מקלט ושולחים את ישיבתו יחד איתו.[8] ההלכה רואה ביכולתו להמשיך וללמד את תלמידיו צורך בסיסי בחייו. ודאי שרב זה יוסיף וילמד גם מבלי שהישיבה שלו תבוא איתו; אך נוכחות תלמידיו תעצים את לימודו ותרומם אותו לדרגה גבוהה יותר. לאוהב החכמה האמיתי, אובדן ערך מוסף זה גורם להרגשה ש"חייו אינם חיים". הרב הוטנר משתמש בפקחות בהלכה זו כדי להמחיש איך חכם רואה בהוספת חוכמה צורך ולא מותרות.

במהלך ניתוח זה הרב הוטנר קובל על כך שאנו משתמשים באותם מושגים בהקשרים קדושים ויומיומיים, וטוען כי חפיפה לשונית זו מובילה תמיד לבלבול מושגי. השימוש שלנו במונח "שטייגן" בהקשרים קדושים ויומיומיים מטשטש הבחנה חשובה. אלו שיש להם "שטייגן" לתועלת חומרית חותרים להשיג יותר משהם באמת צריכים. כאשר אנו מחילים את אותו מושג על אלו שעמלים ללמוד תורה, אנו חושבים שגם תלמידי חכמים עמלים לשם ידע עודף על מה שבאמת נחוץ להם. אך זה מגלה אי הבנה עמוקה. כפי שהוסבר החכמים חווים את חיפוש החכמה כמרדף אחר צורך בסיסי.

שימו לב שהכישרונות האופייניים לרב הוטנר מתגלים בניתוח זה. רגישותו לשפה מניעה אותו לקבול על חוסר הזהירות הטמון בשימוש באותה מילה בשני הקשרים שונים כל כך. הוא מבהיר את טענתו באמצעות שימוש דק הבחנה במשל. ההבדל בין העשיר לעני והבחנתו מההבדל בין הילד למבוגר מחדדים נקודה זו להפליא.

אף כי תלמידי חכמים חווים את החכמה כצורך, הם ממשיכים לחוות אותה גם כמותרות מענגים. מה מאפשר שילוב ייחודי זה? ההבחנה בין מותרות לצרכים חלה רק על הצרכים והרצונות של החיים, אך לא על החיים עצמם. הרצון לחיות מתעלה מעל העיסוק בצרכים ומותרות. אדם שניצל מטביעה אינה מודד את הצלתו בקטגוריות של צורך ומותרות. כשהאדם חווה את היותו בן תמותה הוא נזכר בחדוות הקיום, העולה על כל השמחות האחרות. במישור זה שמחת היש וכאב האין מגיעים ביחד. כשאדם דתי מגיע להערכה של התורה ועבודת ה' כמהות החיים, הם מתעלים למישור שבו הוא יכול ליהנות מנוכחותם כמותרות ולבכות את העדרם כצרכים הכרחיים.

בברכה השנייה של קריאת שמע בלילה אנו אומרים "ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד כי הם חיינו וארך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". לאור ניתוחו של הרב הוטנר נוספת למילים אלו משמעות חדשה. ראיית התורה והמצוות כמהות החיים יוצרת שמחה מיוחדת בקיומם הדומה להרגשה של הצלה מנהר מסוכן.

אותו רעיון ממלא תפקיד בדיון תיאולוגי חשוב על יראת העונש. מישהו שאל את הרב הוטנר כיצד הרמב"ם יכול למנות את הפחד מעונש אלוהי בתור אחת מתרי"ג מצוות,[9] אך גם לומר שפחד מעונש ראוי רק לקטנים ועמי הארץ.[10]

תשובתו של הרב הוטנר מבחינה בין שתי גישות שונות לפחד מעונש. הדרך הראשונה אינה כרוכה בדאגה מהפרת מילות הא-ל, היא משקפת תגובה טבעית לאיום אפשרי ותו לא. מנקודת מבט זו, אדם שידע מה העונש על עברה ספציפית עשוי עדיין לבחור לחטוא ולהיענש. כל מה שרלוונטי הם שיקולים פרגמטיים ותועלתניים.

הגישה האחרת רואה בפחד מעונש ציווי דתי בפני עצמו. אדם המקיים מצווה זו לא יוכל לשקול באופן מעשי להיענש תמורת היכולת לחטוא, שכן מהותה של מצווה זו היא הפחד מעונש ה' ואי הבחירה באפשרות זו. הפחד מעונש הנטוע במצווה אלוקית עמוק יותר מהחשש הטבעי מסכנה ואינו מוגבל לקטנים ועמי הארץ.

הרמב"ם כותב: ”שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי".[11] האם אדם העובד את השם מאהבה וכבוד, אך אינו חש פחד מעונש דומה לכופרים? הרב הוטנר משתמש בניתוח מהכרך על שבועות שראינו כדי להבהיר את דברי הרמב"ם. כל עוד האדם מקיים את מצוות הדת, קיימת סכנה שהוא יתייחס לדת כאחד ממותרות החיים, שכן מותרות מהנים יותר. הדרך היחידה להבהיר שדת היא גם צורך בסיסי של החיים היא באמצעות תחושת כאב חזקה בהעדר קיום מצוות. רוב תכונות האופי הדתיות, ובכללן אהבה וכבוד, מתמקדות בשמחה ובהנאה של קיום התורה והמצוות. הפחד מעונש, לעומת זאת, מתמקד אך ורק בסכנה הטמונה בכישלון לעמוד בדרישות הדתיות. תכונת אופי זו יוצרת את 'כאב האובדן', שמבהיר כי חווית קיום התורה היא צורך בסיסי.[12]

 



[1] פחד יצחק, חנוכה, מאמר ו.

[2] הלכות חנוכה ד', י"ב.

[3] ספר המצוות, מצוות עשה ג'.

[4] פחד יצחק, שבועות, מאמר ל.

[5] פחד יצחק, אגרות וכתבים, מאמר ב.

[6] פחד יצחק, שבועות, מאמר ד.

[7] שם עמוד 51.

[8]משנה תורה, הלכות רוצח ז', א'.

[9] ספר המצוות, מצוות עשה ד'.

 [10]הלכות תשובה י', ב'.

[11]ראה הערה 9.

[12]פחד יצחק, יום הכיפורים, מאמר יח.