ליקוטי מוהר"ן | תורה מ"ו | שמע ה' קולי אקרא

מְסִירַת נֶפֶשׁ יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה כְּגוֹן שֶׁנּוֹתֵן מָמוֹנוֹ לִצְדָקָה וְהַמָּמוֹן הוּא הַנֶּפֶשׁ ''כִּי אֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ'' (דְּבָרִים כ''ד) דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ בִּיגִיעוֹת וְסַכָּנוֹת קדֶם שֶׁמַּרְוִיחַ הַמָּמוֹן וְאַחַר כָּך נוֹטֵל הַמָּמוֹן וְנוֹתְנוֹ בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נִמְצָא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ וְכֵן בִּתְפִלָּה אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ הַנֶּעְלָם (חַיֵּי שָׂרָה דַף קכד:), שֶׁהִיא בְּחִינַת, ''כִּי עָלֶיך הרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם'' וְכוּ הַיְנוּ מְסִירַת נֶפֶשׁ כִּי צָרִיך יְגִיעָה גְּדוֹלָה וּמִלְחָמָה גְּדוֹלָה עִם הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְתַחְבּוּלוֹת לָנוּס וְלִבְרחַ מֵהֶם וְעַל זֶה נֶאֱמַר: כִּי עָלֶיך הרַגְנוּ וְכוּ, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ הַנֶּעְלָם נִמְצָא שֶׁהוּא מְסִירַת נֶפֶשׁ וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה

 וְדַע, שֶׁהַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך שְׁמוֹ כְּגוֹן לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמֶה לוֹ שֶׁהַמְּנִיעוֹת שֶׁלּוֹ גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ וְקָשֶׁה לַעֲמד בָּהֶם דַּע שֶׁלְּכָל אֶחָד אֵין לוֹ מְנִיעוֹת רַק כְּפִי כּחוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיָּכוֹל לָשֵׂאת וְלַעֲמד בָּהֶם אִם יִרְצֶה וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה כִּי גַּם בְּהַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ מְלֻבָּשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְכַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [בְּלִקּוּטֵי א סִימָן קטו] וְהַמְּנִיעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַמְּנִיעוֹת הִיא מְנִיעַת הַמּחַ דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמּחוֹ וְלִבּוֹ חֲלוּקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אוֹ מֵהַצַּדִּיק כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת וּבָא לְשָׁם עִם כָּל זֶה כְּשֶׁמּחוֹ חָלוּק וְקָשֶׁה לוֹ קֻשְׁיוֹת עַל הַצַּדִּיק וְיֵשׁ לוֹ עַקְמוּמִיּוּת בְּלִבּוֹ עַל הַצַּדִּיק זאת הַמְּנִיעָה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּל הַמְּנִיעוֹת וְכֵן בִּתְפִלָּה שֶׁבִּתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מְנִיעוֹת עַל הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּך כְּשֶׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶם וּבָא לְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁלִּבּוֹ עָקם וּפְתַלְתּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, זאת הַמְּנִיעָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם כַּנַּ''ל הַיְנוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים ל''ח) : ''לִבִּי סְחַרְחַר'' תַּרְגּוּם סָבִיב סְחוֹר סְחוֹר דְּהַיְנוּ שֶׁלִּבּוֹ מְסֻבָּב וּמֻקָּף וּמְעֻקָּם בְּעַקְמוּמִיּוּת וְקֻשְׁיוֹת וּכְפִירוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁזֶּה בְּחִינַת (שְׁמוֹת א) : ''וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבדָה קָשָׁה'' וְכוּ וְאִיתָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן יג דַף כח.) בְּקֻשְׁיָא וְכוּ הַיְנוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁהֵם הַמְּנִיעָה הַגְּדוֹלָה מִכֻּלָּם וַאֲזַי צָרִיך לִצְעק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת הַנַּ''ל וְעַל כָּל פָּנִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, שֶׁזֶּה יְשׁוּעָתוֹ קֻשְׁיָא רָאשֵׁי תֵבוֹת: ''שְׁמַע יְיָ קוֹלִי אֶקְרָא'' (תְּהִלִּים כ''ז) שֶׁצָּרִיך רַק לִקְרוֹת לַה', כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו הַקֻּשְׁיָא וְהַכְּפִירָה כַּנַּ''ל וּמֵעֵין זֶה מַה שֶּׁמְּסַפְּרִים בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה מָשָׁל, שֶׁמֶּלֶך אֶחָד הִנִּיחַ אוֹצָר גָּדוֹל בְּמָקוֹם אֶחָד וְסִבֵּב בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם כַּמָּה וְכַמָּה חוֹמוֹת סְבִיב הָאוֹצָר וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אָדָם לְאֵלּוּ הַחוֹמוֹת, נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם חוֹמוֹת מַמָּשׁ וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָם וּקְצָתָם חָזְרוּ תֵּכֶף וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ חוֹמָה אַחַת וּבָאוּ אֶל הַשְּׁנִיָּה וְלא יָכְלוּ לְשַׁבְּרָהּ וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ יוֹתֵר וְלא יָכְלוּ לִשְׁבּר הַנִּשְׁאָרִים עַד שֶׁבָּא הַבֶּן מֶלֶך אָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הַחוֹמוֹת הֵם רַק בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם חוֹמָה כְּלָל וְהָלַך לָבֶטַח עַד שֶׁעָבַר עַל כֻּלָּם וּמִזֶּה יָבִין הַמַּשְׂכִּיל הַנִּמְשָׁל מֵאֵלָיו עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַהֲסָתוֹת וּפִתּוּיִים שֶׁהֵם בְּחִינַת חוֹמוֹת, שֶׁיֵּשׁ עַל אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם כְּלוּם וְהָעִקָּר לֵב חָזָק וְאַמִּיץ וְאָז אֵין לוֹ שׁוּם מְנִיעָה וּבִפְרָט הַמְּנִיעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת, כְּגוֹן מֵחֲמַת מָמוֹן אוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְחוֹתְנוֹ אוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ, וְכַיּוֹצֵא הֵם כֻּלָּם בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים לְמִי שֶׁלִּבּוֹ חָזָק וְאַמִּיץ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְגַם אֲפִלּוּ גְבוּרָה שֶׁל הַגִּבּוֹרִים, הוּא רַק מֵחֹזֶק וְאמֶץ הַלֵּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב חָזָק בְּיוֹתֵר לָרוּץ בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים [עי לקו''א סי רמ''ט ולעיל בסי מ''ג]

