שני סוגי שליחות | 1

לפני מספר שבועות הזכרנו את הגמרא בכתובות עד ע"א, הקובעת ששליחות אפשרית רק במעשים שניתן להטיל עליהם תנאי, וכן להיפך. ראינו גם את הסבר התוספות לכך: "דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח - סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה" (ד"ה תנאי). כלומר, שליחות מבוססת על כך שלמשלח יש סמכות המוקנית לו, שאותה הוא יכול להקנות לשליח כדי לאפשר לו לבצע מעשה בשמו. בדומה לכך, אדם יכול לקבוע תנאי רק על מעשים שיש לו סמכות בעלותית עליהם.

על פי הבנה זו בשליחות, ניתן להבין את דבריו של תוספות הרא"ש בקידושין (מא ע"א ד"ה ושלחה). הגמרא שם לומדת על שליחות בגירושין משני פסוקים שונים: פסוק אחד מלמד שאדם יכול למנות שליח לגרש את אשתו, ופסוק נוסף מלמד שאף האישה יכולה למנות שליח כדי להתגרש. הרא"ש תמה על כך: מדוע יש צורך בשני פסוקים? והשיב: "דהוה אמינא דבבעל הוא דשייך שליחות, שאינו מגרש אלא מדעתו. אבל אשה - שמתגרשת בעל כורחה - לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה". כלומר, לבעל המגרש יש סמכות על מעשה הגירושין, שהרי כולו תלוי רק בדעתו, ועל כן הוא יכול להאציל את סמכותו לשליח. בניגוד אליו, רצונה של האישה המתגרשת אינו מעלה ואינו מוריד לגבי הגירושין. היא נטולת סמכות לגביהן, ולכן - לכאורה - אינה יכולה למנות שליח להתגרש.

אך על פי מהלך זה, עולה בעיה בהבנת מסקנת הגמרא. למסקנה, כאמור, גם אישה יכולה למנות שליח להתגרש. האם משמעות העניין הוא שהבנה זו נדחתה?

נראה שהתורה חידשה חידוש מיוחד לגבי שליח האישה - שליח קבלה בגירושין. שליח זה מייצג סוג שונה של שליחות, שהגמרא בכתובות לא עסקה בו. כאן, אין מדובר על שליחות של האצלת סמכות, שכן סמכות שכזו אינה קיימת, אלא בהסבר אחר שהעלו המפרשים לדין שליחות - שליחות של 'ידא אריכתא': השליח מתפקד כידו הארוכה של המשלח. בסוג זה של שליחות, המשלח מבצע את המעשה עבור עצמו באמצעות השליח, ולא השליח עושה את המעשה עבור המשלח.

בע"ה, בשבוע הבא נסקור כמה ביטויים להבדל שבין שליחות הולכה בגט (שליח הבעל) לבין שליחות קבלה (שליח האישה).