שעירי יום הכיפורים – חלק א

  • הרב יונתן פיינטוך

א.      פתיחה

            אחד החלקים המרכזיים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא עבודת שני השעירים, הכוללת את הגורל, הקרבת השעיר האחד לה', ושילוח השעיר השני לעזאזל. הציווי על עבודות אלה הינו חלק מרכזי מפרשת סדר העבודה, ויקרא ט"ז, ה-כב:

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת... ונתן אהרן על שני השעירם גורלות גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל: והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה’ ועשהו חטאת: והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה’ לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה... וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה: ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר:

עבודת השעיר לעזאזל היא עבודה חריגה מאד בנוף עבודת המקדש, וחז"ל היו מודעים לתמיהה שהיא לכאורה מעוררת:

תנו רבנן: ...'ואת חקתי תשמרו' (ויקרא יח, ד) - דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם - תלמוד לומר אני ה' - אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן.

(בבלי, יומא סז ע"ב)

להלן נבחן אפשרות אחת להסביר את מצוות שני השעירים שמוצאה בפשוטו של מקרא, אך יש לה גם ביסוס בחז"ל, ולאחר מכן נראה דרכים נוספות כיצד עבודה זו התפרשה בחז"ל בכלל ובמסכת יומא בפרט.

ב.      מודל הדחיה והבחירה בספר בראשית

בעבודת השעירים של יום הכיפורים מתבצעת בראש ובראשונה בחירה על ידי גורל בין שני השעירים. במושגים של התורה, ניתן להסתכל על השעיר שעולה לה' כשעיר שנבחר לייעוד נעלה יותר, ועל השעיר שמשולח למדבר בשעיר שנדחה הצידה, לייעוד פחוּת. רעיון הבחירה והדחייה, כידוע, הנו רעיון משמעותי ביותר, אשר נראה כי הוא חוזר על עצמו בספר בראשית מספר פעמים.

נפרט: בספר בראשית אנו מוצאים מספר פעמים סיפורים על שני אחים שמתקיימת ביניהם הכרעה על ידי בחירה ודחיה[1], החל באחים הראשונים, קין והבל/שת, וכלה במודל המורכב הקיים בפרשיות בני יעקב. ניתן לומר אף שהספר כולו מבוסס על מודל של שני אחים, אשר אחד מתוכם נבחר, וממנו יוצא בסופו של דבר העם הנבחר, והשני נדחה. מכיוון שחלק אינטגרלי מהבחירה הוא ירושת ארץ ישראל, הרי שהצד הנדחה בדרך כלל 'משולח' למקום אחר. על פי ההשוואה הזו הדגש בגורלו של השעיר המשתלח הוא בשילוחו אל המדבר, לא דווקא אל יעד מסויים, אלא פשוט למדבר, אולי דווקא לחוסר יעד (כפי שעולה, כאמור, מפשוטו של מקרא, שאינו מזכיר את דחייתו של השעיר מהצוק). כמובן, שנקודת הדמיון בין המקרים השונים בספר בראשית לבין השעירים איננה אחידה, והיא משתנה ממקרה למקרה, הן במידת הדמיון, והן בפרטים המאפיינים אותו.

בתחילתו של ספר בראשית הקב"ה בוחר במנחתו של הבל על פני מנחתו של קין, וניתן לראות בזה מעין בחירה והעדפה של הבל. בסופו של הסיפור, האח 'הנבחר' נהרג, ואחיו נשלח לגלות. אמנם הבל אינו מועלה כקרבן לה', ברם, המודל של שנים שמתחילים בנקודת מוצא שווה, ומתוכם אחד נהרג ומשנהו נשלח לגלות קיים כאן, מה גם שהרקע להיפרדות הדרכים היתה בחירתו של האל בקרבנו של האחד בלבד.