*

התורה שלפנינו פותחת במסירות נפש. אולם מהמשך הדברים נראה שהנושא העיקרי הוא דווקא המניעות. לכאורה באותה מידה שבה פתח ר' נחמן באמירה שְ "מְסִירַת נֶפֶשׁ יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה" יכול היה לפתוח ולומר שְ "מניעות יש לכל אחד ואחד מישראל בכל יום ובכל שעה" ולהתאים את דבריו לנושא העיקרי ולהוסיף את אותן דוגמאות של נתינת הממון והתפילה, שכן המניעות הינן הצד השני של מסירת הנפש, הצד הנגד לה. מה גם שהמניעות היומיומיות מוכרות לנו הרבה יותר. אם בכל זאת פתח רבינו במסירת נפש משמע שזהו הנושא העיקרי. מדוע אם כן המשך התורה מדבר רק על מניעות? זו שאלה ראשונה.

מסירת הנפש היא הכלי החזק ביותר שיש ליהודי. כלי זה שובר כל מניעה, הודף אותה במלוא הכוח עד כדי סיכון עצמי. אין כוח חזק מזה, זה שלא שומר על עצמו. נשאלת השאלה, למה דווקא כשמדברים על מסירות נפש רוצה ר' נחמן לבשר ליהודי ש "בֶאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה"? אולי כדאי היה להזכיר את היכולת להתגבר על המניעות, לחזק את האדם כאשר הוא מסתבך ולא מגיע ליעדו ולייעודו. אבל למסירת נפש אין צורך להזכיר זאת, שהרי היא פותרת הכל בהינף יד, בלי חשבון ובכוח רב, בלי משא ומתן עם המניעות. המסירות נפש לכאורה מדלגת מעל המניעות, מדוע אם כן ר' נחמן קושר את השניים? זו שאלה שניה.

ובכן, נראה שזה בדיוק מה שרצה ר' נחמן ללמדנו. מסירות נפש איננה הינף יד, איננה ריצת אמוק אובדנית, איננה נעשית בכוח. שורשה במקום אחר, בדביקות, באמונה, ולכן היא יומיומית יותר ממה שחשבנו. איננה רק מעבר לחיים ובמקום שבו אדם מוותר על החיים, אלא מקומה בחיים עצמם, כל יום, כל שעה. וכך פותח ר' נחמן את דבריו: "מְסִירַת נֶפֶשׁ יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה" ונותן דוגמאות על כך כרוצה לומר לנו 'אין מניעות כלל, יש מסירות נפש'.

