יומא | דף סא | כפרת קורבנות היום

בסוגייתנו (סא ע"א) מובאת מחלוקת תנאים יסודית בהבנת אופי תהליך הכפרה של עבודת יום הכיפורים:

"תנו רבנן... הושוו כולן לכפרה אחת, שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות".

לדעת רבי יהודה, פרו של אהרן מכפר על טומאת מקדש של הכוהנים, השעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש של ישראל והשעיר המשתלח מכפר על שאר עבירות של כל העם. לעומת זאת, רבי שמעון סבור שהפר מכפר על הכוהנים הן בטומאת מקדש הן בשאר עבירות, ואילו השעירים מכפרים על ישראל בלבד. נמחיש זאת על ידי טבלה:

במבט ראשון נראה שדעת רבי שמעון הגיונית יותר, שהרי לדעתו קיימת הקבלה מלאה בין ישראל לכוהנים ובין טומאת מקדש לשאר העבירות. זאת בניגוד לשיטת רבי יהודה, המתקשה להסביר את הפער שבין הפר (שיש בו ווידוי) לשעיר הפנימי (שאין בו ווידוי) ואת הפער שבין טומאת מקדש (שיש בה חילוק בין כוהנים לישראל) לשאר עבירות (שמתכפרות לכולם יחד). משום כך יש לנסות להעמיק יותר בהבנת המחלוקת.

נראה שמחלוקת זו משקפת מחלוקת מהותית בנוגע לאופי כפרת יום הכיפורים ולמהות היחס שבין טומאת המקדש לשאר העבירות.

לדעת רבי שמעון הכפרה על שאר העבירות היא בווידוי, כאשר אצל הכוהנים הווידוי נעשה על הפר ואצל ישראל הוא נעשה על השעיר המשתלח. כמו כן, אין קשר מהותי בין כפרה זו לכפרת טומאת המקדש שנעשית על ידי הזאות הדמים, והראיה – שאר העבירות של הכוהנים מתכפרות בווידוי על הפר עוד בטרם נזרקו הדמים.

לדעת רבי יהודה, לעומת זאת, קיים רק תהליך אחד של כפרה, אלא שתהליך זה נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון מכפרים על טומאת מקדש על ידי הקורבנות הפנימיים, ומתוך כך אפשר בשלב השני להשליך את עוונותיהם של הכוהנים ושל ישראל יחד על ראש השעיר. משום כך לא ייתכן שכפרת שאר עבירות תיעשה לפני כפרת טומאת המקדש, ומאידך אין מניעה לצרף את עוונות הכוהנים לעוונותיהם של ישראל בשילוח השעיר הפנימי, משום שמעשה הכפרה העמוק והעיקרי הוא הזאות הדמים, המכפרות על טומאת המקדש ומטהרות את הקשר הפנימי שבין עם ישראל לקב"ה. לאחר חידושו של קשר זה מתרוקנות שאר העבירות מתוכן, והן מושלכות מאליהן על ראש השעיר המשתלח.

למחלוקת זו יש השלכות רבות על תפיסת היחס שבין שני השעירים (עי' לעיל מ ע"ב ובתוס' שם), ואולי גם על עבודת יום הכיפורים האישית של כל אדם. בעוד לדעת רבי שמעון יש שני צירים מקבילים של עבודה, לדעת רבי יהודה מדובר בתהליך אחד המורכב משני שלבים, כפי שכתב בעל השם משמואל (מצורע תרעג):

"וזה עצמו הוא הענין ששעיר הפנימי קרב קודם שעיר המשתלח, עפ"י מה שאמרנו לעיל שבאשר שעיר המשתלח מכפר על המרד, ומורד יוצא מכלל הקדושה ואין לו עוד חלק בחיים, א"א להיות סור מרע מקודם, באשר אי אפשר שירגיש כ"כ בפגם שעשה טרם יערה עליו רוח קדושה מחדש, ואינו דומה לכל חטאות הקודמות לעולות הבאין עמהן, שהחטאת היא על השוגג, שלא נאבד ונסתלק ממנו כל רגש חיים. וזה כלל גדול לכל הבא ליטהר מעבירות שבידו שנעשו בזדון, מה גם בפגם ברית שהוא פגם בצלם אלקים עיקר חיות האדם, אי אפשר לעשות כסדר סור מרע ועשה טוב, שזה לא נאמר אלא באיש שלא נתקלקל בכללו, וכמשל איש שיש לו מכה באבר אחד ומועילה לו רפואה, זה יכול להיות סור מרע מקודם, אבל לא האיש שנתקלקל בכללו והוא נצרך לחיים חדשים".