אנלוגיה בולטת ביותר לשעירים מצויה בסיפור אודות יצחק וישמעאל. סיפור זה מכיל את המוטיב הקבוע של בחירה ודחיה, ואף אופן מימושו באחים אלה מופיע בצורה בולטת בפרקים העוסקים בגירוש ישמעאל (בראשית כא, א-כא וכ"ב, א-יט) לעומת סיפור עקידת יצחק, הסמוך לו. בין שתי פרשיות סמוכות אלה קיימות בפסוקים הקבלות רבות הקושרות ביניהן, וכבר עמדו עליהן רבים בהרחבה. לענייננו חשוב לשים לב לכך שבפרשיות אלו אחד האחים, הנדחה, מגורש למדבר, והתורה משתמשת בהקשר זה בלשון 'שילוח' (כ"א, יד) והשני, הנבחר, מועלה (זמנית) על המזבח – כ'שה לעולה' – שמזכיר את השעיר.

ניתן לראות, אפוא, את עבודת השעירים ביום הכיפורים כמעשה שבאופן סמלי משחזר את בחירתו של הקב"ה בבניו, ישראל, ודחייתו את העמים האחרים. הרעיון הזה משתלב היטב ברעיון המפגש האינטימי בין ישראל לה' ביום הכיפורים, שעמדנו עליו בשיעורים קודמים. לעומת ראש השנה, שיש בו ממד אוניברסלי יותר, ל'כל באי עולם', יום הכיפורים הוא מיוחד ואינטימי לישראל ולה'.

המודל הסיפורי של סיפורי האבות בבראשית והדמיון לעבודת השעירים נעשה עשיר יותר  כאשר מתבוננים בזוג האחים הבאים - יעקב ועשו. ראשיתם של האחים, שנולדו יחד, מזכירה את תחילת דרכם של השעירים, כפי שזו נקבעת במסכת יומא (משנה יומא ו', א):

שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד

אפשר שמאחורי הדין הזה במשנה ביומא עומד הרעיון של ספר בראשית שמתואר כאן. יעקב ועשו אמנם אינם זהים אך 'לידתן כאחד'. יתר על כן, את ענין המראה השווה ניתן אולי לקשור לזוג תאומים אחר בספר בראשית, בני יהודה פרץ וזרח. בסיפורם של פרץ וזרח נקשר הסרט האדום, השני, לאחד מהם, כדי להבדילו מחבירו. פרט זה מזכיר פרט הלכתי שמופיע במסכת יומא, הלשון של זהורית, הנקשרת אל השעיר. אכן, הגמרא ביומא (מ"א ע"ב), מבינה את תפקידה הראשוני של הלשון של זהורית כמבדילה בין השעירים כדי שלא יתערבבו:

...דתני רב יוסף: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה, ולא יתערב באחרים... אלא לאו שמע מינה - אקשירה קאי...

קשר עמוק ומפורש יותר בחז"ל בין השעירים לבין יעקב ועשו מוצא את ביטויו במדרש (בראשית רבה, ס"ה, יא (מהד' תיאודור עמ' 727)):

אמר ר' יצחק... 'ונשא השעיר עליו' (ויקרא טז, כב) זה עשו שנאמר 'הן עשו אחי איש שעיר', את כל עונותם אל ארץ גזירה את כל עונות תם שנאמר 'ויעקב איש תם' (בראשית כה, כז).

 

השעיר מסמל את עשו, 'איש שעיר',[2] שנדחה ומשולח, בסופו של דבר מארץ ישראל, ומתיישב בשעיר. עשו נושא את עוונות יעקב, כפי שהשעיר לעזאזל נושא את עוונות ישראל.[3] בכך נוסף מימד חדש למעשה הבחירה. עשו שנדחה, מועמס בעוונותיו של יעקב, לדעת ר' יצחק, ועניין זה מסומל על ידי שילוח השעיר ביום הכיפורים.[4]

באותה פרשה ישנו מדרש נוסף שקושר בין השעירים ליעקב ועשו (בראשית רבה ס"ה, מהד' תיאודור עמ' 726):

... לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (כ"ז, ט). מהו טובים, ר' ברכיה בשם ר' חלבו: 'טובים לך וטובים לבניך'. טובים לך שעל ידיהן את מקבל סמני ברכות, טובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא ט"ז, ל).