*

" דַּע שֶׁלְּכָל אֶחָד אֵין לוֹ מְנִיעוֹת רַק כְּפִי כּחוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיָּכוֹל לָשֵׂאת וְלַעֲמד בָּהֶם אִם יִרְצֶה "

לפי המשוואה שמביא לנו ר' נחמן, אם אין לך מניעות בכלל סימן שבשמיים לא מאמינים בך שתוכל לעמוד בהם. יודעים שאתה חלש, יודעים שלא תילחם, יודעים שאין לך דביקות בה' די חזקה להחזיק מעמד, שלא תיצלח את מערום המניעות הבאות עליך. שבוי אתה בעצמך, מגן על עצמך יתר על המידה.

ר' ישראל אודעסר זצוק"ל היה בעל מניעות גדול. סיפור ההתקרבות שלו לחסידות ברסלב מעורר את כוחות הנפש הנרדמים של הקורא. מומלץ מאוד. אולם בימי זקנותו המאוחרים זכה שכבר לא היו לו מניעות רבות. כבר חלקו לו כבוד, כבר היו לו תלמידים שומעי לקחו ובכל זאת אז התגעגע ר' ישראל 'איפה, איפה הן המניעות שהיו לי, איפה הן ואיפה טעמן?'.

עיקר המניעות, מדגיש ר' נחמן, הוא בלב ובמוח ולא במציאות. המציאות מתלבשת על חולשת הלב, על רפיון הרוח ואז מרגיש האדם שבוי בעולמו. נכון, מניעות רבות יש בדרך לעשות מעשה טוב אחד. כמה מניעות יכולות לבוא על האדם על מנת שיפנה לו שעה של התבודדות. אבל עיקר המניעות, ממקד אותנו ר' נחמן, הוא דווקא אחרי שהצלחת לשבור את המניעות הפיסיות, אז מתחילות המניעות המהותיות יותר. האם תצליח לעשות מכל הלב את המעשה הטוב אליו חתרת, האם תצליח להוציא מילה אחת משמעותית לבורא עולם בשעה שלימה של התבודדות. שם המניעות! אלא שהמניעות הפיסיות גורמות שלא נגיע אל המניעות המהותיות יותר. משהו מלחש לנו בפנים שאין מה להתאמץ, כי גם אחרי שנשבור את המניעות החיצוניות יבואו עלינו המניעות הפנימיות והן תשאלנה אותנו שאלות מהותיות שלא בטוח שנוכל לענות עליהן.

באמת עיקר מסירות הנפש נמצא במקומות הפנימיים הללו. עיקרה בדביקות, בה האדם מוסר את נפשו לה' ומתקרב אליו מתוך המקום שבו הוא נמצא. וזה אכן יכול להיות יומיומי "כל יום כל שעה". באמת זה קל- כי הכל מתחיל בלב ומי שרוצה בכל מאודו, מדלג על המניעות ולמען משאלות ליבו. וזה קשה- כי האדם מרגיש שבוי בעולם ולא בקלות מרגיש את החירות להנהיג את עולמו ובמיוחד כשלא ברור לו עד כמה הוא רוצה זאת בנפשו פנימה. מסירת הנפש מתחילה קודם כל שם, בנפש ובהתמודדות שלה עם השאלות הפנימיות, אשר כל כך נוח לו לה לא להציף אותן ולא לגעת בהן ובמקום זה להסתתר מאחורי מערום המניעות, כביכול הן האשמות ואני פטור.

בעבודת ה' אין מניעות מפני שבידוע שגם בהן "מתלבש ה' יתברך". לו היינו כותבים מניפסט כנגד המניעות להשגת כל דבר אחר לא היינו יכולים לפזר את המניעות בכזאת קלות. אבל בניגוד לכל יעד אחר בעולם, הדרך לה' יתברך גם היא ממנו ועימו ולכן ההולך בדרך זו צריך להרגיש שכבר בעצם העובדה שהוא בדרך, כבר אז הוא הגיע. העיקר זה להצליח להיות כאותו בן מלך היודע ידיעה פנימית ואינטימית, כידיעת בן את אביו, שאבינו שבשמיים לא רוצה לרחק אותנו אלא לקרבנו ושכל המניעות בדרך אינן אלא ניסיונות.

