שמע ישראל ובשכמל"ו

עיון ב'נפש החיים'

שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

בהמשך להבחנה בין נבואת משה רבינו לנבואת האבות מביא נפש החיים בהג"ה את דברי הגמרא במסכת פסחים (דףנו עמוד א), בגמרא מבוארת הסיבה בגינה אנו אומרים את הפסוק שמע ישראל בקול רם ואילו את הפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (להלן בשכמל"ו) אומרים בלחש. הגמרא מבארת כי את הפסוק שמע ישראל אמר משה רבינו לכל ישראל ואף נכתב בתורה, ואילו הפסוק בשכמל"ו נאמר על ידי יעקב אבינו בתגובה לדבריהם של בניו.

נבאר את יסוד ההבדל בין שני הפסוקים שאימצו אנשי כנסת הגדולה לסדר התפילה במסגרת קיום מצוות קריאת שמע.

בפרשיית שמע ישנה מסירות נפש נפלאה לה' כך שממליכים את הקב"ה על כל המציאות כולה ומכירים ומאמינים כי אין דבר המתקיים בלעדיו שזהו יסוד אחדותו. הכרה זו מביאה לביטול מוחלט כלפי האין סוף שאפילו ממשות כלשהי איננה בנמצא. כך היתה נבואת משה רבינו שלא תפס מעצמו מאומה כי אם צינור להעברת הדיבור האלוקי לעולם. לעומת זאת, הפסוק בשכמל"ו נאמר מתוך התבוננות במציאות ובכוח האלוקי המתגלה לאחר צימצומים רבים. במדריגה זו לא ניתן לדבר על ביטול מוחלט שכן הנבראים תופסים מקום במדריגה זו. מדובר באופן נמוך יותר של היחוד שכן הנבראים הם מציאות מה ואמנם מציאות זו כפופה לאלוקות אך העצמות שלה לא בטלה לגמרי. זו היא נבואת האבות שעל אף הכרתם את הקב"ה בכל זאת חשו וראו מציאות של כוחות ועולמות. הזוהר כרך א פרשת בראשית (דף יח עמוד ב) מציג שתי רמות של יחודים ומעמיד אותם על יסוד ההבחנה שהצגנו לעיל בין שני הפסוקים המדוברים:

"בשכמל"ו- יחודא דלתתא, יחודא עלאה- שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד."

יחוד עליון הוא הפסוק הראשון של ק"ש שכן הוא מביא לביטול מוחלט של המציאות ומותיר רק את הא"ס האלוקי שהכל נכלל בתוכו, ואילו היחוד התחתון הוא הפסוק של בשכמל"ו שהוא מניח שקיים עולם ממשי אולם הקב"ה הוא השולט בו בלבד וכל הכוחות שבו יונקים מכוחו של הקב"ה. ר' חיים מסיים את השער השלישי באזהרה שלא לכוון לשום ספירה בתפילה אולם ראוי ונכון שיבטל רצונו ביטול גמור כל הכוחות העליונים והתחתונים כאילו אינם במציאות. זו צריכה להיות מגמת התפילה והוא מוסיף כי גם זו צריכה להיות מגמת לימוד התורה. ר' שניאור זלמן מלאדי גם הוא עוסק ביחודים הללו בשער היחוד והאמונה (בפרק ז).

הרב משה כהן