ר' חלבו קושר בין שני גדיי העזים שמביא יעקב לבין שני השעירים.[5]לגדיים/שעירים יש שני תפקידים. תפקיד ראשון – לשעה, לאפשר ליעקב לקבל את הברכות. תפקיד שני – לדורות, 'שעל ידיהן מתכפר להן ביום הכיפורים'. מה מתכפר להן ביום הכיפורים? בפשטות, הכוונה באופן כללי, לחטאי עם ישראל לדורותיו. אך מאידך, ייתכן לפרש במדרש זה שהתפקיד הראשון קשור לשני. שכן, מעשהו של יעקב, גם אם הוא נחוץ ונכון, כרוך במעשה רמיה שנעשה באמצעות אותם שני גדיי עיזים, כלפי אביו יצחק, שהוא עיוור וחסר אונים. ייתכן שרמיה זו זקוקה לכפרה, ונראה שהיא הכפרה המושגת על ידי אותם גדיים/שעירים עצמם (הכוונה, כמובן, לשעירים אחרים שדומים ומייצגים את הגדיים המקוריים).

כאן ייתכן שנוסף מימד נוסף של עומק לבחירה בין ישראל לעמים. כל בחירה שמתבצעת בספר בראשית היא תהליך קשה, אשר מלווה בסבל של הצד הנדחה, אך בדרך כלל גם בסבל של הצד הנבחר. בתהליך הבחירה נפגעו לפעמים אנשים שונים, ואף שפגיעות אלה הכרחיות במהלך הכללי, ייתכן שכשלעצמן הן דורשות כפרה. הדברים בולטים במיוחד בכתוב לגבי יעקב ועשו. זעקתו של עשו על אובדן הברכה של אביו אוהבו מחד, והצורך של יעקב לברוח חסר-כל לגלות אצל דודו הרמאי תאב-הבצע, מפחד נקמתו של אחיו מאידך, ממחישים עד כמה קשים מחיריה של הבחירה. זעקת עשו זכתה להתייחסות כזו במדרש חז"ל (ב"ר ס"ז, לד, מהד' תיאודור עמ' 757):

כשמע עשו [את דברי אביו 'ויצעק צעקה גדולה ומרה'] (בראשית כז, לד) וגו' אמר ר' חנינה: כל מי שאומר הקב"ה וותרן הוא יתוותרון מעוי, אלא מוריך רוחיה וגבי דידיה, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו ואיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר: 'ויזעק זעקה גדולה ומרה וגו'' (אסתר ד, א).

אפשר שעל מחירים אלה מכפרים השעירים, כפי שכיפרו גדייו של יעקב על הצורך שלו לרמות את אביו כדי להשיג את הברכה.

בני יעקב הם הדור הראשון של אחים בספר בראשית שבו לא התרחשה בחירה של חלק ודחיה גמורה של חלק אחר. למרות זאת, באופן מינורי ומשני יותר התבצעו תהליכים דומים, הגם שאף אחד מתהליכים אלה לא הסתיים בדחייתו המוחלטת של מי מהאחים מעם ישראל. ראובן נדחה מהבכורה, ואת בכורתו חילקו ביניהם, למעשה, יהודה ויוסף.[6] בחירתו היחסית של יוסף בולטת בספר בראשית, במיוחד בפרק מ"ח, בו בניו של יוסף, מנשה ואפרים, מקבלים מעמד של שבטים (=חלק כפול לבכור).

            מכירת יוסף היא, ללא ספק, אירוע מפתח ביחסי האחים ובתהליכי הבחירה והדחיה שמתרחשים בתוך המשפחה. ניתן לראות מעשה זה כדחייה של יוסף באופן זמני מהמשפחה, לפחות למראית עין.[7]הכוחות העיקריים הפועלים במכירה ובשלבים שאחריה עד למפגש בין יוסף ליעקב הם ראובן ויהודה[8], שנאבקים ביניהם על המנהיגות, עד שלבסוף גוברת ידו של יהודה.