*

עיקר הקושי של עם ישראל במצרים לא היה משא האבנים על גביהם. משא זה היה קל לו היו יודעים את תכליתו ואת ייעודו. עיקר הקושי היה הקושיא, הקושיות הרבות שהיו להם על ה' יתברך, תחושת העיזבון, העלבון וחוסר האונים. לו ידעו שה' איתם ועימם, היה קל להם יותר. אכן פיסית, לצאת ממצרים היו יכולים, כך התברר בדיעבד. אכן משעה שרם לבבם יכלו לצאת ביד רמה. אלא שהכול מתחיל בנפשם שהרגישה שעבוד פנימי לעולם שבחוץ. משם, בשורת החירות נראית כאבדון ומייד כשהיא מועלית כהצעה נערמים לצידה כל המניעות לשכנע את האדם שלא להעז אפילו לחשוב על כך. מן המקום שבו הם נמצאים יש להם קושיא 'מה אני עושה פה? למה אני מתרוצץ כל היום באין תכלית? מדוע הרוע שולט?' ועוד ועוד.

אבל בראשי תיבות הקושיא מרמז לנו ה' איפה ההתחלה האמתית, איפה ראש התיבה. הקושיא מנסה לשים את האדם בסוף, בסוף התיבה, בסוף המובן, לאמור: 'אולי בסוף תבין, אולי בסוף תגיע לייעדך'. אבל בעבודת ה' גם הדרך היא היעד, ה' עמך גם שם, בדרך. קרא אליו. היה בראש, היה מנהיג. מסירות נפש הינה סירוב להשתרך מאחור והינה קריאה לאדם לעמוד בראש חייו בכל מקרה ובכל מצב, גם אם קשה ולא טוב. ובראשי התיבות של המילה קושיא מרומז לו לאדם להיות בראש גם כשתוקפים אותך קושיות רבות. לא להיות שבוי בקושיא אלא לעמוד בניסיון הטמון בה.

לדידו של ר' נחמן, גם הקושיא איננה אלא עוד מניעה בדרך לה'. אם נאמן אתה תוכל לצלוח גם אותה. אם תקרא לה' תוכל להיזכר כאותו בן מלך במשל, במשהו הרבה יותר אינטימי ומהותי מכל קושיות השכל. תוכל להיזכר באבא שבשמיים ושאתה בנו- בן מלך. תוכל להיזכר שה' מתלבש במניעות לנסותך ושמאחורי כל אותו עולם חיצוני שאתה שבוי בו, נמצא ה'. הכל בהשגחה, הכל למענך ובשבילך. התקשרות עם אותה נקודה פנימית החבויה מאחורי המציאות היא הדביקות המניעה את מסירת הנפש ופורקת מעליה את כל המניעות כולן, גם את מניעות ההבנה והשכל.

"שמע ה' קולי אקרא" ראשי תיבות קושיא. אם אכן קושיא יש בליבך, סימן שיש בתוכך צפייה למשהו אחר. ובכן, דע לך שצפייה זו היא ראשית ניצניה של האמונה. לו לא הייתה בך אפילו שמץ של אמונה  גם מצפייה זו היית מרפה. מימושה של אמונה זו תלוי בך, אם רק תפנה את אותה צפייה פנימית לכתובתה העליונה, אם רק תקשיב לעומק רחשי ליבך הפונים כלפי מעלה. או אז, מי יודע, אולי תקבל תשובה ויוסרו ממך המניעות ותתורץ הקושיא. או לפחות תיזכר בבורא עולם המשגיח עליך ולא תרגיש עזוב ונטוש, לא תרגיש בסוף, ותוכל להתמודד עם המצב כפי שהוא ולמסור עליו את הנפש במעט שאתה יכול. מסירת נפש זו היא יומיומית. הקושיא לא תורצה, אבל התיישבה על הלב. "וַאֲזַי צָרִיך לִצְעק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת הַנַּ''ל וְעַל כָּל פָּנִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, שֶׁזֶּה יְשׁוּעָתוֹ".

בשביל איש השכל, אכן יש בצעד כזה מסירות נפש. שמיטת הקרקע הבטוחה של השכל כמוה כתהום בשביל איש הוודאות. אבל כמו שכבר הטעמנו, אם יש לאדם את הדביקות ואת האמונה, המניעות כולן מתפוגגות כלא היו. אם אכן תמסור את הנפש , אתה איש הוודאות והשכל, תגלה קרקע בטוחה אחרת, קרקע האמונה, "שכון ארץ ורעה אמונה". לא אתה הוא זה שצריך להוכיח את מציאות ה' וקיומו, לא אתה הוא שצריך להגיע אליו במסירת נפש, לצלוח את מניעות האינסוף, אלא להיפך תן לו להגיע אליך, הנח לו לפנות אליך, לשמוע אותך, לכן צעק אליו כך "שמע ה' קולי אקרא".

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php