ואכן, הסיפור המקראי של מכירת יוסף מתקשר אף הוא, בפרטים מסויימים, לשני השעירים:[9] במכירת יוסף מתרחשים שני דברים במקביל: מחד, נשחט שעיר עזים. מאידך, מישהו אחר, במקרה זה יוסף, משוּלח החוצה מ'המחנה', אמנם, כאמור, באופן זמני ולמראית עין בלבד, באשר מדובר בחטא של האחים ולא בדחיה אמיתית מהקב"ה. השלב הראשון ב'שילוחו' של יוסף קשור במדבר (בראשית ל"ז, כב):

ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו

ברם, סיפור מכירת יוסף אינו קשור לכאורה לרעיון הבחירה בין עם ישראל לגויים, ולכן, אף אם הוא קשור, ולו ברמז, לרעיון השעירים יש לברר מהי תרומתו. נראה שמכירת יוסף מוסיפה זווית אחרת בעניין השעירים, שניתן לבררה מתוך ביטויים נוספים לקשר בין יום הכיפורים למכירת יוסף, שעולים במהלך הדורות.

בחז"ל ניתן למצוא את ענין מכירת יוסף ברמז שמופיע בהקשר של ימי המילואים. כפי שראינו בתחילת סדרת השיעורים הזאת, על הסוגיה הראשונה במסכת, ימי המילואים קשורים ליום הכיפורים, מפני שחז"ל ראו ביום הכיפורים מעין שחזור של ימי המילואים, כפי שמתבטא בדרשה על פרשת המילואים (ירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ב):

ר' בא בשם רבי יוחנן שמע לה מן הדא 'כאשר עשה ביום הזה' (ויקרא ח, לד) אילו שבעת ימי המילואים 'צוה יי ' - לדורות 'לעשות' - זה שעיר של יום הכיפורים.

על השעיר ביום השמיני למילואים דרשו חז"ל בספרא (שמיני, פרשה א'):

והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר: 'ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת' (ויקרא ט, ג) - וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. 

 אם נאמץ את האנלוגיה בין יום הכיפורים לימי המילואים נראה שאף בחז"ל מופיע הצורך של בני ישראל לכפר לדורות על חטא זה של מכירת יוסף.

הקשר בין מכירת יוסף ליום כיפור מופיע אף במסורת הידועה על עשרת הרוגי מלכות,[10] שהותירה את חותמה, כידוע, על תפילת היום. החל מימי הביניים, בקהילות רבות התפשט המנהג להזכיר את עשרת הרוגי מלכות בימי הסליחות או ביום כיפור.[11] ברוב הקהילות התקבל הפיוט 'אלה אזכרה' באחת מתפילות היום. בקהילות מזרח אירופה, אלזס וורמייזא שובץ הפיוט במקום מרכזי בתפילה - בתפילת מוסף, מיד לאחר סדר העבודה, וכך הוא נותר עד היום במחזורי התפילה האשכנזיים, וזאת למרות שרוב הפיוטים והסליחות כבר הושמטו ממחזורים אלה. עובדה זו יכולה להעיד על חשיבותה של המסורת הזו. הפיוט 'אלה אזכרה' פותח במכירת יוסף כחטא שממנו התגלגלו הפורענויות בתקופה הרומאית:

...וקרא לעשרה חכמים גדולים... דינו משפט זה לאשורו... כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל... נם איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו לארחת ישמעאלים סחרוהו... ואתם תשאו עון אבותיכם...

הקשר בין הרוגי המלכות לבין חטא מכירת יוסף מופיע  גם במדרש משלי (בובר), פרשה א':

אמר ר' יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף.

אמר ר' אבין: הוי אומר נפרעו עשרה מכל דור ודור ועדיין אותו החטא קיים.

לא בכדי מקבלת מסורת זו של עשרת הרוגי מלכות מקום דווקא באשכנז של ימי הביניים. במקום ובזמן שמתחזקת תודעת המוות על קידוש השם, מובנת מרכזיותה של מסורת זו של עשרת ההרוגים הגדולים הללו.

קישורה של מסורת עשרת הרוגי מלכות, שרעיון הכפרה על מכירת יוסף מהווה חלק ממנה, ליום הכיפורים, מהווה נדבך נוסף בקשר שבין יום הכיפורים למכירת יוסף. הקשר בין החטא ההוא ליום הקדוש מתקיים ומתבטא, אפוא, אף במנהג.

ממילא, אם חטא מכירת יוסף עדיין דורש כפרה בתודעה היהודית לדורותיה, הרי שקישורה של הכפרה על חטא זה ליום הכיפורים היא טבעית. לאור הקשרים בין עבודת השעירים לבין סיפור מכירת יוסף, ייתכן שפן נוסף בעבודת השעירים הוא הכפרה על חטא זה (כפי שעולה בספרא לגבי השעיר בימי המילואים). ניתן להוסיף עליהם שהשעיר שמשולח לעזאזל מכפר על שילוחו של יוסף על ידי האחים.[12]

לסיכום, מצאנו דמיון בין התהליך שעובר על שני שעירי יום הכיפורים, לבין המודל הרווח בספר בראשית על שני אחים אשר מתוכם אחד נבחר, לה', והשני נדחה, ומשולח. דמיון רב מצאנו בין הסיפורים המקראיים על יצחק וישמעאל לבין שני השעירים, כמו גם לגבי סיפורי יעקב ועשו (שעיר) ויוסף ואחיו. במדרש מצאנו קשר נוסף מפורש בין יעקב ועשו לבין השעירים, ופיוט מתפילת היום קושר בין מכירת יוסף לבין היום הקדוש.

הרעיון שעומד, לדעתנו, מאחורי קשרים אלה הוא שעבודת השעירים ביום הכיפורים מבטאת, בין השאר, תהליך של בחירת עם ישראל בידי הקב"ה, רעיון שחשיבות הזכרתו ביום הקדוש מובנת מאד. זוויות ראיה נוספות, המעשירות את הרעיון, עולות מחלק מהסיפורים. למשל: רעיון הכפרה על הסבל שהיה כרוך, לכל הצדדים, בעצם הבחירה, ורעיון ההזדהות של יהודים, בדורות מסויימים, עם העליה כקרבן לה' כפשוטו, כביטוי לבחירה, כפי שמתבצע בעבודת השעירים, בשעיר שנבחר לה', לעומת חבירו שנדחה, ומשולח למדבר.

 

 



[1] ניסוח אחר ומפורט יותר של רעיון זה מצוי במאמרי שבספר 'וביום צום כיפור ייחתמון'. כאן הדברים נערכו מחדש עם דגש על המקורות בחז"ל אשר קשורים לרעיון כולל זה.

 2קישור דומה מצוי גם בספרות הח"ן, כגון בזוה"ק, וכן ראה בספר שערי אורה (השער הראשון, הספירה העשירית), ובספר מגלה עמוקות (אופן ק"א).

[3] אמנם הגורל הוא בין שני שעירים שווים, ברם, יש גישות, בעיקר בחסידות, שכך היתה גם הבחירה בין האחים בספר בראשית, שהבחירה ביניהם התבצעה כבר מבטן ומלידה, ולא בעקבות מעשיהם. ראה בעניין זה הרב שג"ר, פור הוא הגורל, אפרת תשס"ב, עמ' 35, ובספר ישראל קדושים (אות ז', ד"ה וכל).

 [4]בכיוון קצת אחר היו שקשרו בין השעיר לעזאזל לבין המנחה ששולח יעקב לעשו (ל"ב, יג-כא), ראה למשל ספר שני לוחות הברית, מסכת יומא, פרק תורה אור (חלק ג' עמ' 16) ד"ה 'סוד שעיר המשתלח': "...וכתיב ביעקב עליו השלום (בראשית לב, יד), ויקח מן הבא בידו, והם העבירות שנתלכלכנו בהם כל השנה, שהשעיר נושא אותם מנחה לעשו אחינו..."(וראה לעיל, הערה 21).

[5] גם הקישור הזה מופיע בזוה"ק (זוהר כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קמב עמוד ב), וראה גם כלי יקר, ויקרא ט"ז, ח.

[6] ראה דבהי"א, ה', א-ב.

[7] ראה ר"י בן-נון, 'הפילוג והאחדות', מגדים א' (תשמ"ו), עמ' 27-28.

[8] ראה בראשית ל"ז, כא-ל; מ"ב, כא-כב, מ"ב, לז-לח; מ"ג, ג-יא; מ"ד, יד-לד.

[9] כמו כן, מכירת יוסף מזכירה במידה רבה אף את עקידת יצחק, שהרי בשני המקרים ישנו אב ש'מאבד' בו ו'זוכה' בו מחדש, ובשני המקרים נשחטת בהמה 'תחת' הבן: אברהם מקריב איל תחת יצחק, ואילו אחי יוסף שוחטים שעיר עזים, שאת דמו הם מביאים ליעקב, 'במקום' דמו של יוסף.

 [10]וראה מדרש 'אלה אזכרה', א' יעללינעק, בית המדרש, ירושלים תרצ"ח, חלק ב' עמ' 64, 65.

 [11]ראה ד' גולדשמידט, מחזור לימים הנוראים לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם (מוגה מעובד ומבואר בידי דניאל גולדשמידט), ירושלים תש"ל, כרך ב' (יום כפור), עמ' מד.

[12] בענין זה מעניין לבדוק האם ייתכן שבתודעת יהודי אשכנז אשר מתו על קידוש השם, או בתודעת הבאים אחריהם, (כגון אלה ששיבצו את הפיוט 'אלה אזכרה' ביום כיפור) היה, בין השאר, רעיון שני השעירים כפי שהתפרש במאמר זה, כאשר ייצוגו של עם ישראל על ידי השעיר לה' נתפס כפשוטו, כלומר, כפי שהשעיר נשחט ומועלה כקרבן ממש, כך יהודים רבים באותו דור מימשו וביטאו את בחירתו של הקב"ה בהם על ידי עליה כקרבן לה', כפשוטו. על תפיסת היהודים שמתו על קידוש השם כקרבנות שעולים לה' (על ידי עצמם או על ידי הדורות שאחריהם, כותבי הכרוניקות והפיוטים) כבר מצביעים המחקרים ההיסטוריים של התקופה, ואכמ"ל. מעניינת, למשל, הדוגמא הבאה, מתוך התיאור של מעשה קידוש השם בקהילת אוטרנטו באיטליה (מדובר במעשה שקדם בכמאה וחמישים שנה לגזירות תתנ"ו, שהובא במאמרו של א' גרוסמן, 'שורשיו של קידוש השם באשכנז הקדומה', י' גפני וא' רביצקי (עורכים), קידוש השם וחירוף הנפש, ירושלים 1992, עמ' 109): "ואף עדת אודרנטו הקדושה שלשה רעים חסרה... ר' ישעיה בידיו נעץ סכין בגרונו ונשחט כשה הנזבח בעזרה ור' מנחם נשמט וינער בתוך הבורה ומ' אליה נחנק בראותו כי שמשו קדרה...".  לדבריו של גרוסמן (עמ' 111): אחד המוטיבים העיקריים במעשה זה, הוא השוואתו למעשה הקרבנות בבית המקדש... מוטיב זה עובר כחוט השני בתיאור מעשי ההקרבה האקטיביים בסיפורי הגזירות של תתנ"ו." (ההדגשה שלי) ברם, קשר ספציפי לשעירי יום הכיפורים טעון כמובן בדיקה מדוקדקת יותר בכתבי התקופה, בכרוניקות ובפיוטים השונים.